אנציקלופדיה תלמודית:מעוכב גט שחרור

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־22:36, 23 בדצמבר 2023 מאת Rakovsky (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן "<span dir="rtl">'''הגדרת הערך''' - עבד כנעני שיצא לחרות ועדיין לא הגיע גט שחרור לידו.</span> == <span dir="rtl"...")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - עבד כנעני שיצא לחרות ועדיין לא הגיע גט שחרור לידו.

גדרו וקנינו

מעוכב גט-שחרור* הוא עבד-כנעני* שיצא לחרות, ולא נשאר לרבו זכות עליו, אלא שצריך הוא גט שחרור[1], וכגון עבד כנעני שרבו הפקירו[2], לסוברים שצריך הוא גט שחרור[3], או שחכמים הפקיעו מרבו את הזכות להשתעבד בו, כגון חציו-עבד-וחציו-בן-חורין* שלדעת בית שמאי, ול"משנה אחרונה" אף לדעת בית הלל, כופים את רבו לשחררו[4], לסוברים שפקע מרבו הקנין למעשי ידיו[5], וכן עבד שרבו מכרו לגויים, או לחוצה לארץ, שלאחר שרבו פודהו, אינו רשאי להשתעבד בו[6], וכן עבד שרבו הפיל את שינו וסימא את עינו, או נטל אחד משאר ראשי איברים שאינם חוזרים, לסוברים שצריך הוא גט שחרור[7], ועבד שברח לארץ-ישראל*, לסוברים שפקע ממנו קנין הממון[8], ולסוברים שצריך הוא גט שחרור[9], וביארו ראשונים שקנין האיסור שבו – שבעבד, מלבד קנין הממון שיש לרבו בו, יש גם קנין איסור האוסרו לישא בת חורין[10] - אינו פוקע אלא על ידי גט שחרור[11].

=== שם אדון
רבו של המעוכב גט שחרור, יש מן הראשונים שכתבו שלענין מצות ראיה* בשלש-רגלים* - שכתוב בו: יראה כל זכורך אל פני האדון ה'[12], ודרשו שאין חייב בראיה אלא מי שאין לו אלא אדון אחד, יצא עבד שיש לו אדון אחר[13] - אינו קרוי "אדון", ששם "אדון" הפוטר את עבדו ממצות ראיה מטעם שיש לו אדון אחר, תלוי בכך שמעשי ידיו לרבו, שמשום ביטול מלאכתו מעכבו מלעלות, ומעוכב גט שחרור כיון שאינו משועבד לרבו למעשי ידיו, אינו יכול לעכבו מלעלות, ולפיכך נראה בתלמוד שאינו חשוב כמי שיש לו אדון אחר[14], ולענין חיוב קנס כשהרגו שור - שכתוב בו: כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו[15] - אף על פי שמעשי ידיו לעצמו, כיון שמחוסר הוא גט שחרור, ספק הוא בתלמוד אם רבו קרוי "אדון", ולא נפשט הספק[16]. ויש מן הראשונים שאינם מחלקים בין הדינים, אלא בין מעוכב גט שחרור שכופים את רבו לשחררו, שכיון שעומד להשתחרר חשוב הוא כמשוחרר, ורבו אינו קרוי "אדון", ומטעם זה אמרו לענין מצות ראיה שחשוב הוא כמי שאין לו אדון אחר, לבין מעוכב גט שחרור שמת והוברר שלא היה עתיד להשתחרר, שאז ספק הוא אם רבו קרוי "אדון" כל זמן שלא קיבל גט שחרור, וזהו שנסתפקו לענין קנס[17]. יש מן האחרונים שביארו בדעתם שאין כוונתם שמחמת שעומד להשתחרר כמשוחרר הוא, אלא שבכלל תקנת חכמים לכפות לשחררו, הוציאו את העבד מרשות האדון לדינים השייכים אף בחיי העבד - כגון מצות ראיה - ולדינים השייכים רק לאחר מיתת העבד – כגון חיוב קנס - לא הוציאוהו מרשות אדונו[18]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעתם שלא חילקו בין מעוכב גט שחרור שכופים את רבו לשחררו, לבין מעוכב גט שחרור שמת, אלא במעוכב גט שחרור שמדברי חכמים כופים לשחררו – כגון חציו עבד וחציו בן חורין[19] - אבל היוצא בשן ועין, שמן התורה חייב הוא לשחררו[20], כיון שמחיים דינו כמשוחרר וחשוב כמי שאין לו אדון, אף לאחר שמת דינו כן[21]. ויש מן האחרונים שכתבו שדווקא במקום שודאי יכופו את רבו לשחררו חשוב כמשוחרר, וכגון חציו עבד וחציו בן חורין[22], אבל במפקיר עבדו שאינו ודאי שיכופו את רבו לשחררו - שאף לסוברים שכופים את רבו לשחררו[23], אין כופים אלא במקום שרוצה לישא בת חורין, אבל במקום שרוצה לישא שפחה, לסוברים שמותר הוא בשפחה[24], אין כופים לשחררו[25] - אפשר שרבו קרוי "אדון" והעבד אינו כמשוחרר[26]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שמאחר שאינו קרוי "אדון" לענין מצות ראיה, אף לענין חיוב קנס נפשט שאינו קרוי "אדון"[27]. ===

=== קנין כספו
מעוכב גט שחרור, אם קרוי הוא "קנין כספו" של רבו, ואם רבו כהן, אוכל בתרומה – כשאר עבד כנעני, שאם רבו כהן אוכל בתרומה מטעם זה[28] – עי' להלן, דיניו: באכילת תרומה[29]. אם קרוי הוא "מקנת כסף", ורבו חייב למולו, ומעכב הוא את רבו מאכילת פסח בעודו ערל – כשאר עבד כנעני[30] - יש מן האחרונים שכתבו שהדבר תלוי אם קרוי הוא "קנין כספו" לענין אכילת תרומה[31], ויש מן האחרונים שכתבו שאף אם אינו קרוי "קנין כספו", אפשר שקרוי הוא "מקנת כסף", לפי שקנין כספו משמע יותר כספו המיוחד לו[32]. אם קרוי הוא "כספו", ואם הכה עבדו ומת אחר יום או יומיים, הוא בכלל הכתוב האמור במכה עבדו: אך אם יום או יומיים יעמוד, לא יקם כי כספו הוא[33], יש מן האחרונים שכתבו שאינו בכלל, לפי שצריך שיהיה כספו המיוחד לו - כשם שבעבד של שותפים, שלאחד יש פירות ולאחד הגוף, אינו בדין יום או יומיים אף לבעל הגוף, לפי שאינו כספו המיוחד לו, לסוברים כן[34] - ומעוכב גט שחרור אינו חשוב כספו המיוחד לו[35], ויש מן האחרונים שכתבו שמעוכב גט שחרור, כיון שרבו לבד נותן לו גט שחרור ומתירו בבת חורין – שלא כעבד של שותפים, שכדי להתירו בבת חורין, אף בעל קנין הפירות צריך לשחררו[36] - אפשר שחשוב הוא כספו המיוחד לו[37]. ===

=== ביחס
מעוכב גט שחרור, כתבו ראשונים ואחרונים שאין לו יחס, כשאר עבד[38]. ===

מעוכב גט שחרור נתייחד בדיניו משאר עבד כנעני, לפי שפקע ממנו קנין הממון, ואף כישראל אינו, כיון שעדיין יש בו קנין איסור. הדינים הנוגעים לקניינו של העבד, כגון: זכייתו בעצמו, למכור עצמו שוב להיות עבד, הקנאתו לאחר על ידי רבו, ועוד, יבוארו בסמוך. שאר פרטי הדינים ביחס למעוכב גט שחרור עצמו, יבוארו להלן: דיניו. שאר פרטי הדינים ביחס לרבו, יבוארו להלן: דיני רבו.

=== לזכות בעצמו
המעוכב גט שחרור מחמת שרבו הפקירו[39], יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שכל זמן שלא קיבל גט שחרור, עדיין הוא ברשות רבו ואינו זוכה בעצמו בקנין הממון, ואחר יכול לזכות בו[40], אבל המעוכב גט שחרור שכופים את רבו להוציאו לחרות - כגון עבד שברח מבית האסורים[41], או חציו עבד וחציו בן חורין[42] - כיון שמפקיעים אותו מיד רבו, כל שכן שאין אחר יכול לזכות בו, וזוכה בעצמו[43]. ויש מן הראשונים והאחרונים שנראה מדבריהם שאף המעוכב גט שחרור מחמת שרבו הפקירו, זוכה הוא בעצמו בקנין הממון אף קודם שקיבל גט שחרור[44]. ===

=== למכור עצמו
מעוכב גט שחרור שזכה בעצמו למעשי ידיו[45], ורוצה למכור עצמו שוב למעשי ידיו כעבד כנעני, יש מן הראשונים שמצדדים לומר וכן כתבו אחרונים שיכול[46], שאף על פי שעבד כנעני שנשתחרר אינו חוזר ומשתעבד[47], כל זמן שלא קיבל גט שחרור, עדיין עבד הוא[48]. ויש מן האחרונים שכתבו שאינו יכול למכור עצמו שוב להיות עבד כנעני[49], שכיון שפקע ממנו קנין הממון, שם בן חורין עליו למעשי ידיו[50]. למכור עצמו למעשי ידיו כעבד עברי[51] - כשאר עבד משוחרר, שאף על פי שאינו יכול לימכר לעבד עברי[52], דוקא להיות עבד גמור עם כל דיני העבדות אינו יכול, אבל יכול הוא לימכר למעשי ידיו[53] - כתבו אחרונים שיכול[54]. ===

=== להקנותו לאחר
מעוכב גט שחרור, כתבו אחרונים שאין רבו יכול להקנות את קנין האיסור שבו לאחר[55], לפי שקנין האיסור אין בו ממש[56], ואף על פי שהוא מוריש את קנין האיסור שבו, לבניו, לסוברים כן[57], מכירה אינה כירושה*, שירושה שהיא ממילא יש אף בדבר-שאין-בו-ממש* - לסוברים כן[58] - ואין מכירה בדבר שאין בו ממש[59]. ויש מן האחרונים שכתבו שמדברי ראשונים נראה שיכול, והקונה כותב לו גט שחרור[60]. ===

על חציו עבד וחציו בן חורין, ל"משנה אחרונה" שדינו כמעוכב גט שחרור - לסוברים כן[61] - שיש סוברים שאפשר להקנותו לאחר, אף לסוברים ששאר מעוכב גט שחרור אי אפשר להקנותו, ע"ע[62].

=== בכיבוש מלחמה
מעוכב גט שחרור, כתבו אחרונים שהגוי קונה אותו בכבוש-מלחמה* - אף לסוברים שאין ישראל נקנה בכיבוש מלחמה, אלא עבד כנעני[63] – שבכלל עבד הוא[64]. ===

=== להפקיע מידי שעבוד
עבד שנעשה מעוכב גט שחרור, יש מן האחרונים שכתבו ששם עבד משוחרר עליו לענין שפוקע ממנו שעבוד שיש לאחרים עליו[65] – כשם ששחרור עבד מפקיע שעבוד שיש לאחרים עליו[66] - ויש מן האחרונים שכתבו שכיון שלא פקע ממנו קנין האיסור ועדיין אסור הוא בבת חורין[67], ואף מותר הוא בשפחה – לסוברים כן[68] – אין פוקע שעבוד שיש עליו[69]. ===

על עבד שיצא לחרות לגמרי, ומכל מקום צריך הוא גט שחרור כדי שלא יוציאו עליו לעז שעבד הוא, ע"ע עבד כנעני[70].

דיניו

=== חיובו במצוות כאיש
מעוכב גט שחרור, כתבו ראשונים ואחרונים שאינו חייב במצוות כבן חורין[71]. ויש מן האחרונים שכתבו שלסוברים שאסור הוא בשפחה, משום שחשוב הוא כמשוחרר[72], חייב הוא במצוות כבן חורין[73], ואף במצות ראיה* שמי שיש לו אדון אחר פטור ממנה[74] - ומטעם זה חציו עבד וחציו בן חורין, ל"משנה ראשונה" פטור מראיה אף בצד החרות, לסוברים כן[75] - כתבו אחרונים שלסוברים ששם "אדון" הפוטר את עבדו ממצות ראיה מטעם שיש לו אדון אחר, תלוי בכך שמעשי ידיו לרבו, שמשום ביטול מלאכתו מעכבו מלעלות[76], מעוכב גט שחרור שאין מעשי ידיו לרבו, חייב הוא בראיה כבן חורין[77].
על חציו עבד וחציו בן חורין, שיש סוברים שכיון שכופים את רבו לשחררו משום מצות שֶבֶת[78], חשוב כמשוחרר, ואף צד העבדות חייב במצוות כבן חורין, ע"ע חציו עבד וחציו בן חורין[79]. ===

=== נדרו ונזירותו
מעוכב גט שחרור שנדר על עצמו נדרי עינוי נפש, נדרו חל – שלא כשאר עבד הנודר נדרי עינוי נפש או נדרים המעכבים את המלאכה, שהדבר דומה לאוסר פירות אחרים עליהם, ואין נדריו חלים[80] - שכיון שאין לרבו בו קנין ממון חשוב כאוסר פירותיו על עצמו[81], אבל אם קיבל על עצמו נזירות* בעודו מעוכב גט שחרור, רבו יכול לכופו לשתות יין[82] - כשאר עבד שקיבל על עצמו נזירות[83] - שנזירות איסור שאוסר האדם על עצמו הוא, וכיון שאינו ברשות עצמו לגמרי אינה יכולה לחול, אבל נדר איסור שחל על החפץ הוא[84]. יש מן האחרונים שביארו הטעם שאין נזירותו חלה, שכיון שיש לרבו בו קנין איסור, אף הוא ממועט מדרשה שדרשו בירושלמי למעט עבד מנזירות, מהכתוב: כי נזר אלהיו על ראשו[85], מי שאין לו אלא אדון אחד[86], ויש שכתבו שאין למעטו מטעם זה, לפי שאדון האמור בענין זה בא למעט מי שהנזירות גורמת הפסד לאדון אחר שיש לו, וכיון שאינו משועבד לרבו אינו מפסיד לו כלום[87] – שאדון האמור לענין מצוה מיוחדת, דנים אם לענין אותו דבר יכול האדון לעכבו, וכשם שאין ממעטים את המעוכב גט שחרור מראיה מטעם שחשוב שיש לו אדון אחר, שכיון שאינו משועבד לו אינו מפסיד לו כלום בעלייתו, לסוברים כן[88] – אלא יש למעטו מדרשה שדרשו בבבלי למעט עבד מנזירות, מהכתוב: לאסור אסר על נפשו[89], מי שנפשו ברשותו[90], וכיון שלענין קנין האיסור אינו ברשות עצמו, רבו כופהו לשתות כשאר עבד[91]. ויש שכתבו בדעת ראשונים שאף אם נדר נדרים שיש בהם עינוי נפש, רבו יכול לכופו שלא יקיימם, כנזירות[92]. ויש מן האחרונים שכתבו שכיון שלענין קנין הממון אינו ברשות רבו, חשוב הוא כמי שנפשו ברשותו ואף נזירותו חלה[93]. ===

=== שבועתו
שבועה* של המעוכב גט שחרור, יש שכתבו בדעת ראשונים שאינה חלה – אף על פי שנדרו חל, לסוברים כן[94] - כיון ששבועות איסורים שאוסר האדם על עצמו, כנזירות, וכיון שכפיית האדון מונעת הנזירות ממנו – לסוברים כן[95] - אין שבועתו חלה כלל[96]. ===

=== באכילת תרומה
עבדו של כהן המעוכב גט שחרור – בשאר מעוכבים מלבד חציו עבד וחציו בן חורין[97] - לדעת הרבה ראשונים ספק הוא בתלמוד אם כיון שמחוסר הוא גט שחרור עדיין נחשב הוא לקנין כספו של האדון ואוכל בתרומה - כדין עבד כנעני, שכיון שהוא קנין כספו של האדון, אוכל בתרומה[98] - או שמכיון שיצא לחרות שוב אינו קנין כספו[99], ויש מן הראשונים שסוברים שלא נסתפקו בו בתלמוד והוא ודאי קנין כספו של רבו ואוכל בתרומה, שכשם שמותר הוא בשפחה – לדעתם[100] – כך אוכל בתרומה [101]. להלכה, יש מן הראשונים שכתבו שאוכל הוא בתרומה[102], אם משום שסוברים שבמקום אחר בתלמוד נפשט הספק[103], או שאף על פי שלא נפשט הספק, ריש לקיש חולק על ספק זה, וסובר שהמעוכב גט שחרור אוכל בודאי בתרומה[104], והלכה כמותו[105], ויש מן הראשונים שכתבו שאסור הוא לאכול בתרומה[106], שסוברים שלא נפשט הספק, ויש להחמיר ככל ספק-איסור*[107]. יש מן האחרונים שכתבו שאין הספק אלא לרבי אלעזר הסובר שאין העבד קרוי "כספו" - לענין המכה עבדו ומת אחר יום או יומיים, שכתוב בו: לא יקם כי כספו הוא[108] - אלא אם כן מיוחד הוא לו בגוף ובפירות, ולדעתו עבד של שותפים שיש לאחד קנין גוף ולשני קנין פירות, אינו חשוב כספו המיוחד אף לבעל הגוף[109], שאפשר שהוא דווקא בעבד של שותפים, שכדי שיהיה העבד ניתר בבת חורין, צריך שישחררוהו שניהם[110], אבל מעוכב גט שחרור, אף על פי שאין לרבו קנין ממון בו, כיון שהוא לבד מתירו בבת חורין, אפשר שחשוב הוא כספו המיוחד לו, אבל לרבי יהודה הסובר שדי בקנין הגוף שיש לרבו בעבדו כדי שיהיה חשוב לכספו[111], הוא הדין מעוכב גט שחרור – שיש בו קנין הגוף, לסוברים כן[112] - חשוב הוא קנין כספו של רבו ואוכל בתרומה[113]. ===

חציו עבד וחציו בן חורין, יש מן הראשונים שכתבו שאף על פי ששאר מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה – לסוברים כן[114] - בחציו עבד וחציו בן חורין הדבר ספק[115] - לסוברים שדינו כמעוכב גט שחרור[116] - ובדעתם יש מן האחרונים שביארו שסוברים שכל שאין כופים את רבו לשחררו, עדיין קנין כספו של רבו הוא, והמעוכב גט שחרור על ידי הפקר אין כופים את רבו לשחררו, לדעתם[117], אבל חציו עבד וחציו בן חורין כיון שכופים את רבו לשחררו[118], אפשר שחשוב הוא כמשוחרר ואינו קנין כספו[119], ויש שהוסיפו לבאר, שבשאר מעוכבי גט שחרור, אף לסוברים שכופים את רבם לשחררם[120], אינם חשובים כמשוחררים, כיון שאינו ודאי שיכופו, שלדעתם שמעוכב גט שחרור מותר בשפחה[121], אין הכפיה אלא כדי להתירו בבת חורין[122], ובמקום שרוצים הם לישא שפחה אין כופים לשחררם, אבל חציו עבד וחציו בן חורין, שאסור בשפחה והכפיה משום שבת[123], ודאי הוא שיכופו את רבו לשחררו[124], ויש שביארו, שהמפקיר עבדו עדיין יש לו קנין בכל העבד, אבל חציו עבד וחציו בן חורין, בחציו המשוחרר אין לרבו כלום, ולכן נסתפקו אם נחשב קנין כספו[125]. ויש שכתבו שחציו עבד וחציו בן חורין ודאי אינו אוכל בתרומה, מחמת צד החרות שבו[126], ואין הספק אלא במפקיר עבדו[127].

=== בקרבן פסח
בקרבן-פסח*, מעוכב גט שחרור חייב, שבין עבדים ובין בני חורין חייבים בפסח[128]. ויש מן האחרונים שכתבו, שאסור הוא באכילת הפסח[129], לפי שכל זמן שאינו משוחרר לגמרי, אינו כישראל ואסור הוא באכילת קדשים על ידי עצמו[130], ואף על ידי רבו אינו אוכל – שלא כשאר עבד שאוכל בפסח על ידי רבו, לסוברים כן[131], כשם שאוכל תרומה וקדשים על ידי רבו כהן[132] - שכשם שאינו אוכל בתרומה של רבו כהן, לפי שספק הוא אם קרוי "קנין כספו"[133] - לסוברים כן[134] - אף בפסח אינו אוכל[135], וכתבו עוד, שלענין אכילת פסח שכתוב: וכל עבד איש מקנת כסף כו' אז יאכל בו[136], אינו אוכל בתורת ודאי, שכיון שאין רשות רבו עליו, אינו קרוי עבד איש, אף לצד שקרוי הוא קנין כספו[137]. ===

=== ברכת שלא עשני עבד
ברכת שלא עשני עבד, נראה מדברי ראשונים שאין מעוכב גט שחרור מברך[138], שלא תקנו ברכה זו מפני העבדות עצמה, אלא מפני שאין העבד חייב במצוות כישראל ואינו ראוי לבא בקהל ופסול לכמה דברים[139], והמעוכב גט שחרור אינו חייב במצוות כישראל – לסוברים כן[140] – ואסור בבת חורין[141]. ===

=== עדותו
מעוכב גט שחרור פסול לעדות*[142] , שאף הוא אינו בכלל אחוה[143] – כשאר עבד שפסול לעדות, משום שאינו בכלל אחוה, לסוברים כן[144] – ואף לסוברים שחייב הוא במצוות כישראל[145], לפי שאסור הוא בבת ישראל[146]. אף במקום שאין צריך את הגט אלא למנוע ממנו לעז שהוא עבד, לסוברים כן[147], כתבו אחרונים שפסול הוא לעדות, כדי שלא יוציאו לעז על עדויותיו[148]. ===

=== בשפחה
מעוכב גט שחרור – בשאר מעוכבים מלבד חציו עבד וחציו בן חורין[149] - אם מותר הוא בשפחה, נחלקו ראשונים: יש סוברים שמותר[150], שהרי אם היה רבו כהן חשוב הוא קנין כספו ואוכל בתרומה[151] – לסוברים כן[152] - ויש סוברים שאסור הוא בשפחה[153], שהרי משוחרר הוא קצת[154]. יש מן האחרונים שביארו בדעת האוסרים, שסוברים הם שהיתר העבד בשפחה אינו אלא בעבד גמור[155] - שאז מותר הוא בשפחה מפני שבת מינו היא, וכשם שממזר* מותר בממזרת[156] - ויש שהוסיפו לבאר שהיתר העבד בשפחה, אינו זכות של העבד בעצמו, אלא זכות של רבו בעבדו הוא למסור לו שפחה[157], וכשיצא לחרות אין לרבו זכות זו[158]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת האוסרים שלא אמרו כן אלא במעוכב גט שחרור שכופים את רבו לשחררו, שמשום שכופים אותו לשחררו ועומד לשחרור, חשוב הוא כמשוחרר, ולכן נאסר בשפחה, אבל מעוכב גט שחרור שאין כופים לשחררו - כגון עבדו של קטן שאינו בכפיה[159], או מפקיר עבדו לסוברים שאין לו תקנה ואינו יוצא בגט, שאי אפשר להפקיע את קנין האיסור לבדו[160] - מותר הוא בשפחה[161]. ויש שכתבו שאף לדעת האוסרים, מן התורה מותר הוא בשפחה, שעדיין עבד הוא, ולא אסרו אלא מדרבנן, לפי שדומה הוא קצת לבן חורין[162]. אף לסוברים שמותר הוא בשפחה, כתבו אחרונים שכיון שאינו משועבד למעשי ידיו, אין רבו יכול למסור לו שפחה אלא מדעתו[163]. ===

=== בבת חורין
מעוכב גט שחרור אסור לישא בת חורין[164], שקנין האיסור שבו – שהוא המצריכו גט שחרור[165] - הוא האוסרו בבת חורין[166], ומכל מקום יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאיסור קל הוא[167]. אף אם עבר וקידש, אין קידושין תופסים לו בה[168], ויש מצדדים לומר שכישראל פסול הוא ויש לו בה תפיסת קידושין, כממזר*[169]. ===

=== בנכרית
מעוכב גט שחרור, כתבו ראשונים שמותר הוא בנכרית[170] - כשאר עבד כנעני שמותר בנכרית[171] - ומן האחרונים יש שכתבו שלסוברים שהמעוכב גט שחרור אסור בשפחה[172], אסור הוא אף בנכרית, כישראל[173], ויש שכתבו שאף לסוברים שאסור הוא בשפחה, מותר הוא לבוא על הנכרית בדרך זנות – שלא כישראל שאסור לבוא על הנכרית בדרך זנות[174] - שישראל בנכרית – דרך זנות - איסור חכמים הוא, גזרה שמא יבוא להתחתן[175] – לסוברים כן[176] - ומעוכב גט שחרור כיון שאינו מצוי, לא גזרו בו[177]. ===

=== במעוכבת גט שחרור
לישא מעוכבת גט שחרור כמותו, לסוברים שאסור הוא בשפחה[178], יש מן האחרונים שכתבו שאסור, מפני שצד חרות משתמש בצד עבדות[179] - כשם שחציו עבד וחציו בן חורין אסור לישא מי שחציה שפחה וחציה בת חורין מפני שצד חרות משתמש בצד עבדות[180] - והרבה אחרונים כתבו שמותר לו לישא מעוכבת גט שחרור[181], שהמעוכב גט שחרור אין צד החרות וצד העבדות שבו נפרדים[182] - כבחציו עבד וחציו בן חורין, שצד החרות וצד העבדות שבו נפרדים - אלא עבדות וחרות קלושים יש בכולו[183]. ===

=== בניו
בניו של מעוכב גט שחרור שנולדו לו משפחה, עבדים הם כמותה, שאף הנולדים לישראל גמור מן השפחה, עבדים הם[184], כל שכן הנולדים מן המעוכב גט שחרור[185], ובניו מבת חורין, בני חורין הם כמותה, שאף עבד גמור הבא על בת ישראל, הולד בן חורין - לסוברים כן[186] - וכל שכן מעוכב גט שחרור הבא על בת ישראל[187]. בניה של מעוכבת גט שחרור - וכן בניו של מעוכב גט שחרור שנולדו לו מבת חורין, לסוברים שעבד שבא על בת ישראל, הולד עבד[188] - כתבו אחרונים שנחלקו אמוראים בירושלמי בדינם: יש סוברים שהיוצאת בשן ועין – לסוברים שעדיין שפחה היא וצריכה גט שחרור[189] - בניה עבדים – כלומר שהם כמותה, וצריכים גט שחרור[190] - והיוצאת משום ייאוש, בניה בני חורין, ויש סוברים להיפך, שהיוצאת בשן ועין הואיל ושחררתה תורה, בניה בני חורין, והיוצאת משום ייאוש הואיל ולא שחררתה תורה, בניה עבדים[191], ויש מוסיפים לבאר, שנחלקו אם יש במעוכב גט שחרור שם שחרור במקצת מהעבדות, ואם כך בניה בני חורין, או שאין בו כלל שם שחרור אלא הפקעת קנין הממון, שלדעה ראשונה היוצא בשן ועין אינו אלא קנס ואין בו כלל שחרור, והיוצא משום ייאוש יש בו שחרור, ולדעה שניה היוצא בשן ועין הואיל ושחררתו תורה, יש בו שם שחרור, אבל היוצא משום ייאוש הואיל ולא שחררתו תורה, אין בו אלא הפקעת קנין הממון[192]. ויש מן הראשונים שכתבו בביאור הירושלמי שלדברי הכל בניה של המעוכבת גט שחרור עבדים הם[193] - ומפרשים שמחלוקת האמוראים בירושלמי היא על היוצא בשן ועין והיוצא משום הפקר עצמם, אם צריכים הם גט שחרור, או שיוצאים לחרות ואינם צריכים גט שחרור[194] - וכן יש מן האחרונים שהוכיחו מהבבלי שבניה עבדים[195]. לסוברים שבניה של המעוכבת גט שחרור עבדים הם, כתבו ראשונים ואחרונים שעבדים הם כמותה, שצריכים גט שחרור, אבל אין בהם קנין ממון[196]. יש מן האחרונים שכתבו שהאדון כותב להם גט שחרור, שמשום קנין האיסור שיש לו בשפחה, אף בבניה יש לו קנין להצריכם גט שחרור[197], ויש מן האחרונים שכתבו שאמם – השפחה – נותנת להם גט שחרור שהיא בעליהם[198]. ויש שכתבו בדעת ראשונים שהבנים עבדים גמורים הם אף לענין קנין הממון[199], ומצדדים הם לומר שעבדים של אביהם הם, ולא של רבו של אביהם[200]. ===

דיני רבו

=== קנס
חיוב קנס בעבד שהשור המיתו הנלמד מהכתוב: כסף שלשים שקלים יתן לאדֹניו[201], הדבר ספק במעוכב גט שחרור, אם כיון שמחוסר הוא גט שחרור עדיין קרוי הוא שיש לו אדון ויש לרבו קנס, או שכיון שפקע קנין הממון שבו, אינו קרוי שיש לו אדון ואין לו קנס[202], וכתבו ראשונים שכיון שלא נפשט הספק אין לרבו קנס[203], וכתבו אחרונים בדעתם שכיון שמה שאין לו קנס משום ספק הוא, אם תפס רבו את הקנס אין מוציאים מידו, ככל ספק-ממון* שאין מוציאים מיד התופס[204], ויש מן האחרונים שכתבו שאף אם תפס מוציאים מידו, כיון שלא חסרו ממנו ממון[205]. ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שנפשט הספק, ובודאי אין לרבו קנס[206], שכשם שאינו קרוי אדון לענין חובת ראיה של העבד[207] - שמטעם זה חציו עבד וחציו בן חורין ל"משנה אחרונה" אף לסוברים שדינו כמעוכב גט שחרור, חייב בראיה[208], אף על פי שכתוב בה: יראה כל זכורך אל פני האדון ה'[209], ואין חייבים בה אלא מי שאין לו אלא אדון אחד[210] - כך אף לענין קנס אינו קרוי אדון[211]. ===

=== כופר
מעוכב גט שחרור שהמיתו שור, כתבו ראשונים שאין בו תשלומי כופר* - אף אם חשוב שאין לו אדון לענין קנס[212] - כיון שאין לו יורשים[213]. ויש מן האחרונים שמצדדים לומר שאף אם יש לו יורשים – כגון חציו עבד וחציו בן חורין, לסוברים שתופסים בו קידושין[214] – אין לו כופר – בצד העבדות[215] - כיון שעדיין מעוכב גט שחרור הוא, וקנין האיסור שבו מונע ממנו שם בן חורין[216]. ===

=== תשלומי חבלה
מעוכב גט שחרור שחבלו בו, כשם שספק הוא במעוכב גט שחרור שהשור המיתו אם יש קנס לרבו[217], כך ספק הוא אם תשלומי החבלה לרבו או לעצמו[218], ואף על פי שמעשי ידי העבד לעצמו, מכל מקום לצד שרבו מקבל קנס לפי שנקרא אדון – אף על פי שאין לו קנין ממון בעבד – הוא הדין שיקבל תשלומי נזק, מה לי הרגו את כולו או הרגו מקצתו[219], לפיכך החובלים פטורים מן התשלומים[220], שהעבד אינו יכול להוציא מהם לעצמו, שעדיין לא גמר שחרורו, ולא האדון יכול להוציא מהם, שהרי לא נשאר לו קנין בו[221]. וכתבו אחרונים שתשלומי ריפוי וצער שבת ובושת ודאי אינם לאדון, שדווקא תשלומי נזק יש לדמותם לקנס מטעם שאין לחלק בין הרגו כולו או הרגו מקצתו, ולא שאר תשלומים[222], ויש מן הראשונים שכתבו שאף תשלומי שבת בכלל הספק, כיון שמכח חבלת הגוף באו[223]. ויש מן הראשונים שכתבו שדווקא תשלום צער יש לומר ששייך לרבו, לפי שתשלום צער אינו שייך למעשי ידיים, שאילו שאר תשלומים, כיון שאין מעשי ידיו לרבו לא הפסיד כלום, ואין לו זכות בהם[224]. יש מן הראשונים שכתבו שהמעוכב גט שחרור ורבו כותבים הרשאה* זה לזה וגובים מן החובל[225], ויש חולקים וסוברים שאין יכולים לגבות בהרשאה מאחר שהוא כמלוה על פה[226]. ויש מן הראשונים שכתבו שלאדון בודאי אין זכות בתשלומי החבלה[227], וכן לסוברים שלענין קנס נפשט שאינו קרוי אדון[228], אף לתשלומי חבלה אינו קרוי אדון[229], ולפיכך אף הרשאה אינם יכולים לכתוב[230], ולא נשאר ספק אלא אם החובל מתחייב לעבד בתשלומי החבלה, כיון שעדיין לא קיבל גט שחרור ואין גופו בחזקתו לגמרי[231]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים ששאר תשלומים לבד מנזק, הם ודאי לעבד, שאף בעבד גמור עיקר החיוב לעבד, ורבו אינו זוכה אלא מדין מה שקנה עבד קנה רבו, ובמעוכב גט שחרור אין בו דין זה[232]. ויש מן הראשונים שסוברים שמעוכב גט שחרור חבלתו לעצמו[233]. ===

האדון עצמו שחבל בעבדו המעוכב גט שחרור, ספק הוא אם חייב לעבד בתשלומי החבלה – כאחר שחבל בעבד, לסוברים כן[234] – לפיכך המפיל שן עבדו – שהוא מעוכב גט שחרור - ואחר כך סימא עינו, יוצא בשינו ואינו נותן לו דמי עינו, ואם תפס אין מוציאין מידו[235].
על המפיל שינו ומסמא עינו של עבדו בבת אחת, שיש סוברים שמשלם לו דמי עינו, ע"ע חובל[236], וע' שן ועין.

חציו עבד וחציו בן חורין, לסוברים שדינו כמעוכב גט שחרור[237], דינו בצד העבדות כמעוכב גט שחרור, לענין תשלומי קנס וחבלה[238]. ויש מן הראשונים שכתבו שתשלומי חבלתו לעצמו[239] - שלא כשאר מעוכב גט שחרור, שכתבו שאין התשלומים לעצמו, כיון שלא נגמר שחרורו[240] - וכן אם חבל בו האדון משלם לעבד[241], ומן האחרונים יש שביארו בדעתם, שתקנת חכמים היא בחציו עבד וחציו בן חורין שלא יהא לרבו שום זכות בו, כדי שימהר להתרצות לשחררו[242], ויש שביארו בדעתם, שסוברים שכיון שודאי הוא שכופים את רבו לשחררו – שלא כשאר מעוכבים, שלדעתם אין כופים לשחררם אלא אם כן אינם רוצים לישא שפחה[243] - חשוב כמשוחרר[244].

=== בדין יום או יומיים
המכה את עבדו המעוכב גט שחרור, ומת, יש מן האחרונים שכתבו שאף אם מת אחר יום או יומיים, דינו כהורג בן חורין וחייב מיתה[245], ואינו בכלל הכתוב האמור במכה עבדו: אך אם יום או יומיים יעמוד, לא יקם כי כספו הוא[246], לפי שצריך שיהיה כספו המיוחד לרבו - כשם שבעבד של שותפים, שלאחד הגוף ולאחד הפירות, אינו בדין יום או יומיים לשניהם, כיון שאינו כספו המיוחד לאחד מהם, לסוברים כן[247] - וכיון שהפירות של העבד עצמו, אינו חשוב כספו המיוחד[248], לבד מהמעוכב גט שחרור מחמת שרבו הכהו בראשי אברים שיוצא בהם לחרות[249], ומת אחר יום או יומיים, שאין רבו חייב מיתה – אף על פי שאם הפיל את שינו וסימא את עינו בבת אחת, יוצא לחרות בשינו, ומשלם לו דמי עינו, לסוברים כן[250], ואם כן אף כאן מלבד שיוצא לחרות, היה לו להתחייב על הריגתו כהורג בן חורין - שאילו היה חייב מיתה, אינו מת ומשלם[251], וכיון שהעבד כספו הוא, לא היה יוצא לחרות, וממילא לא היה נחשב כהורג בן חורין[252]. ויש מן האחרונים שכתבו שכיון שרבו לבדו מתירו בבת חורין - שלא כעבד של שותפים שאינו ניתר בבת חורין אלא אם כן ישחררוהו שניהם[253] – אפשר שחשוב הוא כספו המיוחד, ואם עמד יום או יומיים, אין רבו חייב מיתה[254]. ===

=== לעכב רבו מלאכול פסח
מעוכב גט שחרור ערל*, אמרו בירושלמי שאינו מעכב את רבו מלאכול קרבן-פסח* - שלא כשאר עבד ערל, שמעכב את רבו מלאכול קרבן פסח[255] - שנלמד מהכתוב: וכל עבד איש מקנת כסף, ומלתה אותו אז יאכל בו[256], בשעה שהוא עובד את רבו הוא מעכבו מלאכול בפסח, ובשעה שאינו עובד את רבו אינו מעכבו מלאכול בפסח[257], והוסיפו אחרונים לבאר, שאפילו הוא חשוב "קנין כספו" של רבו – ואם היה רבו כהן, אוכל בתרומה[258] - לענין אכילת פסח שכתוב "עבד איש", אין מעכב את רבו מלאכול אלא עבד שעבודתו לרבו, וכיון שמעוכב גט שחרור עבודתו לעצמו, מילתו אינה מעכבת[259]. אף בדעת הבבלי, שלא נזכרה בו דרשה זו, ונזכרו בו דינים אחרים שלמדים מהכתוב וכל עבד איש[260], יש מן האחרונים שכתבו שמכל מקום אינו חולק עליה[261], וכן כתבו אחרונים בדעת ראשונים שסברא היא שערלותו אינה מעכבת אלא במקום שביד רבו למולו, וכיון שאינו ברשות רבו, אין בידו לכופו למולו[262], ויש מן האחרונים שכתבו בדעת הבבלי, שחולק, וסובר שאין למעט מ"עבד איש" מעוכב גט שחרור ערל מלעכב את רבו באכילת הפסח[263], וכתבו עוד, שאף לענין "מקנת כסף" שכתוב בו, המעוכב גט שחרור בכלל, כדרך שלענין אכילת תרומה חשוב הוא קנין כספו של האדון, לסוברים כן[264] – ועוד כתבו, שאף לענין חובת האדון למול את עבדו[265], שכתוב בו: המול ימול וכו' ומקנת כספך[266], המעוכב גט שחרור בכלל[267] - ולסוברים שספק הוא אם חשוב קנין כספו לענין אכילת תרומה[268], ומספק אינו אוכל[269], כאן מחמת הספק מעכב את רבו מלאכול[270]. ויש מן האחרונים שכתבו שאף לצד הספק לענין אכילת תרומה שאינו חשוב קנין כספו של האדון, הרי זה לפי ש"קנין כספו" משמע יותר כספו המיוחד לו, והעומד להשתחרר אינו מיוחד לו, ועדיין אפשר שקרוי הוא "מקנת כסף"[271]. ===

=== שביתתו
מעוכב גט שחרור, יש מצדדים לומר שכיון שאינו עומד למלאכת רבו, אין רבו מצווה על שביתתו[272], ויש מן האחרונים שמסתפקים בדבר אם כיון שאינו משועבד לרבו, אינו קרוי עבדו ואינו מצווה על שביתתו, או שכיון שצריך גט שחרור, עדיין מוזהר עליו[273]. ===

=== דינו כקרקע
מעוכב גט שחרור אם דינו כקרקע*, כגון לענין שאין חייבים עליו קרבן-שבועה*, כקרקע[274] – לסוברים שאדם בן חורין לא הוקש לקרקע, אלא עבד, לפי שהכתוב: והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה[275], המקיש אדם לקרקע, בעבד אמור[276] - יש מן האחרונים שכתבו שמדברי ראשונים נראה שכל זמן שלא קיבל גט שחרור דינו כקרקע[277], ויש מן האחרונים שכתבו שאין דינו כקרקע, שכיון שאין רבו מוריש את קנין האיסור שיש לו בו, לבניו - לסוברים כן[278] - אינו קרוי "נחלה"[279], ומכל מקום, כאשר ביד רבו לשוב ולהשתעבד בו, כגון מעוכב גט שחרור מחמת שרבו הוציא את שינו או סימא את עינו, שכיון ששחרורו קנס הוא לרבו, יכול הוא להודות ולהיפטר, ואף על פי שעמד בדין - לסוברים כן[280] - יש שכתבו שאף לדעה זו דינו כקרקע[281]. ===

=== אונאתו
המאנה את המעוכב גט שחרור, כתבו אחרונים בדעת ראשונים שעובר על לא תונו איש את עמיתו[282] , ועל וגר לא תונה ולא תלחצנו[283] - כשאר מאנה גר* צדק[284] - אבל אינו עובר על לא תונו איש את אחיו[285] - לסוברים שעבד אינו בכלל אחוה[286], שלא כגר צדק שהמאנהו בממון, לדברי הכל, ואף המאנהו בדברים, לסוברים כן, עובר בלאו זה[287] - שקודם קבלת גט שחרור, שעדיין אסור הוא בבת ישראל[288], אינו בכלל אחוה[289]. ===

שחרורו

מעוכב גט שחרור, דעת אמימר – לאחת הלשונות – שאין לו תקנה ואין רבו יכול לשחררו, שכיון שנשאר בו רק איסור, אין יכול להקנות לו את האיסור לבד[290], והרבה אמוראים סוברים שאפשר לשחררו[291], וכן הלכה[292], ואין רבו עובר איסור בשחרורו – כשאר עבד כנעני שאסור לשחררו, מהכתוב: לעולם בהם תעבודו[293] - שכיון שאין רבו יכול להשתעבד בו, אין איסור בנתינת הגט לבד[294].

=== כפיית רבו לשחררו
מעוכב גט שחרור - לסוברים שאפשר לשחררו[295] - כופים את רבו לשחררו[296], ומשמתים אותו עד שישחררו[297]. בטעם הכפיה – בשאר מעוכבים מלבד חציו עבד וחציו בן חורין[298] - כתבו ראשונים שהוא משום שאין מעשי ידיו לרבו[299], ומן האחרונים שהוסיפו לבאר שכפיה זו מדין כופים-על-מידת-סדום* היא, כיון שאין לרבו הפסד משחרורו[300], ואף על פי שספק הוא אם יש לרבו קנס שלשים-של-עבד*[301], ואם כן יש לרבו הפסד משחרורו, לא חששו חכמים להפסד שאינו מצוי, ועדיף לכופו להכניסו תחת כנפי השכינה[302]. ויש שכתבו שכיון שאפשר שמעוכב גט שחרור יש לרבו קנס שלשים של עבד[303], אין לכפות את רבו לשחררו משום מידת סדום, שהרי אפשר ששור ייגחנו ויקבל הבעלים הקנס[304], וכן יש מן האחרונים שמצדדים לומר בדעת הסוברים שמעוכב גט שחרור מותר בשפחה[305], שאין כופים את רבו לתת לו גט שחרור[306] - שאילו לסוברים שאסור בשפחה, כופים לשחררו משום שבת, לדעתם[307] - וכתבו עוד, שאף לסוברים שמותר הוא בשפחה ומכל מקום כופים את רבו לתת לו גט שחרור[308], במקום שחפץ העבד לישא שפחה, אין כופים את רבו לשחררו[309]. וכן יש שכתבו בדעת ראשונים שסוברים שדוקא בעבד שברח מבית האסורים יש לכפות רבו לשחררו, כיון שסיכן עצמו, ולא בכל מעוכב גט שחרור[310]. ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שהמפקיר עבדו אין כופים אותו לשחררו[311], ומהם שכתבו שכיון שברצונו הפקירו, אין כופים אותו לשחררו[312]. לסוברים שהמעוכב גט שחרור אסור אף בשפחה[313], יש שכתבו שיש לכפות את רבו לשחררו משום שבת, כחציו עבד וחציו בן חורין[314], ויש שכתבו שאין כופים לשחררו משום שבת, לפי שמותר הוא במעוכבת גט שחרור כמותו[315], או לפי שיכול למכור עצמו לרבו – לסוברים כן[316] – ויהיה מותר בשפחה[317], או לפי שעדיין עבד הוא לענין שאינו מצווה על פריה ורביה ולא במצות שבת, כעבד, לסוברים כן[318] - וחציו עבד וחציו בן חורין שכופים את רבו לשחררו משום שבת, הוא מחמת צד החירות שבו, לדעתם[319] - לפי שאין לו יחס, כעבד[320]. ===

על חציו עבד וחציו בן חורין שיש סוברים שרבו עובר איסור בשחרורו, ושאף לדעתם כופים אותו לשחררו, ע"ע חציו עבד וחציו בן חורין[321].

=== לשון השטר
לשון השטר של מעוכב גט שחרור, כתבו אחרונים שנראה מדברי ראשונים שהיא שונה מלשון שטר שחרור של עבד, שכיון שאין בו אלא הפקעת קנין האיסור[322], אין צריך לכתוב בו לשון קנין – כשחרור של עבד שכותבים בלשון קנין, לפי שקונה את עצמו למעשי ידיו[323] – אלא לשון שחרור[324]. ===

=== לזכות לו גט שחרור
לזכות גט שחרור למעוכב גט שחרור, כתבו אחרונים שלסוברים שהוא אסור בשפחה[325], יכולים לזכות לו, שכיון שהגט מתירו בבת חורין, זכות הוא בשבילו[326] - שלא כשאר עבד כנעני, שמותר בשפחה[327], שאף על פי שהגט מתירו בבת חורין, כיון שאוסרו בשפחה, יש סוברים שחובה היא לו ואין יכולים לזכות לו גט שחרור[328] - ולסוברים שהמעוכב גט שחרור מותר בשפחה[329], אין יכולים לזכות לו גט שחרור, שחובה היא לו להיאסר בשפחה, וכיון שכבר פקע שעבודו, אין בשחרורו זכות – שלא כשאר עבד כנעני, שכיון ששעבודו פוקע על ידי הגט[330], יש סוברים שזכות הפקעת השעבוד יותר גדולה מהחוב שנאסר בשפחה, וזוכים לו בגט[331] - ואף על פי שמתירו בבת חורין, נח לו יותר בהיתרו בשפחה המצויה לו בדרך הפקר[332]. ===

=== יציאתו בכסף
מעוכב גט שחרור, סובר רבי שאינו יוצא בכסף – שלא כשאר עבד כנעני, שיוצא בכסף[333] - אלא בשטר[334], שיציאת עבד בכסף בתורת מכירה היא, ומעוכב גט שחרור, כיון שאין בו קנין ממון, אינו במכירה[335], או לפי שקנין-כסף* אינו חל אלא בתורת שיווי דמי החפץ – לסוברים כן[336] – וכיון שפקע קנין הממון, אין לו דמים[337]. יש מן האחרונים שכתבו שאין חולק בדבר[338]. ויש שכתבו שחכמים הסוברים בעבדים של הקדש*, שאין הגזברים רשאים להוציאם לחרות, ואף בכסף אינם יוצאים לחרות מיד הקדש[339], סוברים שיציאת עבד בכסף בתורת שחרור היא, ולא בתורת מכירה[340] - והקדש אינו יכול לשחררם, לפי שאין גופם קנוי להקדש, שלא הקדישום אלא לדמיהם, לסוברים כן[341] - ולפיכך לדעתם אף מעוכב גט שחרור יוצא בכסף[342] - ורבי הסובר שיציאת עבד בכסף, בתורת מכירה היא, סובר, לשיטתו, שעבד של הקדש יוצא בכסף[343] - וכיון שהלכה כחכמים בעבד של הקדש – לסוברים כן[344] - אף מעוכב גט שחרור הלכה שיוצא בכסף[345]. ===

=== יציאתו במיתת רבו
מעוכב גט שחרור שרבו מת, דעת אמימר – ללשון אחד בתלמוד - שאותו העבד אין לו תקנה, לפי שאין אדם מוריש איסור לבניו[346], שאין ירושה אלא בדבר שיש בו ממון[347], וקנין האיסור אינו ממון להורישו לבניו[348], ורבינא, ורב דימי בדעת ר' יוחנן סוברים שהבנים כותבים גט שחרור[349]. יש מן הראשונים שביארו שלדעתם אדם מוריש קנין איסור לבניו, ולכן הבנים כותבים גט שחרור[350], ויש מן הראשונים שכתבו שלדעתם מן התורה אף בלא גט שחרור פוקע קנין האיסור של המעוכב גט שחרור במיתת רבו, שבכלל הגזרה שוה "לה" "לה" שלמדים עבד מאשה[351] – עבד שנאמר בו: או חופשה לא ניתן לה[352], מאשה שנאמר בה: וכתב לה ספר כריתות[353] – למדים שכשם שבמיתת הבעל אשתו ניתרת בלא גט[354], כך במיתת האדון, עבדו – המעוכב גט שחרור - ניתר בלא גט[355] - שלא כשאר עבד, שכיון שיש בו גם קנין ממון למדים מהכתוב: והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה[356], שהבנים יורשים את עבדי אביהם[357] - ולא הצריכו גט שחרור אלא מדרבנן, שלא יאמר לו עבדי אתה[358], או כדי שלא יוציאו עליו לעז שהוא עבד, שאין הכל בקיאים שמיתת האדון מפקעת את קנין האיסור[359]. ויש מן הראשונים שכתבו שלא הצריך רבינא גט שחרור מהבנים, אלא במקום שבשעת מיתת אביהם, עדיין היה העבד משועבד למעשי ידיו, וכגון שמכרו לגוי – שאף על פי שברשות הגוי הוא למעשי ידיו, נשאר אצל רבו קנין האיסור[360] - אבל במקום שלא נשאר בו אלא קנין איסור, מיתת רבו מפקיעתו - כשם שקנין האיסור פוקע מאשה במיתת בעלה - ואינו צריך גט שחרור[361]. ויש מן הראשונים שמצדדים לומר בדעת אמוראים, שמעוכב גט שחרור שרבו מת, יוצא לחרות ואינו צריך גט שחרור כלל[362]. הלכה כרבינא, שהבנים כותבים גט שחרור[363]. ===

הערות שוליים

  1. ↑ רש"י גיטין מב ב ד"ה מעוכב.
  2. ↑ רש"י ותוס' שם.
  3. ↑ ע"ע עבד כנעני מחלוקת תנאים ואמוראים, והלכה שצריך. על עבד שרבו נתייאש ממנו, שדינו כמפקיר עבדו (לסוברים שמועיל יאוש בעבדים, ע"ע יאוש ציון 663 ואילך), ע"ע עבד כנעני, ועי' פנ"י שם לט ב שי"ס שאין יאוש מועיל בו אלא מדברי חכמים, והם אמרו שלא יפקע ממנו קנין הממון לגמרי אלא בג"ש, ועי' ציון 291.
  4. ↑ ע"ע חציו עבד וחציו ב"ח ציונים 667 ו668. גמ' שם מב ב ורש"י ותוס' שם.
  5. ↑ ע"ע הנ"ל ציונים 14ו15, ושם ציון 16 ואילך שי"ח וסוברים שלא פקע.
  6. ↑ ע"ע עבד כנעני. שי' קדמונים מכת"י גיטין שם. וע"ע הנ"ל שהמוכר עבדו לגויים, י"ס שנשאר אצל רבו קצת קנין ממון לקנס ולולדות.
  7. ↑ ע"ע הנ"ל וע' שן ועין מחלוקת תנאים אם צריך ג"ש וכמה שיטות בדבר, ושם, שאף לסוברים שצריך ג"ש, י"א שאינו אלא מדרבנן, ושם, שכיון שאינו יוצא לחרות אלא אחר עמידה בדין, בזה"ז (שאין ב"ד סמוכים) לד"ה צריך ג"ש.
  8. ↑ ע"ע לא תסגיר עבד אל אדוניו ציון 96 ואילך, ושם ציון 92 ואילך שי"ס שלא פקע קנין הממון אלא שצריך לשחררו.
  9. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 84 וציון 90 ואילך, ושם ציון 106 שי"ס שנעשה גר גמור וא"צ אפי' ג"ש.
  10. ↑ ע"ע עבד כנעני. ועי' רמב"ן קידושין טז א שאף מה שפטור מקצת מצוות, בכלל קנין האיסור, ועי' ציון 71.
  11. ↑ תוס' קידושין שם ד"ה לימא ליה; רמב"ן גיטין לח ב וקידושין שם והביאו הרשב"א קידושין שם; ריטב"א קידושין שם; מאירי גיטין שם, וע"ע הנ"ל. וע"ע זכין לאדם שלא בפניו ציון 373 שי"ס שהמזכה שטר שחרור לעבדו, (לסוברים שזכות היא לו, ע"ש ציון 344) קנין הממון פקע מיד וקנין האיסור אינו פוקע אלא כשיגיע השטר ליד העבד.
  12. ↑ שמות כג יז.
  13. ↑ עי' חגיגה ד א.
  14. ↑ עי' שם ב א לענין ח"ע וחב"ח ל"משנה אחרונה".
  15. ↑ שמות כא לב.
  16. ↑ גיטין מב ב, ועי' ציון 202 ואילך. תוס' ערכין ב ב ד"ה במשנה ראשונה; רשב"א גיטין שם; תוס' רא"ש שם. ועי' ציון 86 ואילך לענין נזירותו, אם יש למעטו כשאר עבד מטעם שיש לו אדון אחר.
  17. ↑ תוס' חגיגה ד א ד"ה לא נצרכה, ועי' שו"ת הר הכרמל או"ח סי' יז שתמה שהרי אומרים כל העומד ליעשות כעשוי, ע"ע כל העומד ל..., אף כשא"א לעשותו לבסוף, ע"ע הנ"ל ציון 542 ואילך, ועי' להלן ציונים 18, 21 .
  18. ↑ שפ"א חגיגה שם, ועי' טיב גיטין ובאר יצחק גיטין שם.
  19. ↑ ע"ע ח"ע וחב"ח ציון 667 ואילך.
  20. ↑ ע"ע שן ועין.
  21. ↑ פנ"י גיטין מב ב, ועי' שו"ת אדמת קדש ח"ב או"ח סי' י ויד דוד גיטין שם.
  22. ↑ ע"ע ח"ע וחב"ח ציון 669 ואילך. ושם ציון 673 ואילך, אופנים שי"ס שאין כופים.
  23. ↑ עי' ציונים 296, 308. ועי' ציון 306 שלסוברים שמותר בשפחה, עי' ציון 150, י"ס שאין כופים כלל.
  24. ↑ עי' ציון 150.
  25. ↑ עי' ציון 309.
  26. ↑ שעה"מ חגיגה פ"ב ה"א.
  27. ↑ אהא"ז נז"מ פי"א ה"א וחומ"ז פ"ד הי"א בד' הרמב"ם שם ושם, ועי' ציון 211.
  28. ↑ ע"ע אכילת תרומה ציון 53 ואילך.
  29. ↑ ציון 99 ואילך.
  30. ↑ ע"ע עבד כנעני וע' אכילת פסחים ציון 200 וע' קרבן פסח.
  31. ↑ מנ"ח מ' יז אות טז, ועי' ציון 266 ואילך.
  32. ↑ פנ"י גיטין מב ב ד"ה איבעיא להו, ועי' ציון 271.
  33. ↑ שמות כא כא, וע"ע עבד כנעני.
  34. ↑ ע"ע הנ"ל מחלוקת תנאים.
  35. ↑ מנ"ח מ' נ אות ה, ועי' ציון 248.
  36. ↑ ע"ע שחרור ושו"ת שמחת יו"ט שבציון הבא.
  37. ↑ שו"ת שמחת יו"ט סי' לו ד"ה והנראה לענ"ד, ועי' ציון 254.
  38. ↑ ע"ע יחס ציון 255 ואילך. שו"ת ברכת אברהם (ר"א בן הרמב"ם) שאלה ג; מהר"ם שיק גיטין מ א. (ועי' ציון 169 שיש מצדדים שיש לו תפיסת קידושין בב"ח, ולכאו' לדבריהם זרעו מבת ישראל מתייחס אחריו.)
  39. ↑ עי' ציון 2.
  40. ↑ או"ז ח"א סי' תשנט תשו' מרבינו שמחה בר שמואל; מרה"פ ב"ק פ"ד ה"ח.
  41. ↑ עי' גיטין לח א, ועי' ציון 310.
  42. ↑ עי' ציון 4.
  43. ↑ או"ז שם, ועי' רמב"ן קידושין כה א וריטב"א שם כד ב לענין יוצא בשן ועין שזוכה בעצמו.
  44. ↑ עי' רשב"א ב"מ ס ב שמשמע שיכול למכור עצמו שוב לעבד כנעני, ועי' ציון 46, ועי' רמב"ן וריטב"א שבציון הקודם; עי' מל"מ עבדים פ"ח הי"ג שפי' כן ד' ריו"ח בירוש' סנהדרין פ"ו ה"ב ופ"י ה"ז, ועי' מרה"פ שם שדחה שריו"ח בירוש' סובר שהמפקיר עבדו א"צ ג"ש.
  45. ↑ עי' ציון 40, 44 מחלוקת במעוכב ג"ש ע"י הפקר אם זוכה בעצמו, ולסוברים שאינו זוכה בעצמו, ודאי אינו מוכר עצמו ואף לא למע"י כעבד עברי, ועי' ציון 54.
  46. ↑ עי' רשב"א ב"מ ס ב (ויל"ע בל' שמא שכ' הרשב"א אם הוא על המקרה או על הדין); תנובת יהודה גיטין מ א.
  47. ↑ ע"ע עבד כנעני.
  48. ↑ תנובת יהודה שם. ועי' ציון 73 שי"ס שמעוכב ג"ש חייב במצוות כבן חורין, ולדבריהם נראה בודאי שא"י למכור עצמו.
  49. ↑ אור שמח ב"ק צ ב; אמרי משה סי' כד אות ד; חזו"א אהע"ז סי' קמז אות יא; משנת ר' אהרן שם סי' כט ס"ק ב.
  50. ↑ משנת ר' אהרן שם.
  51. ↑ ע"ע מוכר עצמו האופנים שמותר לישראל למכור עצמו, ואימתי חל המכר אף אם נמכר באיסור.
  52. ↑ ע"ע עבד עברי.
  53. ↑ אור שמח שם, ועי' תשובה מיראה עבדים פ"ט ה"ו ד"ה ומעל"ע, וע"ע מוכר עצמו ציון 51 ואילך.
  54. ↑ או"ש שם.
  55. ↑ עי' טוש"ע יו"ד רסז סד וש"ך שם ס"ק עט ואמ"ב או"ח דיני יו"ט סי' כא הע' בהל' אתרוג הע' ט בדבריהם; פני משה (בנבנישתי) ח"א סי' כ; זרע אברהם (זמבא) סי' כ אות יא; דבר אברהם ח"א סי' לט אות יד; באר יצחק אהע"ז סי' א. ועי' באר יצחק שם שב"ד יכולים להקנות קנין איסור בהפקר בי"ד, ע"ע, ועי' דב"א שם שדחה.
  56. ↑ פנ"מ שם.
  57. ↑ עי' ציון 350, ועי' ציון 346 דעת החולקים.
  58. ↑ ע"ע ירושה ציון 1070, ושם ציון 1066 דעת החולקים.
  59. ↑ ע"ע דבר שאין בו ממש ציון 39 ואילך. פנ"מ שם.
  60. ↑ שו"ת שמחת יו"ט (אלגאזי) בדעת תוס' גיטין מב א ד"ה יום של רבו שהק' מה הרויח ההוא גברא שהקנה לבנו קטן כיון שמעוכב ג"ש הוא, ולא הק' יותר מזה שאין ההקנאה כלום, ובד' תוס' שם מג א בתי' א ורשב"א שם שסוברים שאפשר למכור עבד שאינו שווה כלום אלא לענין קנס, אף לצד שמכרו לקנס אינו מכור, וע"כ שמוכרו לענין איסור, ועי' עוד קהלת יעקב תוספות דרבנן אות ע סי' רנא, ועי' ציון 337.
  61. ↑ עי' ציון 5.
  62. ↑ ציונים 96, 99. ועי' אמ"ב שם באור נוסף, ושם, מדייק בד' הטוש"ע וש"ך שם שא"א להקנותו.
  63. ↑ ע"ע עבד עברי מח' ראשונים. (בע' כבוש מלחמה לא כתבו מזה ובציון 44 הפנו לשם)
  64. ↑ חזו"א אהע"ז קמז בעניני עבדים אות יא.
  65. ↑ או"ש ב"ק צ א.
  66. ↑ ע"ע עבד כנעני וע' שעבוד. ושם שי"ס שהשעבוד נפקע, כיון שעבד שנשתחרר אינו חוזר ומשתעבד, ע"ע עבד כנעני, ועי' לעיל ציון 48 שי"ס שמעוכב ג"ש חוזר ומשתעבד, ושם ציון 49 שהאו"ש סובר שאינו חוזר ומשתעבד.
  67. ↑ עי' ציון 164 ואילך.
  68. ↑ עי' ציון 150 ואילך מחלוקת ראשונים.
  69. ↑ בית יעקב אה"ע סי' צ ס"ק יד.
  70. ↑ עי' ב"י אהע"ז סי' ד יב שכ' בדעת הטור שם שסובר שכל מעוכב ג"ש א"צ ג"ש אלא מדרבנן, ועי' שעה"מ חגיגה פ"ב ה"א שתמה עליו, ועי' יש"ש גיטין סי' נב שטס"ה בטור.
  71. ↑ שו"ת ברכת אברהם (ר"א בן הרמב"ם) שאלה ג; או"ז ח"א שו"ת סי' תשנט; עי' רמב"ן קידושין טז א שקנין האיסור פוטרו מקצת מצוות, ועי' ציון 10 שהמעוכב ג"ש יש בו קנין איסור; קרן אורה יבמות סו א; משנת אליעזר (רבינוביץ) סי' ל בסופו, וע"ע ח"ע וחב"ח ציון 449 שי"ס בח"ע וחב"ח שאינו חייב במצוות בצד העבדות, אף למשנה אחרונה, ואף לסוברים שדינו כמעוכב ג"ש, ועי' לעיל ציון 48.
  72. ↑ עי' ציון 153. ועי' ציון 162 שי"ס שאינו אסור אלא מדרבנן.
  73. ↑ עי' שעה"מ דלהלן; מנ"ח מ' שמז אות ג, ושם מ' תקסט אות א הוכיח כן מד' הרמב"ם עבדים פ"ח הי"א, ועי' ציון 284.
  74. ↑ עי' חגיגה ד א.
  75. ↑ ע"ע ח"ע וחב"ח ציון 452 ואילך.
  76. ↑ עי' ציון 16.
  77. ↑ שעה"מ חגיגה פ"ב ה"א.
  78. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 667 ואילך.
  79. ↑ ציון 446 ואילך. ולדבריהם, אף כל מעוכב ג"ש, לסוברים שכופים את רבו לשחררו משום שבת (עי' להלן ציון 314 ואילך, מח' אם כופים משום שבת, לסוברים שאסור בשפחה), עי' להלן ציון 314, (שאילו לסוברים שכופים משום מידת סדום, ע"ש ציון 300, אין כופים אלא במקום שהעבד רוצה להשתחרר, ע"ש ציון 309, ולעיל ציון 26, ואפשר שאינו כמשוחרר).
  80. ↑ ע"ע נדר.
  81. ↑ תורת הנזיר נזירות פ"ב הי"ח ע"פ רמב"ם שם.
  82. ↑ אחרונים דלהלן ע"פ גמ' נזיר סב ב, ועי' ציון 93 שי"מ גמ' זו באופ"א.
  83. ↑ ע"ע נזירות.
  84. ↑ ע"ע נדר וע' נזירות. תורת הנזיר שם.
  85. ↑ במדבר ו ז.
  86. ↑ ירוש' שם פ"ט ה"א. קרן אורה נזיר שם.
  87. ↑ תורת הנזיר שם.
  88. ↑ עי' ציון 14. תורת הנזיר שם.
  89. ↑ במדבר ל ג.
  90. ↑ עי' נזיר שם, ועי' נדרים ג א שנזירות הוקש לנדרים.
  91. ↑ קהלת יעקב ארעא דרבנן אות נ סי' ריג; מחנ"א נזירות שם; תורת הנזיר שם.
  92. ↑ תורת הנזיר שם בד' הראב"ד שבועות פי"ב ה"ו, ע"ש הוכחתו. וצ"ב, שלכאו' כשם ששאר עבד יכול לישבע שבועות שאין בהם עינוי נפש, לדעתו, ע"ש, מעוכב ג"ש יכול לידור ולישבע אף אם יש בהם עינוי נפש, כיון שאין לרבו קנין ממון בו, ועל מה שהוכיח מנזירות, י"ל שלשי' אף נזירות חלה, עי' ציון 93.
  93. ↑ ברכת ראש נזיר שם; מרומי שדה שם; חזו"א אהע"ז סי' קמז אות כא, ושם ובמרומי שדה פי' דברי הגמ' שם באופן שאין ללמוד למעוכב ג"ש.
  94. ↑ עי' לעיל ציון 81, ושם ציון 92 שי"ח.
  95. ↑ עי' לעיל ציון 82, ושם ציון 93 שי"ח.
  96. ↑ ע"ע שבועה. תורת הנזיר שם בדעת רמב"ם שבועות פי"ב ה"ו.
  97. ↑ על ח"ע וחב"ח עי' להלן ציון 115 ואילך.
  98. ↑ ע"ע אכילת תרומה ציון 53 ואילך וע' עבד כנעני.
  99. ↑ גיטין מב ב. ראשונים שבציון 103. ועי' חת"ס שם לט א ד"ה אי הכי לבאר הצד שנחשב קנין כספו שהוא משום טובת הנאה שיש לו בעבדו, שיתן לו העבד ממון כדי שיכתוב לו ג"ש.
  100. ↑ עי' ציון 150. ועי' ציון 153 דעת החולקים.
  101. ↑ תוס' ותוס' הרא"ש שם מב ב ד"ה מעוכב בתי' ב, שלדעתם הספק בתלמוד שבציון 99 אינו אלא בח"ע וחב"ח, עי' ציון 115, ועי' תוס' יבמות סו א ד"ה אלמנה וד"ה ועבדיו; עי' פסקי ריא"ז גיטין השולח הלכה ה ד ושם הע' 143.
  102. ↑ רמב"ן גיטין מה א ויבמות סו א ובמלחמות ברכות יב א (כ ב); רשב"א גיטין שם; רבינו קרשקש שם מב ב; ריטב"א קידושין כג ב; שו"ת שמחת יו"ט (אלגאזי) סי' לו ד"ה והנה בכריתות ובארעא דרבנן אות נ סי' ריג ומנ"ח מ' רפ אות ג וד ואג"מ קדשים וטהרות ח"ב סי' ג אות יז, בד' תוס' שם בתי' א, ועי' מנ"ח שם אות ד שכ"כ בד' רשב"ם ב"ב קלח א.
  103. ↑ כריתות כד ב לדעת ר"ל בדעת ת"ק דרשב"ג. רמב"ן ורשב"א ורבינו קרשקש וריטב"א שם.
  104. ↑ כריתות שם.
  105. ↑ שו"ת שמחת יו"ט ומנ"ח ואג"מ שם, ועי' כ"מ ומהר"י קורקוס שבציון 107.
  106. ↑ רמב"ם תרומות פ"ט ה"ה; יד רמה גיטין מב ב, ועי' יד רמה ב"ב קלז ב; מאירי שם.
  107. ↑ ע"ע ספק איסור. מאירי שם; מהר"י קורקוס ורדב"ז וכ"מ שם בדעת הרמב"ם, ועי' תוס' ותוס' הרא"ש שם בתי' א, שאף לדעתם לא נפשט הספק. ועי' כ"מ שם ה"ו שלדעת הרמב"ם ספק הוא אף אם הלכה כת"ק או כרשב"ג בכריתות שם, ועי' רעק"א שם שהק' עליו, ועי' מאירי שם, ועי' מהר"י קורקוס שם שאפשר שר"ל עצמו סובר כרשב"ג ולא כת"ק, ועי' ציון 105. ועי' אהא"ז עבדים פ"ח הי"ז שאף לסוברים שלענין חיוב קנס נפשט שאינו קרוי אדון בודאי, עי' ציון 206, הוא דווקא לדיני ממון, אבל לענין אכילת תרומה שהוא דין איסור י"ל שקרוי הוא קנין כספו.
  108. ↑ שמות כא כא.
  109. ↑ ע"ע עבד כנעני.
  110. ↑ ע"ע שחרור ושו"ת שמחת יו"ט דלהלן.
  111. ↑ ע"ע עבד כנעני.
  112. ↑ ע"ע הנ"ל שכ"כ ראשונים, ונחלקו אחרונים אם כוונתם לקנין גוף גמור או לקנין איסור.
  113. ↑ שו"ת שמחת יו"ט שם ד"ה והנראה לענ"ד, ועי' אמרי משה סי' כג אות כ ואילך. ועי' ציון 248.
  114. ↑ עי' ציון 101 ואילך.
  115. ↑ תוס' ותוס' הרא"ש גיטין מב ב ד"ה מעוכב בתי' ב. ועי' חזו"א אהע"ז סי' קמז לדף לח א (אות ה השני) שח"ע וחב"ח ל"ד, שהוא ודאי אינו אוכל, עי' ציון 126, אלא כוונתם לשאר מקומות שכופים, כגון עבד שברח מבית האסורים, אבל בתוס' ותוס' הרא"ש לא משמע כן, וע"ע ח"ע וחב"ח ציון 135.
  116. ↑ עי' ציון 5.
  117. ↑ עי' ציון 306, ועי' ציון 296 ואילך דעת הסוברים שכופים בכל מעוכב ג"ש.
  118. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 669 ואילך.
  119. ↑ רש"ש על תוס' שם; חזו"א שם, ועי' אבנ"מ תשו' יז ונחלת יהושע סי' כב וזכר יצחק סי' ל אות ב ואחיעזר ח"ד סי' עז שביארו כן בספק הגמ'. ועי' יש"ש שם סי' ס בשם יש שהיו רוצים ליישב, שלמשנה ראשונה ודאי אוכל, וע"ע הנ"ל ציון 135. ומשמע לצד זה שאף מה"ת אינו חשוב קנין כספו ואע"פ שהכפיה מדרבנן, ועי' תוס' חגיגה ד א ד"ה לא נצרכה שכ' מטעם זה שחייב בראיה (ואינו חולין בעזרה), וע"ע הנ"ל ציון 448 שי"ס שחיובו במצוות כב"ח על צד העבדות אינו אלא מדרבנן, ועי' להלן ציון 135.
  120. ↑ עי' ציון 308.
  121. ↑ עי' ציון 150.
  122. ↑ שעה"מ חגיגה פ"ב ה"א, ועי' ציון 300.
  123. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 667 ואילך.
  124. ↑ שעה"מ שם לענין קנס, ועי' ציון 244, ועי' ציון 309.
  125. ↑ גבול יהודה (אשכנזי) גיטין שם.
  126. ↑ עי' תוס' הרא"ש שם שהק' כן, וכן הקשו מהרש"ל ומהר"ם שם, ועי' חזו"א שם, וע"ע הנ"ל ציון 136 ואילך.
  127. ↑ מהרש"ל ויש"ש שם.
  128. ↑ ע"ע עבד כנעני וקרבן פסח. צפע"נ אהע"ז סי' כח, ועי' שו"ת ברכת אברהם (לר"א בן הרמב"ם) סי' ג וטו"א חגיגה ב א ד"ה כאן בדעתו, שכ"כ על ח"ע וחב"ח.
  129. ↑ נודע בשערים גיטין כה א ד"ה והנה במה ונתיבות חיים (קארב) ח"א סי' יד, בדעת רמב"ם ק"פ פ"ב הי"ג על ח"ע וחב"ח שאינו אוכל פסח, ע"ע ח"ע וחב"ח ציון 522, אע"פ שהלכה כמשנה אחרונה שהוא מעוכב ג"ש.
  130. ↑ נתיבות חיים שם.
  131. ↑ נתיבות חיים שם, ועי' מקור ברוך (גינצבורג) ח"ב סי' לט שכיון שחייב בפסח אוכל מחמת עצמו, ועי' בית זבול ב"ב אות יד שאף חיובו בפסח מחמת רבו ולא מחמת עצמו, וע"ע קרבן פסח.
  132. ↑ ע"ע אכילת קדשים ציון 25 ואילך וע' אכילת תרומה ציון 53 ואילך.
  133. ↑ עי' ציונים 99, 106 ואילך.
  134. ↑ שם, ועי' ציון 101 שי"ס שאינו ספק, וציון 102 ואילך וציון 113 שי"ס שאע"פ שספק הוא, להלכה אוכל.
  135. ↑ נתיבות חיים שם. וע"ע ח"ע וחב"ח ציון 517 ואילך דעת הסוברים שח"ע וחב"ח אוכל למשנה אחרונה, ועי' נתיבות חיים שם שר"ל שלדעתם ח"ע וחב"ח אף למשנה אחרונה מה"ת משועבד לרבו, ועי' ציון 119, ועי' ציון 5.
  136. ↑ שמות יב מד.
  137. ↑ נתיבות חיים שם, ועי' ציון 259. והוא למפרש כוונת הכתוב אז יאכל בו, על העבד, ע"ע אכילת פסחים ציונים 200, 205 מח' תנאים אם הכוונה לאדון או לעבד. ועי' נודע בשערים שם שפי' באופ"א.
  138. ↑ עי' אבודהם שבציון הבא.
  139. ↑ ע"ע עבד כנעני. אבודהם ברכות השחר, בביאור הדין ששבוי מברך, ע"ע ברכות השחר ציון 142, ושם ציון 145 שח"ע וחב"ח אינו מברך.
  140. ↑ עי' ציון 71 ואילך.
  141. ↑ עי ציון 164.
  142. ↑ או"ז ח"א שו"ת סי' תשנט תשו' מרבינו שמחה בר שמואל; רמב"ם עדות פ"ט ה"ו.
  143. ↑ רמב"ם שם.
  144. ↑ ע"ע פסולי עדות, ושם, שלדעת חכמים (ב"ק פח א) פסול העבד לעדות נלמד מגזלן וקטן או אשה שראויים לבוא בקהל ואעפ"כ פסולים לעדות, ק"ו עבד שאינו ראוי לבוא בקהל שפסול, או מהכתוב לא יומתו אבות על בנים (דברים כד טז), שדורשים לא יומתו ע"פ אבות שאין להם יחס, וא"כ אף המעוכב גט שחרור בכלל כיון שאסור בבת ישראל, עי' ציון 164 ואילך, ואין לו יחס, עי' ציון 38. וע"ע עבד כנעני מח' תנאים אם יש לעבד אחוה, ועי' להלן ציון 289.
  145. ↑ עי' ציון 73. מנ"ח מ' עה אות א.
  146. ↑ עי' ציון 164 ואילך. כ"מ שם; מנ"ח שם, ועי' שו"מ מהדו"ק ח"א סי' ס.
  147. ↑ עי' ציונים 70, 358.
  148. ↑ שו"ת רדב"ז ח"ח סי' קעז.
  149. ↑ על ח"ע וחב"ח שאסור בשפחה מפני צד החרות, ע"ע ח"ע וחב"ח ציון 141.
  150. ↑ או"ז ח"א שו"ת סי' תשנט תשו' מרבינו שמחה בר שמואל, ועי' ציון 162; תוס' שם מ א ד"ה אותו; רשב"א שם.
  151. ↑ תוס' שם, ועי' רשב"א שם שהוכיח כן מספק הגמ' שאפשר שאוכל בתרומה. ועי' ציון 101 מתוס' שהוכיחו מהיתרו בשפחה לאכילת תרומה, וצ"ב.
  152. ↑ עי' ציונים 101, 102.
  153. ↑ בה"ג תחילת הל' עבדים; רש"י גיטין לט ב ד"ה אין לו; יד רמה שם.
  154. ↑ רש"י שם.
  155. ↑ חי' ר"ח הלוי איסו"ב פי"ג הי"ב, ועי' זכר יצחק ח"א סי' ל.
  156. ↑ ע"ע ממזר. ע"ע עבד כנעני, ועי' קובץ הערות סי' מז אות י. ועי' ציון 157
  157. ↑ ע"ע הנ"ל וקובץ הערות שם אות י ע"פ רמב"ם בפיה"מ גיטין פ"א מ"ו, ושם אות ה בהערה מבן המחבר בדעת רש"י שם.
  158. ↑ קובץ הערות שם אות ה בהערה.
  159. ↑ ע"ע קטן וע' שחרור.
  160. ↑ ע"ע עבד כנעני.
  161. ↑ עי' חת"ס מ א; מהר"מ ברודא שם.
  162. ↑ אהבת חסד שם מ א, ועי' או"ז שם: ומותר בשפחה מן התורה.
  163. ↑ פנ"י שם. ועי' תו"ג לט ב.
  164. ↑ גיטין לט ב ריב"ל בשם רבי: אין לו תקנה ורש"י שם; אמימר שם מ א ותוס' שם ד"ה אותו העבד; בה"ג תחילת הל' עבדים; או"ז שו"ת תשנט תשו' מרבינו שמחה בר שמואל; ראשונים שבציון 166 שכ' שקנין האיסור אוסרו בב"ח, וכתבו עוד בציון 11 שאין קנין האיסור פוקע אלא ע"י ג"ש.
  165. ↑ עי' ציון 11.
  166. ↑ תוס' קידושין טז א ד"ה לימא ליה; רמב"ן ורשב"א בשמו שם; ריטב"א גיטין לח ב וקידושין שם; חי' הר"ן גיטין שם, וע"ע עבד כנעני.
  167. ↑ או"ש עבדים פ"ח הי"ז בדעת הרמב"ם שם, שעבד שרבו השיאו ב"ח מעוכב ג"ש הוא, ובגמ' (גיטין מ א) אמרו שאינו עושה איסור.
  168. ↑ עי' רש"י גיטין לט ב ד"ה ואין כסף גומר בה, ועי' רש"י עה"ת (דברים כד יח) בפירוש אונקלוס שם, שלדבריו בגוף האיסור נאמר שאין תפיסת קידושין; שו"ת מהרי"ט ח"ב אהע"ז סי' ז; בהגר"א אהע"ז סי' ד ס"ק כו; עי' המקנה קידושין סט א.
  169. ↑ ע"ע ממזר. עי' שו"ת מהרי"ט שם בשם מקצת חכמים; שו"ת תורת חסד סי' מה, והביאו בכורי יעקב (זריהן) סי' י, ושם לענין שכשר לשליחות.
  170. ↑ תוס' ע"ז עו ב ד"ה אידכר, ועי' אבקת רוכל סי' קלד; עי' ריטב"א נדה מז א פי' שבאטי שבעל נכרית לא עבר איסור, ובקידושין ע ב כ' שהיה מעוכב ג"ש, ועי' תוס' נדה שם ורא"ש פ"ה סי' ג בשם ר"ת.
  171. ↑ ע"ע עבד כנעני, ושם, באיזה אופן מותר ושי"ס שאסור בנכרית. תוס' נדה שם; רא"ש שם; ריטב"א שם.
  172. ↑ עי' ציון 153.
  173. ↑ ע"ע גוי ציון 149 ואילך. מהר"י שפירא ע"ז עו ב לתוד"ה אדכר.
  174. ↑ ע"ע בועל ארמית ציון 2 ואילך וע' גוי ציון 172.
  175. ↑ ע"ע גוי ציון 175.
  176. ↑ שם, ושם ציון 177 וע' בועל ארמית ציון 34 וע' לא יהיה קדש ציון 33 שי"ס שאסור מה"ת.
  177. ↑ משביר בר פ' מטות ד"ה ועוד אקדים בד' הסוברים שישראל בנכרית איסור דרבנן הוא (והוא עצמו כ' להוכיח שאיסור תורה הוא, ועי' ציון הקודם).
  178. ↑ עי' ציון 153.
  179. ↑ באר יצחק (גליק) גיטין מ א לתוד"ה אותו העבד.
  180. ↑ ע"ע ח"ע וחב"ח ציון 147 ואילך. ושם ציון 152 שי"ס שמותר בחציה שפחה וחב"ח.
  181. ↑ קדושת ישראל שם (ליכטנשטט); זכרון שמואל (מודרן) שם; תפארת יעקב שם; גרש ירחים שם בתי' ג; זרעו של אברהם שם; חת"ס שם; אחיעזר ח"ג סי' עח אות ב.
  182. ↑ תפא"י וגרש ירחים וזרעו של אברהם שם.
  183. ↑ חת"ס שם.
  184. ↑ ע"ע יחס ציון 378.
  185. ↑ פנ"י גיטין מ א לתוד"ה אותו העבד; שי"ק לירוש' שם פ"ד ה"ד.
  186. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 740 וציון 748 ואילך, ועי' להלן ציון 188.
  187. ↑ פנ"י ושי"ק שם.
  188. ↑ ע"ע יחס ציון 742 ואילך, ושם ציון 747 שי"ס שדינו כנכרי.
  189. ↑ עי' ציון 7.
  190. ↑ עי' להלן.
  191. ↑ חת"ס גיטין מ א ואחיעזר ח"ג סי' עח אות ב, בפי' ירו' שם, ומה שאמרו בירו' "בניו מה הן" פי' על בניו ממעוכבת ג"ש (וכן פי' או"ז דלהלן), עי' ציון 185 ואילך. ועי' להלן שי"ס שלד"ה בניה עבדים.
  192. ↑ קונטרסי שיעורים קונ' ב שיעור יג.
  193. ↑ או"ז ח"א שו"ת סי' תשנט תשו' מרבינו שמחה בר שמואל.
  194. ↑ שם.
  195. ↑ חזו"א אהע"ז קמז בעניני עבדים אות כב, ע"פ קידושין עב ב, שלא חששו למישן משום חשש עבדות לשמואל שהמפקיר עבדו א"צ ג"ש, ומשמע שלריו"ח שסובר שהמפקיר עבדו צריך ג"ש, יש לחשוש לעבדות, ומוכח שאף הבנים צריכים ג"ש, ועי' המקנה קידושין סט א ד"ה ברש"י, שפי' ד' ר"ט שאמר שממזר יכול לטהר את בניו ע"י שישא שפחה ובניה עבדים וישחררם, שישא מעוכבת ג"ש והבנים יהיו כמותה (ומותר לשחררם כיון שא"י לשעבדם, עי' ציון 294).
  196. ↑ ריטב"א גיטין מ א ד"ה ואמרו; המקנה וחת"ס וחזו"א דלהלן. ועי' ציון 199.
  197. ↑ המקנה וחזו"א שם.
  198. ↑ שו"ת רדב"ז ח"ב סי' תקצח. ועי' גליוני הש"ס גיטין לט א שכ' שהוא חידוש גדול, ושם, שלדעתם, אם נולדו ממעוכב גט שחרור שנשא מעוכבת גט שחרור, אביהם כותב להם גט שחרור.
  199. ↑ גליוני הש"ס שם ע"פ פסקי תוס' סוטה אות נא.
  200. ↑ גליוני הש"ס שם, ע"פ רדב"ז שבציון 198.
  201. ↑ שמות כא לב.
  202. ↑ גיטין מב ב, וע"ע שלשים של עבד.
  203. ↑ יד רמה שם; רא"ש גיטין פ"ד סי' לז, וכ"כ מ"מ נז"מ פי"א ה"א בדעת הרמב"ם שם ועי' ציון 206 מש"כ אהא"ז בד' הרמב"ם.
  204. ↑ מ"מ נז"מ שם, ושם תמה שהרמב"ם לא כ"כ בפי', ועי' לח"מ חומ"ז פ"ד הי"א שסמך על מש"כ בחומ"ז לענין תפיסת העבד דמי חבלה, וע"ע ספק ממון וע' תפיסה, ושם, שי"ס שבספיקא דדינא תפיסה אינה מועילה, ועי' יש"ש ב"ק פ"ב סי' ה שאם לא נקבע הספק בתיקו לד"ה תפיסה מועילה, ועי' קר"נ על הרא"ש שם, ועי' להלן ציונים 301, 304.
  205. ↑ כ"מ נז"מ שם ולח"מ שם בשם מצאתי כתוב, ועי' להלן מש"כ הרי"פ פערלא בדעתם, ועי' או"ש שם.
  206. ↑ אהא"ז חומ"ז שם ונז"מ שם בדעת הרמב"ם שם ושם; מאירי שם ד"ה היה וד"ה כבר; רי"פ פערלא מנין הפרשיות פ' יח ד"ה והנה בפ' השולח וכו', בביאור ד' כ"מ ולח"מ נז"מ שם, בדעת הרמב"ם שם.
  207. ↑ עי' חגיגה ד א.
  208. ↑ ע"ע ח"ע וחב"ח ציון 479, ושם ציון 482 ואילך שי"ח. ועי' לעיל ציון 77 שי"ס שכל מעוכב ג"ש חייב בראיה.
  209. ↑ שמות כג יז.
  210. ↑ חגיגה שם.
  211. ↑ אהא"ז שם, ועי' ציון 16 ואילך.
  212. ↑ עי' ציון 202 ואילך. תפארת שמואל על הרא"ש שבציון הבא ויש"ש שם סי' נט ומטה אשר נז"מ פי"א ה"א בדעת הרא"ש, ועי' מאירי שבציון הבא שמשמע שבודאי היה ראוי להיות כופר (שסובר שנפשט שאינו קרוי אדון לענין קנס, עי' ציון 206) וכן מצדד הלכה למשה נז"מ פ"י הי"ג בד' הרא"ש, ועי' ציון 203.
  213. ↑ יד רמה גיטין מב ב; מאירי שם; רא"ש גיטין פ"ד סי' לז, וע"ע כופר ציון 274. ועי' שו"ת אבן הראשה סי' טו שתמה לפמש"כ הרמב"ם אישות פ"ד הי"ז שחצי עבד וחב"ח שקידש, קידושי ספק הם, א"כ יש לו יורשים מספק, ועי' ציון 214.
  214. ↑ ע"ע חציו עבד וחב"ח ציון 184. ושם ציון 177 ואילך מח' ראשונים.
  215. ↑ ע"ע כופר ציון 276 ואילך, אם יש לו כופר על צד החרות.
  216. ↑ מרכה"מ אישות פ"ד הט"ז וחומ"ז פ"ד הי"א; רש"ש שם מב ב, ומדייקים כן מגמ' שם, וע"ע הנ"ל ציון 275.
  217. ↑ עי' ציון 202.
  218. ↑ עי' גיטין מב ב ותוד"ה חבלי.
  219. ↑ תוס' שם.
  220. ↑ שו"ע חו"מ תכד ה.
  221. ↑ רמב"ם חומ"ז פ"ד הי"א; טור שם בשמו, ועי' ציון 204 לענין תפיסה.
  222. ↑ פנ"י שם.
  223. ↑ תוס' הרא"ש שם.
  224. ↑ שיטה מקובצת גיטין שם בשם רבינו יצחק בן מאיר (מתוך פסקי או"ז למהר"ח או"ז כרך ב עמ' תנז).
  225. ↑ ראב"ד בהשגות שם בשם יש מי שסובר ובטור שם בשמו, וכ' ב"י שם וסמ"ע שם סק"ו שהכל מודים לזה, ועי' מנ"ח מ' מט שסובר שהרמב"ם חולק, ועי' שו"ת עין יצחק אהע"ז ח"ב סי' סו אות לא, שמשמע מהראב"ד שם שהרמב"ם שם חולק, וכן מצדד בעצמו בד' הרמב"ם, ועי' ציון הבא, וע"ע הרשאה ציון 257.
  226. ↑ שו"ת חכם צבי בתשובות נוספות סי' לה, וכ"כ במנ"ח שם, וע"ע הנ"ל שם.
  227. ↑ יד רמה גיטין שם.
  228. ↑ עי' ציון 206.
  229. ↑ אהא"ז נז"מ פי"א ה"א וחומ"ז שם בדעת הרמב"ם שם ושם.
  230. ↑ שם.
  231. ↑ שם. ועי' חת"ס גיטין שם שבמקום שאין לרב תשלומי חבלה, ספק אם המעוכב ג"ש כישראל גמור או כגוי שאין תשלומין על חבלתו (ונראה שסוברים שעבד כנעני אין תשלומי חבלה אלא לרבו, ועי' ציון הבא, וע"ע עבד כנעני).
  232. ↑ ע"ע עבד כנעני שדין זה הוא מקנין הממון. מרכה"מ עדות פכ"א ה"ד; פנ"י ומנ"ח שם ושם. ועי' ציון הקודם דעת החולקים וסוברים שעיקר תשלומי חבלה לאדון, וע"ע הנ"ל.
  233. ↑ מאירי גיטין מב ב ד"ה כבר בארנו, ע"ש ד"ה היה, ועי' ציון 235 שבב"ק כ' שספק הוא.
  234. ↑ עי' לעיל.
  235. ↑ רמב"ם חומ"ז פ"ד הי"א; מאירי ב"ק עג ב ד"ה במקום וע"ש ד"ה כבר, ועי' ציון 233 שבגיטין לא כ"כ; שו"ע יו"ד רסז לט. ועי' ציון 204. ועי' רמב"ם עבדים פ"ה הי"ד שכ' שנותן לו דמי עינו, ועי' כ"מ שם, ועי' מג"ע שם ששם מדובר בב"א ובחומ"ז בזא"ז, ועי' ציון הבא.
  236. ↑ ציון 682.
  237. ↑ עי' ציון 5.
  238. ↑ עי' גיטין מב ב; מ"מ נז"מ פי"א ה"ב בשם רבינו מאיר; לח"מ חומ"ז פ"ד הי"א בד' רמב"ם נז"מ שם ע"פ כ"מ עבדים פ"ד הי"ד; טוש"ע יו"ד רסז סב, וע"ע חציו עבד וחב"ח ציון 79 ואילך.
  239. ↑ טור חו"מ תכד, וע"ע הנ"ל ציון 84.
  240. ↑ טור שם.
  241. ↑ פרישה שם אות ו.
  242. ↑ דרישה שם אות ז, ועי' מטה אשר נז"מ שם ה"א שביאר דבריו.
  243. ↑ שעה"מ חגיגה פ"ב ה"א, ועי' ציון 309.
  244. ↑ שעה"מ שם.
  245. ↑ המקנה קידושין כד ב; מנ"ח מ' נ אות ה.
  246. ↑ שמות כא כא, וע"ע עבד כנעני.
  247. ↑ ע"ע הנ"ל מחלוקת תנאים. מנ"ח שם.
  248. ↑ מנ"ח שם.
  249. ↑ ע"ע שן ועין, ולעיל ציון 7.
  250. ↑ ע"ע הנ"ל. ושם, שי"ח וסוברים שיוצא לחרות בשניהם ואינו משלם.
  251. ↑ ע"ע קם ליה בדרבה מיניה.
  252. ↑ המקנה שם, ועי' מנ"ח מ' נ אות ב.
  253. ↑ ע"ע שחרור ושו"ת שמחת יו"ט שבציון הבא.
  254. ↑ שו"ת שמחת יו"ט סי' לו ד"ה והנראה לענ"ד. ועי' ציון 113.
  255. ↑ ע"ע אכילת פסחים ציון 200.
  256. ↑ שמות יב מד.
  257. ↑ ברייתא בירו' גיטין פ"ד ה"ד ורשב"א שם לח א בביאור הירו', וכ"כ שם לט א וריטב"א שם לח א.
  258. ↑ עי' ציון 99 ואילך.
  259. ↑ מזל שעה קרבן פסח פ"ב הי"ג, ועי' ציון 137.
  260. ↑ עי' יבמות מח א.
  261. ↑ עי' קהלת יעקב תוספות דרבנן אות ע סי' רנא; עי' פנ"י גיטין לט א בתוד"ה אלמה. ועי' מנחת סלת מ' יז בסופו שר"ל שהוא מח' סוגיות בבבלי. ועי' נועם ירושלמי על הירו' שם שר"ל שאף הירו' אינו ממעט מעבד איש אלא ממקנת כסף, ועי' להלן ציון 264 ואילך.
  262. ↑ מדות טובות על המכילתא פר' טו ד, בד' רמב"ם ק"פ פ"ה ה"ז שהביא למעט מעבד איש, אשה וקטן.
  263. ↑ קהלת יעקב שם בד' תוס' יבמות מח א ד"ה אלא והרא"ש שם סי' לח; שי"ק גיטין פ"ד ה"ד ד"ה שמא אינו מעכבו, ע"פ גיטין מב ב שהסתפקו לענין תרומה והרי תרומה למדים בגז"ש מפסח; מנ"ח מ' יז אות טו ע"פ גמ' יבמות שם ותוס' שם ד"ה אלא, ע"ש הוכחתו.
  264. ↑ עי' ציון 101 ואילך. מנ"ח שם.
  265. ↑ ע"ע מילה וע' עבד כנעני.
  266. ↑ בראשית יז יג.
  267. ↑ מנ"ח שם אות טז.
  268. ↑ עי' ציון 99.
  269. ↑ עי' ציון 107.
  270. ↑ מנ"ח שם. ושם, נפק"מ אם עבר ועשה פסח ראשון שאינו חייב מספק בפסח שני, וע"ע פסח שני.
  271. ↑ פנ"י שם מב ב ד"ה איבעיא להו, ושם, שלכן צריך למעטו מלעכב רבו באכילת פסח, אף אם אינו קרוי קנין כספו לגבי תרומה.
  272. ↑ שיעורי ר' דוד (פוברסקי) יבמות מח א אות תעה.
  273. ↑ מנ"ח סוף מ' לב, וע"ע שביתת עבדו.
  274. ↑ ע"ע קרבן שבועה וע' קרקע.
  275. ↑ ויקרא כה מו.
  276. ↑ ע"ע אדם: אדם כקרקע ציון 68 ואילך מחלוקת ראשונים.
  277. ↑ הפלאה כתובות מב א בדעת תוד"ה הפלת.
  278. ↑ עי' ציון 346 וציון 355 ואילך, ועי' ציון 350 שהרבה ראשונים סוברים להלכה שהבנים יורשים את קנין האיסור.
  279. ↑ הפלאה שם; קצוה"ח חו"מ צה ס"ק ח; אמרי בינה טו"נ סי' לז.
  280. ↑ ע"ע מודה בקנס ציון 100 לדעת ר"ש, ושם ציון 526 שלהלכה אינו נפטר, ושם ציון 98 שי"ס שאף לדעת ר"ש אינו נפטר.
  281. ↑ אמ"ב בדעת תוס' שם.
  282. ↑ ויקרא כה יז.
  283. ↑ שמות כב כ.
  284. ↑ ע"ע אונאת הגר ציון 1 ואילך, ושם, כמה דעות באיסורים שעובר המאנה גר בממון או בדברים. שו"ת רדב"ז ח"ה סי' כז ומנ"ח מ' תקסח אות א בדעת הרמב"ם עבדים פ"ח הי"א. ועי' מנ"ח שם שהוכיח מכאן שחייב במצוות כאיש, ועי' לעיל ציון 73.
  285. ↑ ויקרא כה יד.
  286. ↑ ע"ע עבד כנעני מח' תנאים.
  287. ↑ ע"ע אונאת הגר ציונים 1, 13.
  288. ↑ עי' ציון 164 ואילך.
  289. ↑ שו"ת רדב"ז שם, ועי' ציון 142 ואילך בד' הרמב"ם שאינו קרוי אחיו לענין עדות, ועי' תומים חו"מ סי' לד ס"ק כ שדוקא לענין עדות סובר הרמב"ם שעבד ממועט מאחוה, אבל לשאר דינים סובר הרמב"ם שבכלל אחוה הוא, וע"ע עבד כנעני.
  290. ↑ גיטין מ א.
  291. ↑ ריו"ח גיטין לח א שכופים לשחררו, ושם לט ב ריב"ל בשם רבי: האומר נתייאשתי מפלוני עבדי, אין לו תקנה אלא בשטר, ושם להלן שפקע כספו, ושם מ א רב דימי בדעת ריו"ח ורבינא שכופים היורשים, וכ"ה לאמימר עצמו ללשון שניה שם, שדוקא במת רבו אין לו תקנה, ועי' ציון 296. ועי' פנ"י שם לט ב שביאוש אמימר מודה שמועיל ג"ש, שסובר שלא פקע לגמרי קנין הממון (ובזה מיישב שלא יקשה על אמימר מרבי הנ"ל, שאין חולק עליו) , עי' ציון 3, ועי' ספר הזיכרון לבעל פחד יצחק עמ' תרפח בשם ר' איצלה מפוניבז', וחבל יעקב ח"ב בהוספות לעמ' 174.
  292. ↑ רמב"ם עבדים פ"ח הי"ג, י"ד, י"ז; טוש"ע יו"ד רסז סד סו וע, וע"ע שחרור.
  293. ↑ ויקרא כה מו. ע"ע עבד כנעני וע' שחרור.
  294. ↑ תוס' ותוס' הרא"ש גיטין לח א ד"ה כל לענין מצוה מחמת מיתה. ועי' רשב"א שם ב שפי' בדעת תוס' שיצא לחרות ולכן אין איסור לשחררו, ועי' תשו' מהר"י לבית לוי כלל ד סי' כו שפי' בדעתם שלא יצא לחרות אלא שאין יכולים להשתעבד בו, ומ"מ אין איסור לשחררו, וכ"מ בטו"א חגיגה ב ב, וע"ע שחרור. ועי' רי"פ פערלא עשה לא לב ד"ה אלא שיש לדון ואילך, שמצדד לומר שאין האיסור בהפקעת השעבוד אלא בנתינת הגט, וכ"כ שו"מ מהדו"ק ח"א סי' ס, וע"ע הנ"ל.
  295. ↑ עי' ציון 291.
  296. ↑ ריו"ח גיטין לח א על עבד שברח מבית האסורים, ושם מ א לרב דימי בדעת ריו"ח, ושם בגמ', עבד שנשא אשה בפני רבו וכו' ע"פ גיר' רי"ף רא"ש ורמב"ם: ולא עוד אלא שכופין את רבו וכותב לו גט שחרור; רמב"ם עבדים פ"ח הי"ד והי"ז; טוש"ע יו"ד רסז סו וע.
  297. ↑ רמב"ן קידושין כה א לענין היוצא בשן ועין; ריטב"א שם כד ב על כל מעוכב ג"ש, ועי' להלן ציון 300 וע' כופים על מידת סדום ציון 323.
  298. ↑ על ח"ע וחב"ח שכיון שאסור בשפחה כופים משום שבת, ע"ע ציון 667 ואילך, ועי' להלן ציון 314.
  299. ↑ ריטב"א גיטין לח א וקידושין שם.
  300. ↑ פנ"י גיטין מ א בתוד"ה אותו העבד; חת"ס שם לח א, ועי' חזו"א אהע"ז קמז אות ה השני. ועי' חת"ס שם שתלה דבר זה במח' התנאים אם זכות הוא לעבד לקבל ג"ש, ע"ע זכין לאדם שלא בפניו ציון 333 ואילך, ודבריו צ"ב, שלסוברים שמותר הוא בשפחה לד"ה אי"ז זכות, עי' להלן ציון 332, ולסוברים שאסור הוא בשפחה לד"ה הוא זכות, עי' להלן ציון 326, ולכאו' אף אם אי"ז זכות בשבילו כלפי דין זכין, אם רוצה העבד להשתחרר, מידת סדום היא לא לשחררו, (ואם אינו רוצה להשתחרר, לכאו' אין כופים לשחררו, עי' להלן ציון 309).
  301. ↑ עי' ציון 202, ועי' ציונים 204, 205.
  302. ↑ פנ"י שם. וע"ע כופים על מידת סדום ציון 472 ואילך.
  303. ↑ עי' ציון 202.
  304. ↑ שו"ת מהרא"ש סי' נב, ועי' לעיל ציונים 204, 205, וע"ע כופים על מידת סדום ציון 400. ועי' להלן ציון 310.
  305. ↑ עי' ציון 150.
  306. ↑ שעה"מ חגיגה פ"ב ה"א; המקנה קידושין סט א ד"ה ברש"י.
  307. ↑ עי' ציון 314, ועי' ציון 315 ואילך שי"ח.
  308. ↑ עי' רי"ו מישרים נתיב יג, ועי' ציונים 299, 300.
  309. ↑ שעה"מ שם.
  310. ↑ תורת גיטין מ א לרש"י ד"ה אהדרו.
  311. ↑ או"ז ח"א שו"ת סי' תשנט תשו' מרבינו שמחה בר שמואל; רש"ש גיטין מב ב לתוד"ה מעוכב; חזו"א שם, ושם דייק כן בד' רמב"ם עבדים פ"ח הי"ג, שלא הזכיר כפיה במפקיר עבדו, ועי' רמב"ם שם הי"ז. ואפשר שהאו"ז והרש"ש סוברים כדעות שאין לכפות בכל מעוכב ג"ש, אלא בח"ע וחב"ח ועבד שברח.
  312. ↑ חזו"א שם.
  313. ↑ עי' ציון 153.
  314. ↑ ע"ע חציו עבד וחציו ב"ח ציון 667 ואילך. עי' תוס' גיטין ד"ה אותו שכ"כ לדעת רש"י; שו"ת מבי"ט ח"ב סי' קצט בד' תוס'; עי' רדב"ז על הרמב"ם (הובא בס' הליקוטים מהד' פרנקל) עבדים פ"ה ה"ד ופ"ח הי"א.
  315. ↑ קדושת ישראל גיטין שם; זכרון שמואל שם; אחיעזר ח"ג סי' עד אות ב.
  316. ↑ עי' ציון 48, ועי' ציון 49 דעת החולקים.
  317. ↑ תנובת יהודה שם מ א. ועי' ציונים 155, 158 הטעם שקודם שמכר עצמו אסור בשפחה.
  318. ↑ ע"ע פריה ורביה מח' ראשונים בדבר, וע"ע ח"ע וחב"ח ציונים 635, 636.
  319. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 680, ושם ציון 682 ואילך שי"ס שכופים משום צד העבדות.
  320. ↑ עי' ציון 38. מהר"ם שיק שם.
  321. ↑ ציון 718 ואילך.
  322. ↑ עי' ציון 11.
  323. ↑ ע"ע גט שחרור ציון 29 ואילך ושם ציון 15.
  324. ↑ רדב"ז בס' הליקוטים (ברמב"ם פרנקל) עבדים פ"ה ה"א בד' הרמב"ם שם.
  325. ↑ עי' ציון 153.
  326. ↑ המקנה קידושין כג א מבן המחבר; מנ"ח שמז ג.
  327. ↑ ע"ע עבד כנעני.
  328. ↑ ע"ע זכין לאדם שלא בפניו ציונים 334, 338. ושם ציון 333 שבעבדו של כהן חוב הוא שמפסידו מאכילת תרומה, וא"כ לסוברים שהמעוכב ג"ש אינו אוכל בתרומה, עי' לעיל ציון 107, אף בעבדו של כהן אינו חוב, ולסוברים שאוכל הוא בתרומה, עי' לעיל ציון 101 ואילך, לכאו' א"א לזכות לו, כשאר עבד.
  329. ↑ עי' ציון 150.
  330. ↑ ע"ע גט שחרור ציון 15.
  331. ↑ ע"ע זכין לאדם שלא בפניו ציון 347 ואילך.
  332. ↑ הפלאה גיטין ט א ע"פ תוס' שם יג א ד"ה עבדא, ומנ"ח שם. ועי' לעיל ציון 300. וע"ע הנ"ל ציון 373, שאף לסוברים שזוכים לעבד בגט, י"ס שאין זוכים לו לענין האיסורים.
  333. ↑ ע"ע עבד כנעני וע' שחרור, מח' תנאים אם אף קנין האיסור פוקע, והלכה שפוקע.
  334. ↑ ריב"ל בשם רבי בגיטין לט ב.
  335. ↑ דבר אברהם סי' לט אות יד ואחרונים שבציון 342. ועי' ציון 337.
  336. ↑ ע"ע כסף (ב) ציון 4 ואילך, ושם ציון 33 ואילך שי"ח וסוברים שמועיל בתורת מעשה קנין.
  337. ↑ אבנ"מ סי' כט ס"ק ב. וע"ש שמוכיח מדין זה שכסף קנין הוא בתורת שיווי, ונראה שסובר שקנין איסור ישנו במכירה, עי' ציון 60.
  338. ↑ או"ש עבדים פ"ה ה"ג, וכ"מ באבנ"מ שם ובמנ"ח מ' תקסח אות ב (קומץ מנחה) ובדב"א שם, ועי' או"ש שם שתמה על הרמב"ם ושו"ע שהשמיטו, ועי' להלן.
  339. ↑ ע"ע עבד כנעני וע' שחרור.
  340. ↑ משנת ר' אהרן (קוטלר) שם סי' ל אות ה וז (ושם ביאר בדרך זו מח' רבי ורבנן באפוטרופוס אם יכול להוציא את העבד בכסף, ע"ע עבד כנעני וע' שחרור) וארזא דבי רב (גורביץ) גיטין שם לח ב וחידושי ר' נחום (פרצוביץ) שם.
  341. ↑ ע"ע הקדש ציון 446, ושם ציון 444 ואילך שי"ח וסוברים שגופם קנוי להקדש, ומ"מ לחכמים אין הקדש יכול לשחררם, ע"ע שחרור, בטעמם.
  342. ↑ משנת ר' אהרן שם אות ז וארזא דבי רב שם וחידושי ר' נחום שם לט ב בשם הגר"ח שמואלביץ בד' הרמב"ם שהשמיט דין זה שאינו יוצא בכסף, שסובר שלחכמים יוצא בכסף, והלכה כמותם, עי' ציון 345, (ושם במשנת ר"א כ' שאי"ז ברור אצלו) ועי' אמרי משה סי' כד אות יג ואילך. ועי' תו"ג לט ב שלחכמים הסוברים בגר שמת ולא הניח יורשים, שאף עבדיו הקטנים יוצאים לחרות, ע"ע שחרור, מעוכב ג"ש יוצא בכסף (ע"ש שהאריך לבאר), שלדעתם יש בו סרך ממון, שיכול למוכרו לקנס, וצ"ב שהרי מכרו לקנס אם מכור, הוא איבעיא דלא איפשטא, ע"ע דשלב"ל ציון 285 ואילך.
  343. ↑ משנת ר"א וארזא דבי רב וחי' ר"נ שם. ועי' חי' ר"נ שם שלדעת הרמב"ם לרבי היציאה בכסף אינה אלא בתורת מכירה, שלא כמשמעות רש"י שם לח ב שהיא אף בתורת שחרור.
  344. ↑ ע"ע הנ"ל, ושם שיש פוסקים כרבי.
  345. ↑ משנת ר' אהרן וחי' ר' נחום שם בד' הרמב"ם שהשמיט דין זה שאינו יוצא בכסף ובערכין וחרמין פ"ו הי"ח פסק כחכמים בעבד של הקדש. ועי' רה"ג ס' המקח שער ז הדין העשירי שכ' בח"ע וחב"ח שיוצא מרבו בכסף, ע"ע ח"ע וחב"ח ציון 694, והק' הדב"א שם שהרי מעוכב ג"ש הוא ואינו יוצא אלא בשטר, ודחק שרה"ג סובר שח"ע וחב"ח אינו כמעוכב ג"ש (וע"ע הנ"ל ציון 92), ולפי המבואר כאן אפשר שאף רה"ג סובר שמח' רבי וחכמים היא, והלכה כחכמים.
  346. ↑ ע"ע אסורא לבריה לא מורית ציון 1 ואילך וע' ירושה ציון 1085 ואילך. גיטין מ א ללשון שני.
  347. ↑ רש"י שם ד"ה לא מורית.
  348. ↑ פרי"ד שם. ועי' אחיעזר ח"ג סי' עח אות ד שמשמע שמפרש דעת אמימר שסובר שאין העבד קנוי בקנין איסור לרבו, אלא שם איסור הוא שחל על העבד בפני עצמו.
  349. ↑ גמ' שם.
  350. ↑ רא"ש גיטין פ"ד סי' כט בשם רי"ף; רש"י שם מ א ד"ה ה"נ; ראב"ן שם; פרי"ד שם; רמ"ה שם; רמב"ן שם לט א; רשב"א שם מ א; מאירי שם לט א; ר"ן שם; ריטב"א שם ושם, וכ"כ לחם יהודה עבדים פ"ח הי"ג בדעת רמב"ם שם, וע"ע הנ"ל ציון 1090 ואילך.
  351. ↑ ע"ע גט שחרור ציון 7 לענין עבד כנעני שיוצא בשטר, וע"ע עבד כנעני לענין המפקיר עבדו, שצריך ג"ש, ושם שי"ס שלמדים בגז"ש זו שמועיל ג"ש (להוציא מדעת הסוברים שאין מועיל, עי' לעיל ציון 290), וע"ע שחרור תנאים שלמדים בגז"ש זו שאין העבד יוצא בשטר אלא בקבלת אחרים בשבילו.
  352. ↑ ויקרא יט כ.
  353. ↑ דברים כד ג.
  354. ↑ ע"ע אלמנה ציון 73.
  355. ↑ תוס' שם מ א ד"ה הא אמרה בתי' ב ורא"ש שם בתי' ב, ע"פ גמ' שם לט א, וכשם שלמדים שם בגז"ש זו לעבדי הגר שמת ולא הניח יורשים, שאינם צריכים ג"ש, ושם ברא"ש, שיותר יש לדמות מעוכב ג"ש לאשה, שבשניהם אין אלא קנין איסור, מלדמות עבד הגר לאשה, שיש בו אף קנין ממון. והראשונים שבציון 350 סוברים שכיון שיש ירושה בקנין איסור, דינו כשאר עבד, עי' ציון 357, ואין ללמוד אלא לעבד הגר, שאין לו יורשים, ולא אמרו שיש ללמוד מעוכב ג"ש מאשה אלא לאמימר שאין יורשים קנין איסור, עי' רא"ש שם בשם רי"ף, ורמב"ן שם.
  356. ↑ ויקרא כה מו.
  357. ↑ שם לט א. ונראה שקנין האיסור אינו יכול לפקוע במקום שנשאר קנין הממון, ועי' ציון 361.
  358. ↑ תוס' שם.
  359. ↑ רא"ש שם, ועי' חק יעקב סי' תלה ס"ק ב שהבין בד' הרא"ש שסובר אף בד' רבינא שמן התורה אין אדם מוריש איסור לבניו, (ושם, לענין מי שמת בערב פסח אחר זמן איסור חמץ, שנאסר בהנאה, שאין היורשים עוברים בבל יראה) וע"ע אסורא לבריה לא מורית ציון 7 ואילך, וע' ירושה ציון 1094.
  360. ↑ ע"ע עבד כנעני.
  361. ↑ רא"ש שם בשם ר"י, ועי' ציון 357. ועי' חזו"א אהע"ז קמז בעניני עבדים אות ז, שמוכח בגמ' שם שרב דימי הצריך ג"ש אף במקום שפקע לגמרי קנין הממון.
  362. ↑ תוס' שם בתי' א, בד' רב שמואל בר יהודה בגמ' שם.
  363. ↑ גמ' שם לגיר' שלפנינו ובד' וינציה (אבל כמעט בכל כתה"י ובדפו"י לפני ד"ו ליתא); רמב"ם שם; סמ"ג עשין פו; טוש"ע יו"ד רסז סד. וכ"ה בה"ג הל' עבדים (ד"ו דף סו א ומהד' מכון י-ם עמ' שנו) וסותר א"ע להלן (ד"ו שם ב ומהד' מכון י-ם עמ' שנז) שהביא ד' אמימר, ועי' הגהות רא"ש טרויב ובן אריה שם שתמהו.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:מעוכב_גט_שחרור&oldid=160731"