לידה

לידה היא הוצאת הוולד מרחם אמו^[1].

כינויים נוספים ללידה

בלשון המקרא נקראת הלידה גם בשם הפעולה 'לחולל'^[2], והוא מלשון חיל ופחד^[3], או מלשון חול, שכוונתו להסתובב כבמחול^[4].

יולדה או יולדת^[5] היא האשה שממנה יוצא הוולד. בלשון חז"ל נקראת היולדת גם בשם חיה^[6], ולמה נקראת היולדת חיה, שבשעה שהאשה יושבת על המשבר, הסובבים צווחים לה - חיה! שהיא מתה וחיה^[7].

המיילדת היא המסייעת לאשה היולדת בעת הלידה^[8]. בלשון חז"ל נקראת המיילדת גם בשם חיה^[9], וגם בשם חכמה^[10].

באופן מושאל משמש המושג לידה לבריאת הארץ וההרים^[11]; ליצירת אגלי טל, קרח, כפור שמים, וגשמים^[12]; ליצרים ומחשבות רעות^[13]; ולגידול וחינוך ילדים^[14]. יש שלשון לידה משמש לעשיית צרכים לאחר עצירות^[15].

לכאבי הלידה יש שמות מיוחדים: חבל או חבלי לידה^[16]. מושג זה ביחס לכאבי הלידה נובע כנראה מהאמונה, שהעובר קשור בחבלים לרחמה של האשה, וביציאתו הוא קורע חבלים אלו, והם הגורמים את כאבי הלידה^[17]. הסבר אפשרי אחר הוא, שהמושג נובע מהעובדה שהיו קושרים את רגלי היולדת שתתלה עצמה בעת הלידה^[18]; צירי לידה^[19]. הכוונה במושג זה שהאשה בלידה מסתובבת ומתעוותת עקב כאביה, כמו דלת על ציריה. באופן מושאל משמש המונח 'חבל' ליסורים בדרך כלל^[20].

לידה רגילה מתרחשת כאשר ראש העובר יוצא ראשון דרך הנרתיק. יש שחלקים אחרים מן העובר יוצאים ראשונה, כגון עכוז, רגליים או ידיים^[21]. לידה כזו נקראת דרך מרגלותיו^[22], או מסורס^[23].

בערך זה יידונו העניינים הנוגעים לתהליך הלידה, ולדיני היולדת.

רקע היסטורי

מערכת מנהגים הפחדים הקשורים בתהליך הלידה, וההתפעלות מתהליך זה, הביאו ליצירת מערכת מנהגים שונים ומגוונים בכל התרבויות מאז ומעולם. המנהגים הללו התייחסו הן לאשה היולדת, הן לבעל, והן למטפלים והסובבים^[24].

הרדמה בלידה תהליך הלידה כרוך בכאבים טבעיים חזקים, ורק בשנת 1847 למניינם הוכנסה שיטת הרדמה נגד כאבי לידה באמצעות כלורופורם. הראשון שהנהיג הרדמה בלידה היה רופא הנשים הסקוטי סיר ג'ימס סימפסון.

השימוש באמצעים משככי כאבים ללידה נחשב על ידי הנצרות כנוגד לפסוק בתורה 'בעצב תלדי בנים'^[25], ולכן אסרה הכנסיה הקתולית את השימוש באמצעי הרדמה בשעת לידה, והכמרים אף הוציאו להורג בשריפה שתי נשים שהשתמשו בכלורופורם להרדמה בלידה^[26]. רק בשנת 1949 הודיע האפיפיור על סילוק התנגדותו להרדמה בעת לידה^[27].

ביהדות מעולם לא היתה התנגדות לשיכוך כאבי יולדת, כי משמעות הפסוק 'בעצב תלדי בנים' הוא קללה ולא ציווי^[28], ואם ניתן לחסוך מהקללה, אין בכך איסור כלשהו. ועוד, משום שיש לפרש את המונח 'בעצב' במובן של מאמץ, ולאו דווקא במובן של צער^[29].

ניתוח קיסרי איננו מוזכר כלל בכתביהם הרפואיים של היפוקרטס, גלינוס או סורנוס, אך הוא מוזכר בתלמוד, ומכונה בשם יוצא דופן^[30], והרבה דינים נאמרו ביחס למצב זה^[31].

ביחס למקור המונח 'קיסרי' בהקשר לניתוח זה חלוקות הדעות: יש הסבורים שהוא נובע מצורת לידתו של יוליוס קיסר רומי, שמתה אמו בלידתה, ונבקעה בטנה, ומצאוהו חי, ומלך עליהם, ונקרא קיסר בלשון רומי, והוא לשון כרות בעברית, ועל שמו נקראו כל המלכים שאחריו קיסר^[32]. אמנם החוקרים מטילים ספק במקור זה לניתוח קיסרי, שכן אמו של יוליוס קיסר היתה בחיים הרבה שנים לאחר לידתו, ובימים ההם קשה להניח, שאשה היתה נשארת בחיים לאחר ניתוח קשה כזה^[33]. מקור אפשרי אחר הוא על שם שליטים רומאיים אחרים בעלי השם 'קיסר', אך מן ההיסטוריה לא ידוע על אף אחד מהם, שנולד לאחר ניתוח קיסרי^[34]. יש הסבורים, שמקור השם הוא בחוק הרומאי, שאין לקבור אשה מעוברת שמתה, אלא לאחר הוצאת העובר, וייתכן שניתוח זה כונה 'קיסרי', היינו לפי דרישת השליט = הקיסר^[35]. ההשערה המקובלת כיום היא, שמקור השם הוא במילה לטינית^[36], שפירושה לחתוך, היינו חיתוך דופן הבטן של האשה לצרוך הוצאת העובר מרחמה.

עד סוף המאה ה-16 למניינם נועד הניתוח הקיסרי בעיקרו להוצאת וולדות חיים או מתים, מרחם אימהות שמתו. ניתוח קיסרי באשה מעוברת שמתה, על מנת להציל את חייו של העובר, או על מנת לקוברו בנפרד מאמו, היה נורמה חברתית מקובלת כמעט בכל התרבויות: הרומאים הקדמונים דרשו שייעשה נסיון להוציא את העובר החי מהאם המתה^[37]; הנצרות ראתה בחיוב רב ניתוח כזה, ואף דרשה להוציא כל עובר מאמו המתה, אף אם העובר הוא מת, על מנת להטבילו לנצרות לפני קבורתו^[38]; רק האיסלם התנגד בעבר לניתוחים קיסריים, והתייחס למי שנולד בדרך זו כתוצר השדים, שיש להמיתו^[39].

טראוטמן מוויטנברג נחשב כמי שביצע את הניתוח הקיסרי הראשון באשה חיה בשנת 1610. האשה נפטרה כעבור 25 ימים בגלל אלח-דם. עד סוף המאה הי"ט למניינם היתה תמותת אמהות לאחר ניתוח קיסרי בשיעור של 100%. החל משנת 1876^[40], שוכללו ושופרו השיטות הרפואיות והניתוחיות המודרניות, אשר הביאו בעקבותיהם להצלחה רבה בניתוחים הקיסריים, הן מבחינת היילוד, והן מבחינת היולדת.

רקע מדעי

סיבות לתהליך הלידה עד היום טרם נתבררו התהליכים הגורמים להתחלת הלידה בנקודת זמן מסויימת בהריון^[41]. קרוב לוודאי, שמדובר בשילוב של מספר מנגנונים הורמונליים הפועלים בעת הלידה^[42].

תהליך הלידה הלידה מתרחשת בעקבות התכווצויות מתואמות, יעילות ובלתי-רצוניות של שרירי דופן הרחם ולפתיחתו המלאה, עד לפליטת העובר והשיליה. תהליך הלידה מתחיל עם ירידת ראש העובר אל אגן היולדת, והופעת צירי לידה. צירים אלו מאופיינים על ידי עוצמתם, אורך זמנם, והרווח שבין ציר לציר. בשלב הלידה הצירים מופיעים במירווח של 4-3 דקות, וכל ציר נמשך 90-45 שניות.

עם הופעת הצירים מתחלק הרחם לשני חלקים: חלק עליון, עבה וחזק, אשר מתכווץ באופן פעיל; חלק תחתון, דק ומתרחב, שנשאר פסיבי. לפיכך ההתכווצויות החזקות של החלק העליון של הרחם דוחפות את העובר כלפי מטה, והחלק התחתון של הרחם הולך ומתרחב, ומאפשר את מעבר העובר כלפי חוץ. על מנת להשלים את הלידה מפעילה היולדת לחץ תוך-בטני רצוני אשר מסייע לדחיפת העובר החוצה.

התכווצויות הרחם הסדירות גורמות לכאבי הלידה, עקב לחץ על קצות העצבים המצויים בין סיבי שריר הרחם. בהמשך מתווסף כאב הלחץ של העובר בתעלת הלידה.

שלבי הלידה תהליך הלידה מתחלק לשלושה שלבים: השלב הראשון, שהוא פתיחת צוואר הרחם ומחיקתו; שלב שני, שהוא שלב פליטת העובר; ושלב שלישי, שהוא היפרדות השיליה ופליטתה.

שלב הפתיחה מתחיל בצירי לידה, ומסתיים בפתיחה גמורה של צוואר הרחם, ובפקיעת שלפוחית מי השפיר וירידת מים^[43]. שלב זה נמשך בממוצע כ-12 שעות במבכירות, וכ-8 שעות בוולדניות.

שלב פליטת העובר, הוא הזמן שבין פתיחה מלאה של צוואר הרחם, לבין יציאת העובר דרך תעלת הלידה החוצה. שלב זה נמשך בממוצע כ-50 דקות במבכירות, וכ-20 דקות בוולדניות, אך יש שהן יולדות לאחר 10 התכווצויות של הרחם. בלידה רגילה יוצא הראש ראשון, ועליו לעבור דרך האגן הגרמי של האשה.

לאחר יציאת הוולד מתחיל השלב האחרון, שהוא היפרדות השיליה ופליטתה. לאחר היפרדות מלאה של השיליה מהרחם, מסייעים לפליטתה החוצה על ידי לחיצות על בסיס הרחם. שלב זה נמשך כ-15-5 דקות.

הטיפול בוולד מיד עם יציאת ראש היילוד מנקים את נחיריו ופיו משאריות נוזל מי השפיר, ועם יציאת גופו קושרים את טבורו, וחותכים אותו.

תקופת משכב הלידה ^[44] היא התקופה מרגע יציאת השיליה, ועד לחזרת המערכות השונות של האשה למצב הפיסיולוגי הבסיסי. תקופה זו נמשכת 8-6 שבועות.

לידה קשה יש שהלידה מתנהלת בקושי^[45], והדבר נובע מגורמים שונים:

התכווצויות בלתי תקינות, או בלתי יעילות של הרחם; אי התאמה בין גודל האגן של האשה, לבין היקף הראש של הוולד, כגון עובר שהוא גדול מאד, או שראשו גדול מאד, או שהאגן של היולדת צר מאד; מצג לא תקין, כאשר במקום הראש, היוצא בלידה רגילה ראשון, יוצא חלק אחר של הגוף בתחילה, כגון מצג עכוז, מצג כתף, מצג פנים.

סיבוכים יש שהלידה הקשה גורמת לנזקים לאשה, כגון קרע ברחם או בתעלת הלידה; ויש שהלידה הקשה גורמת לנזקים לוולד, כגון שיתוק מוחין, או כפיון. אמנם בשנים האחרונות הוכח, כי לידה בלתי תקינה כשלעצמה איננה הגורם הבלעדי או השכיח לנזקים ביילוד, ופעמים רבות הלידה הבלתי-תקינה ומצבו החולני של היילוד נגרמים יחד עקב בעיות עובריות, שהחלו לפני תחילת תהליך הלידה^[46].

ניטור עוברי מאז תחילת המאה הי"ט למניינם הוחל בניטור תהליך הלידה על ידי האזנה לסירוגין לקולות לב העובר בעזרת מכשיר-האזנה מיילדותי מיוחד^[47].

החל משנת 1960 הוכנס לשימוש הניטור האלקטרוני, אשר בתחילה הוגבל לנשים הרות בסיכון גבוה למצוקת עובר בעת הלידה. כיום, נהוג להשתמש בניטור האלקטרוני כמעט בכל לידה. המדדים העיקריים, המחשידים לאפשרות של מצוקה עוברית בניטור אלקטרוני, כוללים קצב לב בסיסי מעל או מתחת לתקין לעוברים בשלים; האטת קצב הלב, המופיעה לאחר תחילת הצירים (האטה מאוחרת); היעדר השתנות של קצב לב העובר^[48]. ניטור אלקטרוני הוכח כיעיל בהריונות בני סיכון גבוה, ותרם רבות לבטיחות היחסית של לידות אלו^[49]. אכן, לא כך הדבר לגבי הריונות בסיכון נמוך. למרות התלהבות ראשונית, התברר כי הניטור האלקטרוני לא שינה את שכיחות הבעיות המיילדותיות בהריונות בני סיכון נמוך, ומאידך העלה את שיעור הלידות בניתוחים קיסריים ובמלקחיים, ללא הצדקה רפואית מספקת, עקב פירוש שגוי של ממצאי הניטור, ובכך העלה את הסיכון לאשה, ואת העלות הכלכלית של הלידות.

הרדמה ושיכוך כאבים מאז הכנסת שיטות הרדמה ושיכוך כאבים חל שיפור ניכר ביכולת השליטה על הכאבים הקשורים ללידה, וניתן ברוב המקרים להביא את האשה ללידה ללא כאבים, אם בדרך של הרדמה כללית, או בדרך של אילחוש חלקי או מקומי.

מזה כמה עשרות שנים נכנס למיילדות האילחוש האפידורלי, היינו שיכוך כאבים בחלק התחתון של הגוף באמצעות הזרקת חומר משכך כאבים לתעלת חוט השדרה. שיטת אילחוש זו נמצאת בשימוש מיילדותי בשכיחות משתנה בין היולדות במדינות שונות, והיא נעה בין 20% לבין 80% במקומות שונים^[50]. בישראל, בדיווח ממרכז רפואי אחד, עולה כי רק רבע מכלל הנשים שהוצע להן אילחוש אפידורלי הסכימו לכך, ושיעור המסרבות לאילחוש זה היה גדול יותר בין הנשים הדתיות^[51]. הפעולה מבוצעת על ידי הזרקת חומר משכך כאבים למירווח שבין הקרומים העוטפים את חוט השדרה. החומר מרדים את שורשי העצבים התחושתיים היוצאים מחוט השדרה אל חלקי הגוף התחתון, ובכך מונע את תחושת הכאבים באותו אזור^[52]. לשיטה זו מספר סיבוכים, כגון כאבי גב תחתון, ירידה בלחץ דם, פגיעה בכלי דם, והזרקה במקומות לא נכונים. אכן סיבוכים אלו נדירים, וככל שהמרדים מיומן יותר בשיטה זו, כן נדירים יותר סיבוכיה. כמו כן אין עדות לסיבוכים ארוכי-טווח. כמו כן אין עליה בשיעור הניתוחים הקיסריים בגין אילחוש אפידורלי, אם כי היתה עליה קלה במספר ההתערבויות המכשירניות בלידה - שולפן-ריק ומלקחיים^[53].

לידה טבעית מתרחשת כאשר הצירים הרחמיים וההתכווצויות הרצוניות של שרירי הבטן של האשה גורמים לפליטת העובר החוצה דרך הנרתיק, בדרך כלל בעזרת מיילד/ת, אשר מושך את העובר החוצה.

כאשר מסיבות שונות הלידה הנרתיקית איננה מתקדמת, או שמתגלים בעובר סימני מצוקה, או שמופיעים סיבוכים ליולדת, ויש צורך לסיים את הלידה במהירות, ניתן להשתמש במספר דרכים:

לידה בעזרת מלקחיים ^[54] - כיום קיימים מספר סוגים של מלקחיים, שניתן להשתמש בהם באופן ייחודי למצבי לידה שונים. השימוש העיקרי בלידת מלקחיים הוא בהתקדמות איטית של השלב השני של הלידה; מצוקת עובר בשלב השני של הלידה; חוסר שיתוף פעולה מצד היולדת, בעיקר לאחר שלב ראשון ממושך; כאשר קיימת הוריית-נגד ללחיצות.

סיבוכים עובריים לשימוש במלקחיים כוללים קרעים ושטפי דם באזורי הלחיצה של המלקחיים, שיתוק עצב הפנים, ודימום תוך-גולגולתי; סיבוכים אמהיים לשימוש במלקחיים כוללים קרעים בנרתיק, בצוואר הרחם, וברחם עצמו.

לידה בעזרת שולפן ריק ^[55] - קיימים שולפני לידה מגוונים. לרובם יש יחידת משאבה חשמלית ליצירת הריק עם מד-לחץ צמוד, והם מכילים כיפות ממתכת, או מחומר פלסטי גמיש, אשר מוצמדות לראש העובר. השימוש העיקרי בשולפן ריק הוא במצוקת עובר בשלב הלידה השני; לידה מתמשכת מכל סיבה; ראש עובר במצג לא תקין; מחלות אמהיות ושלייתיות.

סיבוכים עובריים לשימוש בשולפן ריק כוללים שטפי דם קרקפתיים; דמם ברשתית העין. סיבוכים אמהיים לשימוש בשולפן ריק מסתכמים בעיקר בקרעים של צוואר הרחם.

הדעות בין המומחים חלוקות ביחס להעדפת כל אחת מהשיטות הללו, וקרוב לוודאי כי המיומנות והניסיון האישי הם בעלי ערך רב יותר מאשר עצם השיטה^[56].

לידה בניתוח קיסרי ^[57] משמעותה חיתוך דופן הבטן והרחם, והוצאת העובר בדרך זו, במקום לידתו העצמונית דרך הנרתיק. קיימות שיטות ניתוחיות שונות, ולכל אחת מהן יתרונות וחסרונות יחסיים.

הסיבות לניתוחים קיסריים כוללים: אי התאמה בין גודל האגן וראש העובר; מצוקת עובר; מצגים לא תקינים של העובר; מחלות אימהיות; ריבוי עוברים; חשש מפני תביעות רשלנות משפטיות; נוחיות זמנית של הרופא או היולדת. בעבר היתה הנחה רפואית שניתוח קיסרי קודם מחייב ניתוח קיסרי בלידות הבאות, ונקבע הכלל "פעם חיתוך דופן - תמיד חיתוך דופן", אך גישה זו שנויה במחלוקת בין המיילדים, ומרביתם סבורים שאין היא נכונה עוד במיילדות המודרנית^[58]. אכן, ההנחה כיום היא, שבמקרים רבים אין הצדקה רפואית לניתוחים הקיסריים, וקיימת מגמה לנסות ולהפחית את מספרם.

עד שנות ה-50 נחשב שיעור של ניתוח קיסרי מעל 5% מסך הלידות, כבלתי סביר. בשנים האחרונות חלה עליה בלתי סבירה ומדאיגה במספר הלידות בניתוח קיסרי. בארה"ב בשנת 1979 היו 14.1% לידות בניתוח קיסרי, בשנת 1986 עלה השיעור ל-21.4%^[59], ובשנת 1993 הוא ירד לשיעור של 22.8%^[60]. הממוצע הארצי בישראל של לידות בניתוח קיסרי בשלהי שנות ה-80 של המאה ה-20 היה 10.7%^[61].

החל משנת 1980 הועלתה הדרישה להפחית את מספר הניתוחים הקיסריים, והמיילדים נקראו למאמץ כללי להורדתו^[62], אך עד כה ללא תוצאות משביעות רצון. שיעור הניתוחים הקיסריים הרצוי והדרוש מבחינה רפואית טהורה הוא בסביבות 8%^[63], ועל כל פנים יש לשאוף להוריד את שיעור הניתוחים הקיסריים מתחת ל-15%^[64].

הסיבה להתנגדות מהרפואית לניתוחים קיסריים מיותרים היא העובדה, שניתוחים אלו כרוכים בתחלואה ובתמותה של היולדות בשיעור גדול יותר בהשוואה ללידה רגילה. תמותת אמהות בניתוחי קיסרי, אפילו במרכזים טובים, היא בשיעור של 1-2/1,000^[65], שהוא גבוה בהרבה בהשוואה ללידה נרתיקית^[66]. כמו כן קיימים מספר סיבוכים אמהיים לניתוח הקיסרי: דלקת הצפק; פגיעות בדרכי השתן; תסחיפים ריאתיים; שטפי דם; סיבוכי הרדמה.

בדרך כלל, הסיבה העיקרית לניתוח קיסרי היא טובתו של העובר. אכן, ההנחה כי ניתוח קיסרי היה מונע נזק מוחי לתינוק איננה נכונה בכל מקרה. עובדה זו מתבררת מכך, שאחוזים מסויימים של תינוקות עם שיתוק מוחין נולדו בניתוח קיסרי. יתר על כן, בפגים נמצא שאין כל הבדל בשכיחות שיתוק המוחין בין אלו שנולדו בניתוח קיסרי, לבין אלו שנולדו בלידה נרתיקית^[67]. כן התברר, כי הפחתת שיעור הניתוחים הקיסריים ל-11.5% לא גרם כל נזק לאמהות או ליילודים^[68]. יתר על כן, לאחרונה הוכח כי מצב הדחק של הלידה הרגילה נחוץ ליילוד, כדי שיוכל להתחיל לנשום דרך ריאותיו בכוחות עצמו^[69], ולפיכך יש חשיבות פיסיולוגית ללידה העצמונית הרגילה. אי לכך, יש להקפיד על ניתוחים קיסריים רק לפי הוריות רפואיות ברורות, ולא להרבות בהם בגלל שיקולי רשלנות או נוחיות^[70].

על השיקולים האתיים, המשפטיים וההלכתיים ביחס לכפיית ניתוח קיסרי לטובתו של העובר - ראה ערך עֻבָּר

נתונים סטטיסטיים בסקרים ארציים בישראל על מצב המיילדות בין נשים יהודיות בשנות ה-80 של המאה ה-20, אשר נחקר ביחס ל-22,815 לידות במשך שלושה חודשים, ב-30 מחלקות יולדות בתחומי הקו הירוק, ואשר מתוכם היו 78.4% נשים יהודיות, נמצאו הממצאים הבאים: גיל לידה ממוצע היה 27.7 שנה (טווח - 452-1 שנה); 0.7% מכלל הנשים היו לא-נשואות; 78.8% היו נשים עירוניות; 23.84% היו לידות מבכירות, ו-10.9% היו לידה חמישית ומעלה; שבוע לידה ממוצע היה 39.3%; 3.6% היו לידות עכוז; 84.9-82.8% ילדו בלידה נרתיקית ללא התערבות; 6.5% ילדו בלידה נרתיקית לאחר התערבות, מתוכם - 3.8% בשולפן ריק, 1.6% במלקחיים, 0.2% בשילוב של מלקחיים ושולפן ריק; 10.7-9.4% ילדו בניתוח קיסרי; האשפוז הממוצע של יולדת לאחר לידה בבית חולים היה 3.98 ימים^[71].

תמותת אמהות בלידות רגילות משתנה ממקום למקום ומזמן לזמן. בארה"ב בשנת 1990 היה שיעור תמותת אמהות בלידה 8/100,000^[72], ובישראל בשנת 1995 היה שיעור תמותת אמהות בלידה בסך 6/100,000.

הלידה במקרא, בחז"ל ובראשונים

מפתח לידה אחד משלושת המפתחות שלא נמסרו לשליח, אלא הם בידו של הקב"ה בלבד, הוא מפתח של חיה, היינו שהלידה מתרחשת על ידי הקב"ה בעצמו^[73].

מיילדות מקצוע המיילדות מתואר במקרא^[74]: המיילדת של רחל^[75]; המיילדת של תמר^[76]; שפרה ופועה, שתי המיילדות העבריות במצרים^[77].

יש מי שכתב, שהיו שני סוגי מיילדות, אחת שמטפלת ביולדת, ואחת שמטפלת ביילוד^[78]. ומכאן הכינויים למיילדות העבריות: שפרה, שמשפרת את הוולד; פועה, שהיתה פועה לוולד, היינו לוחשת באזני היולדת^[79].

המיילדת קיבלה שכר עבור פעולתה^[80], ואף מותר לה לקחת שכרה בשבת^[81].

המיילדת נאמנת לומר אם הבן היילוד הוא כהן, לוי, נתין או ממזר^[82], במקרה שהוולדות לא הוחזקו, ואין אנו יודעים את יחוסם^[83]; וכן נאמנת המיילדת להעיד על היילוד אם הוא בכור^[84]. נאמנות היולדת היא דווקא כשהעידה לאלתר, אבל אם יצאה מהחדר וחזרה, אינה נאמנת^[85]. נחלקו הפוסקים, אם נאמנותה של המיילדת היא מן התורה או מדברי חכמים^[86]. יש אומרים, שמיילדת נאמנת גם אם היא קרובה של הוולד שהיא מעידה עליו^[87]; ויש חולקים^[88]. אין המיילדת נאמנת על הוולד אם קרא עליו ערער^[89].

לידות מיוחדות מצינו במקרא תיאורים של לידות מיוחדות: לידות תאומים^[90]; לידות בגיל מבוגר מאד, כגון שרה^[91] ויוכבד^[92]; לידות בגיל צעיר מאד^[93]; לידות קשות, כגון תמר אשת יהודה^[94] ואמו של יעבץ^[95]; נשים שמתו בלידתן, כמו רחל^[96], אשת פינחס בן עלי^[97], מיכל בת שאול^[98], ואמה של אסתר המלכה^[99].

בתלמוד מצינו התייחסות ללידות קשות, הן של אשה והן של בהמה, והמושג התלמודי הוא "המקשה ללדת"^[100].

אירועים סביב הלידה תהליך הלידה, ובעיקר כאבי היולדת, מתוארים בהרחבה במקרא, לרוב כמשל ליסורים או לעונש לבני ישראל^[101].

היולדת שרויה בחולשה ובבהלה^[102], ולידה ראשונה היא קשה במיוחד^[103].

עשר קללות נתקללה חווה, ואחת מהן 'בעצב תלדי בנים'^[104], זה צער הלידה^[105]. ואמנם בעולם הזה אשה יולדת בצער, אבל לעתיד לבוא מה כתיב^[106] - 'בטרם תחיל ילדה, בטרם יבוא חבל לה, והמליטה זכר'^[107].

שלושה חודשים אחרונים של ההריון וולד דר במדור העליון, וכיוון שהגיע זמנו לצאת לאוויר העולם, הוא מתגולל ויורד ברגע אחד מן העליון לאמצעי, ומן האמצעי לאחרון, ומתהפך ויוצא, וזהו חבלי אשה; חבלי נקבה מרובים משל זכר, כי זה בא דרך תשמישו, וזה בא כדרך תשמישו, זו הופכת פנים, וזה אין הופך פניו^[108].

קול היולדת בלידתה הוא משלושת הקולות שהולכים מסוף העולם ועד סופו^[109]. אמנם יש נשים שיולדות ללא כאב, והן אותן נשים צדקניות, שלא היו בפיתקא (גזר דין) של חווה^[110]. יש מי שכתב, שנשות ישראל במצרים ילדו בלא עצב^[111]; ויש מי שכתב, שיוכבד ילדה את משה ללא כאבי לידה^[112]. וכן סוטה ששתתה מי המרים, ונמצאה נקיה וטהורה, הרי זו מתחזקת, ואם היתה יולדת בצער, יולדת בריווח^[113].

תהליך הלידה יכול להיות ממושך מאד, עד ארבעים וחמישים יום^[114], וכאשר תהליך הלידה ממושך מאד, ייתכן מצב שהאשה כבר לא תרגיש כאבי לידה, בגלל חולשתה הרבה^[115].

יולדת חוטאת היא, שבשעה שכורעת לילד, קופצת ונשבעת שלא תיזדקק לבעלה עוד^[116].

הלידה התרחשה על מושב מיוחד שנקרא אובנים^[117], או משבר^[118], ופירושו כסא מיוחד, שהיולדת יושבת עליו בעת הלידה^[119].

בעת הלידה היו מורחים שמן בתעלת הלידה, להקל על מעבר העובר^[120], ובשעה שכורעת לילד, טומנים עבורה שני ספוגי צמר בשמן^[121], ומניחים לה אחד על פדחתה, ואחד על הרחם, כדי שתתחמם^[122].

בעת הלידה האשה שמה ידיה על מותניה^[123], והיא כורעת^[124], ונועצת עקביה בירכותיה ויולדת^[125], ונראית כאילו הוולד יוצא מבין רגליה^[126]. בשעה שכורעת לילד, ירכותיה מצטננות כאבנים; מה יוצר זה ירך מכאן וירך מכאן וסדן באמצע, כך אשה ירך מכאן וירך מכאן והוולד באמצע; הקב"ה עושה איבריה של האשה קשים כאבנים בשעה שיושבת על המשבר, כדי שיהא בה כוח לילד, שאילולא כן - מתה^[127].

בשלב ראשון של הלידה היולדת מסוגלת ללכת עם עזרה של חברותיה, שנוטלות אותה בזרועותיה; בשלב הבא יש פתיחת צוואר הרחם^[128], ואין עוד פנאי להלך^[129].

ניתוח קיסרי מכונה בחז"ל בשם יוצא דופן^[130], ואף שהעמים הקדמונים לא ידעו לבצע ניתוח זה^[131], הרי שהתלמוד דן במצב זה, ומפשטות הדיונים משמע, שגם האשה וגם הוולד נשארו בחיים לאחר הלידה בחיתוך הדופן. יש מי שכתבו, שהמדובר דווקא בהוצאת הוולד דרך הדופן בעוד אמו חיה^[132], כי אם האם מתה, העובר מת לפניה^[133], ויש מי שכתבו, שאמנם ידעו היהודים באותם ימים לבצע ניתוח זה, בניגוד לכל שאר העמים שסביבותיהם^[134]; יש הסבורים, שניתוח קיסרי בוצע גם לאחר מות האם^[135], או דווקא לאחר מותה של היולדת, שעושים ניתוח יוצא דופן הן בבהמה והן באשה אם הקשתה ללדת, שהגיעה עד שערי מוות^[136], אבל מה שאומרים המגידים שהאשה חיה אחר שקורעים דופנה ומתעברת ויולדת, איני יודע לו טעם, והוא עניין זר מאוד^[137], כי בהכרח האם תמות לאחר ניתוח כזה^[138]; ויש מי שכתב, שאין זה אלא דיון תיאורטי שמעולם לא קרה בפועל, וכפי שמצינו בתלמוד הרבה דיונים בבחינת דרוש וקבל שכר^[139].

אמנם בימינו כמובן היולדת בניתוח קיסרי נשארת בחיים, וחוזרת ויולדת, ויש מי שכתב, שאפשר שנשתנו הטבעים בזה^[140].

דם יולדת דם שרואה אשה לאחר שבעה ימים ללידת זכר ועד ארבעים יום, או לאחר שבועיים ללידת נקבה ועד שמונים יום, הוא דם טוהר^[141]. יש מחז"ל הסבורים, שאמנם מקור הדם אחד הוא, אלא שהתורה טיהרה אותו בימים אלו^[142], לפי שגלוי לפני מי שאמר והיה העולם, שחזקת דמים שופעים אחר לידה, ואי אפשר להרחיקה מבעלה יותר מדאי, לפיכך אמרה תורה טהור הוא, אף על פי שהכל ממעין אחד וממקום אחד הוא יוצא^[143]; יש הסבורים, ששני מעיינות הן, נסתם הטמא לאחר שבעה ימים לזכר, או לאחר שבועיים לנקבה, ונפתח הטהור לאחר ארבעים יום לזכר, או לאחר שמונים יום לנקבה^[144]; ויש מי שסבור, שאמנם מעיין אחד הוא, אלא שהוא משתנה מדם טמא לדם טהור^[145].

תמותת יולדת 'עת ללדת ועת למות'^[146], מכאן אמרו רבותינו, ישבה אשה על המשבר, תשע ותשעים למיתה, ואחת לחיים^[147].

שלושה מתים כשהן מספרים, ואחת מהן היא היולדת, היינו אף שנראה שיש בה חיות רבה, אף על פי כן היא יכולה למות פתאום^[148].

על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן, על שאינן זהירות בנידה, בחלה ובהדלקת הנר^[149].

המריבה בבית היולדת גורמת סכנה לוולד^[150].

זמן הלידה כל שתשמישו ביום, נולד ביום; וכל שתשמישו בלילה, נולד בלילה; וכל שתשמישו בין ביום ובין בלילה, נולד בין ביום ובין בלילה, כגון אדם והדומים לו^[151]. וכיום ידוע מבחינה סטטיסטית, שלידות האדם כמעט שוות ביום ובלילה.

הפעולות בוולד מיד לאחר הלידה אוחזים את הוולד שלא יפול לארץ; חותכים את הטבור; נופחים בחוטמו של היילוד, שנחיריו סתומים בריר; נותנים לו דד לתוך פיו כדי שיינק; רוחצים את היילוד במים חמים, כדי להחליק ולעדן את בשרו; מולחים את גופו במלח, כדי לחזק את עורו ובשרו; מחליקים, מיישבים ומעצבים את סדר איבריו, ומתקנים את חוליות עמוד השדרה שלו; ומחתלים את גופו בליפופים של בדים, כדי ליישר את איבריו^[152].

תינוק שאינו נושם מיד לאחר לידתו, יש להניף עליו בנפה, או לשפשפו בשילייתו, והוא ינשום^[153], וזו דרך לגירוי היילוד שיתחיל לבכות ולנשום. כאשר הוולד נולד ללא נשימה, דרך המיילדת לקחת שפופרת, להחדירה לתוך הקנה של היילוד, ולנפח דרכו אוויר^[154].

מצב היולדת לאחר הלידה לאחר הלידה איבריה של היולדת מתפרקים, ואין נפשה חוזרת עד עשרים וארבעה חודשים^[155].

בימים עברו היה דרך הנשים לשכב במיטה ארבעה שבועות לאחר הלידה^[156].

חז"ל דברו על מחלת יולדת בשם כודא, שהוא חולי האשה היולדת, ומצטננת על המשבר, ורפואתה לשתות שיכר^[157].

פרטי דינים^[158]

עניינים כלליים

הגדרות

כללי חז"ל הגדירו שלבים שונים בתהליך הלידה, אשר הגדרתם המדוייקת חשובה להלכות רבות^[159].

סימני פתיחת הקבר מצינו בחז"ל^[160] שלושה סימנים מאימתי פתיחת הקבר, היינו מאימתי יש לחשוש לפתיחת צוואר הרחם, שהוא השלב הראשון של עצם תהליך הלידה:

משעה שתשב על המשבר^[161], היינו משעה שאחזוה צירים וחבלים^[162], או הזמן שמשכיבים אותה במיטה בגלל צירי הלידה^[163]; משעה שהדם שותת ויורד; משעה שחברותיה נושאות אותה בזרועותיה, שאין בה כוח להלוך^[164].

הסימן הברור משלושתם הוא משעה שהדם שותת ויורד, כי ישיבה על המשבר ונשיאת חברותיה יכולים לקרות לפעמים כשהיא טועה, או כשהיא מרגישה חולשה עוברת, ואין הם סימנים ברורים ללידה^[165], ובעיקר הסימן שחברותיה נושאות אותה הוא סימן שקשה לסמוך עליו, כי יש נשים זריזות, ויש נשים עצלות^[166].

בגדרי הצירים שמגדירים התחלת לידה - יש שמשמע מהם שהכוונה לצירי הדחף הסופיים והמסודרים, ולא לצירים ההתחלתיים, שהם עדיין בלתי סדירים; ויש שמשמע שהם כבר הצירים המוקדמים^[167].

בהגדרת השעה שהדם שותת ויורד - יש מי שהסתפק אם הכוונה דווקא לירידת שפע דם, או גם כשנראות טיפות דם^[168]; ויש מי שכתב, שאין שיעור לירידת הדם, ואפילו אם יורד קצת דם נקרא תחילת לידה, אבל כתם איננו נחשב^[169].

להלכה - יש מי שפסק, שהסימן הקובע הוא משיתחיל הדם להיות שותת^[170]; ויש שפסקו ככל שלושת הסימנים, וכל הקודם הוא הקובע לעניין שבת, כדין ספק פיקוח נפש^[171].

גדרים נוספים לתחילת לידה מצינו עוד שני גדרים בתחילת תהליך הלידה: כשכורעת ללדת, ובשעה שהיא צועקת בחבליה^[172].

בעניין ירידת מים - יש מי שכתב, שאין זה סימן לידה על פי ההלכה, ואמנם יתכן שירדו מים זמן רב לפני הלידה עצמה^[173]; יש מי שסבור, שירידת מים בחודש התשיעי, בליווי הרגשת צירים, או ירידת מים יחד עם הרבה דם, הוא סימן לידה, אבל ירידת מים ללא צירים וללא דם איננו נחשב תחילת לידה^[174]; ויש מי שכתבו, שירידת מים הם סימן לתחילת לידה, כדעת הרופאים בימינו^[175].

לגבי הלכות שבת ויום-הכיפורים מנו הפוסקים עוד סימנים מוקדמים, לפני עצם תהליך הלידה, שלענייני הלכה מסויימים יש להתחשב בהם^[176].

הגדרת רגע הלידה ההגדרה המדוייקת של רגע הלידה אף היא חשובה להלכות שונות, כגון בדין בכורה^[177], בדין נחלה^[178], בדין טומאת לידה^[179], בדין ספירת שמונה ימים לברית^[180], בדין חליצה^[181], בדין הפלה^[182], בחיוב שחיטת עובר בהמה^[183], ועוד.

בלידה טבעית ורגילה , היינו כשהיילוד יוצא בצורה טבעית דרך הנרתיק וראשו ראשון, הרי שמדין תורה מוגדרת הלידה לאחר שיצא רובו של הוולד, ואם הוציא ראשו הרי זה כרובו, ולאו דווקא כל ראשו, אלא אף משיצא רוב ראשו, היינו פדחתו - הרי זה יילוד, ופדחתו היינו מצחו^[184], ואף בזה מצינו מחלוקת, אם הכוונה לכל פדחתו, או לרוב פדחתו^[185].

יש הסבורים, שאפילו לא יצא הראש לחוץ ממש, אלא שיצא חוץ לפרוזדור, אף על פי שהוא עדיין בבית החיצון, דינו כיילוד^[186]. לדעה זו מוגדרת הלידה בתחילת השלב השני, היינו מרגע הפתיחה המלאה של צוואר הרחם, והופעת הראש ברצפת האגן של היולדת^[187]; יש שכתבו, שחוץ לפרוזדור, היינו דווקא שהוציא ראשו מחוץ לתעלת הלידה לאוויר העולם^[188], ויש מי שכתבו, שהמנהג כדעה זו, ואין לערער עליו^[189]. לדעה זו מוגדרת הלידה בסוף השלב השני, היינו מרגע שראש הוולד נראה מחוץ לנרתיק; ויש שכתבו, שמה שיציאת הראש לפרוזדור נחשבת כלידה, אף על פי שלא יצא לאוויר העולם, הוא לעניין טומאת לידה, ולעניין מילה לשמונה, אבל לעניין בכורה אין הוולד כיילוד אלא לאחר שיצא לאוויר העולם^[190]. יש מי שכתב, שהוצאת הראש נחשבת כלידה רק להחמיר, אך לא להקל^[191]; ויש מי שכתבו, שאם ידוע שעבר זמן בין יציאת הראש לבית החיצון לבין יציאתו לאוויר העולם, יש לחוש לחומרה שמא הוא כבר נחשב כנולד, ואם יציאת הראש לבית החיצון היתה בערב שבת, אף על פי שהתינוק יצא לאוויר העולם בשבת, יש לדחות את ברית המילה ליום ראשון^[192].

דין הפג כדין יילוד בשל לענין הגדרת רגע הלידה^[193].

הגדרות אלו נכונות דווקא אם יצא היילוד שלם, אבל אם נחתך העובר ברחם, ויצא איברים-איברים, אין זו לידה, ואין אמו טמאה לידה, עד שיצא רובו, או כל הראש^[194].

מדברי סופרים, אפילו הוציא העובר את כף ידו והחזירה, אמו טמאה לידה^[195]; ואם הוציא העובר רגלו - יש אומרים, שאין זה כיילוד^[196]; ויש אומרים, שגם במקררה זה הרי הוא כיילוד^[197].

הלידה מוגדרת ביציאת הראש מתעלת הלידה, אבל יציאת שאר הגוף שלאחר מכן אינה חשובה לידה, כיוון שהוא כבר ילוד^[198].

אם נהרגה אמו, יש מי שהסתפק שייחשב כוולד גמור גם אם לא הוציא ראשו, ודינו כמונח בקופסה^[199]; ולעומתו יש מי שכתב, שלידה מוגדרת רק כשהאם דוחפת את הוולד לצאת כדרך טבע הלידה, אבל אם הוולד יוצא מעצמו, כגון לאחר מיתת האם, אין זה גדר לידה, אלא גדר של יוצא דופן^[200].

בלידת עכוז מוגדר רגע הלידה ביציאת רוב הגוף, היינו עד הטבור^[201].

בלידת קיסרי עניין הלידה איננו גמר הוולד, אלא מעשה הלידה הטבעית, ולכן ביצא דרך הדופן אין על האם תורת היולדת, וכן ביחס ליילוד אין לו תורת יילוד אף שנגמר ברחם, ולכן מי שהמית עובר איננו חייב מיתה, אלא דווקא לאחר שהוציא ראשו^[202]. ויציאת הראש מגדיר את מצב הלידה הן ביחס לדינים הקשורים לאם, והן ביחס לדינים הקשורים לעובר^[203].

לידה כסימן גדלות אשה שלא הביאה סימן תחתון ולא סימן עליון, אבל ילדה - יש אומרים שזה סימן גדלות באשה דווקא אם ילדה אחר י"ב שנים^[204]; יש אומרים, שאפילו קודם י"ב שנה הרי היא כגדולה^[205]; יש אומרים, שהיא כגדולה כבר משעת העיבור^[206]; ויש אומרים, שלידות אינן סימן גדלות, ולכן אפילו ילדה לאחר י"ב שנה, אם לא הביאה סימנים אינה אלא ספק גדולה^[207].

סכנת היולדת

היולדת מוגדרת כחולה שיש בה סכנה^[208], שכן שעת הלידה היא שעת סכנה^[209], ורוב פעמים מסתכנות היולדות בלידה^[210]. וכן אמרו חז"ל, שלושה מתים כשהן מספרים, ואחת מהן היא היולדת, היינו אף שנראה שיש בה חיות רבה, אף על פי כן היא יכולה למות פתאום^[211]; ובמדרש^[212] על הפסוק^[213] 'עת ללדת ועת למות' - מכאן אמרו רבותינו, ישבה אשה על המשבר, תשע ותשעים למיתה, ואחת לחיים. ואף על פי שאנו רואים שאין היולדות מתות^[214], בכל זאת קלקול הגוף בזמן הלידה סכנה הוא^[215], וגדר הלידה הוא מצב של סכנה^[216], וגם בלידה טבעית ורגילה יש סכנה בעצם הלידה, שכך הוא רצון הקב"ה, שאשה תהיה בסכנה בעת לידתה, אלא שזו מוגדרת כסכנה טבעית, וחולה שיש בו סכנה הוא סכנה בלתי טבעית^[217].

יש מי שכתב, שאין בלידה הטבעית והרגילה כשלעצמה משום סכנה, היינו שמצד הטבע יש אמנם סכנה בלידה, אבל יש הבטחה מהקב"ה שלא יהיה סכנה, אלא לאותן נשים שיש להם אחת משלוש העבירות שבגללן נשים מתות בשעת לידתן^[218], והבטחת השי"ת שלא תארע לה כל רע בלידה רגילה, שהיא בגדר ציווי מנהג העולם^[219]; ויש שדחו שיטה זו, על פי המבואר לעיל שלדעת חז"ל יש סכנה ממשית גם ליולדת טבעית^[220].

נוכחות הבעל בשעת לידה

רקע מדעי בשנים האחרונות התפתחו שיטות פסיכולוגיות של הכנה ללידה, שמטרתן להפחית את כאבי הלידה. יסודות השיטה פותחו על ידי מיילדים רוסיים, ובשנת 1951 הובאה השיטה למדינות המערב על ידי המיילד הצרפתי לאמאז', ומכאן שם השיטה^[221]. בשיטות אלו מלמדים את היולדת להשתמש בכוחותיה הנפשיים, כדי להתגבר על תחושות הכאבים והסבל הכרוכים בלידה. רוב השיטות כוללות תוכניות הוראה במהלך ההריון יחד עם אדם נוסף, לרוב הבעל, אשר נוכח גם בלידה, ומזכיר ליולדת בשעת הלידה את תרגילי הרפיית השרירים ותרגילי הנשימה הנכונים.

הדיון ההלכתי מבחינת ההלכה קיימת בעיה בנוכחותו של הבעל בשעת הלידה בגלל היות האשה נידה בתהליך הלידה^[222], ולכן אסור לבעל להסתכל במקומות המכוסים שבאשתו, ובוודאי לא בערוותה, בזמן שהיא נידה^[223], ואסור לו לגעת בה, שכן הנגיעה באשתו נידה אסורה לכל הדיעות, אלא שיש הסוברים שהאיסור הוא מן התורה, ויש הסוברים שהאיסור הוא מדרבנן^[224]. יש מי שכתב, שאיסור הנגיעה הוא אפילו לצורך עזרה, כגון שהאשה חולה, וצריכה לרדת ממיטתה^[225]; ויש הסבורים, שאיסור הנגיעה הוא רק דרך תאווה, אבל אם אין מי שיסייע לה, מותר לבעל לגעת בה, אפילו אם היא חולה שאין בה סכנה^[226], ואם מחלת האשה הנידה לא נובעת מחמת עבירה, מותר לבעל לגעת בה לשמשה, אפילו היא חולה שאין בה סכנה^[227].

ביחס ליולדת - כל יולדת היא בגדר של סכנה^[228], וכל האיסורים נידחים מפני פיקוח נפש. יתר על כן, מצינו ביולדת הקפדה מיוחדת לדאוג שלא תיטרף דעתה^[229], ועל כן אם יש תועלת בנוכחות הבעל בשעת לידה, יש לדון להיתר.

ואמנם נחלקו רבני דורנו בשאלה זו, אם מותר לבעל להיות נוכח בשעת הלידה של אשתו:

יש שאסרו נוכחות הבעל מחשש למכשולים, שמא יגע בה שלא לצורך פיקוח נפש, ושמא יסתכל במקומות אסורים, ולא התירו אלא אם כן יש חשש סכנה אם הבעל לא יהיה שם, והכל לפי העניין^[230]. נימוקיהם: בקשת נוכחות הבעל הוא ענין של קלות דעת מצד האשה, ובקשת נוחות יתירה; אם תדע היולדת שאין היתר לבעל להיכנס, לא תבוא לידי פחד; בדורות קודמים לא היה הבעל בחדר לידה, ובכל זאת לא נגרם כל נזק ליולדות. ולשיטה זו יש מי שכתב, שצריך להסביר לאשה את עניין האיסור שיש בנוכחותו ולהרגיעה, ואם נרגעת בוודאי מוטב כך, אבל אם עומדת על דעתה שצריכה את בעלה בעת לידתה למרות שיודעת שיש מכשול בזה, יש לשקול להיתר^[231].

לעומתם כתבו אחרים, שאם יש צורך שהבעל יהיה נוכח בשעת הלידה - אין איסור, ואף בלא צורך אין איסור, וזאת בתנאי שיזהר שלא להסתכל במקום ערווה, ולא יגע הבעל באשתו כלל בעת לידתה, רק יהיה נוכח וידבר אליה, ויזכיר לה התרגילים הנחוצים^[232]. נימוקיהם: יש בזה חסד לאשתו הסובלת, ויכול להישמר בצניעות כמו בביתו; יש נשים שבאמת פוחדות להישאר לבד, ובאמת יש להן תועלת נפשית מנוכחות הבעל; מה שכתבו אחרים, שאם תדע שאין היתר לבעל להיכנס לא תבוא לנימוק של פחד, אינו נכון, כי אמנם לא תתבע זאת, אבל הפחד להיכן הלך, ובאותו אופן יכלו להגיד ליולדת סומא שאסור להדליק לה הנר, ולא כך נפסק בגמרא^[233]; מה שכתבו, שבקשת נוכחות הבעל הוא עניין של קלות דעת ובקשת נוחות יתירה, לא משמע כן מהמחקרים החדישים, אשר הוכיחו כי כאשר היה מישהו מהמכרים של היולדת בשעת לידה, היו פחות סיבוכים ליולדת וליילוד, והלידה והתקופה שלאחריה היו קלים וטובים יותר^[234]; מה שכתבו לאסור מחשש שהבעל יגע באשתו היולדת- הנידה, ויסתכל במקומות האסורים, הרי אם החשש הוא למזיד, אטו ברשיעי עסקינן, ואם החשש הוא לשוגג, אין בידינו כוח לגזור גזירות חדשות^[235]; מה שכתבו, שבדורות קודמים לא היה הבעל בחדר לידה, אינו ראיה, כי היתה מסובבת בקרובותיה וחברותיה^[236], שמשמע שהיו עוזרות לה חברותיה^[237]. ואמנם במחקר אנתרופולוגי נמצא, כי ב-150 תרבויות שונות, למעט אחת, תמיד היה מישהו מקרובי היולדת או מידידיה, לרוב אשה, נוכחים יחד עמה בלידתה, כדי לעודדה ולסייע לה^[238]; יתר על כן, גם אם לא ידעו בעבר שנוכחות הבעל עוזרת, אין זה ראיה לימינו, שיודעים שזה עוזר, וכפי שהוכח במחקרים המצוטטים לעיל; ונימוק עיקרי הוא, שמצינו ביולדת שעלולה להסתכן מחמת פחד, ולכן התירו להדליק נר בשבת אפילו ליולדת שהיא סומא^[239], וכן משמע מכל הפוסקים שהתירו נסיעה עם יולדת בשבת^[240], שהתירו הרבה איסורים ממשיים מחשש לטירוף דעת של חולה, וכל שכן שאין לגזור גזירות כשאין איסור לפנינו, ועל כן מי הוא שיכול לסמוך על חילוקים בחשש פיקוח נפש^[241]; ועוד יש מי שכתב, שהדבר תלוי בכל אשה ובכל מצב, ועל מורה ההוראה לשפוט לפי מצב האשה בכל מקרה לגופו^[242]; ויש מי שכתב, שעקרונית אין איסור לבעל להיות נוכח בשעת הלידה, אם הוא נזהר מלהסתכל במקומות התורפה, ונזהר שלא לגעת בה, אבל אין הדבר יפה, ויש בו משום מיאוס, אך כמובן אם היא ממש מפחדת אז וודאי מותר, ואף אם יש מקום להתיר הוא דווקא כאשר נדרשת נוכחות הבעל בשעת הלידה, אך ללא צורך במגע בינו ליולדת או בהסתכלות במקומות התורפה. לפיכך, אין להתיר הכנות ללידה שבהם מרגילים את בני הזוג שהבעל יאחז את ידי אשתו בזמן הלידה^[243]; יש מי שכתב, שמותר לבעל להחזיק ידי אשתו היולדת אם היא מפחדת, וטוב שילבש כפפות, או יחזיק ידה על ידי הפסקת בגד^[244]; ויש הסבורים, שאסור לגעת בסתם יולדת, אפילו על ידי כפפות, אלא אם כן ידוע לנו, שהיולדת במצב נפשי חמור שעלולה להיטרף דעתה, ויש ממש סכנה, שאז מותר לבעל לגעת ביולדת עם כפפות^[245].

גם לשיטות האוסרים נוכחות הבעל בשעת הלידה, מתירים לו להיות עמה בחדר הצירים, כשהאשה מכוסה כל העת, וכן בבית חולים שהיולדת מקבלת חדר לבדה, מותר לבעל להיות עמה עד תחילת הלידה^[246].

יולדת שבעלה רופא, והיא רוצה שדווקא הוא יילד אותה, יש לשדלה שתסכים שמיילדת תיילד אותה, אבל אם עומדת בדעתה, יתכן שמותר לבעלה למלא רצונה; וכן אם נוכחות הבעל הרופא תשפר את הטיפול בלידה, יתכן שמותר לו להיות נוכח, גם לשיטות האוסרים לבעל להיות נוכח בלידה^[247].

היולדת שדורשת שבעלה יעמוד לצידה, ובזה היא נרגעת מפחדה, הרי הוא פטור ממצוות תפילין, מצה, שופר, סוכה ומגילה, כדין העוסק במצווה פטור מן המצווה. ואם ירצה להחמיר על עצמו לקיים המצוות, אל יברך עליהם, כי איך יאמר 'וציונו', וה' לא ציווה^[248].

יש מי שכתב, שאם הבעל כהן, והיולדת דורשת שיבוא עמה לבית החולים, יש מקום להקל בזה^[249].

הקדמת הלידה^[250]

רקע עובדתי הקדמת לידה מבוצעת במקרים שיש בהם סכנה ליולדת, או מצוקה לעובר. אכן לעתים הדבר מבוצע בגלל נוחיות הרופא או היולדת, או רצון ללדת ביום מסויים, או בשעה מסויימת.

הקדמת הלידה מבוצעת על ידי הזרקת ההורמון אוקסיטוצין בהזלפה תוך- וורידית, או על ידי הכנסת פתילות פרוסטגלנדין לנרתיק, או על ידי פקיעה מלאכותית של מי השפיר.

גישה הלכתית מותר להקדים את הלידה כאשר נשקפת סכנה לאם או לעובר^[251]. כמו כן מותר להקדים את הלידה במצבים הבאים:

כשההריון מסובך, והיולדת זקוקה דווקא למיילד מסויים, אשר עומד לעזוב את המקום; כאשר הרופא המיילד עייף, ואין שם רופא אחר, ואם לא יקדימו את הלידה, לא יהיה לו כוח ליילד; אם היולדת קשורה דווקא לרופא מסויים, אבל אין סיבה אובייקטיבית שדווקא הוא יהיה המיילד, אם הדבר הוא בחול, מותר להקדים הלידה כדי שהוא יעשה אותה, ואם הדבר בשבת - אסור^[252]; כשאשה עברה את חודשי ההריון והיא בחודש העשירי, ולדעת הרופאים צריך להקדים את הלידה, ואף על פי שעקב כך יתכן שתלד בשבת^[253].

לעומת זאת אסור להקדים את הלידה, כשאין צורך רפואי לכך, ואפילו באשה שעברה ניתוח קיסרי קודם, וצריכים לחכות עד להתפתחות צירי לידה טבעיים, ואז להחליט על דרך הלידה; ואפילו אם רוצים להקדים את הלידה כדי שלא תלד בשבת - אסור, וכשמגיע זמנה ללדת, אף אם הוא בשבת הדבר מותר^[254]. מספר טעמים נאמרו על ידי הפוסקים לדין זה: אין להקדים בחינם בואו של הוולד לפני שנקבע על ידי ההשגחה העליונה, ואין לעשות נגד הטבע^[255]; מאחר שהלידה היא מצב של סכנה, אין להקדים ללא צורך את הסכנה, כי אסור לאדם להכניס עצמו לידי סכנה, ואפילו אם הסכנה תבוא ממילא בדרך הטבע; אסור לעשות תחבולות להקדים הלידה, כי יש הבטחה מהקב"ה למנוע סכנה כשהדבר הוא בדרך הטבעית, אבל כשרוצים להקדים הלידה שלא כפי שהיה צריך להיות, אין על זה הבטחה, וממילא נכנסת לסכנה; הקדמת הלידה עלולה לגרום לסיכון האשה בגלל צורך בניתוח קיסרי שלא לצורך, וכן עלולים לגרום ללידת פג, ובכך לסכן את היילוד; באופן כללי מקובל שזמן הלידה הוא מחושב ומדוקדק מן השמים, ואין להקדימו שלא לצורך; על כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד^[256], מכאן שיש להשאיר את שעת הלידה לבורא עולם. דין זה נכון בין בחול ובין בשבת, ואם בוצעה הקדמת הלידה ללא צורך בשבת, יש בה משום חילול שבת של חבלה שלא לצורך, ושל צער היולדת, וביטול מצות עונג שבת שלא לצורך^[257].

שמירה ותפילה

שמירה יולדת היא מאלו שצריכים שמירה מהמזיקין^[258], והכוונה שלא יניחו אותה לבדה^[259]. יש אומרים, שהיולדת צריכה שמירה למשך חודש ימים לאחר הלידה^[260]; ויש שכתבו, שצריכה שמירה שבעה ימים^[261]. המנהג הוא להקפיד יותר בשמירת היולדת זכר^[262].

קמיעות אין למחות באילו שתולים לוחות וקמיעות בחדר היולדת, ובהם השבעות שונות, שאף מי שאינו מאמין בזה וכיוצא בזה, מכל מקום יכול הקמיע להועיל למי שמאמין בו ליישב רוחו ונפשו ולהירפא על ידו, ועל כן אין בזה משום דרכי האמורי^[263], ואדרבה יש בזה תועלת הן ליולדת והן לוולד מיד לאחר לידתו, ויש לעודד לעשות כן, ואף להשתדל לקבל רשות מהנהלת בתי החולים לתלות את הקמיעות המקובלות בחדר היולדת ובחדר הוולד^[264]; ויש מי שכתב, שאין לתלות שום שמירות עם שמות קדושים בבית היולדת, משום שעל פי רוב המקום שהיא נמצאת בו אינו נקי^[265].

ספר-תורה מותר להניח ספר תורה על אשה המקשה לילד, ולקרות עליה פסוקים^[266]; ויש מי שכתב, שמותר רק להביא את ספר תורה עד לפתח חדר היולדת, אבל אין לזלזל בספר התורה כסגולה^[267].

תפילות אשה שישבה על המשבר לילד, והיתה מצטערת לילד, אמרו: מי שענה את אמך הוא יענה אותך^[268].

בתפילת תשליך בראש השנה מתפללים על היולדות בנוסח זה: "והיושבות על המשבר, תוציא אותן מאפילה לאורה, ויצא הוולד בשעה טובה, ולא יארע שום צער ושום נזק לא ליולדות ולא לילדיהן".

אשה היושבת על המשבר, יבקשו עליה רחמים, ועל הילד שייוולד במזל טוב^[269], ואפילו בשבת מותר לברך את המקשה לילד, כי היא בכלל מסוכנת^[270].

להלן נוסח תפילה על אשה היושבת על המשבר^[271]:

"יהי רצון מלפניך, ה' הגדול הגבור והנורא, שיזכרו לפניך זכות האשה העניה הזאת, אשר תחיל ותזעק בחבליה, ואם יש בה שום עוון, מחול ומרוק אותו במה שנצטערה בכאב החבלים, ותעלה קול צעקתה עד כסא כבודך, וסתום פי המקטרגים עליה, ויכנסו לפניך כל המליצים בעדה טוב כמידתך להיטיב להגון ולבלתי הגון, ויכמרו רחמיך עליה, כי אתה עונה בעת צרה, מלך רחמן ומרחם על כולם, פודה ומציל ושומע ועונה".

'מי שבירך' לאחר הלידה מברך הבעל את היולדת ואת הוולד בעת עלייתו לתורה. הנוסח הנכון ל'מי שבירך' ליולדת ולבתה הוא:

"מי שבירך אבותינו^[272] אברהם יצחק ויעקב משה אהרן דוד ושלמה, הוא יברך את האשה היולדת פלונית בת פלונית, עם בתה הנולדה לה למזל טוב, בעבור שבעלה עלה לתורה, בשכר זה הקב"ה ימלא רחמים עליה, להחלימה ולרפאותה ולהחזיקה ולהחיותה, וישלח לה מהרה רפואה שלימה מן השמים לכל איבריה וגידיה, בתוך שאר חולי ישראל, רפואת הנפש ורפואת הגוף, השתא בעגלא ובזמן קריב; ואת בתה הנולדה לה למזל טוב לאורך ימים ושנים, יקרא שמה בישראל פלונית בת פלוני, ויזכו אביה ואמה לגדלה לחופה ולמעשים טובים, ונאמר אמן"^[273].

גוי בעניין ליילד גוי, ובעניין גויה מיילדת - ראה ערך גוי

בענייני אורח חיים

ברכת 'הטוב והמטיב' וברכת 'שהחיינו' ראה ערך ילוד

ברכת הגומל יש הסבורים, שיולדת איננה מברכת כלל ברכת הגומל^[274]. נימוקיהם: הלידה היא מצב טבעי, וכולן ניצולות מזה, אין חטא בהריון ובלידה, ולכן לא שייך לומר 'לחייבים', האשה היא נידה לאחר לידתה; ויש הסבורים, שבאופן עקרוני יש חיוב בברכת הגומל לאחר לידה, כדין כל מי שניצל מסכנה, אבל נחלקו בשאלות מעשיות שונות, כגון מי מברך, מה נוסח הברכה, והיכן מברכים:

יש הסבורים, שיכווין הבעל בברכת התורה כשאומר ברכו את ה' המבורך להוציא אשתו, והיא תענה אמן^[275]; יש נוהגים, שהבעל מברך ברכת הגומל, והאשה היולדת עומדת בעת הברכה ועונה אמן, ובנוסח הברכה יאמר הגומל לחייבים טובות שגמלך כל טוב, ואם בירך שלא בפניה יאמר שגמל לאשתי כל טוב^[276]; מנהג ירושלים, שמזמינים מנין לבית היולדת, ומתפללים ערבית, ולאחר התפילה מברכת היולדת ברכת הגומל בפניהם או בחדר סמוך^[277]; ויש הנוהגים שהאשה עומדת בעזרת הנשים ומברכת אחרי התפילה, וכולם עונים^[278].

יש מי שכתבו, שיולדת לא תברך ברכת הגומל לפני שבעה ימים מלידתה, אבל איננה צריכה לחכות שלושים יום, אלא תיכף לאחר שמרגישה בעצמה שחזרה לאיתנה, תברך ברכת הגומל^[279].

אמירת פסוקי קרבן יולדת יש אומרים, שאשה שילדה צריכה לומר את פסוקי הקרבנות של יולדת עשירה שבתחילת פרשת תזריע, בבחינת 'ונשלמה פרים שפתינו'^[280], כמו שאומרים אתת הפסוקים הנוגעים לקרבנות חטאת, אשם עולה וכד'^[281].

שבת^[282]

מניעת לידה בשבת חסידים הראשונים לא היו משמשין מיטותיהן אלא מרביעי ואילך, שלא יבואו נשותיהן לידי חילול שבת^[283], ואין זה אלא מידת חסידות^[284]. יש מי שכתב, שיתפלל אדם על אשתו המעוברת שהגיעה לחודש התשיעי, שלא תלד בשבת, כדי שלא יצטרכו לחלל את השבת, וכן על בתו וכלתו^[285].

עליה לתורה יש מי שכתבו, שיש חיוב על הבעל לעלות לתורה ביום ארבעים ללידת זכר או ביום שמונים ללידת נקבה^[286], ונודב צדקה למקום תורה, שהוא כעין קרבן יולדת, שהאשה היתה צריכה להביא בימים אלו בעת שבית המקדש היה קיים^[287]. וכן נהגו המדקדקים שהבעל קורא לעצמו בפרשת תזריע מעניין היולדת, כי אמירה במקום קרבן, ודווקא אם כבר טבלה היולדת והיא טהורה, ולכן בימינו אין לומר את פרשת היולדת, כי הנשים בדרך כלל עדיין טמאות, ולא שייכות עדיין בקרבן^[288].

הקדמת לידה מעוברת שמלאו חודשי הריונה ולא ילדה עדיין, מותר לטפל בה כדי להקדים את לידתה על ידי תרופות מתאימות, אם אמנם הרופא אומר שמבלי זה יש סכנה לחייה, או לחיי עוברה^[289], ודבר זה מותר, אפילו אם על ידי כך יתכן שתלד בשבת^[290].

הכנות ללידה אשה שהגיעה לחודש התשיעי להריונה, טוב וראוי שתכין בכל ערב שבת את הדברים הנחוצים לה במקרה שתלד בשבת^[291].

הגדרת יולדת כחולה היולדת הרי היא כחולה שיש בה סכנה, ומחללים עליה את השבת לכל מה שהיא צריכה^[292], ומחללים את השבת על היולדת, בין שילדה וולד חי, ובין שילדה וולד מת^[293]. אכן, מכיוון שהסכנה של היולדת נובעת ממצב טבעי, ורוב הנשים אינן מתות בלידתן, הצריכו חכמים לעשות כל מה שאפשר בשינוי^[294], או על ידי גוי^[295], אך אם יש חשש סכנה או עיכוב בעשיית הדבר בשינוי, או על ידי גוי, או שהמלאכה לא נעשית בזריזות עם השינוי כמו ללא השינוי, מצווה לעשות בלא שינוי, למהר הדבר בכל כוחו^[296]. אין דין שינוי אלא ביולדת כדרך כל הארץ, אבל במקשה לילד, ומסוכנת וחלשה על פי נשים בקיאות, או על פי רופא בקי, אינה צריכה שינוי כלל^[297]. יש מי שכתב, שהחיוב לשנות הוא באיסורי תורה, אבל באיסורי דרבנן אין חייבים לשנות גם ביולדת^[298]. יש מי שהבחין ביולדת שני דינים: תהליך הלידה, עד שעה שהדם שותת ויורד, הוא מצב של סכנה, אלא שאז יש לעשות צרכיה בשינוי, משום שכעת עדיין איננה בסכנה, אלא שעלולה להסתכן; לעומת רגע הלידה ממש, היינו משעה שהדם שותת, שאז דינה ככל חולה שיש בו סכנה, ואין עושים בשינוי, לשיטות הפוסקים הסבורים, שאין לשנות בחולה שיש בו סכנה^[299].

טירוף הדעת מחללים שבת עבור יולדת גם כדי ליישב דעתה, ולמנוע טירוף דעתה, אף על פי שמבחינה רפואית הדבר איננו נחוץ, ואפילו חילול שבת באיסורי תורה, כגון להדליק נר, כשהיולדת היא סומא^[300]. וביולדת אפילו אינה אומרת כלום, מדליקים לה נר, כי ידוע שזה מיישב את דעתה^[301], ולא די שיאמרו לה שהדליקו הנר, אלא צריך באמת להדליק הנר^[302].

זמן לידה להגדרת יולדת כחולה יש דברים, שמחללים עליהם את השבת עבור יולדת רק משהופיעו שלושת סימני הלידה^[303]; ויש דברים, שעושים גם בשלבים מוקדמים יותר של תהליך הלידה. הכלל הוא, שדברים אשר אפשר לעשותם בלי איחור ועיכוב, ממתינים עד להופעת הסימנים הללו, אבל דברים שאם ימתינו יגרמו נזק, מותר לעשותם משעה שמרגשת קצת בלידה, ואפילו בספק^[304].

דברים שאין לעשותם אלא עד שיופיעו שלושת הסימנים כוללים הדלקת הנר, שחיטה, בישול, שחיקת סממנים, קשירת החבלים שתתלה עצמה בעת הלידה^[305], וכן הפעלת מזגן, הדלקת תנור, שימוש במעלית, כניסת בעלה הכהן לבית החולים, היתר אכילה ביום הכיפורים^[306]. מאידך, הפעולות הבאות מותרות גם קודם להופעת שלושת הסימנים: לטלפן לאמבולנס או למונית כדי לקחתה לבית החולים, לנסוע לבית החולים, להזמין רופא, לבדוק את סוג הדם, להפעיל את המכשיר לניטור דופק העובר, וכן מותר לבעלה ללוותה לבית החולים במכונית אם היא מבקשת זאת^[307].

סימני לידה יש מי שסיכם את הסימנים לתחילת תהליך הלידה, שהם קודמים לשלושת הסימנים המובהקים ללידה: צירים סדירים, המופיעים בהפסקות של 20-15 דקות בין ציר לציר; צירים ראשונים, ואפילו בלתי סדירים, ביולדת היודעת מניסיון קודם, שתהליך הלידה אצלה נמשך זמן קצר בלבד, או שהסתכנה בעבר בתהליך הלידה; פקיעת הקרומים וירידת מים, אפילו אם אין לה צירים^[308]; הרגשת לחץ פתאומי וכבד כלפי מטה, גם ללא צירים; המלצת רופא או מיילדת. בוודאי שדין זה נכון אם מתעוררים סימנים של סכנה לאם, כגון דימום פתאומי וחזק, חום גבוה, חולשה כללית עד עילפון, או מחלה נפשית חריפה, וכן כאשר מתעוררים סימני מצוקה וסכנה לעובר, כגון היעדר פעימות הלב, או היעדר תנועות העובר^[309].

נסיעת יולדת ומלווים בשבת ^[310] - אין להמתין לשלושת הסימנים של לידה^[311] כדי לנסוע לבית החולים, אלא מיד כשמרגישה שמתחיל תהליך הלידה^[312], ואפילו אם יש ספק בדבר, תיסע לבית חולים^[313].

יולדת שהגיעה לבית החולים בשבת, והתברר שאין היא מוכנה ללידה, אסור לה לחזור בשבת לביתה במכונית שנוהג בה יהודי, אלא אם כן הוא נהג אמבולנס, שממילא חוזר לתחנתו, ואפילו הוא ישראל, בתנאי שלא יוסיף באיסורי שבת עבורה; ואם אין לה מקום לשהות בו בבית החולים, והיא מצטערת, וביתה הוא בתחום שבת, מותר לה לחזור עם נהג גוי^[314].

יש מי שכתבו, שמעיקר הדין אין היולדת חייבת לעזוב את מקום מגוריה בערב שבת, כדי להימצא בקרבת מקום לבית החולים, אבל מידת חסידות היא שתהיה היולדת סמוך ללידתה במקום קרוב לבית חולים, כדי שתימנע מחילול שבת בנסיעה, ואם הניתוק ממשפחתה ומביתה גורם לה צער, או שיש קושי בדבר, רשאית להישאר בביתה; אכן אם כבר הרגישה כאבי לידה בערב שבת, נכון שתיסע לבית החולים, או למקום קרוב לו, לפני השבת^[315].

מותר לבעלה של היולדת, או לכל אדם שיש לה אימון בו, לנסוע עמה לבית החולים, ומותר לעשות כן גם אם כבר נמצא במכונית אדם אחר, שיכול לעזור לה בעת הצורך^[316], ואף אם אומרת שאינה צריכה ליווי, אף על פי כן מותר לנסוע עמה, שמא תפחד אחר כך, ותבוא לידי סכנה^[317]; ויש מי שכתב, שהיינו דווקא בלידה ראשונה, או אם אינה מתנגדת, אבל אם כבר ילדה בעבר, וכעת אומרת שאינה צריכה שבעלה יתלווה אליה - אין להתיר^[318]. וכן מותר ללוותה אף במכונית נפרדת, אם אין שום אפשרות להצטרף במכונית או באמבולנס המסיע אותה ממילא^[319].

יולדת רשאית לנסוע לכתחילה לבית החולים שנרשמה בו ללידה, ואפילו אם יש בית חולים קרוב יותר, אם היא סבורה שהטיפול יהיה טוב יותר בבית החולים שנרשמה בו^[320], אבל אסור לעשות כן משום חישובים כספיים גרידא^[321].

יולדת שיש לה אפשרות ללדת בבית, מכל מקום מותר לחלל שבת בנסיעה לבית חולים בשבת, שהוא עדיף מבחינה רפואית, וכן כדי להרגיע את דעתה של היולדת, שכן כיום מקובל שנשים יולדות בבית חולים^[322].

מלאכות הקשורות ללידה מלאכות רבות מתבצעות בשעת לידה, כגון הדלקת האור, רישומים שונים, קביעת סוג הדם, חוקן, קילוח שערות, רחיצה, עירוי, זריקות, ניקוב השלפוחית, בדיקות דם, הפעלת מכשירים, הרחבת פתח יציאת העובר, חיתוך הטבור וקשירתו^[323], ודינן כמו בכל חולה שיש בו סכנה^[324]. אכן, ישנן מלאכות שהן מיוחדות ליולדת בתהליך הלידה, ואלו הן:

עצם הוצאת התינוק מהרחם בתהליך הלידה - יש אומרים, שיש במעשה המיילדת איסור תורה^[325]; ויש אומרים, שיש בזה רק איסור מדרבנן^[326].

גילוח השערות - לכתחילה תגלח את שערותיה לפני השבת, אבל אם לא גילחה, מותר לגלח בשבת^[327].

מותר להזריק ליולדת תרופות לשיכוך כאבים בשבת, ואם כבר הופיעו שלושת סימני הלידה, מותר אף לחלל שבת כדי להביאם, וכן מותר להזריק משככי כאבים לתעלת השדרה^[328].

מותר לפקוע את הקרומים, כשיולדת מוכנה ללידה^[329].

מותר להפעיל מכשיר ניטור של דופק העובר ותדירות הצירים^[330], וכן מכשיר דופלר^[331], גם לפני הופעת שלושת סימני הלידה. אכן, מכיוון שהדבר כרוך באיסורי תורה אחדים, כגון מבעיר, בונה, רושם, מבשל, מחתך, מכבה, משמיע קול, יש להפעיל מכשירים אלו על ידי גוי, או כלאחר יד, אם אפשר^[332], ואם אין חשש סכנה בדחיית הניטור, עדיף לדחותו למוצאי שבת^[333].

בחיתוך להרחבת פתח היציאה לוולד^[334], יתכן שיש איסור תורה, ומכל מקום נותר לעשותו בשעת הצורך, כי הוא נחוץ להצלת הוולד^[335].

בחיתוך הטבור נחלקו תנאים^[336], אם הוא מותר בשבת אם לאו. יש מי שפסק להלכה לאיסור^[337], אך רוב הפוסקים פסקו להיתר^[338]. יש הסבורים, שחיתוך הטבור כרוך באיסור מלאכה מן התורה^[339]; ויש הסבורים, שאין בחיתוך הטבור בשבת איסור מן התורה^[340], ועל כל פנים קשירת הטבור אסורה מן התורה, אלא אם כן יעשו בשינוי או במהדק^[341], אבל אם אין אפשרות כזו, יש לקשור את הטבור בקשר כפול, מפני שיש סכנה לעובר אם הקשר איננו עומד^[342].

נהוג לסרק את שיער היילוד, ולנקותו מהלחויות הדבוקות בו, ואסור לעשות זאת בשבת משום גוזז^[343].

ניתוח קיסרי כרוך בכמה מלאכות מן התורה, כגון כותב, בונה, מכה בפטיש, נטילת נשמה, גוזז, מחתך, קושר, כותב, מבעיר, משרטט^[344]. אכן, כאשר יש צורך רפואי, הן מחמת האם, והן מחמת העובר, ליילד בניתוח קיסרי, מותר לעשות זאת אף בשבת^[345], ובתנאי שהדבר נעשה בהסכמתה^[346].

הדלקת נרות שבת יש שכתבו, שנוהגים שיולדת איננה מדליקה נרות בשבת הראשונה, אלא בעלה מדליק ומברך^[347]; יש שנהגו, שמביאים לה נרות למיטתה, והיא מדלקת ומברכת^[348]; ויש שלא קבלו מנהג זה כלל, שאין לו יסוד^[349]; ונהגו העולם, שהאשה מדלקת נרות שבת בעצמה, גם בשבת הראשונה לאחר הלידה^[350], ובתנאי שתיזהר בנקיונה ובנקיון המקום^[351], ואם נמצאת בבית חולים, תדליק שם במקום שאוכלת^[352], אבל אם אינה יכולה לקום ממיטתה, ידליק בעלה במקומה^[353].

יש נשים שנוהגות להוסיף נר אחד לכל אחד מן הילדים הנולדים^[354]. ואם מנהג האשה להוסיף נר לכל ילד שנולד, ומנהג הבעל אינו כן, אם רצונה להוסיף מממונה, אין לעכב בעדה; ואם רצונה להוסיף מממונו, יכול לעכבה, אך משום שלום בית רצוי שיניח לה כמנהגה^[355].

זמנים בהגדרת יולדת כחולה שלושה ימים לאחר הלידה, היולדת היא בחזקת סכנה, ומחללים עליה את השבת; ואפילו אמרה איני צריכה, ואפילו אם גם הרופא אומר שאינה צריכה, כל זמן שאדם אשר מבין קצת בדבר אומר שצריכה, או אם דבר זה עושים בדרך כלל ליולדת, מחללים עליה את השבת; וכל שכן אם היולדת אומרת שצריכה, אפילו כשהרופא אומר שאין צורך בדבר, מחללים את השבת עבורה^[356]; אבל אם היולדת בעצמה אומרת שאינה צריכה, וגם הרופא וכל הבקיאים אומרים כך - יש אומרים, שאף על פי כן מחללים עליה את השבת^[357]; ויש אומרים, שבמקרה כזה אין מחללים עליה את השבת^[358].

מארבעה ימים ועד שבעה ימים גם כן דינה כחולה שיש בו סכנה, אלא שאם אמרה איני צריכה, אין מחללים את השבת בעניין זה; וכל זה באומרת במפורש איני צריכה, אבל בסתם - מחללים^[359]; ואם רופא או מיילדת אומרים שצריכה, פשוט שמחללים את השבת, אפילו אם היולדת אומרת שאינה צריכה; ואם שאר חברותיה אומרות שצריכה, והיא אומרת שאינה צריכה, ואין שם רופא - שומעים ליולדת; ואם היולדת אומרת שהיא צריכה, אפילו מאה רופאים אומרים שאינה צריכה - מחללים^[360]; ואם רק חברותיה הבקיאות קצת אומרות שצריכה, והיולדת או הרופא אומרים שאינה צריכה - יש הסבורים, שאין מחללים את השבת^[361], ויש אומרים, שגם במקרה כזה מחללים את השבת^[362].

משמונה ימים ועד שלושים יום, דינה כחולה שאין בו סכנה, ואפילו אומרת צריכה אני, אין מחללים עליה השבת^[363], אבל עושים כל צרכיה על ידי גוי, ואפילו דבר שהוא מלאכה גמורה מן התורה, ככל חולה שאין בו סכנה^[364].

אם נתגלה סיבוך חדש ביולדת, ויש חשש סכנה בדבר, מחללים את השבת עבורה גם לאחר שבעה ימים^[365].

פרטים בהגדרת הזמנים נחלקו הפוסקים אם מונים זמנים אלו לפי מספר השעות מעת לעת, שלפעמים מנין הימים הוא קולא, ולפעמים מנין השעות מעת לעת הוא קולא, ולהלכה הולכים תמיד לקולא, ככל דיני פיקוח נפש^[366].

וכן נחלקו הפוסקים, אם מונים ימים אלו מגמר הלידה, או משעת פתיחת הרחם^[367], ולהלכה גם כאן הולכים לקולא משעת גמר לידה, אלא שבדבר שאין במניעתו סכנה, יש להחמיר מתחילת הלידה^[368].

האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת , מביאים סכין, אפילו דרך רשות הרבים, וקורעים את בטנה, ומוציאים את הוולד, שמא יימצא חי^[369]. יש הסבורים, שדין זה לא נאמר אלא בשלב שהיולדת יושבת על המשבר, שאז כבר נעקר הוולד לצאת, ויש בו חיות^[370]; אך רוב הפוסקים סבורים, שאשה מעוברת, אף בטרם ישבה על המשבר, שמתה בוודאות, כגון התיזו ראשה בסייף, חייבים ליילד את העובר, גם אם אין לו חזקת חיים, ואפילו בשבת^[371].

תענית בכורים יש מי שהסתפק בדינו של בכור שנולד בניתוח קיסרי אם חייב בתענית בכורים בערב פסח^[372], ויש מי שצידד להקל^[373]. ומכל מקום הבא אחריו אף דרך הרחם, אינו צריך להתענות^[374].

חול המועד היולדת מותרת לכבס בגדיה בחול המועד, כי הם מתלכלכים תמיד^[375].

מותר ליולדת לגלח לפני הלידה בחול המועד^[376].

יום-הכיפוריםשגיאת ציטוט: חסר תג </ref> סוגר בשביל תג <ref>, אולם יולדת שתצטרך לאכול ביום-הכיפורים - יש מי שכתב, שאין לה מצווה לאכול בערב יום-הכיפורים^[377]; ויש מי שכתב, שגם חולה שיש בו סכנה חייב לאכול בערב יום-הכיפורים, אף על פי שלא יצום למחרת^[378].

זמן לידה יולדת לא תתענה ביום-הכיפורים משעה שיופיעו שלושת סימני הלידה^[379]. ויש מי שכתב, שיתכן שכבר משעה שכורעת ללדת, מותר לה לאכול לפי הצורך^[380].

הגדרת יולדת כחולה יולדת תוך שלושה ימים ללידתה מאכילים אותה כדרכה^[381]. יש מי שכתב, שמתחילים לספור את הימים משעת הלידה ממש^[382]; ויש מי שכתב, שמתחילים לספור מעת שאחזוה צירי לידה^[383]. ואף אם שלושת הימים מסתיימים בשעות הראשונות של ליל יום הכיפורים - יש מי שכתבו, שצריכה לאכול באותם שעות, ואסור לה לצום, למרות שאכלה לשובע בסעודה המפסקת^[384]; ויש מי שכתב, שאם הרופאים אומרים שלא יזיק לה הצום בשעות אלו, והיא מבקשת לצום, מותר לשמוע לה, אבל בסתם יש לומר לה שתצום^[385].

ולעניין מנין הזמן, אם הוא מעת לעת, או לפי הימים - יש הסוברים, שמחשבים ימים ולא שעות מעת לעת^[386]; ויש הסבורים, שמחשבים מעת לעת^[387]. האחרונים הכריעו שלמעשה יש להקל^[388], ומכל מקום יש להאכילה פחות פחות מכשיעור^[389].

אם אינה אומרת שצריכה לאכול - יש אומרים, שצריך להאכילה פחות פחות מכשיעור^[390]; ויש אומרים, שאין צריך להאכילה פחות פחות מכשיעור^[391]. ואף אם היולדת אומרת שאינה צריכה לאכול, והרופא אומר שצריכה לאכול, אין שומעים לה, ומאכילים אותה בעל כורחה^[392]; וכשהיא אומרת שאינה צריכה לאכול, וגם הרופא אינו דורש שתאכל, מאכילים אותה פחות פחות מכשיעור^[393], וכן אם דעת הרופא שצריכה לאכול, אלא שיכולה לאכול פחות מכשיעור, עושים כדעתו^[394].

יולדת מיום הרביעי ועד יום השביעי, אם אמרה צריכה אני לאכול, והרופאים אומרים שאינה צריכה, מאכילים אותה פחות פחות מכשיעור; וכן אם אומרת איני יודעת אם צריכה אני לאכול, או שאינה אומרת כלום, ואין מי שיאמר שאינה צריכה, מאכילים אותה פחות פחות מכשיעור^[395]; יולדת ששותקת, ואינה אומרת אם צריכה או לא צריכה - יש אומרים שאין מאכילים אותה, ויש אומרים שגם בסתם מאכילים אותה^[396]; אם אומרת שאינה צריכה לאכול, והרופא אומר שצריכה, או שהוא מסופק אם תסתכן, אף על פי שהוא מכיר את המחלה, מאכילים אותה; אם אמרה איני צריכה, ואין מי שאומר כנגדה, אין מאכילים אותה^[397].

סתם נשים מהימנות לקבוע אם היולדת צריכה לאכול, כי הן בקיאות בכך^[398], ומכל מקום רופא עדיף מנשים, ולכתחילה טוב שישאלו רופא^[399].

יולדת לאחר שבעה ימים מלידתה, הרי היא ככל אדם, ולפיכך אף אם אומרת צריכה אני לאכול מחמת צער הלידה, אין מאכילים אותה^[400]; אבל אם אמרה צריכה אני לאכול מחמת חולי, מאכילים אותה, כדרך שמאכילים כל חולה^[401]; וכן אם הרופא אומר שצריכה לאכול, מפני שמכביד עליה החולי, מאכילים אותה, אף אם היא אומרת שאינה צריכה^[402]; ואם הרופא אומר שמספיק שתאכל פחות מכשיעור, לא תאכל יותר^[403].

לידה בקיסרי היולדת בניתוח קיסרי, או שילדה לאחר רעלת הריון, יש לה לאכול על פי מה שיורו לה הרופאים, ואפילו לאחר שבעה ימים^[404].

נעלי עור יולדת כל שלושים יום לאחר לידתה מותרת לנעול נעלי עור ביום הכיפורים^[405]. יש מי שכתב, שמיילדת מותרת לנעול נעלי עור בכל יום כיפורים^[406]. וטעמו: מפני הצינה, שמא תצטרך לילך לאשה יולדת, שזה דבר מצוי ולא ידוע מראש.

רחיצה יולדת שהיא תדירה בדמים, פשוט שיכולה לרחוץ בשרה, הן מפני שהיא כחולה, והן מפני שזה נעשה לצורך הסרת טינוף^[407].

תשעה באב יולדת תוך שבעה ימים ללידתה, וכל שכן תוך שלושה ימים ללידתה, אסורה להתענות בתשעה באב, אפילו כשאומרת שאינה צריכה לאכול^[408].

יולדת לאחר שבעה ימים ותוך שלושים יום ללידתה, אינה חייבת לצום, אפילו לא אמרה צריכה אני לאכול, ואפילו כשברור לנו שלא תבוא לידי סכנה אם תתענה^[409], ומכל מקום אם מרגשת בעצמה שהיא בריאה וחזקה והתענית לא תזיק לה, חייבת להתענות^[410]; ויש מי שכתבו, שנוהגות היולדות להתענות תוך שלושים יום ללידתן, אפילו אמרה צריכה אני לאכול, כל זמן שאין להן צער גדול^[411]; ויש מי שכתב, שאולי היה זה בימים קדמונים, אבל עכשיו חלילה ליולדת להתענות בתשעה באב תוך שלושים יום ללידתה^[412].

יולדת אף שאינה מתענה בתשעה באב, תתענה כמה שעות, אכן אם גם זה קשה לה לא תתענה כלל^[413], דין זה הוא דווקא בתוך שלושים יום ללידתה, אבל בתוך שבעה ימים לא תתענה כלל^[414]. ומכל מקום ראוי שלא תתענג במאכל ומשתה, אלא כדי קיום הגוף^[415].

יולדת תוך שלושים יום ללידתה מותרת לנעול סנדל מעור בתשעה באב^[416].

יולדות ומניקות אינן חייבות לצער עצמן, ולמעט בתשעה באב במספר הכרים ששוכבות עליהם בדרך כלל^[417].

תשעה באב שחל בשבת ונדחה ליום ראשון - יש אומרים, שהיולדת בתוך שלושים ללידתה חייבת לצום כל היום^[418]; יש אומרים, שיכולה לאכול מחצות היום ואילך^[419]; אך להלכה פסקו, שיש להקל שלא צריכה לצום כלל^[420].

שאר תעניות יולדת תוך שלושים יום, פטורה משאר התעניות, ואפילו כשאינה מצטערת, ואין לה להחמיר ולצום^[421].

ברית מילה שחל באחד משלושת הצומות - שבעה עשר בתמוז, צום גדליה ועשרה בטבת - יכולים לברך על הכוס, והיולדת תטעום ממנו, כיוון שאיננה חייבת לצום בימים אלו, אבל ביום הכיפורים ובתשעה באב, שאין היולדת יכולה לשתות - יש מי שכתב, שאין מברכים כלל על הכוס^[422]; ויש מי שכתב, שמברכים על הכוס, ונותנים לתינוק הנימול לטעום מהיין^[423], וכן נוהגים למעשה^[424], ואם היולדת אינה צמה גם בימים אלו, נותנים לה לשתות^[425].

בין המצרים יולדת מותרת באכילת בשר בתשעת הימים שמראש חודש אב עד תשעה באב, ומכל מקום נהגו קצת יולדות שהבריאו לגמרי, להימנע מאכילת בשר ומשתיית יין משבעה באב ועד תשעה באב^[426], והיינו דווקא כשאינה חולה^[427].

יולדת אף שמתענה בתשעה באב אחר שבעה ימים, מותרת בליל עשרה באב בבשר וביין, ומכל שכן בתשעה באב שנדחה והיא מתענה, מותרת בבשר וביין בלילה^[428].

יולדת מותרת להתרחץ בתשעת הימים של חודש אב, ואפילו שבוע שחל בו תשעה באב, מלבד ביום תשעה באב עצמו^[429].

בענייני יורה דעה

נידה היולדת, בין ילדה חי, בין ילדה מת, ואפילו נפל, טמאה כנידה, ואפילו לא ראתה דם, שאין טומאתה משום דם, אלא הלידה עצמה מטמאתה^[430].

אשה בסוף הריונה, שאחזוה צירי לידה ופסקו - יש מי שכתב, שהיא אסורה לבעלה כנידה, עד שתספור שבעה נקיים^[431]; אך רוב הפוסקים סבורים, שאם לא מצאה דם, הרי היא טהורה, ומותרת לבעלה בלא טבילה^[432], ובפרט אם האשה נבדקה על ידי המיילדת ונמצא שהפתח סגור, ואין דם, שאז אין אפילו מנהג להחמיר^[433]. יש מי שכתב, שמהראוי לכתחילה להחמיר להצריכה לבדוק עצמה, אבל אם לא עשתה שום בדיקה, אין להחמיר כלל^[434], אך מכל מקום כל זמן שיש לה עוד צירים תכופים, הרי היא אסורה על בעלה^[435]; ויש מי שכתב, שאף לכתחילה אינה צריכה בדיקה, והיא טהורה לבעלה^[436]. ואם הרופא או המיילדת אומרים, שיש כבר פתיחה של שתי אצבעות או יותר, או שהיתה כבר ירידת מים - יש הסבורים, שצריכה שבעה נקיים^[437]; ויש הסבורים, שעדיין היא טהורה, כל זמן שלא הרגישה בזה, ולא מצאה דם, ואף אם היתה ירידת מים, אם לא ראתה שמעורב בהם דם, הרי היא טהורה^[438].

אשה מעוברת, ששמעו את קול העובר בוכה, הרי היא טמאת לידה מאותו זמן^[439]. הטעם: לפי שבוודאי הוציא העובר את ראשו מחוץ לפרוזדור, שאם לא כן לא יכול היה לבכות^[440]. ואם האשה אומרת שהתינוק היה בבטנה, הרי היא נאמנת, ואין זאת לידה^[441]. אבל אם היתה האשה ישינה, ובעלה שמע את קול העובר בוכה, הרי היא טמאת לידה^[442].

בענין בדיקה גניקולוגית של היולדת לפני תחילת הלידה, כדי לברר את גודל הפתיחה וכד' - ראה ערך נדה

טומאת לידה מדין תורה, היולדת בן טמאה שבעה ימים, ואחר כך טובלת, והיא טהורה עד אחר ארבעים יום ללידתה, אף אם תראה דם באותם הימים; והיולדת בת טמאה ארבעה עשר יום אחר לידתה, ואחר כך טובלת, והיא טהורה עד אחר שמונים יום מלידתה, אף אם תראה דם באותם הימים, שכל דם שתראה יולדת בתוך שלושים ושלושה ימים של זכר, או ששים וששה ימים של נקבה, הוא הנקרא דם טוהר, ואין מונע את האשה מבעלה, אלא טובלת אחר שבעה לזכר, או אחר ארבעה עשר לנקבה, ומשמשת מיטתה אף על פי שהדם שותת ויורד^[443]. ימים אלו צריכים שיהיו רצופים^[444]. ובימים שיושבת על דם טוהר, אינה צריכה בדיקה, שהרי אף אם תראה טהורה היא^[445].

אכן בזמן הזה החמירו חכמים להחשיב כל יולדת כאילו היא יולדת בזוב, וצריכה לספור שבעה ימים נקיים. לפיכך, היולדת זכר יושבת שבעה ימי טומאה ללידה, ושבעה ימים נקיים לזיבה; והיולדת נקבה יושבת שבועיים ימי טומאה ללידה, ושבעה ימים נקיים לזיבה, ואחר כך טובלת וטהורה לבעלה^[446]. וצריכה להמתין חמישה ימים לפני ספירת שבעה נקיים, ככל ראיית דם, ולא מספיק שתמתין ארבעה ימים, כמו בדם בתולים^[447].

אם לא ראתה דם בימי הלידה, שהם שבעה ימים לזכר, ושבועיים לנקבה, עולים לה לספירת הימים הנקיים לזיבתה, ומכל מקום אם נשלמו שבעת הימים הנקיים בתוך ארבעה עשר יום לנקבה, עדיין אסורה עד ליל חמשה עשר, שאז טובלת ונטהרת לבעלה, ואם טבלה קודם לכן, לא עלתה לה טבילה^[448].

וכן החמירו חכמים בזמן הזה לאסור כל הדמים שתראה בימי הטוהר, היינו שאם ראתה דם לאחר ספירה וטבילה, תוך ימי הטהרה לזכר או לנקבה, דינה כדין זבה, שכן אין לנו כלל דם טוהר בזמן הזה^[449], ואף שעניין זה הוא מנהג בלבד, ראוי לנהוג בו בכל החומרות של דם נידה, גם לענין ההרחקות שבין בעל לאשתו הנידה^[450].

ולענין הברכה על טבילה זו - יש הסבורים שלא תברך, הואיל ואין לטבילה זו מקור בתלמוד, ואין הוא אלא מנהג הגאונים^[451]; ויש הסוברים, שצריכה לברך על טבילה זו, כיוון שכל ישראל קבלוה עליהם, והוא מנהג בקום ועשה^[452].

היו מקומות שנהגו, שהיולדת איננה טובלת תוך ארבעים יום לזכר, או תוך שמונים יום לנקבה, אלא טובלת לאחר מלאות ארבעים יום ללידת זכר, או שמונים יום ללידת נקבה. יש שכתבו, שהנוהגות כן צריכות להמשיך במנהגן^[453]; אך רוב הפוסקים סבורים, שהוא מנהג טעות ושטות, והוא חומרא שמביא לידי קולא ולמכשולות רבים, ואף כתבו שהוא דרך מינות ואפיקורסות, וגם במקומות שנהגו כן, יש לבטל מנהגן, ובזמנינו נתפשט המנהג להקל, ואין נוהגים מנהג זה כלל, אלא מיד אחר הפסק טהרה, לאחר שפסקה לראות דם, תספור שבעה נקיים, ותטבול החל מליל שמיני ללידת זכר, או החל מליל חמישה עשר ללידת נקבה^[454]. ואשה שנהגה כמנהג הטעות הזה - יש הסבורים, שאיננה יכולה להתיר מנהגה, אפילו על ידי שאלת חכם^[455]; יש שכתבו, שיכולה להתיר מהגה בשאלת חכם בפתח וחרטה כשאר נדרים^[456]; ויש אומרים, שיכולה לבטל מנהגה אף ללא כל התרה^[457].

מעיקר הדין חייב הבעל לפרוש מאשתו בליל ארבעים ואחד ללידת זכר, או בליל שמונים ואחד ללידת נקבה, אף על פי שלא ראתה דם^[458]. יש הסבורים, שגם בזמן הזה צריך הבעל לפרוש מאשתו בזמנים אלו^[459]. אמנם רוב הפוסקים סבורים, שאין צריך לפרוש, מפני שבזמנינו אין בועלים כלל על דם טוהר^[460].

קביעת ווסת בימי טוהר של היולדת, אינה קובעת ווסת^[461]. אבל בזמן הזה, שנוהגים לאסור דם טוהר, אף היולדות קובעות ווסת בימי הטוהר^[462].

תשמיש יש מי שכתב, שיולדת שספרה שבעה נקיים וטבלה בתוך ימי הטוהר, ובשעת תשמיש עם בעלה בתוך ארבעים יום לזכר, או בתוך שמונים יום לנקבה הרגישה שהיא רואה דם, רשאי הבעל לגמור אותה ביאה כדרכו, ואינו חייב לשהות עד שימות האיבר ולפרוש באיבר מת^[463], אך רבים חולקים עליו^[464].

ראתה דם אשה שראתה דם שלוש פעמים מחמת תשמיש אחר הלידה, בין שראתה בשלוש לידות בכל פעם בביאה הראשונה שלאחר הלידה, ובין שראתה שלוש פעמים רצופות לאחר הלידה, הרי היא אסורה לבעלה עד שתבדוק בשפופרת, ואין תולים לומר שראתה הדם מחמת חולשת הלידה; ואם עברה ושימשה ושוב לא ראתה - יש אומרים, שמותרת לשמש עם בעלה גם לאחר הלידות הבאות, שתולים אנו לומר שראתה הדם מחמת מכת לידתה, כיוון שהוחזקה בביאות של היתר, ואפילו חזרה וראתה שלוש פעמים רצופות אחר לידה שלישית, מותרת לבעלה מיד לאחר לידה רביעית^[465]; ויש אומרים, שאין ביאות היתר שבינתיים מועילות להתיר אלא כשלא ראתה באופן רצוף שלוש פעמים, אבל אם ראתה בכל פעם שלוש פעמים רצופות לאחר הלידה, אין ביאת היתר שבינתיים מועילה, ואסורה לבעלה לאחר לידה רביעית^[466].

ראיית דם מחמת תשמיש לאחר הלידה אוסרת את האשה על בעלה דווקא לאחר ימי הטוהר, אבל יולדת שספרה שבעה נקיים וטבלה בתוך ארבעים יום ללידת זכר, או בתוך שמונים יום ללידת נקבה, אין דינה כרואה מחמת תשמיש, ואין להוציאה מבעלה משום כך^[467].

כתמים יולדת שספרה שבעה נקיים וטבלה, ואחר כך מצאה כתם יותר מגריס בתוך ימי הטוהר שלה - יש אומרים, שהיא מותרת לבעלה, ואין להחמיר בכתמים בימים אלו^[468]; אך רוב הפוסקים סבורים, שדין כתם זה ככל כתם^[469].

טבילה כל חייבי טבילות טובלים ביום, אבל נידה ויולדת טובלות בלילה^[470], והיינו שזמן טבילתה בליל שמיני לזכר, או בליל חמישה עשר לנקבה, וקודם לזמנים אלו לא עלתה לה כלל טבילה, אבל לאחר זמנים אלו יכולה לטבול גם ביום מן התורה, ורק מגזירת חכמים לא תטבול אלא בלילה^[471].

שימוש על ידי הבעל אשה בתחילת הלידה, שיש צורך לשמשה, ואין מי שישמשנה, מותר לבעלה לשמשה בדברים שיש לה צורך גדול^[472], ולכתחילה יעשה זאת על ידי הפסק בגד^[473].

יולדת שהיא נידה, וקשה לה להכנס לאמבולנס, עדיף שיתמכו בה נשים, ואם אין שם נשים, עדיף שיתמוך בה הנהג ולא הבעל^[474]; ואם אין אחר, מותר לבעל לתמוך בה, אפילו כשהיא במצב של חולה שאין בו סכנה^[475].

ניתוח קיסרי - היולדת בניתוח קיסרי, אם לא יצא דם דרך הרחם, אין היא טמאת לידה, ולא טמאת נידה וזבה, ואין לה ימי טוהר כלל; אבל אם יצא דם דרך רחמה, הרי היא נידה ככל יולדת^[476]. יש מי שכתב, שתחילת איסור נידה בניתוח קיסרי ללא שום סימני לידה לפני הניתוח הוא דווקא כשהרופא מתחיל לחתוך ברחם עצמו, ולא מתחילת הניתוח^[477]. עוד יש מי שכתב, שאם ישבה על המשבר ללדת קודם שעברה ניתוח קיסרי, יש לחוש שמא נפתח רחמה וראתה דם^[478], ויש שדחו דבריו, ובוודאי אם בדקה דרך הרחם, ולא ראתה דם, הרי היא טהורה^[479]. וכיום אין מציאות כזאת שאשה תעבור ניתוח קיסרי ולא תראה אפילו טיפת דם כחרדל דרך הנרתיק^[480].

הריון מחוץ לרחם אשה שאובחן אצלה הריון מחוץ לרחם, והעובר הוצא בניתוח, אין לה דין יולדת כלל, וצריכה להיטהר רק אם יצא דם דרך המקור ככל דין נידה^[481].

בעניין לידת אשת כהן בבית חולים - ראה ערך ילוד

גויה אין באשה גויה דין טומאת לידה^[482]; אבל לגיורת ושפחה יש טומאת לידה^[483].

גיורת נוכרית שילדה לפני שנתגיירה, ובתוך ימי טומאת לידתה נתגיירה, ואפילו יצאה פדחת וולדה בהיותה נוכרית, ואחר כך נתגיירה, אין נותנים לה ימי טומאה וימי טהרה, ואינה מביאה קרבן לידה^[484].

מילה לאחר ניתוח קיסרי יש אומרים, שאף הנולד בניתוח קיסרי נימול לשמונה ימים, ומילתו דוחה שבת^[485]; יש אומרים, שאינו נימול לשמונה, ואין מחללים את השבת למילתו^[486]; ויש מי שלא הכריעו בדבר, ולדעה זו נימול לשמונה, אבל אין מילתו דוחה שבת^[487], ונפסקה הלכה כדעה זו, היינו שנימול לשמונה, אבל אם חל יום השמיני בשבת, אינו דוחה את שבת^[488].

דין זה נכון גם ביחס ליום-טוב, וליום-טוב שני של ראש השנה. אכן ביחס ליום-טוב שני של רגלים - יש אומרים, שאף הם לא נידחים^[489]; ויש אומרים, שמילת הנולד בניתוח קיסרי דוחה יום-טוב שני של גלויות^[490].

בכור בניתוח קיסרי הנולד בניתוח קיסרי, והנולד אחריו כדרכו, שניהם אינם בכורים לכהן, ופטורים מפדיון הבן: הראשון, מפני שלא יצא דרך הרחם; והשני, מפני שקדמו אחר^[491].

אבלות יולדת שהיתה מרותקת למיטתה והיא אבלה, ואינה יכולה לנהוג כל דיני אבלות, אבל מיעטה בענייני שמחה, וגיהוץ ותיספורת וכיו"ב - יש מי שכתב, שצריכה לחזור ולנהוג דיני שבעה^[492]; ויש מי שכתב, שאין לדברים אלו שורש ומקור בפוסקים, ופשוט שאינה צריכה לחזור ולנהוג אבלות^[493].

יולדת שמת לה מת שחייבת להתאבל עליו, והיא יודעת על כך, אלא שאינה יכולה להתאבל מחמת חולשתה, אם פגע הרגל בתוך שבעה או בתוך שלושים, הרי הוא מבטל את השבעה או השלושים^[494]; ואם לא ידעה - צריכה לנהוג שבעה לאחר הרגל, אם הוא עדיין בתוך שלושים^[495].

יולדת אבלה מותרת ברחיצה, אבל אם אין לה צורך כל כך, יש להחמיר ביום הראשון לאבלות^[496].

יולדת כל שלושים יום ללידתה שהיא אבלה, מותרת בנעילת סנדל^[497].

אף אם הבעל אבל, רשאי הוא לנסוע עם אשתו לבית חולים כשצריכה ללדת^[498].

מעוברת שמתה יש מי שכתבו, שבזמנינו לא נוהגים ליילד את האשה שמתה, ואפילו ביום חול, לפי שאין בקיאים בקביעת רגע המוות של האם בדיוק מספיק להוצאת הוולד כשהוא חי^[499]. אכן, מפוסקי וחוקרי דורנו כתבו, שכיום אין לחשוש לחששות של הפוסקים הקודמים, היות ובזמן הזה ניתן לקבוע את המוות בוודאות, וכמו כן אפשר לקבוע שיש לוולד חיות גמורה, ואם כן מדובר בוודאי פיקוח נפש של העובר, ולכן חזר הדין לעיקרו, שצריך להוציא את עובר בניתוח קיסרי מאשה שמתה, ואפילו בשבת^[500].

מעוברת שמתה מות מוחי^[501], חייבים לנתחה בניתוח קיסרי ולהוציא את הוולד, גם אם יש חשש שלא יתפתח באופן נורמלי^[502]. באשר לתוחלת החיים ולאיכות החיים של היילוד, הדבר תלוי בגיל ההריון בעת מות האשה, אם הדבר קרה בגיל הריון מתחת ל-24 שבועות, אין כיום סיכוי סביר לחייו של היילוד, וקיים קושי ניכר להחזיק את האשה במצב של חימצון תקין לפרק הזמן הארוך הדרוש להבשלת העובר, אם כי תואר מקרה יוצא מן הכלל של אשה בשבוע 22.5 להריונה, שמתה מוות מוחי, והוחזקה בחיים ביולוגיים במשך 64 יום, עד שהוציאו את העובר בניתוח קיסרי, והוא היה תקין^[503]. אכן אם האשה מתה בין השבועות 28-24 להריון, יש הממליצים להחזיק את האם בתנאי חימצון וזרימת דם תקינים עד שבוע 28, ואז ליילד את העובר בניתוח קיסרי; ואם היא מתה לאחר השבוע ה-28 להריון, ניתן ליילד את העובר מיד לאחר מות האם בניתוח קיסרי, ואז ישנם סיכויים גבוהים מאד לא רק לעצם חיותו של הוולד אלא גם לתיפקודו התקין מבחינה פיסית ושכלית^[504].

אם היולדת טרם מתה, אלא שהיא גוססת, אסור ליילדה, אף על פי שגם היא וגם הוולד ימותו, כי אין לקרב את מותה, על פי הכלל ההלכתי שגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו^[505], וכל שכן שאסור ליילד אשה הסובלת ממחלה סופנית, כשקיים חשש שהניתוח הקיסרי יחיש את מותה, אף על פי שעלולה למות בקרוב, ואז ימות עמה גם הוולד^[506].

האשה שיצאה ליהרג, אם כבר ישבה על המשבר לאחר גמר דין, ממתינים לה עד שתלד, ואפילו הוולד ממזר^[507].

קבורת יולדת שמתה בלידתה יש אומרים, שנהגו שאין עושים לה תכריכין כשאר מתים, רק קוברים אותה בבגדיה, ולמעלה מהם סדין כשאר מתים, אבל אם כבר כלו הדמים לצאת, ואחר כך מתה, עושים לה כמו לשאר מתים^[508]; ויש כתבו, שבהרבה קהילות נוהגים לטהר כל יולדת, להלבישה תכריכים, להלבישה בבגדיה מעל התכריכים, ולמעלה מהם לכסותה בסדין^[509], ואפילו ביולדת שהדם עוד יוצא ממנה^[510].

יש נוהגים לקבור נשים שמתו בלידתן בשורה מיוחדת^[511].

לידה בבהמה עובר בהמה שהוציא ידו או רגלו, נאסר אותו האיבר לעולם, בין שחתכו קודם שתישחט אמו, בין שחתכו לאחר שנשחטה אמו, ואפילו החזיר אותו איבר למעי אמו, אסור משום טריפה; הוציא מקצת האיבר, ונשאר מקצתו בפנים, החלק שיצא אסור, והחלק שנשאר בפנים מותר, שאין לידה לאיברים; כל עובר שהוציא ראשו והחזירו, ואחר כך שחט את אמו, אין שחיטת אמו מועלת לו, והרי הוא כיילוד, וצריך שחיטה^[512].

בהמה שילדה וולד ראשון בניתוח קיסרי, והשני יצא כדרכו, שניהם אינם בכורים; ואפילו יצאה נקבה דרך הדופן, וזכר דרך הרחם, אינו בכור^[513].

לעניין פטר חמור שנולד בניתוח קיסרי, דינו שווה לבכור בהמה טהורה^[514].

הנולד בניתוח קיסרי פטור ממעשר בהמה, ואין הוא נכנס לדיר להתעשר^[515].

דיני טריפה בבהמה שיילדוה בניתוח קיסרי - ראה ערך רחם

בענייני אבן העזר

מזונות הבעל חייב במזונות אשתו היולדת במשך ארבעה שבועות לאחר הלידה^[516].

בעניין ייחוד הנוגע לנסיעה עם יולדת - ראה ערך יחוד

בעניין שימוש באמצעי מניעת הריון לאחר לידה - ראה ערך מניעת הריון

בעניני חושן משפט

ירושה בכור שיצא פדחתו בחיי אביו, אף על פי שלא יצא כל ראשו לאוויר העולם אלא לאחר מיתת אביו, הרי זה נוטל פי שנים^[517].

הנולד בניתוח קיסרי, והבא אחריו דרך הרחם, שניהם אינם בכורים לנחלה^[518].

נזיקין אם שאלו מכונית כדי להסיע יולדת לבית החולים, וניזוק הרכב - יש מי שכתב, שאם היולדת איננה במכונית, הרי השואל פטור מהנזק^[519], אבל אם היתה במכונית, חייבת לשלם^[520]; ומכל מקום אם היולדת עצמה ביקשה ממנו לקחתה לבית החולים, ייתכן שהיא חייבת לשלם עבור הנזק, אף על פי שלא היתה אז במכונית^[521].

אם הסיע אדם יולדת לבית החולים ביום חול, ונסע בקיצור דרך שלא על פי החוק ונקנס, אם המצב לא היה בהול, היולדת פטורה, אך אם ידעה ושתקה, הרי היא חייבת; ואם היתה הנסיעה בשבת, וקיצור הדרך נעשה כדי למעט בחילול שבת, היולדת חייבת לשלם את הקנס^[522].

המסיע יולדת, וכדי למהר לבית החולים צריך לנסוע דרך גינת נוי של חברו, אם חברו עומד שם, ויודע שצריך להציל יולדת, מחוייב הוא להרשות לבעל לנסוע על גבי גינתו, אלא שיוכל לתבוע אחר כך את הנזק מהבעל; ואם אין חברו יודע שנוסע להציל יולדת, אינו חייב להפסיד גינתו^[523].

בעניינים עתידיים

קרבן יולדת לאחר מלאת ימי טהרתה, היינו ביום ארבעים ואחד ללידת זכר, או שמונים ואחד ללידת נקבה^[524], מביאה היולדת כבש לעולה, ובן יונה או תור לחטאת^[525], וסדר ההקרבה הוא חטאת קודם לעולה, וכן מפריש וקורא שם לחטאת תחילה^[526]; ואם אין ידה משגת, מביאה שתי תורים, או שני בני יונה, אחד לעולה ואחד לחטאת^[527].

אחת היולדת וולד אחד או וולדות הרבה, הרי זו מביאה קרבן אחד לכולם, בתנאי שילדה את כולם בתוך ימי מלאת^[528].

יולדת שהביאה חטאתה ומתה, יביאו יורשים עולתה^[529]; אבל אם הביאה עולתה ומתה, לא יביאו יורשים חטאתה^[530], שהרי זו חטאת שמתו בעליה, שהולכת למיתה^[531].

טומאת יולדת היולדת זכר, ימי טומאתה הם שבעה, וטובלת בליל שמיני, והיא טבולת יום ארוך עד הערב שמש של יום ארבעים ללידתה, אבל אינה צריכה טבילה לאחר כלות הזמן הזה, שכל אותם הימים בתורת יום אחד הם, וכבר טבלה, וכששלמו הימים העריב שימשה, ומביאה קרבנותיה ביום ארבעים ואחד; היולדת נקבה, ימי טומאתה שבועיים, וטובלת בליל חמישה עשר, והיא טבולת יום ארוך עד הערב שמש של יום שמונים ללידתה, ומביאה קרבנותיה ביום שמונים ואחד^[532].

היולדת לעולם היא בטומאתה, ומטמאת אדם וכלים ומשכב ומושב, עד שתטבול, ואפילו נתאחרה כמה שנים בלא ראיית טומאה ולא טבלה, הרי היא בטומאתה^[533].

מחוסרת כפרה יולדת שטבלה והעריב שימשה, אף שעדיין לא הביאה קרבנותיה, שהיא נקראת מחוסרת כפרה, מותרת לאכול בתרומה, שאין הבאת הקרבנות מעכבת מלאכול בתרומה, אבל קדשים איננה יכולה לאכול עד שתביא את קרבנותיה^[534], והיינו עד שתביא את חטאתה, אבל עולתה אינה מעכבת אפילו בקדשים^[535].

סיכום טומאות נמצא שיש שלוש טהרות ביולדת: טהורה לבעלה אחרי שבעה ימים לזכר, או שבועיים לנקבה; טהורה לתרומה אחרי ארבעים יום לזכר, או שמונים יום לנקבה, כשהעריב שמשה; טהורה לקדשים אחרי הבאת קרבנותיה.

גיורת - גויה שנתגיירה לאחר הלידה, איננה חייבת בקרבן יולדת (חולין קלד. רמב"ם פ"א מהל' מחוסרי כפרה הי"א).

חרשת/שוטה - יולדת שהיא חרשת או שוטה, ואין לה בעל, פטורה מקרבן לידה (מנ"ח מ' קסח).

דרגת הטומאה - היולדת עצמה הרי היא אב הטומאה מן התורה, וכן דמה, רוקה, מימי רגליה מרכבה, ומושבה (רמב"ם ריש הל' מטמאי משכב ומושב).

טומאת וולד ובועל - הבא על היולדת טמא כמותה (תו"כ ויקרא יב ב; נדה לה:; רמב"ם ר"פ ג מהל' מטמאי משכב ומושב), אבל הוולד אינו טמא (תו"כ ויקרא יב, ב).

בית המקדש - יולדת שנכנסה להר הבית, עוברת בלא תעשה ולוקה פסחים סז.; רמב"ם פ"ג מהל' ביאת מקדש ה"ח. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך יד, עמ' תרלט, הע' 182-181, אם לוקה ארבעים או שמונים.).

פסח שני - יולדת היא אחת מהטמאים שנידחים לפסח שני פסחים צג.; רמב"ם ר"פ ו מהל' קורבן פסח).

הותרה מכללה - טומאת יולדת נחשבת בדין שהותרה מכללה, שכן אף כשהיא רואה דם, יש שהוא דם טוהר ומותרת לבעלה (יבמות עה. ורש"י שם).

טומאת היסט טומאת יולדת, כמו טומאת הזב, הזבה והנידה, מיוחדת היא בכך, שהיא מטמאה גם בהיסט, שכל המטמאים במשא אינם מטמאים אלא כשהאדם נושא את הטומאה, אבל היולדת וחבריה מטמאים גם אם הסיטו דבר טמא (שבת פג.; נידה מג.).

טומאה למפרע יולדת מטמאה למפרע מעת לעת או מפקידה לפקידה (נדה לט.; רמב"ם פ"ג מהל' מטמאי משכב ומושב ה"ד. וראה בתוס' נידה שם ד"ה והיולדת.

דיני טומאת לידה לאחר הפלות שונות - ראה ערך הפלה

קרבן בהמה שנולדה בקיסרי הנולד בניתוח קיסרי פסול לקרבן, ואם הקדישו, הרי זה כמקדיש עצים ואבנים, והרי הוא חולין לכל דבר, וימכר ויביא בדמיהם כל קרבן שירצה^[536].

הממיר קרבן בבהמה שנולדה בניתוח קיסרי, אין הקדושה חלה עליה, והרי זה כמי שהמיר בגמל או בחמור, ולפיכך אינו לוקה^[537].

פרה אדומה שנולדה בניתוח קיסרי - פסולה^[538].

עגלה ערופה - יש מי שכתב, שלידה בניתוח קיסרי פוסלת בה^[539]; ויש מי שכתב, שאין לידה בניתוח קיסרי פוסלת בה^[540].

הערות שוליים