מצווה בו יותר מבשלוחו
|
|
מצווה בו יותר מבשלוחו הוא כלל הלכתי הקובע כי, במידת האפשר, עדיף שאדם יעשה מצווה המוטלת עליו בעצמו מאשר שיעשה אותה על ידי שליח. בגמרא מפורש כלל זה לגבי קידושין והכנות לשבת, ובפוסקים דנו האם הכלל חל גם על מצוות נוספות וכן האם מדובר בחיוב גמור או רק בעצה טובה.
מקור
במשנה קידושין מא א מובא כי אדם יכול לקדש אישה לא רק בעצמו אלא גם על ידי שליח וכן אישה יכולה לקבל את קידושיה גם על ידי שליח "האיש מקדש בו ובשלוחו האישה מתקדשת בה ובשלוחה".
בגמרא מדייקים מכך שהמשנה מפרטת גם שהאיש יכול לקדש את עצמו וגם על ידי שליח כי יש מצווה שהאדם דווקא יקדש בעצמו ולא על ידי שליח מכיוון שמצווה בו יותר מבשלוחו. בגמרא מבואר עוד כי יש אף איסור בכך שהאדם יקדש אישה על ידי שליח מכיוון שעליו לראותה קודם הנישואין מדין "ואהבת לרעך כמוך".
מלבד מצוות הקידושין, בגמרא מבואר כי דין מצווה בו יותר מבשלוחו קיים גם בהכנות לשבת ואף מסופר כי האמוראים היו מכינים בעצמם את התבשילים לשבת מדין זה "רב ספרא מחריך רישא [היה מכין את ראש הבהמה לתבשיל, לכבוד שבת] רבא מלח שיבוטא [מלח בעצמו דג לכבוד שבת]".
הדין נפסק גם בדברי השולחן ערוך או"ח רנ, א שעל האדם להכין לפחות דבר אחד לכבוד שבת "ישכים בבקר ביום ששי להכין צרכי שבת ואפילו יש לו כמה עבדים לשמשו ישתדל להכין בעצמו שום דבר לצרכי שבת כדי לכבדו". כמו כן, נפסק גם בדיני קידושין אבן העזר לו א כי מצווה שהאישה תתקדש בעצמה ולא על ידי שליח.
טעם ותוקף החיוב
רש"י על הגמרא מפרש את החיוב בכך ש"כי עסיק גופו במצוות, מקבל שכר טפי". בשו"ת רב פעלים[1] ביאר בשיטת רש"י כי לא מדובר בחיוב גמור אלא רק ב"עצה טובה" שנתנו לאדם "כדי להרבות לו שכר".
מנגד, בעל התבואות שור[2] כתב כי אין מדובר בעצה או הידור אלא בחיוב ממש. לדבריו, מי שמסוגל אך לא מקיים את המצווה בעצמו "נראה כמתעצל במצוה" לפי שמראה שאין המצווה מספיק חשובה בעיניו שיעשה בעצמו. מדבריו נשמע כי הטעם איננו על מנת להרבות שכר, אלא כחלק מחיוב המצווה שיש לעשותה באופן מכובד.
בדברי הרמב"ם ישנה סתירה בדבר תוקף החיוב. לגבי קידושין הלכות אישות ג יט הוא פוסק כי "מצוה לאשה שתקדש עצמה בידה יותר מעל ידי שלוחה" ואילו לגבי שבת הלכות שבת ל ן הוא אומר "חייב לעשות דברים שהן לצורך השבת בגופו שזה הוא כבודו". בביאור הלכה[3] כתב כי אין מדובר בחובה גמורה אלא רק כמצוה, ומנגד יש שכתבו לחלק בין שני המקרים[4].
היקף הדין
בגמרא מפורש כי הדין מצווה בו יותר מבשלוחו חל בקידושין ובהכנות לשבת, ונחלקו הפוסקים האם הוא קיים גם במצוות נוספות. ר"י הזקן בפירושו על הגמרא פוסק כי הכלל חל על כל המצוות וכן נפסק להלכה במגן אברהם מגן אברהם רנ ב.
מנגד, המהר"ח אור זרוע[5] מקשה שאם אכן הכלל חל בכל המצוות, מדוע גם אלו שיודעים לשחוט או למהול נוהגים לתת לאחרים לעשות מצוות אלו עבורם?
לכן, המהר"ח מתרץ כי דין מצווה בו יותר מבשלוחו חל רק במצוות בהן יש למשלח (המחויב במצווה) הנאה ולשליח אין הנאה. כלומר, במצוות בהן החיוב אינו חל רק על האדם אלא זהו חיוב כללי, כגון מצוות שחיטה בה הבשר יהיה מותר לכולם, המצווה קשורה גם לשליח (שיוכל לאכול בעצמו) ולכן מותר למנות שליח שיעשה את המצווה. מאידך, כאשר אדם ממנה שליח לקדש לו אשה, מדובר במצווה הקשורה רק לאדם הנישא ואיננה קשורה כלל לשליח, ולכן קובעת הגמרא שמצווה בו יותר מבשלוחו ואסור לו למנות שליח.
תירוץ על שאלה זו מובא גם בדברי היד דוד בפירושו על היד החזקה (שבת ד,ו) שמפרש כי הדין איננו קיים בכל מצווה אלא רק במצוות המובאות בגמרא- טרחה לשבת וקידושין. לשיטתו, האיסור נובע מכך שבשתי מצוות אלו יש חיוב מיוחד שיעשה בעצמו את המצווה. בשבת החיוב הוא לטרוח בעצמו לכבוד היום הקדוש, משום שזה כבוד השבת שעמל להכין את הסעודות בגופו. באותו אופן, מצוות הקידושין בה האדם צריך להתאחד יחד עם כלתו, אין לעשותה על ידי שליח- אלא דווקא בעצמו.
באופן אחר, האדמו"ר הזקן[6] הביא לחלק כי על אף שהכלל חל בכל המצוות, עדיין אין מדובר בחיוב גמור אלא רק בתורת "יתרון מצווה". לדבריו, רק בשבת ישנו חיוב גמור להכין בעצמו דבר אחד משום כבוד שבת ואין זה אותו החיוב של מצווה בו יותר מבשלוחו.
לקריאה נוספת
- עיונים בדין מצווה בו יותר מבשלוחו הרב צבי רייזמן בפרויקט דרשני
קישורים חיצוניים
- עיון בדין מצווה בו יותר מבשלוחו הרב יאיר וסרטיל באתר ישיבה
- מצווה בו יותר מהשוחט? כתבה באתר ישיבה
הערות שוליים
- ↑ יו"ד ח"ב לה
- ↑ יו"ד כח ס"ק יד
- ↑ שו"ע או"ח רנ, א
- ↑ מעשי חייא קידושין סימן כ ד"ה והנראה בזה. ועיין בדברי האדמו"ר הזקן (קונטרס אחרון רנ, ב) שהסביר שדברי הרמב"ם על שבת כלל לא מוסבים על מצווה בו יותר מבשלוחו אלא דווקא מכבוד שבת ולכן הם חובה יותר מאשר דבריו לגבי קידושין
- ↑ שו"ת סימן קכח
- ↑ קונטרס אחרון רנ, ב