פרשני:בבלי:גיטין לה א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
משום חינא - של האנשים בעיני הנשים - אקילו רבנן גבה דאלמנה שלא תצטרך לישבע.
כלומר: כדי שישאו האנשים חן בעיני הנשים, ויסכימו הנשים להנשא להם, יש להקל עליהן לגבות את כתובתן לאחר מות בעליהן, ולפוטרן מן השבועה.
קא משמע לן משנתנו, שאף האלמנה בכלל חיוב שבועה זו.
שנינו במשנה: נמנעו מלהשביעה:
והוינן בה: מאי טעמא נמנעו מלהשביעה?
אילימא משום דרב כהנא, דאמר רב כהנא, ואמרי לה (יש האומרים שאת השמועה הזו) אמר רב יהודה אמר רב: מעשה באדם אחד, בזמן של שני בצורת, 1 שהפקיד דינר זהב אצל אלמנה, והניחתו האלמנה את הדינר בכד של קמח, וכשבאה ללוש בצק מקמח זה, שכחה שהדינר בתוכו, ואפאתו בפת, ונתנתו לעני עם הפת. לימים, בא בעל הדינר, ואמר לה: הבי לי את דינרי!
1. ב"עיון יעקב" (שעל ה"עין יעקב", והוא מבעל ה"שבות יעקב"), ביאר, למה נקטה הגמרא "שני בצורת", והוא משום שבשאר שנים היתה צריכה לשלם את הדינר, כי "כספים אין להם שמירה אלא בקרקע" וכיוצא בו שהוא מקום המשתמר; מה שאין כן בשני בצורת, שגם את הקמח מניחים במקום משתמר, אם כן הרי זה כמי שמניח את המעות שהופקדו בידו במקום שמניח הוא את מעותיו, שהוא פטור, וציין לעיין בחושן משפט סימן רצא סעיף כח.
אמרה ליה: יהנה (יועיל להמיתו) סם המות באחד מבניה של אותה אשה (על עצמה נתכוונה), אם נהניתי מדינרך כלום! כלומר: נשבעה לו בחיי בנה, שלא שלחה יד בפקדונו. 2
2. ראה במאירי שכתב: "ואמרה לו דרך שבועה ובהזכרת השם, על הדרך שביארנו ב"ארור בו שבועה" ברביעי של שבועות (לו א).
אמרו: לא היו (עברו) ימים מועטין, עד שמת אחד מבניה של אותה אלמנה. 3 וכששמעו חכמים בדבר, אמרו: מה מי שנשבע באמת, כל כך חמור דינו, הרי שהנשבע על דבר שקר על אחת כמה וכמה, שעונשו חמור מאד!
3. תמהו התוספות ממה שאמרו בשבועות כו א ללמוד מן האמור בפרשת קרבן שבועת ביטוי (ויקרא ה ד): "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב לכל אשר יבטא האדם בשבועה (שיהא אדם בשעת שבועה, שיהא לבו עליו, רש"י) וגו'. והביא את אשמו לה' על חטאתו אשר חטא וגו"', לפטור את האנוס; ומפרשת הגמרא, דהיינו כגון רב כהנא ורב אסי, שהיה האחד נשבע שכך אמר רב, והשני נשבע שרב אמר בהיפוך, וכאשר היו באים לפני רב, והיה מאמת את דבריו של האחד מהם, שאלו השני "וכי אני לשקר נשבעתי"! ? ואמר לו רב: "את לבך אנסך" (כסבור היית לישבע באמת, רש"י) ; ואם כן הרי אף זו לבה אנסה, שהרי היתה סבורה שאכן לא נהנתה מן הדינר! ? ותירצו התוספות: "דהכא גבי פקדון הוה לה להזהר יותר לשומרו היטב, והוה לה לאסוקי אדעתא שתבוא לידי שבועה", ("וכעין פשיעה היא", רשב"א), וראה תוספת ביאור בדבריהם, בפירוש הרי"ף שעל ה"עין יעקב", וב"אילת השחר".
ולפני שמסיימת הגמרא את הנידון שהתחילה בו, לפרש את טעם משנתנו על פי דברי רב כהנא, מבארת הגמרא את המעשה: 4
4. נתבאר לפי פשוטו; ויתכן שכל זה מדברי הגמרא בפירוש משנתנו, שהרי אנו רואים, שאפילו מחמת הנאה ד"אשתרשי לה" חשובה שבועתה כשבועת שקר.
מאי טעמא איענשה?! והלא אמת נשבעה, ולא נהנתה מן הדינר, שהרי נתנתו לעני.
ומשנינן: לא אמת דיברה, שהרי נהנתה מהדינר, בכך דאישתרשי (נחסך) לה מהבצק מקום הדינר! 5 שאם לא הדינר, היתה צריכה למלאות את הפת בעוד בצק, ואם כן הרי נהנתה מן הדינר, ונמצא שנשבעה לשקר. 6
5. נתבאר על פי רש"י; וב"חידושים מכתב יד" כתב: פירוש, כאילו היה כולו פת, ומשום שהיא נתנה את הככר על דעת שכולו פת, ואם לא דינר זה היתה צריכה לתת לו פת יותר כשיעור מקום הדינר, אבל על הדינר עצמו אינה מקבלת שכר, ומשום שהיא לא נתנה על דעת דינר. 6. בחידושי חת"ם סופר הביא, שבחידושי תורה שלו כתב לבאר את מה שכתב רש"י בפרשת נשא (במדבר ז ג, וכן הוא ברש"י ויקהל שמות לה כו): "מה ראו הנשיאים להתנדב כאן בתחילה (שהביאו את קרבנותיהם לחנוכת המזבח), ובמלאכת המשכן לא התנדבו תחילה; אלא כך אמרו הנשיאים: יתנדבו ציבור מה שיתנדבו, ומה שמחסרין אנו משלימין, כיון שראו שהשלימו ציבור את הכל, שנאמר "והמלאכה היתה דים", אמרו: מעתה מה לנו לעשות! ? הביאו אבני השוהם והמלואים לאפוד ולחושן, לכך התנדבו כאן תחילה", ואשר לכאורה הוא תמוה, דמשמע שבמלאכת המשכן לא הביאו כלום, והרי דבר גדול הביאו, את אבני השהם והמלואים! ? ופירש, על פי מה שאמרו חז"ל (ראה יומא עה א), ש"והנשיאים הביאו את אבני השוהם וגו"', היינו נשיאים ממש, שהם עננים, והביאו אותן אבנים טובות ומרגליות עם המן שירד להם בבוקר; ולפי זה כתב, שאכן נשיאי המטות לא הביאו כלום, אלא שנזדמן להם בכליהם שאספו את המן אותן אבנים טובות שהביאו העננים, ונמצא שלא התנדבו כלום משלהם, רק מה שחסר להם איזה גרגרי מן במקום האבנים ונחסר להם מאכילת היום ההוא כל שהוא, וזה נחשב להם כנדבת משכן; ואם כן באמת לא הביאו אלא מעט.
ואכתי הוינן בה: ואם כן, מאי אמרו חכמים: "מה מי שנשבע באמת כך"!? והלא שבועת שקר נשבעה!?
ומשנינן: הכי קאמר: כמי שנשבע באמת כך, הנשבע לשקר במזיד על אחת כמה וכמה!, שהרי אף שנשבעה לשקר, הרי היא דומה למי שנשבעת אמת, ומשום ששוגגת היתה.
וכאן שבה הגמרא לצדד בפירוש משנתנו על פי דברי רב כהנא, שמשום כך נמנעו מלהשביעה, היות וכה חמור הוא עונשה של שבועת שקר; ומקשה הגמרא על פירוש זה: אי משום הא חששא נמנעו להשביעה, מאי איריא במשנתנו דוקא אלמנה, שנמנעו מלהשביעה והתקינו לה נדר במקום שבועה!?
והרי אפילו גרושה - שמת המגרש קודם שנפרעה כתובתה, ומעיקר הדין כיון שבאה היא ליפרע מנכסי יתומים צריכה היא שבועה תחילה - נמי, היה לנו לומר כן! 7
7. נתבאר לפי פשוטו. וה"פני יהושע" כתב: הוא הדין שיכולה היתה הגמרא לשאול מן המשנה בכתובות פרק הכותב בעד אחד מעידה שהיא פרועה ופוגמת כתובתה, למה תישבע. וכתב עוד: מיהו מפשט לשון הש"ס נראה, שקושיית הגמרא "אפילו גרושה נמי" לאו דוקא גרושה לאחר מיתת בעלה, אלא אפילו בחיי בעלה, כגון פוגמת וכיוצא בה, כי למאי דסלקא דעתין עכשיו אין שום סברא לחלק, אלא דבכל ענין אין להשביע שום אשה.
אלמה (למה) אמר רבי זירא אמר שמואל:
לא שנו במשנתנו, שאין משביעין אלא נודרת היא במקום שבועה, אלא באלמנה. אבל גרושה שבאה לגבות את כתובתה מהיתומים לאחר שמת המגרש, משביעין אותה שלא נפרעה מאביהם בחייו, ואין די לה בנדר.
ומשנינן: אלמנה שאני! ודוקא בה חיישינן שתשבע לשקר, ומשום דבההיא הנאה דקא טרחה קמי דיתמי (היות וטורחת היא עבור היתומים), אתיא לאורויי היתרא (תבוא היא להורות היתר לעצמה), ולהשבע שלא נפרעה את כתובתה, אף שכבר נפרעה.
ומשום שתאמר בלבה: שאותו ממון שכבר נפרעה, אינו עבור פירעון הכתובה, אלא הוא שכר טרחתה ביתומים.
והיות והוראת היתר זו אינה שייכת אלא באלמנה, לכן נמנעו מלהשביעה, והתקינו לה שתהא נודרת ליתומים ; אבל גרושה שמתחילה אין לחוש שתורה היתר לעצמה, לא הקילו בה חכמים שתידור ותטול את כתובתה, אלא הרי היא נשבעת ליתומים כעיקר הדין, ואז נוטלת היא את כתובתה.
אמר רב יהודה אמר רב ירמיה בר אבא: רב ושמואל, דאמרי תרוייהו:
לא שנו במשנתנו שאין משביעין את האשה אלא מדירין אותה, אלא בשבועה בבית דין; אבל חוץ לבית דין, משביעין אותה; כלומר: כך היתה התקנה, שישביעוה חוץ לבית דין או שידירוה.
והטעם: כי שבועת הדיינין כעין שבועה של תורה היא, שהנשבע נוטל ספר תורה או תפילין, ומשביעין אותה בשם או בכינוי, ועונשה מרובה ; אבל שבועה חוץ לבית דין שבועה דרבנן היא, שאינה אלא בקללת "ארור" (שאומר "ארור אני אם יש בידי משל חבירי כלום"). ואינו נוטל חפץ בידו, ואין עונשה חמור כל כך. 8
8. יש לעיין אם בדוקא נקטה הגמרא "חוץ לבית דין", או שמא: משביעין אותה בבית דין כעין שבועה חוץ לבית דין.
ומקשינן: איני, הלא אין הדבר כן!
והא רב גופיה לא מגבי כתובה לארמלתא (רב לא היה מגבה כתובה לאלמנה כלל), משום שנמנע מלהשביעה, (ועל נדר לא היה מסתמך, כמבואר הטעם לקמן) -
ואם כדבריך, שדי לה לאלמנה בשבועה חוץ לבית דין, למה לא השביעה רב חוץ לבית דין ויגבנה כתובתה!?
ומסקינן: אכן קשיא!
בסורא - עירו של רב - מתנו (שנו) את שמועת "שבועה חוץ לבית דין" הכי, כאמור לעיל ; אבל בנהרדעא - עירו של שמואל - מתנו לה הכי, ולדעתם, נחלקו בדבר רב ושמואל:
אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו אלא בבית דין, אבל חוץ לבית דין, משביעין אותה!
ורב פליג ואמר: אפילו חוץ לבית דין, נמי אין משביעין אותה! ואף דאינה כשבועת הדיינים, די בחומר שבועה זו כדי שלא להשביעה.
ורב לטעמיה, נהג להלכה כשיטתו, דהרי רב לא מגבי כתובה לארמלתא! משום שנמנע לגמרי מלהשביעה, ואף מחוץ לבית דין לא רצה להשביעה.
ומקשינן: מדוע לא הגבה רב כתובה, והרי אף שאי אפשר להשביעה ואפילו חוץ לבית דין, הרי היה יכול ליאדרה וליגבייה (להדירה ולהגבותה)!
ומשנינן: בשני דרב, קילי נדרי! בימי רב היו בני אדם מזלזלים בנדרים, והיה קל בעיניהם לעבור עליהם. לפיכך, לא סמך רב על כך שתידור ליתומים, משום דחיישינן, שמא באמת נפרעה כתובתה, אלא שאינה יראה לידור, ולעבור לאחר מכן על נדרה.
מעשה בההיא אלמנה דאתאי לקמיה דרב הונא (באה לפני רב הונא), ותבעה את כתובה.
אמר לה רב הונא: מה אעביד ליך (וכי מה יכול אני לעזור לך), כי איני יכול להגבותך כתובתך, דהרי רב לא מגבי כתובה לארמלתא (לא היה מגבה כתובה לאלמנה כלל), לא על ידי שבועה, ולא על ידי נדר.
אמרה ליה האלמנה: מידי הוא טעמא (והרי מה הוא הטעם שאין מגבין לאלמנה כתובה)? הלא אין זה אלא משום שחוששים אתם: דלמא נקיטנא מידי מכתובתי (שמא נתקבלתי משהו מכתובתי), ואם כן, קופצת ונשבעת אני: "חי ה' צבאות, אם נהניתי מכתובתי כלום".
אמר רב הונא: מודה רב - שלא היה מגבה כתובה לאלמנה כלל - בקופצת ונשבעת מעצמה, שהיא נוטלת את כתובתה, שהרי אין עיקר הדין אלא שלא להשביעה לכתחילה, אבל כיון שנשבעה למה לא תגבה.
מעשה בההיא אלמנה דאתאי לקמיה דרבה בר בר הונא, ותבעה את כתובתה.
אמר לה רבה בנו של רב הונא: מה אעביד לך? והלא אין בידי להגבותך, משום דרב לא מגבי כתובה לארמלתא, ואף אבא מרי (אבי מורי: רב הונא) לא מגבי כתובה לארמלתא!
אמרה ליה האלמנה: אם איני נוטלת את כתובתי, לכל הפחות הב לי מזוני! שהרי מתחייב הבעל במזונות אשתו, אף לאחר מותו עד שתטול את כתובתה, כל זמן שתשב בביתו אלמנה.
אמר לה רבה בר רב הונא: מזוני נמי לית ליך (אף מזונות מן היתומים אין לך)! דהרי אמר רב יהודה אמר שמואל:
התובעת כתובתה בבית דין, אף אם עדיין לא גבתה אותה, אין לה מזונות! שחיוב המזונות הוא רק כל זמן שבדעתה להשאר באלמנותה משום כבודו, שכן הוא תנאי הכתובה, "כל זמן ימי מיגר ארמלותיך בביתי תהי מיתזני מנכסי". אבל משעה שתבעה את כתובתה, גילתה דעתה שרוצה להנשא, ולכך מפסידה את המזונות.
ואף את, שבאת לגבות את כתובתך, אף שאין אנו נותנים לך, מכל מקום הפסדת כתובתך.
קללה אותו האלמנה, ואמרה ליה: אפכוה לכורסיה (יתהפך כסאך), ותרד מגדולתך! משום דכבי תרי אמוראים דיינת לי (כשני אמוראים דנתני)! שהחמרת עלי כרב, שלא להגבותני את כתובתי, שלא כשמואל שהוא מגבה כתובה בשבועה חוץ לבית דין או בנדר; ומאידך החמרת בי כשמואל, לשלול את מזונותי משום תביעת הכתובה.
וכששמעו את קללתה, הפכוה לכורסיה (הפכו את כסאו) של רבה בר רב הונא, ותרצוה (וחזרו וזקפוהו)! כדי שתתקיים הקללה בכך, ולא תתקיים במשמעותה החמורה, שאליה התכוונה האלמנה.
ואפילו הכי, לא הועילה עצה זו להסיר הקללה לגמרי, ולא איפרק רבה מחולשא (לא ניצל מלבוא לידי חולי).
אמר ליה רב יהודה - שהיה תלמידו של שמואל - לרב ירמיה ביראה:
כשתבא לפניך אלמנה לגבות את כתובתה, אדרה (הדירה בקונם אם נטלה מכתובתה), בבית דין בכל מה שירצו היתומים ; ואשבעה (או השביענה) 9 חוץ לבית דין שלא נטלה מכתובתה כלום, והגבה לה את כתובתה, כדעת שמואל רבי - ולא כרב ותלמידיו אחריו, שלא היו מגבים כתובה לאלמנה.
9. הרשב"א נסתפק, אם הכוונה לנדר ושבועה כאחד, או שבאחד מהם די, וכתב שמסתבר שהכוונה "או או", ראה שם.
וחפץ אני, דליתי קלא וליפול באודנאי (שיצא הקול ויגיע לאזני) שאכן הוגבתה כתובה בימי, דבעינן דאעביד (כמו: דליתעביד) בה מעשה (כי רצוני שייעשה מעשה) כדעת שמואל רבי.
גופא: אמר רבי זירא אמר שמואל:
לא שנו במשנתנו - שאין משביעין לפרעון הכתובה אלא מדירין - אלא את האלמנה, אבל גרושה, משביעין אותה בבית דין! כי היות ואינה טורחת לפני היתומים, אינה מורה לעצמה היתר, לכן משביעין אותה, ואינה יכולה לגבות על ידי נדר.
ומקשינן: וכי גרושה דאדרה (שהדירוה) ולא נשבעה, לא תגבה כתובתה?!
והא מעשה שהיה, בבעל ואשתו שעלו מבבל לארץ ישראל, וגירשה שם, ותבעתו האשה את כתובתה, וכתבו לה בית הדין שבארץ ישראל פסק דין, שתגבה מנכסיו שהותיר בבבל.
ושלחו מתם (מארץ ישראל) לבבל כתב שכך היה כתוב בו:
"איך פלוניתא בת פלוני, קבילת גיטא מן ידא דאחא בר הידיא דמתקרי איה מרי, ונדרת ואסרת כל 10 פירות שבעולם עלה, דלא קבילה מכתובתה אלא גלופקרא (כסות עבה של צמר) 11 אחד, וספר תהלים אחד וספר איוב וממשלות - שהיו בלואים.
10. כן היא הגירסא ברש"י, וראה תוספות. 11. על פי "הערוך" שהובא בגליון.
(פלונית בת פלוני קיבלה גט מאדם ששמו "אחא בר הידיא", וחניכתו היא "איה מרי", ונדרה בפנינו לאסור כל פירות שבעולם על עצמה, שלא קיבלה מכתובתה אלא כסות צמר, וספר תהלים, איוב ומשלי שהיו בלואים) -