פרשני:בבלי:כתובות צז א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
והרי אם במתנה נוטלן לבני החורין, וכי לא כך יפה כחו, שעדיין נשארת לו הזכות לגבות את חובו מן המשועבדים!?
כך זו שאינה מפרטת את מטרת מכירתה - מייפה היא בזאת את כחה, שתוכל לומר על הקרקעות שנמכרו לכתובה, שאלו למזונות מכרתי ואילו הכתובה עדיין חוב הוא על היתומים ואגבם מקרקעות הלקוחות.
ועתה ממשיכה הגמרא לדון בדיני גביית מזונות של אלמנה:
כיצד מוכרת האלמנה נכסים בשביל מזונותיה? כלומר: כדי מזונות לאיזה פרק זמן יכולה האלמנה למכור בבת אחת?
אמר רבי דניאל בר רב קטינא אמר רב הונא:
מוכרת אחת לשנים עשר חדש, כדי מזונות לשנה הבאה.
והלוקח, אינו משלם לה את כל המעות כאחד, כדי שאם תמות יחזיר את שאר מעות המקח ליורשים.
אלא, מפרנס הלוקח את האלמנה מן המעות אחת לשלשים יום.
ורב יהודה אמר:
מוכרת אחת לששה חדשים, ולוקח מפרנס אחת לשלשים יום.
תניא כוותיה דרב הונא: מוכרת אחת לשנים עשר חדש, ולוקח מפרנס אחת לשלשים יום.
תניא נמי כוותיה דרב יהודה: מוכרת אחת לששה חדשים, ולוקח מפרנס אחת לשלשים יום.
אמר אמימר: הלכתא! מוכרת אחת לששה חדשים, ולוקח מפרנס אחת לשלשים יום
אמר ליה רב אשי לאמימר: דרב הונא מאי, כלומר: הרי רב הונא אמר שהיא מוכרת אחת לשנים עשר חודש!?
אמר ליה אמימר לרב אשי: לא שמיע לי דברי רב הונא, כלומר: לא סבירא לי כמותו!
בעו מיניה בני הישיבה מרב ששת:
מוכרת למזונות אלמנה שמכרה קרקעות של יתומים עבור מזונות, מהו שתחזור ותטרוף את אותן הקרקעות עצמן לכתובה, שהרי לא יהיו קרקעות אלו שנשתעבדו לכתובתה ונמכרו ללקוחות, שונות משאר קרקעות שנשתעבדו לכתובתה ונמכרו?
מבארת הגמרא את צדדי הספק: קמיבעיא להו לבני הישיבה בדרב יוסף!
דאמר רב יוסף:
ארמלתא דזבין (אלמנה שמכרה) קרקע של היתומים לכתובה או למזונות, ובא בעל חוב של הבעל וטרף את הקרקע מהלוקח - אחריות המכירה היא אנכסי דיתמי שירשו מאביהם, והם יפצו את הלוקח, אבל היא אינה חייבת באחריות.
וכן בי דינא דזבין בית הדין שמכר קרקע של יתומים לפרעון - אחריות איתמי.
ולכן יש להסתפק מאי יהיה הדין אם היא עצמה יכולה לטרוף מן הלקוחות שמכרה להם, והלקוחות יחזרו אל היתומים? 1
1. הקשה בספר "הפלאה" (לקמן ק א ד"ה שם פירש"י), האיך יחזרו הלקוחות אל היתומים, והרי היתומים אין צריכים לשלם את האחריות אלא מהנכסים שירשו מאביהם, ובהכרח שאין להם עוד נכסים מאביהם, שאם יש להם איך תחזור ותטרוף את מה שכבר מכרה, והרי יאמרו הלקוחות הנחתי לך מקום לגבות הימנו, וראה מה שכתב שם. ונראה מדבריו שהבין את נידון הגמרא, שהוא אם יכולה היא לחזור על היתומים, ואף שיש לפרש את עיקר ספק הגמרא, אם היא יש לה אחריות באופן זה.
האם נאמר: כיון דאחריות איתמי, טרפא (יכולה היא לטרוף).
או דלמא, מצי אמרי לה הלקוחות לאלמנה:
נהי דאחריות דעלמא לא קבילת עילוך (אכן לא קיבלת עליך אחריות מטריפת בעלי חובות אחרים), אבל אחריות דנפשך מי לא קבולי קבילת (וכי לא קיבלת על עצמך אחריות מטריפה שלך)!? 2
2. נסתפק רבינו עקיבא איגר בסברא זו, אם פירושה הוא, שכאילו קיבלה על עצמה שלא תגבה ממנו, או שמא פירוש הענין כמשמעות הלשון, שקיבלה על עצמה "אחריות" אם תטרוף בעצמה, ומעיקר הדין יכולה היא לטרוף ולשלם את האחריות, ראה שם בתשובה סימן קפה הובא בליקוטים.
אמר להו 3 רב ששת:
3. רש"ש; והיינו לבני הישיבה שנסתפקו בדבר.
תניתוה לשאלה זו בברייתא:
דתניא: מוכרת אלמנה והולכת למזונות עד שיישארו קרקעות בידי היתומים כדי כתובתה, ויהיו קרקעות אלו שנשארו בידי היתומים סמך (בסגול) לה לאלמנה, שתגבה כתובתה מן השאר. 4 הרי שמע מינה: אם שיירא (הותירה) האלמנה בידי היתומים קרקעות, אין אכן תוכל לגבות מהן כתובתה.
4. הקשו התוספות: מאי נפקא מינה אם תמכור את הקרקעות למזונות ולא ישאר בידה לתשלום הכתובה, או שלא תמכור עכשיו למזונות - כפי שהברייתא מציעה - כדי שישאר לה לגבות את כתובתה, ומה איכפת לה לשם מה היא מוכרת! ? ותירצו: נפקא מינה שתוכל למכור את הכל ביחד לכתובה, מה שאין כן למזונות אינה יכולה למכור בפעם אחת יותר מן השיעור שנתבאר בגמרא לעיל; ועוד, אם נשאת אחר שמכרה למזונות, הרי הלוקח לא יתן לה את הכסף שעוד לא גבתה כי כבר נשאת, ואז לא תוכל לקחתם לכתובה, כי מטלטלים הם. והריטב"א כתב: ויש לומר עוד, דלא קתני לה אלא לאשמועינן שאינה חוזרת וטורפת לכתובה, וראה ב"פני יהושע" שביאר, למה מיאנו התוספות בתירוץ זה. ורבינו עקיבא איגר תמה על עיקר הקושיא, שהרי יש נפקא מינה לגבי מעשה ידים, שעדיף לה לגבות לכתובה ולא למזונות שלא להפסיד מעשה ידיה שהוא ליתומים. והר"ן כתב: שלא תמכור הכל לצורך מזונות, שאם תעשה כן, אפשר דאתי מלוה בשטר ויטרוף הדמים מיד הלקוחות, ואינה יכולה לחזור ולטורפן מחמת כתובתה דהוו להו מטלטלי ולא משתעבד לכתובתה, ומשום הכי קאמר שתשייר במכירתה כדי כתובתה כדי שתוכל לגבותו מחמת כתובתה; והאריך בדברי הר"ן הללו בשו"ת רבינו עקיבא איגר סימן קפה (הובא בליקוטים הנדמ"ח).
אבל לא שיירא קרקעות בידי היתומים לא תוכל שוב לגבות כתובתה, כי אינה יכולה לחזור על הלקוחות שקנו את הקרקעות שמכרה למזונות, כיון שעל זה קיבלה היא את האחריות.
מקשה הגמרא על הראיה:
ודלמא לעולם אימא לך שאף אם לא תשאיר קרקעות בידי היתומים בשביל גביית כתובתה, תוכל לגבות את כתובתה מאותן קרקעות שמכרה למזונות, אלא שהברייתא עצה טובה קא משמע לן לאשה שלא תעשה כן, כדי דלא ליקרו לה "הדרינתא" (שלא תיקרא בפי כל "חזרנית") שמוכרת וחוזרת וטורפת!?
ומיישבת הגמרא את הראיה:
אם כן - שיכולה היא לגבות את כתובתה אף אם לא תשאיר קרקעות בידי היתומים - ליתני: "גובה כתובתה מן השאר", מאי "סמך לה" -
שמע מינה: שיירא אין, אכן יש לה סמך לגבות כתובתה, אבל לא שיירא, לא, אין לה סמך כלל לגביית כתובתה. 5
5. כתב הר"ן: ומהא שמעינן, שהמוכר שדה לחבירו שלא באחריות, דחייב באחריות דנפשיה, דהא אלמנה כמוכר שלא באחריות דמי, דאחריותא איתמי ולא עליה, ואפילו הכי מסקינן דאחריות דנפשיה קבילה; וראה תוספות בד"ה או ובד"ה מאי. עוד כתב הר"ן, שאפוטרופסים המוכרים נכסי יתומים לצורך היתומים, יכולים הם עצמם לחזור ולגבות את הקרקע בשביל חובות שיש להם, כיון שאין הם מוכרים לעצמם (כמו אשה שמוכרת לעצמה) אלא לצורך היתומים, אין אומרים אחריות דנפשייהו קבילו עלייהו.
איבעיא להו, בני הישיבה נסתפקו:
אם זבין (מכר) אדם את קרקעותיו, 6 וידוע לנו שעשה כן 7 מפני שהיה זקוק למעות לקניית דבר מסוים, ולבסוף לא איצטריכו ליה זוזי (לא היה צריך את המעות) כי חזרו בהם המוכרים -
6. כן פירש רש"י שמכר את שדהו, ובפשוטו לאו דוקא שדה. 7. כן פירש רש"י; וכתב עליו הריטב"א: ונראה מדבריו שבעיית הגמרא היא אפילו באופן שלא גילה דעתו בשעת המכירה שהוא מוכר לצורך דבר ידוע, ומיהו היה דבר זה ידוע ומפורסם לכל, שאם לא כן הוו דברים שבלב ואינם דברים. אבל הריטב"א חלק עליו, שצריך גילוי דעת בשעת המכירה, ואז אפילו אם לא היה דבר זה ידוע לכל; וכן מבואר בתוספות.
האם הדרי זביני (חוזר המקח ומתבטל), או לא הדרי זביני? 8
8. תמה ה"פני יהושע" מה ענין שאלה זו לכאן! ? וראה מה שכתב שם, ומה שכתב בזה בספר "הפלאה".
תא שמע ראיה דהדרי זביני:
דההוא גברא דזבין ארעא (מכר קרקע) לרב פפא משום דאצטריכו ליה זוזי למיזבן תורי (שהיה זקוק למעות כדי לקנות שוורים) -
לסוף לא איצטריכו ליה למוכר את המעות, ואהדריה ניהליה רב פפא לארעיה (החזיר רב פפא את הקרקע לבעליה).
הרי דהדרא זביני!
דוחה הגמרא: רב פפא, לפנים משורת הדין הוא דעבד!
תא שמע ראיה דהדרי זביני: דההוא בצורתא (מחסור פתאומי בחיטים שגרם ליוקר שערים) דהוה בנהרדעא, זבנינהו כולי עלמא לאפדנייהו (מכרו כל בני העיר את בתיהם) כדי לקנות חיטים.
לסוף אתו חיטי הגיע שפע של חיטים לנהרדעא.
אמר להו רב נחמן לבני נהרדעא (עירו של רב נחמן):
דינא הוא דהדרי אפדני למרייהו, כך הוא הדין שחוזרים הבתים למוכריהם, הרי ש"הדרי זביני".
דוחה הגמרא: התם נמי כלומר: אף משם אין ראיה, כי זביני בטעות הוו (מקח טעות היה), דאיגלאי מילתא דארבי בעקולי הוה קיימא, נתברר שהאניות המביאות את החיטים כבר היו בדרכה לנהרדעא, אלא שהנהר עלה על גדותיו, והוצרכו בעלי הספינה להוליכה עקלקלות ולכן התמהמהה הספינה בדרכה.
והיות שאילו ידעו המוכרים את העובדות כמות שהן, הם לא היו מוכרים, אם כן מקח טעות הוא; אבל אין להוכיח מכאן למקרה שחזרו בהם המוכרים לאחר שאלו מכרו את בתיהם, או שבאו חיטים ממקום אחר שעדיין לא נעקרו ממקומם לבוא בשעת המכירה. 9 אי הכי כאשר פירשנו - היינו, מובן המשא ומתן שהיה בין רמי בר שמואל לרב נחמן בעקבות הוראתו של רב נחמן, דאמר ליה רמי בר רבא לרב נחמן:
9. רש"י.
אם כן - כפי שהורית על ביטול מכירת הקרקעות - נמצאת מכשילן לבני נהרדעא לעתיד לבא! שאם יתבטלו המכירות, שוב לא ימצאו בני נהרדעא קונים לקרקעותיהם, כי יחששו הקונים שמא יחזור אותו סיפור על עצמו, ויבטלו המוכרים את המקח.
ואמר ליה רב נחמן לרמי בר שמואל: אטו כל יומא בצורתא שכיחא (וכי בכל יום יש בצורת בנהרדעא), עד שאתה חושש למקרים דומים בעתיד.
ואמר ליה רמי בר שמואל לרב נחמן: אין, אכן בצורתא בנהרדעא משכח שכיחא (בצורת בנהרדעא דבר שכיח הוא)!
והניחא, אם ביטול המקח היה על ידי ארבא בעיקולי, אכן יש לחשוש לסיפור דומה בעתיד שיבטלו את המקח, אבל אם ביטול המקח היה על ידי שנשתנה השער מחמת שבאו חיטים ממקום קרוב שלא נעקרו ממקומם בשעת המכירה, הרי אין זה דבר שכיח, ולמה חשש רמי בר שמואל!? 10
10. כן פירש רש"י; ותמהו התוספות על דבריו, כי לו יהא שביטול המקח לא היה במקרה זה משום "ארבא בעיקולי", הרי סוף סוף כל שכן שאם יהיה מצב של "ארבא בעיקולי" שיתבטל המקח, ושפיר אמר רמי בר חמא נמצאת מכשילן לאופן שיהא "ארבא בעיקולי"! ? ולכן פירשו בשם רשב"ם: ש"אי הכי" קושיא היא ולא ראיה, כי אם הטעם הוא דוקא משום שדות אלו, ומה טעם בזה, ואף בזה נראה שלרש"י הבנה אחרת בסוגיא שם, וראה כאן בשיטה מקובצת בשם מהר"י מטראני ובריטב"א שכתבו כמו רש"י.
והלכתא: זבין ולא איצטריכו ליה זוזי - ואם כן אף במשנתנו תאמר כן, ואף שעשתה קנין לא יחולו דבריה, ותגבה מן הלוקח!?
אמר רב זירא אמר רב חסדא:
לא קשיא, כי:
הא משנתנו רבי מאיר היא, הסובר, אין האשה יכולה לומר: "נחת רוח עשיתי לבעלי".
הא - המשנה בגיטין - רבי יהודה היא, הסובר יכולה האשה לומר: "נחת רוח עשיתי לבעלי".
דתניא בברייתא שנחלקו בדבר רבי מאיר ורבי יהודה:
כתב הבעל לראשון שטר מכר על שדה אחת, ולא חתמה לו האשה ללוקח על המכירה, שלא הודתה במכר של בעלה, ולא הסתלקה מלגבות את אותה קרקע לכתובתה.
ושוב כתב הבעל שטר על שדה אחרת לשני, וחתמה לו האשה, ומת הבעל ולא השאיר נכסים בני חורין - 9
9. להלן בהמשך הסוגיא אומרת הגמרא, שלא אמר רבי מאיר שחתימתה של האשה מועלת ואין אומרים שנחת רוח עשתה לבעלה, אלא באופן שנוכחנו כי היא אינה עושה נחת רוח לבעלה, שהרי לראשון לא חתמה ; אבל כאן סוברת הגמרא, שלדעת רבי מאיר הוא הדין בלוקח אחד שאינה יכולה לומר "נחת רוח עשיתי לבעלי", וביארו התוספות, כי לפי סברת הגמרא כאן, לא נקטה הברייתא "כתבה לראשון ולא חתמה לו", אלא להשמיענו, שלדעת רבי יהודה אפילו בכי האי גוונא אנו אומרים שנחת רוח בלבד הוא שעשתה לבעלה, ראה דבריהם בד"ה הא.
הרי זו איבדה כתובתה, שאינה יכולה לגבות אותה לא מן הראשון ולא מן השני, כי: מן הראשון אינה יכולה לגבות ואף שלא חתמה לו, היות והוא לקח ראשון, ובשעה שלקח עדיין היו נכסים בני חורין ביד הבעל, ויכול הוא לומר לאשה: "הנחתי לך - בשעה שקניתי - מקום לגבות הימנו", דהיינו מן השדה שעדיין ביד הבעל שהיא בני חורין, ושוב אף שחזר הבעל ומכר את הנותרת לאחר שוב לא תגבי ממני, אלא מן השדה השניה - שהיתה בני חורין בשעה שקניתי - בלבד.
ואף מן השניה אינה גובה, שהרי חתמה לו - דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר:
אף שמן הראשון לא תגבה כיון שהניח לה מקום לגבות הימנו, מכל מקום יכולה היא לגבות מן השני ואף שחתמה לו, ומשום שיכולה היא שתאמר: "נחת רוח עשיתי לבעלי, אתם מה לכם עלי"
הרי שנחלקו בסברא זו רב מאיר ורבי יהודה; ואם כן משנתנו רבי מאיר היא שאינה יכולה לומר, ואילו המשנה בגיטין רבי יהודה היא שיכולה היא לומר "נחת רוח עשיתי לבעלי".
תמהה הגמרא: ורבי - שסידר את המשניות - איך אפשר ש: סתם לה הכא במשנתנו כרבי מאיר שאינה יכולה לומר: נחת רוח עשיתי לבעלי.
וסתם לן התם בגיטין כרבי יהודה, שיכולה היא לומר "נחת רוח עשיתי לבעלי"!?
אלא אמר רב פפא לפרש את סתם משנתנו שאם אמרה "דין ודברים אין לי עמך" הרי היא מסולקת מן הקרקע, ואף שרבי עצמו סתם בגיטין כרבי יהודה שיכולה היא שתאמר: "נחת רוח עשיתי לבעלי":
הכא במאי עסקינן במשנתנו: בגרושה שכתבה ללוקח "דין ודברים אין לי עמך", ומשנתנו דברי הכל (רבי מאיר ורבי יהודה) היא, שהרי כיון שגרושה היא אין שייך לומר שנתכונה לעשות נחת רוח לבעלה.
רב אשי אמר ליישב את סתם משנתנו עם סתם המשנה בגיטין:
כולה - כלומר: שתי המשניות - רבי מאיר היא, שאף רבי מאיר מודה שיכולה אשה לומר "נחת רוח עשיתי לבעלי", ולכן סתם רבי בגיטין שמקחו בטל אף שלקח גם מן האשה.
ואם תאמר: הרי אמר רבי מאיר בברייתא: "כתב לראשון ולא חתמה לו, לשני וחתמה לו איבדה כתובתה", ולדבריך, הרי רבי מאיר אף הוא סובר שיכולה אשה לומר "נחת רוח עשיתי לבעלי", לא תיקשי, כי:
ועד כאן לא קאמר רבי מאיר התם בברייתא שסילוקה קיים ואינה יכולה לומר "נחת רוח עשיתי לבעלי", אלא בשני לקוחות שקנו מן הבעל, ולראשון לא חתמה אלא לשני, ומשום דאמרי לה בית הדין:
אי איתא דנחת רוח עבדת, לקמא איבעי לך למיעבד (אם אכן נחת רוח את עושה לבעלך, למה לא חתמת גם ללוקח הראשון). 10
10. הקשה הר"ן: והרי מן הראשון אין היא יכולה לגבות משום שהוא אומר "הנחתי לך מקום לגבות הימנו", ואם כן אין שוב צורך בכתיבתה, שהרי בלאו הכי אינה גובה ממנו, ולמה היתה צריכה היא לכתוב! ? וכתב בתירוץ ראשון, שפעמים שאין טענת "הנחתי" מועלת לו וכגון שהשתדפו בני החורין (ראה בהמשך הגמרא בעמוד זה), ולזה צריכה היא לכתוב, שבכל אופן לא תגבה הימנו, וראה עוד שם.
אבל בלוקח אחד שחתמה לו אפילו רבי מאיר מודה שיכולה היא לומר "נחת רוח עשיתי לבעלי", וזו היא ששנינו בגיטין: "לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל".
ומתניתין, ומשנתנו שאם כתבה "דין ודברים אין לי עמך" הרי סילוקה קיים, אף היא עוסקת - כמו הברייתא - כגון דכתב ליה הבעל קרקע נוספת לאחר ולא חתמה לו ואילו לזה היא חתמה, שבאופן זה הרי סובר רבי מאיר שאין היא יכולה לומר "נחת רוח עשיתי לבעלי", שאם כן היתה חותמת אף לראשון, וכמבוארת שיטתו של רבי מאיר בברייתא. 11
11. כתב הריטב"א: ומה שלא הזכיר כן התנא שכבר מכר תחילה לאחר, משום דלאו דינא דדין ודברים בא התנא להשמיענו, אלא את הדין שחוזרות חלילה, והכי קאמר: שכתבה לו כראוי דין ודברים אין לי עמך.
תנן התם:
אין נפרעין מנכסים משועבדים (קרקעות שהיו ביד הלוה ונשתעבדו למלוה, ונמכרו ללקוחות) במקום שיש נכסים בני חורין ביד הלוה, אלא נפרעין מאלו שביד הלווה -
ואפילו אם הקרקעות שביד הלוה הן זיבורית, והלוקח קנה את הקרקע הבינונית שעיקר שעבודו של המלוה הוא עליה, בכל זאת לא יגבה המלוה אלא מן הקרקעות בני החורין שביד הלוה.
ואיבעיא להו בני הישיבה בדין זה:
קנה אדם קרקעות מן הלוה והניח קרקעות בני חורין ביד הלוה, ואישתדוף בני חרי (התקלקלו אותן קרקעות בני חורין), ושוב אין למלוה ממה לגבות אלא מהקרקעות המשועבדים שביד הלקוחות, והוא הדין אם מסיבה אחרת כל שהיא, אין יכול המלוה לגבות מן בני החורין.
מהו דליטרוף המלוה ממשעבדי שביד הלוקח, כיון שאין בני חורין ליפרע מהם, או שמא כבר נסתלק שעבודו של המלוה מן המשועבדים, ושוב לא יגבה מהם ואף שאינו יכול לגבות מן בני החורין. 12
12. בפשוטו נראה, שספק הגמרא אינו אלא משום שתקנו חכמים עוד, שיכול לוקח ראשון - שקנה את המשועבדים בשעה שהיו עדיין בני חורין - לומר ללוקח השני: "הנחתי לך מקום לגבות הימנו", ולכן מסתפקת הגמרא אולי יכול לומר "הנחתי" למלוה, שלא יגבה ממנו אפילו כשנשתדפו בני החורין, אבל בלא זה, מהיכי תיתי לומר שלא יוכל לפרוע מן המשועבדים, וכי מאחר שתיקנו חכמים "אין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין", נבוא אנו ונאמר, שאינו יכול לגבות מן המשועבדים אפילו כשיש בני חורין! ואם תאמר: אם כן למה לא הזכירה והקדימה הגמרא את דין "הנחתי", כשם שהקדימה את דין "אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין", זו אינה קושיא כל כך, שהרי כעין זה מצינו בבבא קמא ח ב, שלא הזכירה הגמרא אלא את תקנה זו שהיא עיקר היסוד שמכחו אפשר לומר הנחתי, ולא הזכירה את עצם דין "הנחתי", אף שהנדון הוא שם בדין "הנחתי"; וראה בחידושי רבי שמואל בבא קמא סימן ט אות ט, מה שלמד מדברי הגמרא בבבא קמא הנזכרים, ראה שם.
תא שמע מהברייתא שנזכרה לעיל:
כתב הבעל לראשון שטר מכר על שדה אחת, ולא חתמה לו האשה שהיתה אותה שדה משועבדת לכתובתה.
ושוב כתב הבעל שטר על שדה אחרת לשני, וחתמה לו האשה, ומת הבעל ולא השאיר נכסים בני חורין -
הרי זו איבדה כתובתה, שאינה יכולה לגבות לא מן הראשון ולא מן השני, כי: מן הראשון אינה יכולה לגבות ואף שלא חתמה לו, היות והוא לקח ראשון, ובשעה שלקח עדיין היו נכסים בני חורין ביד הבעל, ויכול הוא לומר לאשה: "הנחתי לך - בשעה שקניתי - מקום לגבות הימנו", כלומר: היות ובשעה שלקחתי את הקרקע הרי היו נכסים בני חורין ביד הלווה, ולא היית יכולה לגבות ממני, שהרי "אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין", הרי אף שמכר הבעל את השדה לאחר ושתי השדות משועבדים הם, שוב לא תגבי ממני אלא מן הלוקח השני.
ואף מן השניה אינה גובה שהרי חתמה לו - דברי רבי מאיר.
ואי סלקא דעתך שאם אישתדוף בני חרי ביד הלווה טריף המלוה ממשעבדי שביד הלוקח, אם כן כשאשתדוף בני החורין ביד הלוקח השני, לא יהא כחו של הלוקח הראשון כשהקרקע ביד הלוקח השני, גדול מכחו שלו כשהקרקע היא עדיין בני חורין, וכשם שאם אינו יכול לגבות מן בני החורין הרי הוא חוזר על המשועבדים, הוא הדין שחוזר הוא על הלוקח הראשון -
ואם כן תיקשי:
נהי דאיבדה כתובתה משני משום שחתמה לו, מראשון - שיש בידו קרעות משועבדים אלא שהניח מקום לגבות הימנו - מיהא תיגבי את כתובתה, שהרי אינה יכולה לגבות את חובה מן הקרקע שהיתה בני חורין, כיון שחתמה ללוקח שלא תגבה ממנו, ושוב צריכה היא לחזור על הקרקע המשועבדת שביד הלוקח הראשון, ולמה איבדה כתובתה לגמרי!? 13
13. הקשה רבינו עקיבא איגר בדרוש וחידוש: הרי יש לפרש שהבעל ביקש למוכרה לראשון, ומאחר שלא חתמה לו, לא קנה הלוקח כלל את השדה, ואת אותה השדה עצמה חזר ומכר לשני וחתמה לו, ראה שם.
אמר תירץ רב נחמן בר יצחק:
מאי "איבדה כתובתה" שלמדנו, אין הכוונה כפשוטו שאיבדה כתובתה לגמרי -
אלא איבדה כתובתה מלגבותה מן השני שהרי חתמה לו, אבל מן הראשון תגבה, שאינו יכול לומר "הנחתי לך מקום לגבות הימנו", כיון שאין היא יכולה עכשיו לגבות מן הקרקע שהיתה בני חורין.
אמר דחה רבא: שתי תשובות (קושיות וסתירות) בדבר:
חדא: ד"איבדה" לגמרי משמע, שאינה גובה לא מן הראשון ולא מן השני; ואם כן יש לנו ללמוד "אישתדוף בני חרי טרפא ממ שעבדי".
ועוד תניא בברייתא בהדיא שאינה גובה אף מן הראשון:
דתניא: לוה מן האחד, ומכר נכסיו לשנים בזה אחר זה, וכתב בעל חוב ללוקח שני: "דין ודברים אין לי עמך", אין לו אף על לוקח ראשון כלום.
מפני שיכול לומר: "הנחתי לך מקום לגבות הימנו".
אלא 14 דוחה רבא את הראיה משתי הברייתות משתי הברייתות לדין "אשתדוף בני חרי" שהיא טרפא ממשעבדי:
14. נתבאר על פי רש"י; ורבינו תם תמה על פירוש זה, כי אם כן היה לגמרא לומר "אלא", ולכן פירש באופן אחר.
התם - בשתי הברייתות האלו, שאין בעלי החובות גובים מן השני משום שסילקו עצמם מלגבות מן הקרקעות שבידיו, איהו - בעל החוב או האשה - דאפסיד נפשיה בידים, שסילקו עצמם מן הלוקח השני, ולכן לא יחזרו על הלוקח הראשון.
אמר ליה רב יימר לרב אשי: וכי מה יש להסתפק אם נשתדפו בני חורין חוזר המלוה על הקרקעות המשועבדים: