פרשני:בבלי:כתובות צט א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות צט א

חברותא

ומקשה הגמרא על פירוש זה במשנה:
והא מדסיפא בדאוזיל הוי רישא בדלא אוזיל (והרי אם הסיפא עוסקת באופן שהוזילה בהכרח שהרישא עוסקת באופן שלא הוזילה), שאם אף הרישא עוסקת באופן שהיא הוזילה, למה לו לתנא לאשמועינן שהמכר בטל בדאוזיל שני פעמים!?  1 

 1.  יש לתמוה, והרי אם הרישא אינה עוסקת בדאוזיל ומכרה בטל רק משום שהעבירה על דעתם ומכרה מעבר לחוב שלה, כל שכן דתיקשי "סיפא למה לי", שהרי הדברים קל וחומר, אם כשמכרה בשויה בטל המכר משום שמעבירה היא על דעתם, כל שכן כשהוזילה! ? ותירצו התוספות: לא שנה התנא את הסיפא אלא לגלות שהרישא עוסקת בדלא אוזיל. ותירצו עוד, שהיה מקום לומר: דוקא אם מכרה מנה ודינר במנה ודינר אז היא נקראת מעבירה על דעתם, אבל אם מכרה מנה ודינר במנה, אינה נחשבת "מעבירה" על דעתם. ביאור דבריהם: כי במקום שמכרה שוה מנה ודינר במנה שהם חייבים לה יש לומר שאינה "מעבירה", כי היא שליחה של היתומים למכור קרקעות לפרעון כתובתה, והיא אכן כך עשתה אלא שמכרה בזול, ורק כשמכרה מנה ודינר במנה ודינר, שמכירת הדינר הנוסף היא מכירה שודאי לא נצטותה עליה כי לא שלחוה למכור קרקעות בשבילם, דזה דומה ממש לשליח המוכר כור במקום לתך, בזה נקראת היא "מעבירה ". ואולם בתוספות הרא"ש כתב "טפי הוה מעביר בדלא זילא, ומכרה שוה מנה ודינר במנה, מהיכא דזילא על ידי טעות". והטעם שלא תירצו באופן אחר, שאף כי מהרישא ידענו שלפי דעת חכמים כל שכן דבדאוזיל המכר בטל, מכל מקום לא היינו יודעים ממה שאמר רשב"ג ברישא שהמכר קיים כשלא הוזילה, שאף אם הוזילה המכר קיים. יש לומר, כי בסיפא לא נזכר בהדיא במשנה שלפי דעת רשב"ג המכר קיים (ראה לשון המשנה), וביותר, אם אכן רישא בדלא אוזיל, ולפי חכמים המכר בטל משום ש"מעביר הוי", יש לומר שלא נחלק רשב"ג רק ברישא כי לדעתו "מוסיף הוי", אבל סיפא בדאוזיל, אף רשב"ג מודה שהמכר בטל.
דקתני סיפא דמשנתנו: היתה כתובתה ארבע מאות זוז, מכרה לזה במנה ולזה במנה (ולשלישי במנה), ולאחרון יפה מנה ודינר במנה, של אחרון מכרה בטל, ושל כולן מכרן קיים
והסיפא בהכרח עוסקת שהוזילה את מחיר הקרקע ללקוח האחרון, שאם לא כן איך שנינו: ולאחרון יפה מנה ודינר "במנה", שאי אתה יכול לפרש "במנה שלה" שהרי אין כתובתה מנה כמו ברישא, אלא כתובתה היא ארבע מאות זוז.  2 

 2.  תוספות; ודבריהם צריכים ביאור, כי מאחר שמכרה כבר בשלש מאות זוז, ויתרת חובה הוא מנה בלבד, הרי שייך לומר "ולאחרון יפה מנה ודינר במנה שלה", הפלאה ורש"ש. ובתוספות הרא"ש הרגיש בזה וכתב: "דהא כתובה ד' מאות הויא, אע"ג (דנפרעת) (דנפרעה) הכל לבד ממנה אחרון, מכל מקום דוחק הוא לפרש במנה שלה הנשאר".
וכיון שהרישא עוסקת בדלא אוזיל, בהכרח שהטעם הוא משום ד"מעביר הוי" ונפשטה הבעיה.
ודחינן: לא תפשוט, כי לעולם רישא וסיפא בדאוזיל.
ודקשיא לך אם כן סיפא למה לי, לא קשיא, דסיפא הא קא משמע לן:
טעמא דאוזיל בדיתמי, כלומר: דוקא אם היתה ההוזלה על חשבון היתומים, וכאופן שעוסקת בו משנתנו שמכרה לאחרון קרקע השוה יותר מערך החוב שהם נותרו חייבים לה.
אבל בדידה מכרה קיים, כלומר: אבל אם ההוזלה היא אצל הראשונים ועל חשבונה, וכגון שמכרה לראשון קרקע שוה מאתים במנה, שאת כל המאתים חייבים הם לה ולמעלה מזה, אז המכר קיים והיא הפסידה, וכאילו קיבלה מאתים במכירה זו.
מקשה הגמרא: והרי הא - דאוזיל בדידה שמכרה קיים - מדרישא שמעת מינה (כבר ידענו מן הרישא) ולמה ליה לתנא לחדש את זה שנית בסיפא!?
כי כבר שנינו ברישא: היתה כתובתה מאתים, ומכרה שוה מנה במאתים, או שוה מאתים במנה, נתקבלה כתובתה
ומשנינן: צריך התנא לשנות גם את הסיפא, כי מהו דתימא (שמא תאמר) התם ברישא דאוזיל בדידה הוא דמכרה קיים, כיון דאיסתלקא לה האלמנה מהאי ביתא לגמרי (נתקבלה כל כתובתה ונסתלקה מבית היתומים לגמרי), כלומר: שוב לא תגבה יותר מן היתומים, ואין מה לגזור.
אבל הכא בסיפא שמכרה לראשון שוה מאתים במנה, שהקרקע שנמכרה אינה מכסה אף בערכה האמיתי אלא את מקצת הכתובה, ועדיין צריכה היא למכור עוד כדי להשלים את כל חוב הכתובה שהרי חובה הוא ד' מאות זוז, הייתי אומר: שניגזור על ביטול המקח במנה ראשון שההוזלה היא על חשבונה, אטו מנה אחרון שההוזלה היא על חשבון היתומים.
קא משמע לן!
כאן שבה הגמרא לתחלת הענין שנסתפקו בני הישיבה בשליח שאמר לו המשלח "זבין לי ליתכא" והלך וקנה לו בית כור, ומביאה שיטה אחרת בבעיא זו: ואיכא דאמרי:
הא לא תיבעי לך (אין ספק בדבר), דהיכא דאמר ליה המשלח לשליחו: זיל זבין לי ליתכא וזבין ליה כורא (לך ומכור בית חצי כור מקרקעותי, והשליח מכר בית כור שלם), דודאי "מוסיף" על דבריו של המשלח הוי השליח, ומכירת בית הלתך שרירה וקיימת.
כי תיבעי לך, ואין להסתפק אלא כאשר היה הדבר בהיפוך, דאמר ליה המשלח לשליחו:
זיל זבין לי בית כורא (צא ומכור עבורי בית כור) בבת אחת, ואזיל וזבין ליה רק בית ליתכא.
מאי הוא דין המכר, אם קיים הוא אם לאו?
מי אמרינן, דמצי אמר ליה השליח למשלחו (האם נאמר שיכול השליח לומר למשלחו):
דטבא לך עבדי לך (היטבתי אתך) במה שמכרתי רק בית לתך, דאם הייתי מוכר בית כור שלם, הרי שאי לא מצטרכי לך זוזי (אם יתברר לך שאינך זקוק למעות כל כך כדמי כל בית הכור), לא מצית הדרת ביה (לא היית יכול לחזור בך), וטוב לך שמכרתי רק מחצית בית כור.
או דלמא, מצי אמר ליה המשלח לשליח:
לא ניחא לי דליפשו שטרי עילואי (אין רצוני למכור מכירות רבות שיצאו עלי שטרות רבים).  3 

 3.  כתב הרא"ש: שאף על פי שאמרו בגמרא סברא נגדית "דטבא לך עבדי לך", אין זה בדוקא ולא זה הוא סיבת הספק, ואפילו אם לא שייך שהיטיב עמו, וכגון שמכר לשני בני אדם את כל בית הכור, אף בזה מסתפקת הגמרא, וכפי שמוכח מראיית הגמרא בעמוד ב - ממשנתנו, רא"ש סימן טו; ואולם בריטב"א לא משמע כן, וראה עוד בפני יהושע בעמוד ב על תוספות בד"ה אמר, שנשאר בצריך עיון על הרא"ש.
אמר רבי חנינא מסורא: תא שמע ממשנה במסכת מעילה:
שכך שנינו שם: נתן לו המשלח לשליח דינר של זהב (שהוא שוה עשרים וחמש דינרים של כסף שהם ששה סלעים)  4  של הקדש, ואמר לו: צא הבא לי בדינר זה חלוק, דהיינו חלוק טוב ויפה שמחירו דינר שלם שש סלעי כסף.

 4.  כן כתב רש"י; וכן מבואר במשנה ששלש סלעים הם חצי דינר זהב, וראה בשיטה מקובצת במסכת מעילה כא א אות כה, שהביא להקשות, הרי דינר זהב שוה כה דינרי כסף, ושלשה סלעים אינם אלא שתים עשרה דינרי כסף ולא חצי דינר זהב, וראה מה שהביא שם ליישב בשם רבינו תם.
והלך השליח והביא לו לבעל הבית במחיר שלש סלעים מתוך הדינר (שהם חצי ממה שנתן לו) - חלוק קטן ורע - ובשלש הסלעים שנותרו הביא לו השליח - מבלי שביקש זאת המשלח - טלית.
שניהם מעלו, המשלח מעל על החלוק שקנה השליח בשליחותו ואף שקנה חלוק קטן ורע בחצי המחיר, והשליח מעל על הטלית שקנה מדעתו בכסף של הקדש.  5 

 5.  כן הוא האמת בפירוש המשנה, ואולם סלקא דעתין דהמקשה בהמשך הסוגיא, שהשליח מעל מדרבנן גם על החלוק שקנה היות ולא עשה כפי שאמר לו המשלח.
ומוכיחה הגמרא מכאן כהצד הראשון בספק שנסתפקנו:
אי אמרת בשלמא: שליח כי האי גוונא - ששינה מדעתו של בעל הבית המעונין בחלוק טוב ויפה - עושה שליחותו של המשלח הוא, ו"מוסיף"  6  על דבריו הוי.

 6.  ראה ביאור לשון "מוסיף" ברא"ש סימן טז.
משום הכי בעל הבית מעל, שהרי השליח עשה שליחותו.
אלא אי אמרת: שליח כי האי גוונא "מעביר" על דבריו הוי, אמאי מעל המשלח,, והרי לא עשה השליח את שליחותו!?  7 

 7.  א. הוקשה לתוספות, והרי ספק הגמרא היה משום הסברא דלא ניחא ליה דליפשו שטרי, ומה ענין משנה זו לספק שנסתפקה הגמרא! ? וכתבו: דמה שהביא לו חלוק קטן ורע השוה רק שלש סלעים, חשוב כמו לא ניחא ליה דליפשו שטרי עלויה. וה"פני יהושע" (ראה היטב דבריו בעמוד ב' ד"ה תוספות, הראשון) תמה מאד בזה מה ענין זה אצל זה, (וראה גם ב"בית יעקב"), ראה שם. ב. אין לפרש, שאין כוונת הגמרא להשווות את האומדנא בדעתו של בעל הבית שאם מקפיד על זה ודאי שיקפיד גם על זה, אלא כוונת הגמרא היא: האם נאמר: היות והמשלח אינו רוצה שיצאו עליו שטרות רבים וכן אינו רוצה שיקנה לו חלוק רע, לכן חשוב השליח כ"מעביר" על דעתו של המשלח, ושליחותו בטלה ומכרו בטל. או שמא נאמר: אף על פי דשאין רצונו של המשלח שימכור באופן שיצאו עליו שטרות רבים או חלוק רע, מכל מקום משום זה אינו נקרא "מעביר" על דעתו של המשלח, ואף ששינה מכוונת המשלח אינו אלא כאילו היה "מוסיף" על דבריו, ושליחותו קיימת. אין לפרש כן, כי מדברי הרש"י והראשונים בהמשך סוגייתנו, נראה בהדיא, שספק הגמרא ב"זבין לי כורא וזבין ליתכא" הוא באומדנא של דעת המוכר אם מקפיד הוא על כך או לא. ג. לשון רש"י בביאור דמיון הגמרא הוא: "והביא לו בשלש סלעים חלוק, דהוי דומיא דזבין לי כורא וזבין ליתכא, שהרי ציוהו למכור כל הדינר בחלוק". ומבואר מדברי רש"י לכאורה שלא כדברי התוספות, שהרי לפי פירושם אין אנו צריכים לומר ששני המקרים דומים, שאמר המשלח למכור הכל ומכר חצי, כי אין אנו דנים אלא בדימוי האומדנות, ורש"י שהשוה את הציור בשני המקרים נראה שהוא מפרש שלא כדברי התוספות. וראה עוד במסכת מעילה דף כ"א, שאף שם השותה הגמרא את הדינים בשני אופנים אלו, ולא הזכיר רש"י שם כלל את סברת "לא ניחא לי דליפשו שטרי עילואי", ועל כן שיטת רש"י בכל זה צריכה לימוד.
ומשנינן: לעולם אם אכן קנה השליח חלוק רע במחצית המחיר, הרי השליח כ"מעביר" על דעתו של בעל הבית, ושליחותו בטילה; והכא גבי חלוק במאי עסקינן:
דאייתי ליה (הביא לו) השליח חלוק טוב ויפה כרצון המשלח, אלא שהביא את אותו חלוק השוה שש סלעים בשלש סלעים בלבד, וכל כי האי גוונא אינו נקרא "מעביר" ואף שהמשלח אמר לו לקנות חלוק בשש.
המקשה  8  שהקשה את הקושיא הבאה סבור היה, שפירוש המשנה "שניהם מעלו",  9  היינו שהשליח מעל גם על החלוק, ואף שמעיקר הדין המשלח מועל, מכל מקום מדרבנן מעל גם השליח כיון שסוף סוף שינה מדעתו של בעל הבית, ולפיכך מקשה הגמרא:

 8.  סברת המקשה מתבארת לפי תירוץ השני של התוספות.   9.  מלשון המשנה "שניהם מעלו" משמע ששניהם באותו מעמד הם, ואם כן משמע שהמשלח - לפי סברת המקשה - מעל גם על הטלית מדרבנן (כי השליח מעל עליו מדאורייתא ועל החלוק מדרבנן), כי סוף סוף ציוה אותו להוציא את שלשת הסלעים האלו לצרכיו, רק שהשליח קנה בזה דבר אחר לצרכיו של בעל הבית, ויש לומר שמדרבנן אכן מעל בעל הבית גם על הוצאה זו.
אי הכי שקנה השליח למשלח חלוק לפי טעמו של המשלח רק שקנה אותו יותר בזול, אם כן אף מדרבנן אין לראותו כמשנה מדעתו של בעל הבית, ושליח אמאי מעל מדרבנן על החלוק!?
ומשנינן: אטלית הוא שמעל השליח מן התורה, ואילו על החלוק לא מעל ואפילו מדרבנן.
עוד מקשה הגמרא על הביאור במשנה שבמסכת מעילה:
אי הכי שהמשנה עוסקת בשליח שקנה חלוק שאכן שוה הוא שש, אלא שקנה אותו בזול:
אימא סיפא של אותה משנה במעילה: רבי יהודה אומר: אף בזה בעל הבית לא מעל, מפני שיכול לומר המשלח לשליח:
אני חלוק גדול הייתי מבקש, ואילו אתה הבאת לי חלוק קטן ורע ואינך שלוחי בדבר זה.
הרי שאין המשנה עוסקת בשליח שהביא חלוק שוה שש בשלש, אלא שהביא חלוק קטן ורע השוה את המחיר שנתן בו השליח.
ומשנינן: מאי חלוק קטן ו"רע" שאמר רבי יהודה?
רע בדמים, כלומר: חלוק שעלה לך דמים מועטים!
שמא תאמר: וכי מה איכפת לו לבעל הבית שיקנה לו השליח את החלוק בזול?
אין הדבר כן, כיון דאמר ליה המשלח לשליח:
אי אייתית לי בשית, לו היית קונה חלוק בכל השש שנתתי לך, הרי כל שכן דהוה שוה תרתי סרי דינרים גדולים  10  (כלומר: בודאי שהיה המחיר האמיתי של החלוק יותר מכפול באופן יחסי) שככל שהקניה גדולה יותר, אף ההוזלה גדולה יותר, ונמצא השליח מעביר על שליחותו שלא קנה לו בכל שש הסלעים חלוק יקר יותר.

 10.  כתבו התוספות: כן הוא ודאי כפירוש הקונטרס תרתי סרי גדולים יותר מכפלים, ויש ספרים שכתוב בהן בהדיא "דהוה שוה טפי מתרתי סרי", וראה עוד בדבריהם.
דיקא נמי שמטעם זה סובר רבי יהודה שבעל הבית לא מעל, דהא קתני בסיפא של אותה משנה:
מודה רבי יהודה בקטנית שאם אמר לו לקנות בדינר זהב, והלך השליח וקנה קטנית רק בשלש סלעים, ובשאר קנה דבר אחר ששניהם - המשלח והשליח - מעלו.

דרשני המקוצר