עורות קדשים

עורות קדשים הם עורות הקורבנות הקרבים במקדש. עורות חלק מהקודשים ניתנים לכהנים, והם אחד מעשרים וארבע מתנות כהונה.

מקור המצווה

מקור המצווה הוא בספר ויקרא (ז,ח), שם נאמר לגבי קורבן עולה:

	וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת עֹלַת אִישׁ, עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב - לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה.

עורות קדשי קדשים

לפי המשנה‏^[1] לא רק בקורבן עולה עור הקורבן ניתן לכהן, אלא גם בשאר קדשי קדשים, כלומר, גם עור של קורבן חטאת, קורבן אשם, וזבחי שלמי ציבור - ניתן לכהנים.

במשנה‏^[2] ובגמרא ‏^[3] הובאו כמה דרשות כמקור לכך שעור כל קדשי הקדשים ניתן לכהנים. אחת הדעות היא דעתו של רבי‏^[4], האומר שבכל הקורבנות דין אחד לעור ולבשר, ואין ציווי להפשיט את העור מן הקורבן; כך, בקודשים קלים הבשר נשאר בידי הבעלים - והעור עימו, ובקדשי קדשים הבשר ניתן לכהנים - והעור עימו, אולם בקורבן עולה ציותה התורה להפשיט את העור מן הבשר לפני שריפתו על גבי המזבח‏^[5], ולפיכך הוצרכה התורה לומר במפורש מה יש לעשות בעור.

מלשון התורה משמע שעור העולה ניתן דווקא לכוהן המקריב את העולה, ולא לכוהנים אחרים; אולם לפי ההלכה‏^[6] עורות כל הקודשים הקרבים במקדש בכל יום, מתחלקים לכל הכוהנים השייכים לבית האב שעבד במקדש באותו יום. לפי זה, כוונת התורה באומרה "והכהן המקריב את עולת איש... לו יהיה", היא לומר שרק כוהן שראוי לעבוד במקדש באותו יום - נוטל מעורות הקודשים, אבל כהן שלא היה ראוי לעבוד במקדש באותו יום, וכגון שהיה טמא - אינו נוטל מן העורות.

בתוספתא‏^[7] מתואר כיצד ניצלו משפחות הכוהנים הגדולים את כוחן כדי ליטול לעצמן את כל עורות הקודשים, ולמנוע חלוקה שווה של העורות, וכיצד התמודדו חכמים עם מצב זה. וכך נאמר שם:

	בראשונה היו מכניסין עורות קדשים ללשכת בית הפרוה, והיו מחלקין אותן בערבין לכל [כהני] בית אב שבאותו היום, והיו גדולי כהונה [משפחות הכהונה הגדולה] באין ונוטלין אותן בזרוע [בכוח]; התקינו שיהו מחלקין אותן בערבי שבתות לכל משמר ומשמר‏[8], ועדיין היו גדולי כהונה באין ונוטלין אותן בזרוע; עמדו הבעלים והקדישום לשמים‏[9].

עור העולה הניתן לכוהן - אין בו קדושה, והוא רכושו של הכהן לכל דבר. לכן, הכהן רשאי להשתמש בעור ללא כל הגבלה, ואף למכור את העור למי שאינו כהן.

עורות קדשים אחרים

כאמור, אין העור ניתן לכוהן אלא בקודשי קודשים, אולם בקודשים קלים, כמו קורבן שלמים וקורבן תודה - העור שייך לבעלים. בגמרא‏^[10] נאמר, כי בעלי הבתים בירושלים היו רשאים ליטול את עורות הקודשים של הקורבנות שהוקרבו על ידי עולי הרגל שהתארחו בבתיהם, וזאת כ"פיצוי" על האירוח בבתיהם, שהיה נעשה בחינם, בהתאם להלכה ש"אין משכירים בתים בירושלים".

בכמה קורבנות הקרויים "פרים ושעירים הנשרפים" (פר ושעיר של יום הכיפורים -ויקרא פרק ט"ז, פר העלם דבר של ציבור - ויקרא ד,יג-כא, ושעירי עבודה זרה - במדבר טו,כב-כו) אין מקריבים את בשר הקורבן על המזבח, אלא מוציאים את בשר הקורבן אל מחוץ לירושלים, ושורפים אותו שם במקום מיוחד, הנקרא "בית הדשן". בקורבנות אלו, אף שהם נחשבים קודשי קודשים, לא היה העור ניתן לכהנים, אלא הוא היה נשרף ביחד עם הבשר.‏^[11]

הערות