פרשת משפטים

הפרשה השישית בספר שמות היא פרשת משפטים. הפרשה עוסקת בעיקר בדיני ממונות ודינים נוספים, שמהוים מקור למסכתות רבות בסדר נזיקין. בסוף הפרשה מופיע מעמד כריתת ברית בין האלוקים לעם ישראל ו"ראיית" האלוקים.

חלוקת הפרשה לנושאים ע"פ פרקים

פרק כא:

       פס' א-ז: דיני עבד עברי.
       פס' ח-יב: דיני אמה עבריה.
       פס' יג-כז: דיני מכה אדם (+מקלל הורים ומוכר נפש).
       פס' כח-לב: דיני שור נוגח אדם.
       פס' לג-לז: דיני מזיק שור (בור, שור נוגח שור, טביחה ומכירה).

פרק כב:

       פס' א-ג: דיני בא במחתרת.
       פס' ד: דיני מבעה (שן ורגל).
       פס' ה: דיני אש.
       פס' ו-יד: דיני שומרים.
       פס' טו-טז: דיני מפתה.
       פס' יז-כ:3  חייבי מיתה (מכשפה, שוכב עם בהמה וזובח לע"ז).
       פס' כא-כו: דיני דלים (הונאת גר, יתום ואלמנה, הלוואה, ריבית ומשכון).
       פס' כז-ל: דינים.

פרק כג:

       פס' א-ג: משפט (עדות שקר, הליכה אחר רוב, "שוחד").
       פס' ד-ה: חסד לזולת (השבת אבידה, פריקה וטעינה).
       פס' ו-ט: משפט (שוחד, שקר, גר).
       פס' י-יט: חגים (שבת, רגלים).
       פס' כ-לג: הבטחות לכניסה לארץ.

פרק כד:

       פס' א-יא: כריתת הברית.
       פס' יב-יח: עליית משה להר סיני.

המשפט העברי

ערך מורחב - הרשות השופטת של מדינת ישראל

הפסוק הפותח את פרשת השבוע דן במהות המשפט העברי. רש"י כתב על ד"ה לפניהם - "ולא לפני גויים, ואפילו ידעת בדין אחד שהם דנין אותו כדיני ישראל, אל תביאהו בערכאות שלהם, שהמביא דיני ישראל לפני גויים מחלל את השם ומיקר שם עבודה זרה להחשיבה, שנאמר ^[1] כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים, כשאויבינו פלילים זהו עדות לעלוי יראתם.

בהקשר לחוק במדינת ישראל עולה האפשרות האם ייתכן למצוא פתרון לכך שחוקי המדינה יתבססו את המשפט העברי. היות והמחוקק הישראלי שם דגש על "הערכים הדמוקרטיים והליברליים" נראה כי אפשרות זאת לא קיימת. ראו : אילן סבן השופט מנחם אלון:משפט והשקפת עולם.

הסוגיה של הופעה במשפט המדינה, כאשר השופטים הם יראי שמים, נדחתה אף היא ^[2]. נפנה לסיכום בנידון.

הרב מרדכי אליהו בשיש"ע שלנו כתב : עוד סיבה יש מדוע להעדיף דווקא דין תורה והיא כי "אלוקים ניצב בעדת אל בקרב אלוקים ישפוט". אלוקים מעורב בדיון הזה ומנחה את הדיינים לעמוד על דבר אמת. אם חלילה הדיינים לא עשו את מלאכתם נאמנה והטו את הדין בגלל עצלות או טעות שהייתה בהם, הקב"ה מעורב כאן. אתה עשית את דבר ד' והוא ישלם לך ^[3] . "ונְֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָשֶׁיּשְַׁלּםֶ לָךְ שְׂכַר פְּעֻלּתָךְ".

והוא ממליץ : על כן ראוי והגון לדון בכל דיני הממונות שבין איש לחברו על פי דין תורה, יחפשו דיינים שהם נקיים מכל נגיעה ובקיאים בהלכות אלו. הם ישמעו את הטענות ויפסקו את הדין ואחרי פסק הדין יקבל האדם את דינו בשמחה ויחשוב בדעתו שאם חלילה נעשתה טעות בדינו - יש מי שישלם לו את חסרונו. יהי רצון שיתקיים בנו "הָשִׁיבהָ שׁוֹפְטֵינוּ כּבְרִָאשׁוֹנָה ויְוֹעֲצֵינוּ כּבְתְַּחִלּהָ. והְָסֵר מִמֶּנּוּ יגָוֹן ואֲַנָחָה" ^[4] "אַחֲרֵי כֵן יקִָּרֵא לָךְ עִיר הַצּדֶק קִרְיהָ נֶאֱמָנָה" אכי"ר.

עבד עברי - מי הוא ?

פרשת השבוע מתחילה:"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם: כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם". הלכה למעשה אנו נתקלים בנושא בספר ירמיהו. הקב"ה מנחה את ירמיהו הנביא לצוות את העם על שילוח עבדים. העם אכן עושים זאת - " ותָּשֻׁבוּ אַתֶּם הַיּוֹם וַתַּעֲשׂוּ אֶת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְרֵעֵהוּ". אמנם, אין בני ישראל מחזיקים זמן רב בכך אלא מיד מחזירים את העבדים. "וַתָּשֻׁבוּ וַתְּחַלְּלוּ אֶת שְׁמִי וַתָּשִׁבוּ אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ". בעקבות כך גוזר הקב"ה על ירושלים את הגרוע מכל: "לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אַתֶּם לֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ וְנָתַתִּי אֶתְכֶם לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ...וְאֶת צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת שָׂרָיו אֶתֵּן בְּיַד אֹיְבֵיהֶם... וַהֲשִׁבֹתִים אֶל הָעִיר הַזֹּאת וְנִלְחֲמוּ עָלֶיהָ וּלְכָדוּהָ וּשְׂרָפֻהָ בָאֵשׁ וְאֶת עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה מֵאֵין ישֵׁב". בעקבות החזרת מוסד העבדות, נחתמת גזירת חורבנה של ירושלים.

שואל הרב רונן נויבירט מישיבת ההסדר בפתח תקווה במאמרו על עבדות, מוסר וצדק חברתי כיצד אם כן, מעודדת התורה את העבדות ולא זו בלבד אלא שפותחת את פרשת משפטים בנתינת לגיטמציה לעבדות ? והוא משיב:" עיון מעמיק בפרשת העבד העברי, יגלה שמדובר בעבדות מסוג אחר, ובודאי לא זו המופיעה אצל ירמיהו. ראשית, היחס החברתי המתחייב לאותו העבד הינו יחס של שווה בין שווים. "יכול תקראנו עבד לשם בזיון? תלמוד לומר 'וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך' - נהוג בו אחווה!" ^[5] ." ועוד... יתרה מכך, חל איסור להטיל עליו כל משימה מבזה - "כל עבד עברי אסור לישראל שקנהו להעבידו בדברים בוזים שהם מיוחדים לעשות העבדים כגון שיוליך אחריו כליו לבית המרחץ או יחלוץ לו מנעליו שנאמר לא תעבוד בו עבודת עבד. אינו נוהג בו אלא כשכיר" ^[6] . ההתקשרות עם "העבד" צריכה להיות בבחינת יחסי מעביד-עובד ולא יחס של משעבד כלפי עבד.

הוא מציג את ההסבר הבא: רש"י על אתר מבאר ע"פ חז"ל שמדובר באדם שנמכר ע"י בית דין בעקבת גניבה שביצע. אכן, בהמשך הפרשה מופיעים דיניו של הגנב אשר מחוייב להחזיר את הקרן וכן לשלם תשלומי קנס. ברם, "אם אין לו - ונמכר בגנבתו".

הרש"ר הירש בפירושו לתורה, מביא הסבר מרתק. בכל חברה מתוקנת כיום, עונשו של הגנב הינו ריצוי עונש מאסר בבית הכלא. מטרת החוק היא ליצור סדר חברתי ואשר על כן כל מי שמערער את הסדר, מושלך לצידי החברה אל בית הכלא. סיכויי הפושע לצאת ממעגל הפשע קטנים ובפרט כשהוא מבלה את זמנו בכלא בחברתם של פושעים אחרים. התורה בחזונה ליצירת חברה אידיאלית וצודקת מצאה פתרון אחר לבעיית הפשע. פתרון זה דואג לא רק לחוק ולסדר, כי אם גם ובעיקר לתיקון השורש המוסרי והחברתי של הקלקול. הגנב מן הסתם, הגיע למעשיו משום שנדחק לשולי החברה. מסיבה כזו או אחרת לא מצא את מקומו המתוקן בחברה ועל כן הדרדר אל עולם הפשע.

ייתכן והאשם בזה אינו רק הגנב עצמו, אלא גם בעל הבית אשר בהתנשאותו דחק לשוליים את מי שלא שייך למעמד החברתי שלו. אשר על כן, כחלק מהעונש המתקן, פותח בעל הבית את שעריו לגנב ומכניסו אל תוך ביתו. כאמור, אסור לבעל הבית להתנשא על הגנב. הוא צריך לתת לו יחס של חום ושוויון.

היחס לגרים

המצווה לכבד את הגר, ובוודאי לא ללחוץ אותו או לגנוב ממנו, היא אחת המצוות המוזכרות ביותר בתורה. בפרשת השבוע נאמר : "וְגֵר לֹא תִלְחָץ" ^[7] . גם בספר ויקרא כתוב: "וְכִי-יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ, כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ " ^[8] . היחס הראוי לגר נזכר גם בספר דברים: הקב"ה הוא "וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה", ולכן אנו מצווים "וַאֲהַבְתֶּם אֶת-הַגֵּר" ^[9] .

פרופ' נתן אביעזר מהמחלקה לפיזיקה באוניברסיטת בר-אילן כתב בדף שבועי מאמר בנושא וגר לא תלחץ ואומר : אותו רעיון בניסוח כזה או אחר כתוב יותר מעשר פעמים נוספות בתורה! הפרשנים חלוקים בפירושיהם האם הכוונה בכל מקום לגר תושב (נכרי שגר בקרב ישראל ומקיים רק חלק מהמצוות) או לגר צדק (נכרי שהתגייר). גם מהמכילתא דרבי ישמעאל ^[10] קשה ללמוד הכרעה חד משמעית. ןהוא משאיר שאלה זו פתוחה.

והוא פונה לשאלה העיקרית: מדוע אהבת הגר נשנית שוב ושוב בתורה? הסיבה שהתורה מדגישה כל- כך הרבה פעמים את הצורך ליחס הולם ואפילו מיוחד לגר היא הנטייה של האדם להתנהג בדר"כ להפך. טבעי לא לאהוב את הגר, השׁונה, הנכרי, המדבר במבטא זר ואוכל מאכלים מוזרים, הלובש בגדים משונים, ולא גדל עמנו וחווה את חוויות הילדות שלנו. באופן כללי הוא נחשב זר בחברה ולכן יש רתיעה חזקה מלקבל אותו באהבה.ווקא בגלל נטייה זו התורה מדגישה שוב ושוב שעלינו להתגבר על היצר הרע ולנהוג כראוי בגר וגם בכל מי ששייך למעמד החלשים בחברה, כמו האלמנה והיתום הנזכרים בפרשתנו בסמוך לגר ^[11] .

הנטייה ליחס לא הוגן כלפי הגר נזכרת בדרך מעניינת מאוד במגילת רות. רות, הגיורת המואבייה, הולכת לשדה בועז ללקט תבואה עם עניים אחרים. כאשר בועז שואל עליה ולומד על החסד העצום שהיא עשתה עם נעמי, הוא נותן הוראות לקוצרים להשיל "לה מן הצבתים" כדי להרבות את הלקט שלה. על יחסו המיוחד של בועז שואלת רות: "וַתֹּאמֶר אֵלָיו מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִינָכְרִיָּה" ^[12] . רות מתפלאת שהיא זוכה ליחס מיוחד כל-כך למרות היותה נכרייה, וגם ממילותיה אלה למדים על הנטייה הנפוצה שלא לנהוג כראוי בגרים ובנכרים.

לכלב תשלכון אתו

בפרשתנו מוזכר בכלב לטובה:"וְאַנְשֵׁי-קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ" ^[13]. רש"י שאל :"מה תלמוד לומר לכלב ? למדך הכתוב שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, שנאמר ^[14] "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו", אמר הקב"ה תנו לו שכרו. המכילתא מפרט:"הא מה תלמוד לומר לכלב תשליכון ? ללמדך שהכלב מכובד מן העבד, שהטרפה לכלב ונבלה לעבד, ללמדך שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, שנאמר: ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. אמר הקב"ה: תן לו שכרו."

הרב יעקב הלוי פילבר מקדיש לנושא מאמר באתר ערץ שבע וכתב: הכלב מוזכר במקרא עשרים ותשע פעמים ורובם בהקשר שלילי, כמו דבר גלית לדוד ^[15] : "הכלב אנכי כי אתה בא אלי במקלות", או דברי דוד ^[16] : "כי סבבוני כלבים, עדת מרעים", וכך דברי שלמה במשלי: "ככלב שב אל קיאו".

גם בדברי חכמים אין הכלב זוכה למחמאות, כשהם רוצים לתאר דור שפל הם מדמים אותו לכלב כמאמרם ^[17] : "פני הדור כפני הכלב". או דברי רבי מאיר בירושלמי ^[18] : "גם אויביו ישלים אתו ? זה הכלב". וגם את עמלק שבא להילחם עם ישראל המשילו לכלב כמו שמובא בילקוט שמעוני ^[19] : כשהתחילו ישראל מהרהרים: 'היש ה' בקרבנו' אמר להם הקב"ה: הרהרתם עלי, חייכם שאני מודיע לכם, הרי הכלב בא ונושך אתכם, ואי זה? זה עמלק, שנאמר "ויבא עמלק".

לעומת זאת, יש במקורות התייחסות חיובית לכלב. בפעם הראשונה מוזכר הכלב במצרים לשבח בפרשתנו ואילו בדברי חכמים השימוש בכלב הוא קדום יותר, הוא מוזכר אצל קין כידידו הטוב של האדם. על הכתוב: "וישם ה' לקין אות" אמר רב: "כלב מסר לו" ^[20] .

בסיום במאמר הוא מביא מדבריו של החתם סופר: הוא משתמש בהתנהגותו של הכלב שלא חרץ את לשונו בהסברת המסופר במסכת ^[21] שרבי פתח אוצרו בשנת בצורת ואמר יכנסו בעלי מקרא, בעלי משנה? אבל עמי הארץ אל ייכנסו, דחק רבי יונתן בן עמרם ונכנס, אמר לו: רבי פרנסני. אמר לו: קרית? אמר לו לאו, שנית? אמר לו: לאו, אם כן במה אפרנסך? אמר לו פרנסני ככלב וכעורב, ושואל החת"ס: למה המשיל עצמו דווקא לעורב ולכלב? ותשובתו היא שרבי לא רצה לזון עמי הארץ מפני שאין להם חלק בתורה, אבל באמת יש גם לעם הארץ זכות בתורה במה שמחזיקין תלמידי חכמים, ועץ חיים היא למחזיקים בה, וגם אותם שאינם ממחזיקי תורה יש להם זכות במה ששותקים ואינם חורצים לשונם לדבר עתק בגאווה ובוז על תלמידי חכמים.

והנה העורבים היו מביאים בשר ולחם לאליהו, והכלבים לא חרצו לשונם לבני ישראל וזה נחשב להם לזכות ששכרם להשליך להם הטרפה, ולזה רמז רבי יונתן בן עמרם לרבינו הקדוש.

הצרעה בכיבוש הארץ

בפרשה מוזכרת בצרעה המזרחית בתור המסייעת בכיבוש הארץ וכך נאמר בפרשה:"וְשָׁלַחְתִּי אֶת-הַצִּרְעָה, לְפָנֶיךָ; וְגֵרְשָׁה, אֶת-הַחִוִּי אֶת-הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ.ספר שמות, כ"ג,כ"ח. יש הסבורים שמדובר בצרעה ממש ויש הסבורים כי מדובר במשל.

הפירוש המקובל יכול להתיחס לצרעה כאל הדַּבּוּר המזרחי, הגדול שבצרעות ארץ ישראל. שכן, עקיצתה קשה מאוד ואף עלולה להביא למוות. אם אכן הצרעות מופיעות בצורה מרוכזת, כפי שזה עלול לקרות בסוף הקיץ באזורים לא- מיושבים, הרי כל מי שנקלע לסביבתם מצוי בסכנה.

לפרשני מקרא יש גישה משלהם לגבי הצרעה: רש"י - מין שרץ העוף", רב סעדיה גאון - "מחלה, חולי בגוף", רבי אברהם אבן עזרא - "מכה בגוף מגזרת צרעת שתחלש כוח הגוף", ולדעת רמב"ן הצרעה "הוא מין ידוע כגון הדבורה".

המפרשית מציגים גם את השיטה בה הצרעה תסייע לשבטי ישראל בבואם לרשת את ארץ כנען.רש"י והרמב"ן מסבירים :

• רש"י כותב: הייתה מכה אותם בעיניהם ומטילה בהם ארס והם מתים.

• רמב"ן כותב כי "הצרעה הזאת עברה עם יהושע את הירדן". דהיינו, לצרעה היה תפקיד של שליח, שנאמר "ושלחתי את הצרעה לפניך" – שהצרעה תשמש יחד עם האימה מעין שליח לבשר לעמים שבני ישראל יבואו אחריהם.

ההיסטוריון חיים גניזי מביא פירוש מקורי, של גארסטאנג ^[22], חוקר בריטי שהיה מנהל חברת העתיקות בארץ ישראל בימי המנדט. לדבריו: " הצרעה לא הייתה יצור ממשי אלא סמל של מצרים. על הכובע של פרעה במצרים העליונה הייתה מצוירת דבורה. כשם שמקובל לכנות את רוסיה "הדוב הרוסי", את אנגליה "האריה הבריטי" ואת ארצות הברית "הנשר האמריקני", כך הצרעה, היא הדבורה, מסמלת את מצרים. מצרים שלטה ביד קשה בארץ כנען בתקופה שקדמה לכיבוש הארץ על ידי יהושע. על פי מקורות שונים, ובתוכם תעודות אל עמארנה שנתגלו בסוף המאה ה-19, נתהדקה מאוד השליטה המצרית בארץ כנען, ולנחלות המצריות סופחו ערי שלטון חדשות. באיגרות ממלכי לכיש, ירושלים, אשקלון, מגידו, גזר וחצור אל פרעה, מתלוננים מלכי כנען על היד הקשה של השלטון המצרי ומבקשים עזרה נגד הח'בירו^[23].

וההיסטוריון מסכם:

נמצאנו למדים שה' שלח את מצרים המסומלת על ידי הצרעה להכביד את ידה על החיים בארץ כנען, ועל ידי זה נחלש השלטון של מלכי כנען. חולשה מדינית זו הקלה על בני ישראל את כיבוש הארץ. כך ראינו את יד ה' המכוונת את ההיסטוריה. הצרעה אכן סייעה לגירוש עמי כנען, כהבטחת הקב"ה."

שבת פרשת שקלים

השבת , בשנת תשס"ט, שבת פרשת שקלים וקוראים בה את פרשת משפטים , השבת שלפני ראש חודש אדר . בשבת זו מוציאים שני ספרי תורה: בראשון קוראים את פרשת משפטים ובשני את פרשת שקלים . לפי פרשת שקלים כל אחד מישראל חייב להביא את מחצית השקל עבור קרבנות הציבור שהקריבו בבית המקדש. השבת היא שבת מברכים . ראש חודש אדר צפוי להיות "ביום השלישי ומחרתו ביום הרביעי הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה"

בשנים רבות שבת פרשת משפטים היא גם שבת פרשת שקלים וגם שבת מברכים החודש.

הרב מרדכי אליהו בשבת בשבתובמדור הליכות עולם מפרט את מנהגי השבת:

1. השבת קוראים בתורה לאחר פרשת השבוע - פרשת שקלים. לאחר קריאת שבעת העולים בספר הראשון אומרים חצי קדיש. אשכנזים אומרים אותו לאחר שהניחו את הספר השני ליד הראשון, וקודם הגבהתו של הראשון. למפטיר קוראים את ששת הפסוקים הראשונים של פר' כי תשא ^[24] . ספרדים אומרים שוב חצי קדיש על הספר השני.
2. הפטרה: ספרדים מפטירים "ויכרות יהוידע" ^[25] , ואשכנזים - "בן שבע שנים יהואש במלכו" ^[26] .
3. קהל שטעה ולא הוציא ספר שני, ונזכרו לאחר שכבר קראו את ההפטרה הרגילה של פר' משפטים - יש אומרים, שכדי למנוע טורח ציבור, גוללים את הספר שהוציאו לפר' כי תשא (2 פרשיות קדימה) וקוראים בו בברכה. אבל להלכה: מוציאים ספר תורה שני, וקוראים בו את פרשת שקלים עם ברכות, אומרים חצי קדיש (בין אשכנזים ובין ספרדים), וקוראים את הפטרת שקלים כנ"ל, אלא שלדעת רוב הפוסקים קוראים אותה בלי ברכות.
4. יש נוהגים לומר יוצרות בשבת שקלים. הספרדים נוהגים לומר "לשם יחוד" קודם ברכתו של העולה לקריאת פרשת שקלים, ומסיימים: "ובחסדך תבנה בית המקדש במהרה בימינו" - יהי רצון שנזכה לקיים מצות שקלים בפועל.

נעשה ונשמע

בפרשתנו חוזרים על דברי הכתוב בפרשת יתרו:"וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" ^[27]

הרב אביגדר הלוי נבנצל שאל בשיחתו לפרשת השבוע מהי המעלה הגדולה בהקדמת נעשה לנשמע ? . חז"ל שיבחו את ישראל העובדה וכך מובא במסכת שבת :"דרש רבי סימאי: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע [שמות כד,ז: ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע] - באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים (מזיו שכינה): אחד כנגד 'נעשה' ואחד כנגד 'נשמע'," ^[28]

הוא מביא את דבריו של רבא, שיראל האמינו בה' וסמכו עליושלא יתן להם תורה שלא ניתן לקיים אותה . אך נותרת השאלה האם זה לא היה צעד פזיז מדי. ואם לא פזיזות מדוע היא מעלה ? הרב נבמצל מבאר כי גם האבות קיימו את כל התורה מבלי שידעו את תוכנה. והוא משיב כי התורה היא חכמת אלוקים ואברהם אבינו הוא צלם אדם מושלם, על כן עד כמה שיכול ה"צלם" להיות דומה למקור, הם חכמתו ורצונות של הבורא. על כן יכול אברהם להשיג את רצון ה' מתוך עצמו.

ועכשיו בנוגע לנו, האדם מישראל. הוא מצטט מספר קהלת " לְבַד רְאֵה-זֶה מָצָאתִי אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים"^[29]. האבות הלכו בדרך הישר ואילו אנו מחפשים "מה כדאי לי ?" או "מה נעים לי ?". כשאר אמרו בני ישראל "נעשה ונשמע" הכוונה הייתה להיות כמו האבות לקיים את התורה בעצמנו ללא חשבונות. וזאת המעלה של הקדמת הנעשה לנשמע.

הערות שוליים