פרשני:בבלי:שבת קלו א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
ופרכינן: אם כן, מימהל היכי מהלינן ליה בשבת?
והרי כל קטן בן שמונה ימים אפשר לחשוש שמא נפל הוא, ונמצא עושה חבורה שלא לשם מצוה?
אמר רב אדא בר אהבה: מלין אותו ממה נפשך: אם חי הוא שכלו לו חדשיו, שפיר קא מהיל.
ואם לאו, כמחתך בבשר שחוטה הוא. ולאו חבורה היא. 1
1. בפרי מגדים (בפתיחה להלכות שבת, בסופה) הקשה מסוגיין על שיטת הרמב"ם (פ"ח ה"ז) שחובל חיובו משום מפרק, ואם כן מה בכך דהוי מחתך בבשר בעלמא מכל מקום מפרק הוא? ועיין באבנ"ז סי' נ"ז אות ח' מה שכתב ליישב.
ומקשינן: ואלא הא דתניא: ספק בן ז', ספק בן ח' אין מחללין עליו את השבת.
אמאי? נמהליה ממה נפשך.
אם חי הוא, שפיר קא מהיל. ואם לאו, הרי מחתך בבשר בעלמא הוא.
ומתרצינן: אמר מר בריה דרבינא: אנא, ורב נחומי בר זכריה תרגימנא, פירשנו את הברייתא.
וכך פירושה: מימהיל הכי נמי מהלינן ליה.
והא דקתני אין מחללין עליו את השבת. לא נצרכה, אלא לענין מכשירי מילה, ואליבא דרבי אליעזר דאמר בריש הפרק אף מכשירי מילה דוחין את השבת.
ואימתי דוחין? כשידוע שכלו לו חדשיו. אבל ספק, אין מכשיריו דוחין את השבת. דשמא לאו בר מילה הוא, ומחלל שבת בהכנת מכשירי המילה.
ומה שאמרנו שנפל אם הוא לא חי, חבלה בו היא כמחתך בשר בעלמא, מפני שהוא כמת, ואין בחבלתו משום עשיית חבורה.
אמר אביי: הך מילתא, כתנאי, דפליגי אי נפל חשיב כמת גמור, או לא.
כתיב: "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב".
והאי קרא בבהמה טהורה קאי, מדדרשינן (בתורת כהנים) "מן הבהמה" להוציא את הטריפה.
ודרשינן: "לאכלה" - להביא ולד בהמה הנולד כשהוא בן שמנה חדשים, שאין שחיטתו מטהרתו, לפי שהוא נחשב כמת, ומטמא.
רבי יוסי ברבי יהודה, ורבי אלעזר ברבי שמעון אומרים: בן שמנה - שחיטתו מטהרת ו.
מאי לאו, בהא קמיפלגי: דמר סבר בן שמנה חי הוא. לפיכך שחיטתו מטהרתו.
ומר סבר: בן שמנה מת הוא, ולכן הוא מטמא טומאת נבלה.
אמר רבא: אי הכי, אדמפלגי הנך תנאי לענין טומאה וטהרה. ליפלגי לענין האם הוא מותר באכילה?
אלא, בהכרח דכולי עלמא סוברים כי בן שמנה מת הוא.
ובכך נחלקו: רבי יוסי ברבי יהודה, ורבי אלעזר ברבי שמעון סברי: בן שמנה הוא כטרפה. טרפה, לאו אף גב דמתה היא,; שאינה יכולה לחיות, בכל זאת, שחיטתה מטהרתה, שאינה מטמאה בטומאת נבלה דדרשינן "מן הבהמה", להוציא את הטריפה.
הכי נמי בן שמנה, לא שנא, דאף על גב שמת הוא, אם נשחט, אינו מטמא טומאת נבלה.
ורבנן סברי: בן שמנה לא דמי לטריפה. כיון שטרפה היתה לה שעת הכושר, להשחט ולהטהר קודם שנטרפה. הלכך גם עכשיו שאינה מותרת לאכילה, שחיטתה מוציאתה מידי טומאת נבלה.
אבל האי, בן שמנה, לא היתה לה מעולם שעת הכושר להשחט.
וכי תימא, שהואיל ושחיטתה של הטרפה מטהרתה רק משום שהיתה לה שעת הכושר, אם כן, בהמה שהיתה טרפה מזמן שהיתה בבטן אמה, מאי איכא למימר? וכי היא תטמא טומאת נבלה אף אם היא נשחטה?
ומתרצינן: התם, בטרפה מבטן, יש במינה שחיטה.
אבל הכא, בבן שמונה, אין במינה שחיטה, ולכן סוברים רבנן שאף אם הוא נשחט הוא מטמא טומאת נבלה.
איבעיא להו: מי פליגי רבנן עליה דרבן שמעון בן גמליאל, דאמר: רק בהמה ששהתה ח' ימים יצאה מכלל נפל. וסבירא להו שאף בתוך ח' ימים היא מותרת.
או לא פליגי רבנן עליה דרבן שמעון בן גמליאל.
אם תמצי לומר: פליגי רבנן עליו. תו מיבעי לן: האם הלכה כמותו, או אין הלכה כמותו?
תא שמע: עגל שנולד ביום טוב - שוחטין אותו ביום טוב.
שמע מינה מותר לרבנן לשוחטו אפילו בו ביום.
(ואינו מוקצה, הואיל ובבין השמשות היה "מוכן" אגב אמו. רש"י).
ודחינן: לא. הכא במאי עסקינן, דקים לן בגויה, שידוע לנו בבירור, שכלו לו חדשיו, והוא בן ט' חדשים, ובודאי אינו נפל. ולכן הוא מותר לאכילה לאלתר.
רבי יהודה ורבי שמעון פליגי במסכת ביצה בבכור שנפל לבור ביום טוב אם מותר לטרוח בתיקונו.
רבי יהודה סבר שירד מומחה לבור ויראה אם הוא בעל מום, ואם יש בו מום ישחט.
ורבי שמעון סובר שאין רואין מומין ביום טוב משום שבהתירו נראה כמתקנו ביום טוב.
תא שמע: ראיה לספיקן. מהא דאיתא התם:
ושוין רבי יהודה ורבי שמעון, שאם נולד העגל ומומו עמו, שזה מן המוכן, ומותר לבקר מומו ביום טוב, ואינו דומה למתקן ביום טוב. שרק אם הוחזק באיסורו קודם לכן, התרתו היא תיקון. מה שאין כן כשנולד ביום טוב, ולא נאסר קודם לכן, אין הכשירו כתיקון. (ומדובר באופן שהדיינים ראו אותו ממש בשעת הלידה. רש"י).
ושמעינן מינה דאם יש בו מום הרי הוא מותר באכילה לאלתר. מכלל דפליגי רבנן על רבן שמעון בן גמליאל.
והא נמי דחינן: הכי נמי איירי דקים לן שכלו לו חדשיו.
תא שמע: דאמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל.
ומדייקינן: מדקאמר הלכה, מכלל דפליגי רבנן עליה.
ומסקינן: שמע מינה.
אמר אביי: וולד שנפל מן הגג, או אכלו ארי, בין באדם ובין בבהמה, הואיל ורוב היולדות אינן מפילות - דברי הכל הוא בחזקת שכלו לו חדשיו, ותולים שלולא אותה מיתה הוא לא היה מת.
ולכן, בהמה ששחטה מותרת באכילה. ובאדם ולד כזה פוטר את אמו מן החליצה.
כי פליגיהאם חשיב חי או מת - בעובר שלאחר לידתו פיהק, שזהו סימן לקצת חיות, ולאחר מכן מת.
שבאופן שכזה, מר סבר: חי הוא. ומר סבר: מת הוא.
למאי נפקא מיניה? - לפטור את אמו מן הייבום.
ומקשינן: וכי נפל מן הגג או אכלו ארי - דברי הכל חי הוא?
והא רב פפא, ורב הונא בריה דרב יהושע איקלעו לבי בריה דרב אידי בר אבין, ועביד להו, שחט לכבודם עיגלא תילתא, ביממא דשבעה שהיה ביומו השביעי ללידתו.
ואמרי ליה רב פפא ורב הונא: אי איתרחיתו ליה, אילו המתנתם לו, עד לאורתא, עד שיהיה ליל יום שמיני, הוה אכלינן מיניה, הואיל ומקצת יום שמיני - ככולו. אבל השתא שלא המתנתם, לא אכלינן מיניה.
הרי שחששו מלאוכלו כיון שלא מלאו לו ח' ימים. והא אמרת שנפל מן הגג, וכמו כן נשחט, דברי הכל חי הוא, משום שתולים שרובן אינן מפילות?
אלא, כשפיהק ואחר כך מת, דברי הכל מת הוא.
כי פליגי: בנפל מן הגג, או אכלו ארי.
מר סבר: מת הוא. ומר סבר: חי הוא.
והם חששו להחמיר כדברי האומר מת הוא.
בריה דרב דימי בר יוסף, איתייליד ליה ההוא ינוקא. ובגו תלתין יומין שכיב. שמת בתוך שלשים יום ללידתו.
יתיב, קמתאביל עילויה.
אמר ליה אבוה (רב דימי): וכי צוורוניתא, מטעמים שמאכילים את האבל 2 קבעית למיכל, ולכן אתה מתאבל עליו חנם?
2. תוספות והערוך גורסים: צודניתא, לשון צידה ומזונות.
אמר ליה: אני מתאבל עליו, משום דקים לי ביה שכלו לו חדשיו.
רב אשי איקלע בי רב כהנא, איתרע מילתא שהיה שם אבילות שמת תינוק בגו תלתין יומין. חזייה, ראהו, דיתיב וקא מתאבל עילויה.
אמר ליה: האם לא סבר ליה מר להא דאמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, שרק אם שהה ל' יום יצא מחזקת נפל. ואם כן למה הנך מתאבל? אמר ליה: קים לי בגויה שכלו לו חדשיו.
איתמר: מי שמת ללא בנים, והניח אשתו מעוברת, וילדה, ומת הולד בתוך שלשים יום, ואילו היה בר קיימא היתה אמו נפטרת מן החליצה. והאשה סברה שאינה זקוקה ליבם, ועמדה ונתקדשה.
אמר רבינא משמיה דרבא: