מסיח לפי תומו

הגדרה

אדם, ואפילו גוי, נאמן על מה שמספר מעצמו כשלא מתכוון להעיד, ובלי ששאלוהו (הסוגיא בסוף יבמות, האריך בזה שב שמעתתא ז-ח).

לדוגמא, אדם שמספר על אדם אחר שמת, אשתו מותרת לינשא (סוף יבמות).

בדינים שונים

בדיני דרבנן, איסורים ועדות אשה (להתיר אשה להינשא) - נאמר דין מסיח לפי תומו (ט"ז יו"ד צח-ב).

בממונות נחלקו האחרונים: הט"ז (שם) כתב שלא מועיל, והשב שמעתתא (ז-י) כתב שמועיל.

מקור וטעם

טעמו הוא שכאשר אדם מסיח לפי תומו, מסתבר שדיבורו הוא אמת, וזה בירור המציאות האמיתית. וחקרו האחרונים האם הוא בתורת עדות, שחכמים תיקנו לסלק ממנו את הפסול, או דין נפרד (צפנת פענח (כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה תקנת חכמים אות סד) חקר בזה, חתם סופר אה"ע ח"ב קלא ד"ה ואב"ע: לא בתורת עדות).