קבלת שבת

מזמורים שונים מספר תהילים, בצרוף הפיוט "לכה דודי" ועוד, שנוהגים לאומרם עם כניסת השבת.

תוכנה

שישה פרקי תהלים פותחים את "קבלת שבת", כמניין ששת ימי המעשה. ראשון להם הפרק: "לכו נרננה לה'".

לאחר מכן אומרים את הפיוט: "לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה", שנתחבר על ידי המקובל רבי שלמה אלקבץ מצפת.

"קבלת שבת" מסתיימת בשני מזמורי תהילים: "מזמור שיר ליום השבת", ו"ה' מלך גאות לבש".

לאחר הקבלה

בני עדות המזרח וחלק מבני העדה האשכנזית, נוהגים לומר לאחר קבלת שבת את הפרק השני של מסכת שבת, הפותח במלים: "במה מדליקין". בני העדה האשכנזית המתפללים בנוסח ספרד, נוהגים לומר לפני ברכו של ערבית פרק מתוך ספר הזוהר. פרק זה דן בערכה ובקדושתה של השבת ועניין האחדות שבה ופותח במלה: "כגוונא".

תוספת שבת

מעת סיום אמירת "לכה דודי" כשאומרים "בואי כלה" (או מעת אמירת "מזמור שיר ליום השבת"), אין לעשות מלאכות שאסור לעשותן בשבת, ואפילו אם טרם שקעה השמש. לתוספת זו, שבה מוסיפים מן החול על הקודש ונאסרים בעשיית מלאכות לפני שהגיעה השבת, קוראים "תוספת שבת".

מקורה

המקור למנהג הוא מהאריז"ל שהיה יוצא עם בני חבורתו לשדה והיו אומרים נוסח קבלת שבת. מנהג זה התפשט בכל תפוצות ישראל. מכיוון שמדובר במנהג מאוחר יחסית נהגו להעמיד את החזן לקבלת שבת ליד הבימה ולא לפני העמוד.

גם בגמרא מסופר כי: "רבי חנינא מיעטף (רש"י: בבגדים נאים) וקאי (ועומד) אפניא (לפנות ערב) דמעלי שבתא (של כניסת שבת) אמר בואו ונצא לקראת שבת המלכה. רבי ינאי לביש מאניה (לבש בגדיו) מעלי שבת (מערב שבת) ואמר בואי כלה בואי כלה" (מסכת שבת קיט.).

וכן בהלכה נאמר: "בקצת מקומות נוהגין לצאת מבהכ"נ לעזרה ואומרים בואו ונצא וכו' [כנה"ג]. ואנו נוהגין שמהפכין פניהם לצד מערב כשאומרים בואי בשלום וכו' ונוהגין לעמוד אז ולעשות דוגמא כמו שמקבל פני אדם גדול" (משנה ברורה, רס"ב ס"ק י"ג)