אין שליח לדבר עבירה

אין שלוחו של אדם לעשות דבר עבירה נחשב כמותו, אלא השליח נחשב כעושה מעצמו את העבירה.

אף על פי שבכל התורה קיים כלל: "ששלוחו של אדם כמותו", כלומר שמעשה שעשה השליח נחשב כאילו נעשה על ידי המשלח, בשליח לדבר עבירה אין הדבר כן, שאם למשל אמר אדם לשלוחו: "צא והרוג את הנפש", והלך השליח והרג - השליח חייב, ושולחו פטור. וכן, השולח אש ביד שלוחו לשרוף את ממונו של חברו - השליח חייב לשלם והמשלח פטור.

בטעמו של כלל זה אמרו בגמרא: "דברי הרב ודברי התלמיד, דברי מי שומעין". כלומר, שהמשלח יכול לטעון, שסבור היה שהשליח לא ישמע לו, מכיון שבפני השליח עמדו שתי הוראות נוגדות: דברי הרב - הקב"ה - שאסר עליו לעבור את העבירה, ודברי התלמיד - המשלח - ששלח אותו לעבור עליה, והיה לו לציית לדברי הרב ולא לעבור את העבירה.

אף על פי שאין שליח לדבר עבירה לחייב את המשלח בדיני אדם, מכל מקום חייב הוא בדיני שמים.