חרוסת

תערובת של פירות ותבלינים כתושים ובלולים ביין, שמטבלים בה את המרור בליל הסדר.

נחלקו תנאים במשנה האם אכילת חרוסת בליל הסדר היא מצוה מדברי סופרים או אינה מצוה: לדעת חכמים, אין חרוסת מצוה, ואין מביאים אותה אלא כדי להפיג בה את ארס החזרת - אחד ממיני המרור - או להמית מין תולעת שבה. לדעת ר' אלעזר ב"ר צדוק, אכילת חרוסת בליל הסדר היא מצוה זכר לתפוח, שהיו בנות ישראל יולדות את בניהם תחת עץ התפוח בלא עצב שלא יכירו בהן המצרים, כמו שנאמר (שיר השירים ח, ה): "תחת התפוח עוררתיך", או זכר לטיט שעבדו בו בני ישראל במצרים.

נוהגים לעשות את החרוסת מהמינים שנמשלו בהם ישראל בשיר השירים: תפוח - "תחת התפוח עוררתיך"; רימון - "כפלח הרימון רקתך"; תאנה - "התאנה חנטה פגיה"; תמר - "אמרתי אעלה בתמר"; אגוז - "אל גינת אגוז ירדתי"; שקד - על שם ששקד הקב"ה על הקץ.

בדברי הגאונים והראשונים מצינו שיטות שונות מאיזה מינים יש לעשות את החרוסת. יש מהם שחיסרו מהמינים הנ"ל ויש מהם שהוסיפו עליהם, כדלהלן: א. מתמרים או מגרוגרות או מצימוקים; ב. מתמרים בלבד; ג. מתמרים, אגוזים ושומשומים; ד. מתפוח, אגוז ותאנה (לפי שרק מינים אלו הוזכרו בשיר השירים בענין גאולת מצרים); ה. יש שהוסיפו על המינים הנ"ל ענבים; ו. יש שהוסיפו אגסים (לפי שהחרוסת היא זכר לטיט, ועל ידי האגסים נצבעים התפוחים והאגוזים בצבע הטיט); ז. יש שהיו מערבים בחרוסת מעט חומר או גרידת לבינה, זכר לטיט. ויש שכתב שמנהג זה בטעות יסודו; ח. יש מוסיפים ערמונים; ט. יש מוסיפים גם מיני ירקות; י. יש סוברים שמעיקר הדין אפשר לעשות את החרוסת מירקות בלבד.

יש נוהגים לטבל את כל המרור בחרוסת, ויש נוהגים שלא לטבל אלא מקצתו.

יש אומרים שצריך לנער את החרוסת מן המרור באופן שלא ישאר מאומה ממנה בשעת אכילת מרור, ויש אומרים שאין צריך לנער את החרוסת כלל לאחר הטיבול.