פרשני:בבלי:בבא מציעא פג א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
ואפילו אם נתקל במקום מדרון, נמי, לא בכל המקרים אנוס הוא.
כי התינח היכא דליכא ראיה, כגון עדים היכולים להעיד שנתקל באונס, אז ודאי ישבע, ויפטר.
אבל, היכא דאיכא ראיה, כגון שנתקל במקום שרבים מצויים, ויכולים להעיד, למה נאמינו בשבועה, ניתי ראיה, ונפטר!? 158 דתניא, איסי בן יהודה אומר: כתיב לגבי שבועת השומרים (שמות כב): "כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה לשמור, ומת או נשבר או נשבה, אין רואה. שבועת ה' תהיה בין שניהם, אם לא שלח ידו. "
158. דעת רוב הראשונים היא, שאם יכול להביא ראיה או עדים ואינו מביא, אינו נפטר בשבועה. אכן, הרי"ף מביא יש מפרשים, שכוונת איסי להקל על הנתבע, שאם יביא עדים אינו חייב להשבע. אבל אם נשבע, ודאי נאמן. ומקשה הרי"ף, אם כן, מה חידש איסי בן יהודה, והרי ודאי הוא שאם הביא עדים, פטור משבועה, שהרי אפילו לגבי ממון הוא נפטר מתשלום על פי שני עדים? וכתב החשק שלמה בשם תוספות הרא"ש (ב"ק יא א) "יביא ראיה", דוקא שני עדים ולא די בעד אחד, ואפילו לדעת הראשונים הסוברים שעד אחד המסייע פוטר משבועה. (עיין תוספות ב"מ ב ב בשם ר"ת) והטעם, כיון שהוא במקום רואין, ודאי ידוע הדבר להרבה בני אדם, ובכהאי גונא אם מביא רק עד אחד אין זה בירור כלל. וכנראה כוונתו לומר, כי זה שמביא רק עד אחד, זוהי ריעותא בנאמנותו, שהרי אם כנים דבריו, היה מוצא לכך עדים רבים. (ועיי"ש שנסתפק אם מועילה כאן עדות קרובים, שהרי אף הן בכלל "רואין", או שצריך עדים כשרים דוקא, וכתב, אף אי מהני עדות קרובים, מכל מקום לא יפטרוהו משבועה).
ומשמע, הא יש רואה, היכול להעיד שמתה באונס, לא נאמינו בשבועה, אלא יביא ראיה, עדים, ויפטר.
ואם כן, אף כאן לא נאמינו תמיד בשבועה. 159
159. מקשה הקצות החושן (רצ"ד ב'), שומר שטוען נאנסו במקום דאיכא רואין, למה חייב לשלם אם אינו מביא עדים לדבריו, ומדוע לא יהיה נאמן במיגו, שהיה יכול לטעון לא היו דברים מעולם, או החזרתי. (ואין זה בכלל "מיגו לאפטורי משבועה", כי רק אם היה זה במקום שאין רואין, אז אינו נאמן במיגו, משום דהוי מיגו לאפטורי משבועה, כמו שכתב הרמב"ם (שכירות פ"ב ה"ח) או כהרא"ש (שבועות פ"ז סימן ג') דהוי מיגו דהעזה. אבל בממון אמרינן מיגו דהעזה) ? והביא שם דברי המהרי"ט, שאכן נאמן הוא במיגו שהיה טוען במבואות העיר נאנסתי (שהוא מקום שאין רואין). ומביא הקצות החושן את שיטת בעל המאור (ב"ב יז א) ש"כיון דהדבר קל להביא עדים, לא מהימן במיגו". והטעם, כמו שנתבאר לעיל בדברי החשק שלמה, שזוהי ריעותא בנאמנותו אם אינו מוצא עדים לדבריו. אכן הרמב"ן במלחמות שם מאריך בראיות, שאף במקום שבנקל ימצא עדים נאמן במיגו, ואם כן קשה, לדבריו, למה אינו נאמן במיגו שהיה טוען לא היו דברים מעולם? והמנחת חינוך (מצוה נז) מישב, היות ובמקום שאין רואין אינו נאמן במיגו, כי מיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן, לכן אף במקום רואין לא מהני מיגו, שהרי כאן בעצם חייב שבועה, אלא שהחמירה עליו התורה וחייבתו להביא עדים, אם כן, ודאי לא יתכן להקל עליו לפוטרו במיגו, שהרי לא נאמר דינו אלא להחמיר עליו ולא להקל. והקהילות יעקב (ב"ב סימן כד) מתרץ, מה שמיגו לאפטור משבועה לא אמרינן, הוא משום ששבועה חייב גם מספק, ומיגו מהני רק בממון שאינו מוציא ממון אלא בראיה ועל ידי המיגו מחליש ראיתו. אבל אינו בירור גמור, ואם כן כאן אף שחייב ממון לא מהני מיגו, שהרי ממון זה חייב גם מספק ובספק לא מהני מיגו שהרי אין המיגו בירור גמור.
ועתה שבה הגמרא ליישב את סתירת דברי רבי מאיר - שבסוגייתנו משמע נתקל לאו פושע, ואילו בברייתא מבואר שנתקל פושע הוא:
ורבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אין מדובר כאן בשני תנאים כמו שהעמיד רבי אלעזר, אלא תנא אחד הוא, ואכן נתקל פושע הוא לדעת רבי מאיר. ומעיקר הדין אין לפוטרו בשבועה, שהרי פשע, ושבועה זו, תקנת חכמים היא, שישבע הנתקל, 160 וייפטר.
160. ומיד תדון הגמרא על מה ישבע, שהרי נתקל פושע הוא, וחייב לשלם.
שאם אי אתה אומר כן, אין לך אדם המעביר חבית לחבירו ממקום למקום, לפי שכל אחד יחשוש שמא יתקל באבן, ויתחייב לשלם דמיה.
ועתה דנה הגמרא: היכי משתבע, מהו נוסח השבועה לרבי חייא בר אבא אליבא דרבי מאיר? שהרי לדבריו, הוא אינו יכול להשבע שלא פשע, כי נתקל פושע הוא!
אמר רבא: לדבריו הוא נשבע: שבועה שלא בכוונה שברתיה. שלא שברה בכוונה תחילה.
ועל כך אתא רבי יהודה למימר (בברייתא), לחלוק ולומר, שרק שומר חינם ישבע, ויפטר. אבל לא תקנת חכמים היא, אלא סבר רבי יהודה שנתקל, לאו פושע הוא ולאו אנוס הוא, ולכן שומר חינם נשבע שלא פשע ונפטר, כדינו מן התורה, ואילו אם היה נושא שכר, ישלם.
והיינו, האי, שומר חינם כי דיניה, והאי, שומר שכר כי דיניה. ודינו של שומר שכר הוא, שחייב בגניבה ואבידה. וכיון שלדעתו נתקל אינו אונס גמור, אלא כעין גניבה הוא, חייב לשלם.
ואתא רבי אלעזר למימר, אין! אכן גמרא כרבי מאיר, דהיינו, גם אני שמעתי ששניהם פטורים בשבועה.
ומיהו, תמיה אני אם יכולים זה וזה לישבע!?
כי בשלמא שומר חינם, משתבע שלא פשע בה. לפי שאף אני סבור שאין השבועה הזו תקנת חכמים, היות וסבור אני כרבי יהודה, שנתקל אינו פושע ואינו אנוס, ולכן פטור שומר חינם בשבועה שלא פשע, מעיקר הדין.
אלא, שומר שכר, אמאי משתבע? והרי כי לא פשע, נמי בעי לשלומי!?
וממשיך רבי אלעזר וטוען:
ואפילו שומר חינם נמי, הא תינח אם נתקל במקום מדרון, שאז אנוס הוא.
אבל שלא במקום מדרון, מי מצי משתבע שלא פשע!? (נתבאר לעיל)
ואפילו במקום מדרון נמי, התינח אם נתקל היכא דליכא ראיה (עדים).
אבל היכא דאיכא ראיה, ניתי הפועל ראיה ויפטר, ואין לפוטרו בשבועה בלבד?
דתניא, איסי בן יהודה אומר: כתיב "כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכו', ומת או נשבר או נשבה אין רואה שבועת ה' תהיה בין שניהם".
ומשמע, הא יש רואה, היכול להעיד אם מתה באונס, אין לפוטרו בשבועה, אלא דוקא יביא ראיה, ויפטר.
ההוא גברא דהוה קא מעבר חביתא דחמרא בריסתקא דמחוזא. היה מעביר חבית יין בכיכר העיר, ותברה בזיזא דמחוזא, נשברה החבית על ידי שנתקלה בקורה היוצאת מהכותל לרשות הרבים, בשעה שנשא את החבית.
אתא, בא אותו אדם, לקמיה דרבא, כדי שיפטרנו מתשלומי הנזק של החבית.
אמר ליה רבא לאותו אדם: ריסתקא דמחוזא הרי היא מקום אשר שכיחי בה אינשי היכולים להעיד אם נשברה באונס. ולכן איני מאמינך בשבועה, אלא זיל, אייתי ראיה, ואיפטר.
אמר ליה רב יוסף בריה, בנו של רבה, לאביו: כמאן פסקת את דינך? האם הוא כאיסי? (בברייתא לעיל "הא יש רואה יביא ראיה ויפטר").
אמר ליה אין! כאיסי, וסבירא לן כוותיה. 161
161. מוכיח מכאן הריטב"א, שדינו של איסי אינו דוקא בשבועת השומרים, אלא בכל מקום, אם מצויים עדים, אינו נאמן בשבועה. (וכן כתבו הר"ן, והנמוקי יוסף, וכן פסק הב"ח חו"מ סימן קפ"ז). והוסיף הב"ח, שלדעת הרמב"ם בשבועת השומרין זהו דין דאורייתא, ובשבועת הפרעון של שלוחין ושותפין הוא תקנת חכמים. אבל הטור מביא את דברי הרמ"ה שכתב, "לא אמרינן הכי אלא בשבועת שומרין. אבל בעלמא כגון בטענת פרעון והשבה, וכו' מפטר משבועה". ומבאר הטור, "וההיא עובדא דארבע מאה דני דחמרא, פירוש, שפקדון היה, שאמר לו לקנות ממעות שהפקיד אצלו, ולבסוף אמר ליה שקנאם, והיו פקדון בידו, והחמיצו". וכתב הבית יוסף, שאינה שבועה השומרים. ומכל מקום, כיון שבאה שבועה זו על ידי שמירה, דינה כשבועת השומרין. ותמה קצות החושן (קפז א) למה אינה שבועת השומרין ממש, הרי היה הכסף פקדון בידו? ומתרץ הנתיבות, כיון שטוען שקנה יין, הוי כטוען החזרתי, ואין זו שבועת השומרין, אלא שבועת היסת.
ההוא גברא, דאמר ליה לחבריה: זיל, זבין לך וקנה לי ארבע מאה דני חמרא (כדי יין). אזל השליח, זבן ליה, קנה לו אותם.
לסוף, אתא בא השליח לקמיה, אל המשלח, אמר ליה: זביני לך ארבע המאה דני חמרא, ותקיפו להו - החמיצו ונתקלקלו.
אתא לקמיה דרבא, אמר ליה רבא: כאשר ארבע מאה דני חמרא תקיפי, מחמיצים, קלא אית לה למילתא, כיון שהנזק גדול הוא, יוצא קול בעיר שהחמיצו יינות בבית פלוני, ויכול אתה למצוא עדים שיעידו מתי החמיצו, ולכן לא נאמינך בשבועה.
אלא, זיל אייתי ראיה, עדים, דמעיקרא כי מזבנת להו, חמרא מעליא הוה, ולא החמיצו אלא אחר כך, ואיפטר, ואין אתה נאמן בשבועה שכשקנית אותם לא היו חמוצים.
אמר ליה רב יוסף בריה: כמאן פסקת דין זה, האם כאיסי?
אמר ליה אין, כאיסי (בברייתא לעיל "הא יש רואה יביא ראיה ויפטר"), וסבירא לן כוותיה.
איתקין רב חייא בר יוסף בסיכרא (שם מקום): הני פועלים דדרו באגרא (שנושאים משאות באמצעות מוט ארוך, שקושרים משא בשני קצותיו ונושאו הפועל על כתפו), ואיתבר, ונשבר המשא, נשלם, ישלם הפועל פלגא, מחצית דמי הנזק.
מאי טעמא? משום שהדרך היא להטעין על מוט זה משא שהוא נפיש, כבד מידי לפועל אחד, וזוטר, קל מידי לתרי פועלים.
ולכן, מצד אחד, קרוב לאונס הוא, משום שאין דרך ליתן משא זה לשני פועלים. אך מצד שני, וקרוב לפשיעה הוא, שהרי משא זה כבד הוא לפועל אחד, ולא היה לו ליטלו לבדו אם אינו יכול לשאתו. 162
162. רבי עקיבא איגר מציין לדברי התוספות (ב"ב סב:) שאף על פי שממון המוטל בספק המוציא מחברו עליו הראיה, לעיתים תיקנו חכמים דיחלוקו.
אבל פועל הנושא משא בדגלא (מוט אשר לו שני רגלים, והדרך היא לקשור משא על שני רגלי המוט, ומכניס ראשו ביניהם, ומוטלים על שני כתפיו), אם נשבר המשא, משלם הפועל כולה. כיון שעל מוט זה הדרך היא לקשור משא כבד כמשא שני בני אדם, וכיון שנשאו לבדו, פשיעה גמורה היא, ועליו לשלם נזקיו. 163
163. ואף שהבעלים נתרצו לכך, דומה הדבר לאומר קרע כסותי, דחייב הקורע, וביאר רש"י (ב"ק כז ד"ה חייב) "דהכי קאמר ליה: אם תרצה, קרע ושלם".
רבה בר בר חנה תברו לי הנהו שקולאי (סבלים) חביתא דחמרא. שקל רבה בר בר חנה לגלימייהו (בגדיהם) כתשלום נזקיו. 164
164. בגמרא מבואר, דהני שקולאי היו חייבים לשלם דמי החבית. וכתב רש"י שמדובר באופן שנשברה בפשיעה שלא במקום מדרון. ומקשה המהרש"א, הרי אפילו אם אינה פשיעה גמורה חייבים, שהרי שומרי שכר הן, וחייבים בגניבה ואבידה? ותירץ, שדעת רש"י שבגניבה ואבידה היכא שעשו שלא בכוונה, תקנת חכמים היא לפוטרם. ורבינו חננאל מפרש, דהני שקולאי שברוה במקום דאיכא רואין, ולכן חייבים.
אתו הסבלים, אמרו לרב.
אמר ליה לרבה בר בר חנה: הב להו גלימייהו.
אמר ליה: וכי דינא הכי!? הרי חייבים הם לי את דמי החבית!?
אמר ליה: אין. אמנם מעיקר הדין חייבים הם לך. אבל לפנים משורת הדין עליך להשיב להם גלימותיהם, שנאמר "למען תלך בדרך טובים". 165
165. תמה הבן יהוידע, למה לא קיים רבה מעצמו דין זה של למען תלך בדרך טובים? ועוד, כששאלו דינא הכי, מה השיבו, אין דינא הכי, והרי אין זה מעיקר הדין? וביאר, שאף רבה נתכוון להשיב להם גלימותיהם, רק עשה כן כדי שיבושו לתבוע שכרם. ותמה, דינא הכי, הרי אין זה מעיקר הדין, ואיך כופה עליו להשיב להם? והשיב לו רב, דלגברא רבה כמותו חיוב גמור הוא לנהוג לפנים משורת הדין.
יהיב להו גלימייהו. אמרו ליה הסבלים לרב: עניי אנן, וטרחינן כוליה יומא להביא טרף לביתנו, וכפינן, רעבים אנו, ולית לן מידי - הפסדנו שכרינו.
אמר ליה, זיל הב אגרייהו, שלם להם את שכרם כאילו עשו מלאכתם בשלימות.
אמר ליה: וכי דינא הכי!? הרי לא רק שלא עשו מלאכתם, עוד ניזקתי שנשברה החבית?
אמר ליה: אין. אכן, מעיקר הדין פטור אתה מלשלם שכרם. אבל לפנים משורת הדין עליך לשלם שכרם, שנאמר "וארחות צדיקים תשמור". 166
166. יש לעיין למה לא דרש לו מקרא דלמען תלך בדרך טובים כמו ברישא? מבאר הגר"א, "טובים" הם המטיבים לבריות, ו"צדיקים" הם המגדילים לעשות, ומטיבים אף עם הרשעים. לכן נאמר "דרך" טובים, והוא, ש"דרך" היא מקום רחב, והיא דרך לרבים. אבל הנהגת הצדיקים, הנהגה ליחידים היא, ולכן נאמרה בלשון "אורחות", ש"אורח" הוא מעבר צר. וזה רמז לו שאכן לשלם שכרם אין זו הנהגה לכלל המון העם, אלא לצדיקים כמותו (דברי אליהו).
במשנה זו מבואר, כי מנהג המקום לגבי התנאים של העסקת פועל, מחייב את המעביד ואת העובד.
והמשנה מביאה כמה דוגמאות לכך, הן לגבי שעות העסקת הפועל, והן לגבי החיוב לספק לו מזון.
מתניתין:
א. השוכר את הפועלים לעבודת יום שלם, ולא התנה עמהם כלום 1 בשעה ששכרם אימתי היא שעת התחלת העבודה ואימתי היא שעת הסיום, ואחר כך אמר להם, שעליהם להשכים ולצאת למלאכה קודם נץ החמה, ולהעריב, לסיימה לאחר צאת הכוכבים, והיינו, שהוא רוצה שיתחילו לעבוד מוקדם מהרגיל ולסיים מאוחר מהרגיל, וכפי שיבואר.
1. אבל אם התנה מלכתחילה, הכל לפי תנאו. תוספות.
הרי אם היה זה במקום שנהגו שלא להשכים למלאכה קודם הנץ החמה, ושלא להעריב, לסיימה לאחר צאת הכוכבים, אלא נוהגים כפי המנהג הרגיל, לצאת למלאכה אחר הנץ, ולסיימה עם צאת הכוכבים, אינו רשאי לכופן, את הפועלים שישכימו ויעריבו, לפי שכל התחייבות ל"סתם מלאכה" נעשית על דעת מנהג הפועלים באותו מקום.
ב. מקום שנהגו לזון, לתת לפועלים מזונות, יזון, חייב לתת להם מזונות.
ובמקום שאף נהגו לספק במתיקה, להוסיף להם גם לפתן במזונותיהם, יספק, חייב להוסיף להם לפתן.
זה הכלל: הכל - כמנהג המדינה.
מעשה ברבי יוחנן בן מתיא, שאמר לבנו: צא שכור לנו פועלין!
הלך, ושכר פועלים, ופסק להם מזונות, התנה עמהם במפורש שיתן להם מזונות. וכשבא אצל אביו, אמר לו: הואיל ומנהג המקום לתת לפועלים מזונות גם בלי להתנות אתם, ואתה התנית אתם, הרי התכוונת להבטיח להם מזונות יותר מהמקובל. ולכן, אפילו אם אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו, בשעה שהיה מלך, לא יצאת ידי חובתך עמהן, כלפיהם, לפי שהן בני אברהם יצחק ויעקב! (וסעודתו של אברהם היתה גדולה מסעודת שלמה, כפי שיתבאר בגמרא).
אלא, עד שלא יתחילו במלאכתן, לפני שהם מתחילים במלאכתן, שעדיין אין כאן אלא "דברים" בלבד, אתה יכול לחזור בך. 2
2. הגמרא לעיל (מט א) אומרת שאפילו לפי מי שסובר כי "דברים" יש בהם משום מחוסרי אמנה, מכל מקום, כאן הפועלים לא הסתמכו על דבריו של הבן, כי הם יודעים שדברי אביו הם הקובעים. וראה רש"י כאן והגהות הב"ח.
צא ואמור להם: איני שוכר אתכם אלא על מנת שאין לכם עלי במזונותיכם אלא פת וקטניות בלבד! 3
3. לכאורה כך היה המנהג. ואם כן לכאורה קשה, מדוע לא אמר "על מנת שאין לכם עלי אלא כמנהג המדינה"? עיין מהרש"א במהדורא בתרא (פו א).
רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא היה צריך לומר להם זאת, כי אף על פי שהוא פסק להם מזונות ללא שהיה צריך לעשות כן, מכל מקום, הכל כמנהג המדינה, ואין הוא מתחייב לתת להם מזונות אלא רק כפי המנהג.
גמרא:
והוינן בה: מדוע היתה המשנה צריכה להשמיענו שבעל הבית אינו יכול לכפות על הפועלים שישכימו ויעריבו בניגוד למנהג המקום?
והרי דין זה, פשיטא הוא, מאחר שלא התנה עמהם על כך מראש!?
ומשנינן: לא צריכא: דטפא להו אאגרייהו. המדובר באופן שבעל הבית פסק להם בשכר עבודם שכר הגבוה מהמקובל.
מהו דתימא, הייתי אומר, אמר להו, בעל הבית יכול לטעון כלפי הפועלים: הא דטפאי לכו אאגרייכו, מה שהוספתי לכם על שכרכם, היה אדעתא דמקדמיתו ומחשכיתו בהדאי, זה היה על דעת כן שתשכימו ותעריבו במלאכתכם.
לכן קא משמע לן התנא במשנתנו, דאמרו ליה, שהפועלים יכולים לומר לו: האי דטפת לן, מה שפסקת לנו תוספת שכר, היה אדעתא דעבדינן לך עבידתא שפירתא, על דעת שנעשה לך מלאכה יפה יותר (באיכות טובה יותר) משאר הפועלים, ולא התחייבנו לך לעבוד יותר מן המקובל, שנשכים ונעריב.
אמר ריש לקיש: