תחיית המתים
|
|
אחד מעיקרי האמונה כי באחרית הימים יקומו המתים מקבריהם לתחייה.
בשני מועדים יקומו המתים לתחייה. המועד הראשון הוא, בתחילת ימות המשיח, אשר בו יקומו לתחייה משה, אהרון ובניו, להורות לעם את הדרך אשר ילכו בה כימי צאתם מארץ מצרים, ועמם יקיצו כל צדיקי ישראל אשר מתו בגלות, כדי שיראו בטובתן של ישראל ובבניין בית המקדש.
ובאשר לתחיית המתים השנייה והכללית, נחלקו בה רבותינו אימתי מועדה: יש מהם שאמרו, כי זמנה הוא בסוף האלף השישי; ויש מהם שאמרו, כי זמנה תלוי באורכם של ימות המשיח, אשר נחלקו בו חכמינו. אלו הסוברים כי אורכם של ימות המשיח הם ארבעים שנה, לדעתם, מועד התחייה השני הוא ארבעים שנה לאחר ביאת המשיח; ואלו הסוברים כי ימות המשיח הם שבעים שנה, לדעתם, מועד התחייה השני הוא שבעים שנה לאחר ביאת המשיח. והקובעים שלושה דורות לאורכם של ימות המשיח, לדעתם, שלושה דורות לאחר ביאת המשיח תהא תחיית המתים הכללית, וכיוצא בזה.
יש אומרים, כי המתים יקומו לתחייה בכל העולם כולו; ויש אומרים, כי לא תהא תחיית המתים אלא בארץ ישראל בלבד, אלא שאותם הצדיקים הקבורים בחו"ל, יתגלגלו עצמותיהם לארץ ישראל ושם יחיו, או שמחילות נעשות להם בקרקע, ועומדים על רגליהם והולכים במחילות עד ארץ ישראל.
נאמר בישעיה: "יחיו מתיך נבלתי יקומון, הקיצו ורננו שוכני עפר, כי טל אורות טליך וארץ רפאים תפיל", ודרשו חז"ל: "כל המשתמש באור תורה, אור תורה מחייהו, וכל שאין משתמש באור תורה, אין אור תורה מחייהו". - ללמדנו, כי הגוף אשר כבר נעשה עפר בקברו, אין דבר בעולם שיועיל לו להקיצו ולהקימו לתחייה, ואף לא מצוות ומעשים טובים, כי אם אור תורה בלבד.
משום כך אמרו חכמים: "עמי ארצות - אינן חיים". ברם, אף להם מצאו חכמים תקנה, לכשיסייעו הם לאחרים להשתמש באור תורה, אזי יקויים בהם: "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום".
כיוצא בדבר אתה אומר, כי רק הנשים אשר סייעו לבעליהן ולבניהן להשתמש באור תורה הן אלו אשר תזכנה לראות אור בתחיית המתים, ולא אחרות זולתן. זהו שאמרו חכמים: "נשים במאי זכיין, באקרויי בנייהו לבי כנישתא ובאתנויי גברייהו בי רבנן ונטרין לגברייהו עד דאטו מבי רבנן".
המוסר עצמו למיתה על קידוש ה', אף על פי שאין בו אור תורה, יזכה לקום בתחיית המתים.
נחלקו רבותינו הראשונים זכרונם לברכה, האם יש קצבה למצב שנוצר בעת תחיית המתים, בו חזרה הנשמה אל הגוף: יש מהם שאמרו [רמב"ם], כי מצב זה של חיבור גוף ונשמה, אינו אלא זמני בלבד, כאשר לאחר כמה אלפי שנים מעת תחיית המתים, תתרומם הנשמה מן הגוף מעלה מעלה אל עולם הנשמות ושם תקבל שכרה לנצח נצחים, ועל אותו הזמן אמרו: "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה".
לעומתם סוברים אחרים [רמב"ן], כי המצב שנוצר בעת התחייה, בו חזרה הנשמה אל הגוף, לא יפסק לעד לעולם אלא ישאר קיים לנצח נצחים, כאשר גוף ונשמה כשהם אגודים זה בזה יכנסו לעולם שכולו ארוך, הוא עולם הבא.