פרשני:בבלי:נדרים פא א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נדרים פא א

חברותא

גוף כולו - לא כל שכן!
מניעת רחיצה, שהיא בכל גופו, ודאי שיש בה צער וענוי נפש, ומדוע לפי רבי יוסי אינו יכול להפר!?  14  אמרי לתרץ: אין! כביסה - אלימא לרבי יוסי!

 14.  שואל הר"ן, מדוע הגמרא מקשה סתירה רק בדברי רבי יוסי ולא בדברי רבנן, והרי הכא סברי רבנן שמניעת רחיצה נחשבת לענוי נפש, ואילו לגבי כביסה סברי רבנן שאינו ענוי. ומתרץ הר"ן, שרבנן סוברים שמניעת רחיצה זה יותר ענוי ממניעת כיבוס בגדים. אבל לפי רבי יוסי, כיון שהוא סובר שמניעת כיבוס הוא ענוי נפש, בודאי שמניעת רחיצת כל גופו זה ענוי נפש, ולכך הגמרא מקשה סתירה רק בדעת רבי יוסי, ולא בדעת רבנן.
רבי יוסי סובר, שמניעת כביסה היא יותר צער ממניעת רחיצה.
וראיה לכך מהא דאמר שמואל:
האי ערבוביתא דרישא, מי שאינו מסרק שערות ראשו,  15  ומתוך כך יש לו לכלוך וזוהמא בראשו -

 15.  ורבי עקיבא איגר מביא בשם רבינו יונה, שכוונת הגמרא היא במי שאינו רוחץ ראשו.
מתיא מביאה לידי עוירא, עוורון. כי מאור העינים יונק משער הראש.
ערבוביתא דמאני, מי שאינו מכבס בגדיו ומתוך כך בגדיו מלוכלכים -
מתיא מביאה לידי שעמומיתא, שגעון.
ערבוביתא דגופא, מי שאינו מתרחץ, ומתוך כך נעשה גופו מזוהם ומלוכלך -.
מתיא מביאה לידי שיחני וכיבי, אבעבועות המכאיבות.
ומוכח שמניעת כיבוס יותר חמורה ממניעת רחיצה. שהרי לאבעבועות יש רפואה, ואילו לשעמום אין רפואה.
ולכך סובר רבי יוסי, שמניעת כביסה היא יותר ענוי נפש ממניעת רחיצה.
שלחו מתם, שלחו מארץ ישראל, לבבל: א. הזהרו בערבוביתא.
בכיבוס הבגדים, וברחיצה, כדי למנוע ענוי הגוף.
ב. הזהרו ללמוד תורה בחבורה, משום שהתלמידים מחדדים זה את זה.
אבל הלומד יחיד, עליו נאמר - "חרב על הבדים, ונואלו".
ג. הזהרו בבני עניים להשתדל ללמדם תורה.
שמהן תצא תורה משום שאין להם עסק אחר וגם דעתם שפלה.
שנאמר "יזל מים (התורה נמשלה למים) מדליו (מהדלים שבו) ".
מלמד הכתוב, שמהן, מהעניים, תצא תורה.
ד. ומפני מה אין מצויין תלמידי חכמים לצאת תלמידי חכמים מבניהן? שעל פי רוב אינם בני תורה!
אמר רב יוסף: כדי שלא יאמרו בניהם שהתורה - ירושה היא להם.
והיינו, שאינם לומדים תורה כיון שהם סבורים שהתורה עוברת אליהם בירושה.
או שאחרים יאמרו "ירושה היא להם", ואילו אנו, אין אנו מצליחים בלימוד התורה  16 .

 16.  על פי הרא"ש.
רב ששת בריה דרב אידי אומר: כדי שלא יתגדרו בניהם על הצבור.
שאם לא תהא תורה פוסקת מהם, אנו חוששין שהם "יתגדרו" (ישתלטו) על הציבור.
מר זוטרא אומר: לא זה הוא החשש. אלא, מפני שהן מתגברין על הצבור, שכבר עכשיו, בניהם של תלמידי חכמים, לפני ש"ירשו" את התורה, הם מתגדרין על הציבור.
רב אשי אומר: משום דקרו לאינשי "חמרי".
שאין הם נוהגין כבוד באחרים, מחמת "ירושת" התורה שבהם.
רבינא אומר: שאין מברכין בתורה תחלה!
מפני שהם זהירין לעסוק בתורה, הם אינם זהירין לברך ברכת התורה, ולא מתקיים בהם הברכה ש"נהיה אנחנו וצאצאינו"  17 .

 17.  על פי רש"י.
וכהא דאמר רב יהודה אמר רב:
מאי מהי משמעות האי דכתיב:
כשהנביא ירמיהו ניבא על החורבן, ואמר:
"מי האיש החכם, ויבן את זאת - מדוע אבדה הארץ?"
דבר זה נשאל לחכמים, ולנביאים, ולא פירשוהו - עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו.
דכתיב: "ויאמר ה' - על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם, ולא שמעו בקולי, ולא הלכו בה".
ופריך היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה אם כוונת הפסוק כפשוטו שלא למדו תורה, מהו החילוק בין לא שמעו בקולי ללא הלכו בה.
אמר רב יהודה אמר רב שאין מברכין בתורה תחלה שודאי היו עוסקין בתורה תמיד, ולפיכך היו החכמים והנביאים תמהים על מה אבדה הארץ, עד שבא הקב"ה שהוא יודע מעמקי הלב, שלא היתה התורה חשובה בעיניהם, ולא היו עוסקין בתורה לשמה, ומתוך כך היו מזלזלין בברכת התורה, וזהו שאמר הפסוק "לא הלכו בה" והיינו שלא למדו לשמה  18 .

 18.  על פי הר"ן בשם רבינו יונה.
איסי בר יהודה לא אתא למתיבתא לבית המדרש של דרבי יוסי.
תלתא יומי שלשה ימים
אשכחיה פגש אותו ורדימוס ברבי יוסי.
אמר ליה - מאי טעמא לא אתי מר לבי מדרשא דאבא הא תלתא יומין ושאל אותו מדוע לא בא לבית המדרש של אביו רבי יוסי שלשה ימים.
אמר ליה - כי טעמיה דאבוך לא ידענא היכא איתאי משום שאני לא מבין את טעמו של אביך רבי יוסי.
אמר ליה - לימא מר מאי קאמר ליה דלמא ידענא טעמיה תאמר לי מה אמר אבי רבי יוסי, אולי אני יודע את טעמו.
אמר ליה - הא דתניא:
רבי יוסי אומר כביסתן קודמין לחיי אחרים שהרי בסברא אינו מובן, ובהכרח שלמד את זה מהתורה, קרא מנלן.
אמר ליה דכתיב:
כשנכנסו לארץ ציותה התורה: ונתנו ללוים מנחלת אחזתם ערים לשבת ומגרש לערים סביבתיהם, ואח"כ כתיב
ומגרשיהם יהיו לבהמתם וגו' ולרכשם ולכל חיתם:
מאי חייתם -
אילימא חיה אם נאמר שכוונת הפסוק שהחיות ישתו מהמעיין שבמגרש.
והלא חיה בכלל בהמה היא כיון שכבר כתוב בפסוק שהבהמה תשתה מהמגרש, לא הוצרך לכתוב חיה, שהרי חיה בכלל בהמה.
אלא מאי חייתם חיותא ממש אלא בהכרח שכוונת הפסוק שהבני אדם יחיו מהמגרש.
פשיטא - ודאי שהבני אדם צריכים מים לשתות.
אלא לאו כוונת הפסוק שיהא להם מהמעיין שבמגרש מים לכביסה.
וטעמא דקרי לה בלשון חיים דהא איכא צערא דערבוביתא וזה חיי נפש  19  .

 19.  ודברי הגמרא צ"ע דאף שאנו למדים מפסוק זה שמניעת כביסה נחשב לענוי נפש גמור, עדיין אין לנו ראיה שמניעת רחיצה שגורם לשימני וכיבי, אינו נחשב גם לענוי נפש, וצ"ע.
שנינו במשנה: אמר רבי יוסי אין אלו נדרי עינוי נפש
איבעיא להו - לרבי יוסי דאמר דרחיצה וקישוט אינו נדרי ענוי נפש מהו שיפר משום דברים שבינו לבינה מי אמרינן דדוקא משום ענוי נפש פליג על רבנן דלא מפר אבל משום דברים שבינו לבינה מודה רבי יוסי דמפר.
ונפקא מיניה, כמו שמבואר בגמרא בתחילת הפרק, דלרבנן דאמרי דמפר משום ענוי נפש מפר בין לעצמו ובין לאחרים, ולרבי יוסי דמפר משום דברים שבינו לבינה, אינו מפר אלא לעצמו ואם נתגרשה ונשאת לאחר בטלה הפרתו.
או דילמא דאינו אף בכלל דברים שבינו לבינה  20 .

 20.  ובביאור הספק יש לומר, לפי מה שיש לחקור בטעמו של רבי יוסי שרחיצה וקישוט לא הוי ענוי נפש, האם משום שלדעתו זה לא דבר שגורם לענוי, וממילא יש גם לומר שאף אינו בכלל דברים שבינו לבינה. או דילמא, אף רבי יוסי מודה שזה דבר הגורם לענוי, אולם כיון שהענוי אינו מורגש עכשיו, הוא אינו נחשב בכלל נדרי ענוי נפש, אולם עדיין יש לומר שהוא נחשב בכלל הדברים שבינו לבינה.
תא שמע:
אמר רבי יוסי אין אלו נדרי עינוי נפש משמע אבל דברים שבינו לבינה הויין דאם נאמר שרבי יוסי סובר דאינו אף בכלל דברים שבינו לבינה, היה לרבי יוסי לומר "לא יפר" ומזה שרבי יוסי אומר "אין אלו נדרי ענוי נפש" מוכח שזה בכלל דברים שבינו לבינה.
ודחינן:
דלמא לדידהו קאמר להו, לדידי אפילו דברים שבינו לבינה לא הויין, לדידכו דאמריתו הויין נדרי עינוי נפש, אודו לי דאין אלו נדרי עינוי נפש.
דלעולם רבי יוסי סובר שאינו אף בכלל דברים שבינו לבינה, ומה דרבי יוסי לא נקט בלשונו "לא יפר" משום דעתם דרבנן. דלדידי אפילו דברים שבינו לבינה לא הוי, אבל תודו לי שמכל מקום זה לא ענוי נפש.
מאי עדיין לא נפשט הספק.
רב אדא בר אהבה אומר: מפר משום שמודה רבי יוסי שרחיצה וקישוט הוי בכלל דברים שבינו לבינה.
רב הונא אומר: אין מפר משום -

דרשני המקוצר