פרשני:בבלי:עירובין קב א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
כי פליגי: בשאינו ניטל באיגדו, כשהחבל דק, שאם בא לטלטלו על ידי אותו החבל, מיד הוא נפסק.
דמר רבי יוסי סבר: כיון דיש בראשו גלוסטרא, תורת כלי עליו, ונראה לכל שרק לפי שעה הוא מניחו שם, 98 הלכך אינו נראה כבונה. 99
98. רבינו יהונתן. 99. ואפילו אינו קשור כלל מותר. ומה דנקט אינו ניטל באיגדו, משום רבי אלעזר דאפילו בקשור אסור כיון שהחבל דק. אבל לרבי יוסי מותר בגלוסטרא אפילו בלא קשירה. ביאור הגר"א סי' שי"ג ס"ב בדעת רש"י. ועיי"ש בס"א דהטור והשו"ע חולקים שאפילו לרבי יוסי אינו מותר אלא דוקא כשקשור עכ"פ בחבל דק.
ומר רבי אליעזר סבר: כיון דאינו ניטל באיגדו, לא! כיון שהחבל כל כך דק, הרי הוא כאילו אינו קשור כלל, ולא ניכר שעומד לנעילת דלת. 100
100. והוי כנגר המונח דלקמן דאסור לכולי עלמא. רש"י.
ועל אף שיש לו גלוסטרא, הרי הוא נראה כבונה בשבת על ידי נעילתו. 101
101. והריטב"א מפרש דניטל באיגדו היינו שעשו לנגר בראשו קשר שעל ידו תולין אותו בכותל, ובזה רבי אליעזר מודה, דכיון דכלי גמור הוא לא מיחזי כבונה ומותר אף בשאינו קשור כלל לדלת. ולא נחלקו אלא כשיש לו רק גלוסטרא דלר"א לא הוי כלי בכך שהגלוסטרא טפלה לנגר ודינה ככל נגר דצריך שיהא קשור ותלוי, ולרבי יוסי הגלוסטרא משוי לה כלי ואי"צ שיהא קשור ותלוי.
מתניתין:
נגר הנגרר, בריח הקשור בדלת אבל אינו תלוי באויר, שהחבל ארוך ועל ידי כן נגרר הנגר בארץ, ואינו נראה כקשור 102 - נועלין בו במקדש.
102. רש"י. ומתוך דבריו אלו הוכיח בב"י סי' שי"ג דהיינו ששני ראשיו מונחים לארץ. דאם היה רק ראש אחד מגיע לארץ אין ספק שהוא נראה כקשור. ולפי"ז אין לגרוס בגמ' "וראשו אחד מגיע לארץ" אלא "וראשו מגיע לארץ", דהיינו ששני ראשיו מגיעים לארץ. אולם ברא"ש נראה שגרס כגירסא דידן "וראשו אחד". ע"כ דברי הב"י. (וברש"י שבת קכו א ד"ה שקשור ותלוי, מבואר להדיא כגירסא דידן שכתב "ראשו העליון (תלוי) אבל ראשו התחתון מגיע לארץ". וצ"ע לפרש דברי רש"י כאן).
לפי שהאיסור לנעול בו אינו אלא שבות בעלמא מדרבנן, שמאחר שהוא קשור לדלת ועומד לשם כך, אינו כבונה ממש, אלא שנראה כבונה הואיל והוא נגרר בארץ. ולכן מותר לנעול בו במקדש, שאין שבות נוהג במקדש כי לא גזרו חכמים שם.
אבל לא נועלין בו במדינה! שמחוץ למקדש אין נועלין בו, היות וכאמור הדבר אסור משום שבות. 103 והנגר המונח על הארץ, שאינו קשור כלל בדלת - כאן וכאן, בין במקדש בין במדינה, אסור לנעול בו, דהוי בנין ממש.
103. וכשאין בראשו גלוסטרא קמיירי. רש"י. שאם יש בראשו גלוסטרא הרי מתיר רבי יוסי לעיל אפילו באינו קשור כלל (עיין הערה 99), והכא אפילו רבי יהודה בעי לכל הפחות שיהא נגרר במדינה. תוי"ט.
רבי יהודה אומר: הנגר המונח - מותר במקדש.
היות שאף אם אינו קשור כלל אין איסורו אלא משום שנראה כבונה, הואיל והוא מתוקן לכך מבעוד יום, ואין זה בנין ממש.
ולפיכך מותר הוא במקדש.
והנגרר מותר אף במדינה. שהואיל והוא קשור, אף שאינו תלוי, אינו נראה כבונה.
גמרא:
תנו רבנן: איזהו נגר הנגרר שנועלין בו במקדש אבל לא במדינה?
כל שקשור ותלוי אלא שאינו תלוי לגמרי באויר, וראשו אחד מגיע לארץ.
רבי יהודה אומר: זה שקשור - אף במדינה מותר! 104
104. היינו אפילו קשור בלבד ואפילו אינו תלוי כלל אלא מונח כולו לארץ, כדמוכח מהסיפא דדבריו, דלא אסר אלא באינו קשור ולא תלוי. והא דנקט ברישא קשור ותלוי לאשמעינן דת"ק אסר אפילו קשור ותלוי עד שיהא כולו למעלה מהארץ. אבל רבי יהודה מתיר אף באינו תלוי כלל. תוס' הרא"ש. וכן כתבו התוס' בשבת קכו א בד"ה שקשור, על דברי תנא קמא שמתיר נגרר במקדש דהיינו אפילו שני ראשיו על הארץ, ומה דנקט קשור ותלוי כדי להשמיענו דאפ"ה אסור במדינה.
אלא איזהו נגר שנועלין במקדש אבל לא במדינה?
כל שאינו לא קשור ולא תלוי בדלת, ושומטו, וכאשר מוציאו מהחור שבמפתן הוא מניחו על גבי הקרקע בקרן זוית. אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יהודה בנגרר, שהוא מותר אף במדינה.
אבל במה שרבי יהודה מתיר אף במונח, במקדש, אין הלכה כמותו.
לפי שהנגר המונח, שאינו קשור כלל, הוי בונה ממש בנעילתו, מדאורייתא, כשאר נגרים ויתדות שנועצים בכותל.
שהרי הבונה כל שהוא חייב מן התורה. ומלאכה דאורייתא לא הותרה במקדש (מלבד הקרבת תמידין ומוספין ושאר קרבנות ציבור שדוחין את השבת מגזירת הכתוב).
אמר רבא: והוא, שהנגר קשור בדלת עצמה, רק אז הוא נחשב כקשור, לפי שאז ניכר היטב שהוא משמש לנעילת הדלת. אבל אם הוא קשור במזוזה או בבריח הדלת אינו נחשב כקשור.
ומקשינן: איני. והא רבי טבלא איקלע למחוזא (שם עיר) וחזא ראה לההוא נגר דהוה תלי בעיברא דדשא בבריח הדלת, והיו נועלין בו בשבת, ולא אמר להו ולא מידי!
ומתרצינן: ההוא - ניטל באיגדו הוה. שהיה קשור בחבל חזק, שאז מועיל אפילו בקשור לבריח.
ומה שאמר רבא דדוקא בקשור לדלת עצמה, היינו כאשר החבל הוא דק.
רב אויא איקלע לנהרדעא. חזייה לההוא גברא דהוה קא קטיר בגמי, קשר את הנגר בעשב.
אמר לו: דין לא נטרוק! זה אסור לנעול, לפי שקשירת גמי אינה נחשבת כקשירה כלל.
בעי רבי זירא: נקמז מהו?
עד עתה מדובר שהנגר נכנס רק בחור המפתן. ומסתפק רבי זירא מה הדין כאשר גדל אותו חור, והנגר נוקב עד הארץ.
אמר רב יוסף: מאי תיבעי ליה לרבי זירא? וכי לא שמיע ליה הא דתניא: נשמט, שנפסק החבל שהנגר קשור בו, אסור לנעול בו. נקמז, מותר.
ורבי יהודה אמר: נקמז, אף על פי שאינו נשמט, אלא הוא קשור, אסור.
ואמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יהודה בנקמז שאסור.
ומבארינן: וטעמא מאי מדוע אסור בנקמז?
אמר אביי: משום דמיחזי כבונה. שהואיל והוא נכנס בארץ הוא נראה כבונה.
בעא מיניה רב נחומי בר זכריה מאביי: עשה לו בית יד, שחיבר ידית לנגר, והוא נראה כפטיש - מהו?
האם יהא מותר לנעול בו אפילו כשאינו קשור כלל, הואיל ומוכח לכל שהוא כלי?
אמר ליה אביי: בוכנא קאמרת?!
אם הוא נראה כפטיש שכותשין בו חטין ותבלינים, ודאי שמותר לנעול בו, משום שאין הדרך להשאיר כלי בתוך בנין ולבטלו שם, וממילא אינו נראה כבונה. 105
105. אביי השיב לו שהרי תנן לעיל דנגר שיש בראשו גלוסטרא דהיינו בוכנא דהכא דרבי יוסי מתיר והלכה כמותו. ביהגר"א סי' שי"ג ס"ב בדעת רש"י. עיי"ש שרש"י לשיטתו בהערה 99 דבגלוסטרא מותר אף בלא קשור כלל.
איתמר: אמר רבי נחומי בר אדא: עשה לו בית יד, מותר.
ההוא שריתא קורה דהוה בי רב פדת, דהוה מידלו לה בי עשרה, שהיתה כבידה מאוד עד שהיו צריכים עשרה בני אדם להרימה, ושדו לה אדשא, היו משעינים אותה על הדלת בלילה, כדי לסוגרה.
ולא אמר להו רב פדת ולא מידי.
כי אמר סבר - תורת כלי עליה!
שעל אף כובדה לא נתבטל ממנה שם כלי שהרי היא ראויה לישב עליה, ואיננה מוקצה, ומותרת בטלטול. 106
106. דוקא בזה שהיו רגילין לטלטלה תמיד בחול לנעול את הדלת לא נתבטל ממנה שם כלי אבל כלי אחר שמחמת כובדו אין רגילות לטלטלו בחול הוי מוקצה. תוד"ה ההוא. (ולהלכה נפסק בשו"ע סי' ש"ח ס"ב דגם כלים אחרים אינם נעשים מוקצה מחמת כובדם).
ההיא אסיתא מכתשת של אבן גדולה דהות בי מר שמואל, דהוה מחזקת אדריבא שהכילה חצי כור.
שרא מר שמואל למישדייה אדשא. כי אמר סבר - תורת כלי עליה!
שלח ליה רמי בר יחזקאל לרב עמרם: נימא לן מר מהלין מילי מעלייתא דאמרת לן משמיה דרב אסי בכיפי דארבא, שהן קשתות שעושים על הספינה מדופן לדופן, רחוקים זה מזה כחצי אמה, ופורסים עליהם בגדים ומחצלות להגן מפני הקור והגשמים.
שלח ליה רב עמרם: הכי אמר רב אסי:
הני כיפי דארבא, בזמן שיש בהן טפח ברוחב כל קשת, שכבר יש עליו שם אהל בכך (ששיעור אהל, הוא לפחות טפח).
אי נמי, אפילו אין בהן טפח, אבל אין בין קשת זה לקשת זה שלשה טפחים, דאמרינן לבוד והוי כאילו כולם מחוברים יחד.
למחר בשבת - מביא מחצלת ופורס עליהן.
מאי טעמא?
מוסיף על אהל ארעי הוא. שהרי יש כאן אהל כבר מערב שבת, והוא רק מוסיף עליו, וגם הוא ארעי שאינו עשוי להישאר כך לתמיד, ושפיר דמי!
לפי שעשיית שאהל עראי אינה אסורה אלא מדרבנן, ולא אסרו אלא כשעושה אהל מתחילה, אבל כשהאהל כבר קיים והוא רק מוסיף עליו, מותר.
הנהו דיכרי אילים דהוו ליה לרב הונא, דביממא בעו טולא בימות הקיץ, הם היו זקוקים לצל בשעות היום ובליליא בעו אוירא ובלילה הם היו זקוקים לאויר קר. והיו נוהגים בימות החול לפרוס עליהם מחצלת ביום ולהסירה בלילה.
אתא רב הונא לקמיה דרב לשאול כיצד לעשות בשבת עם המחצלת.
אמר ליה רב: בערב שבת לפנות ערב, כשאתה בא להסיר את המחצלת, אל תסירנה כולה מעל הגג. אלא זיל כרוך בודייא גלול אותה והשאר אותה כרוכה על הגג, ושייר בה טפח, השאר טפח אחד פרוס כדי שיהא עליו שם אהל. 107
107. אבל בעובי הכריכה בלבד לא סגי אף שיש בו טפח דלא מיחזי כאהל אלא בטפח הפרוס שנראה וניכר שהוא אהל. תו' הרא"ש.
ולמחר, פשטה, פרוס את המחצלת, ומוסיף על אהל ארעי הוא, ושפיר דמי.
אמר רב משום רבי חייא: וילון הפרוס כנגד הפתח לצניעות - מותר לנטותו לפרוס אותו, ומותר לפורקו בשבת, ואין בזה משום בונה.
לפי שהוילון אינו קבוע שם אלא דרכו להיתלות ולהסירו, והרי הוא כדלת בעלמא שמותר לפותחה ולנועלה בשבת.
כילת חתנים שעשויה כך, שיוצאים משני ראשי המטה באמציעתה, עמוד מכאן ומכאן, ועליהם מונח קנה, ופורסין עליו יריעה שיורדת בשיפוע לכאן ולכאן. (להבדיל מכילה רגילה שפורסים יריעה על ארבעה עמודים שיוצאים מארבעה קצות המטה) - מותר לפורקה ולנטותה בשבת. לפי שאינה נקראת אהל, שהרי רוחב הגג שלה הוא פחות מטפח.
אמר רב ששת בריה דרב אידי: לא אמרן שמותר, אלא כשאין בגגה טפח.
אבל אם יש בגגה טפח - אסור.
וכי אין בגגה טפח נמי לא אמרן שמותר, אלא כשאין בפחות משלשה טפחים סמוך לגג טפח. שהשיפוע תלול מאוד שאפילו עד מרחק שלשה טפחים מתחת לגג עדיין אין רוחב טפח בין שתי דפנות הכילה.
אבל כשיש בפחות משלשה סמוך לגג, רוחב טפח בין שתי הדפנות, אסור לנטותה ולפורקה בשבת, דאמרינן לבוד, והוי כאילו אותם שלשה טפחים סתומים, והרי יש כאן גג ברוחב טפח שהוא שיעור אהל.