פרשת וארא

פרשת וארא היא הפרשה השנייה של ספר שמות . היא קרויה לפי תחילת הפסוק השני של הפרשה:"וָאֵרָא אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (ספר שמות, ו',ג').

תחילת הפרשה בשובו של משה רבינו ממדיין כמו שמובא במדרש רבה:"ויצאו נוגשי העם ושוטריו (סוף פרשת שמות^[1] כיון שגזר כן הלך משה למדין ועשה ששה חדשים ואהרן היה יושב במצרים, ואותה שעה החזיר משה אשתו ובניו (במדין) [למדין] ^[2].

בהמשכה משה רבינו ואהרון הכהן מתבשרים על הגאולה לישראל, בהתאם לברית של עם ישראל עם האבות - לפי רש"י

• לאברהם אבינו בפרשת ברית המילה נאמר: ^[3] אני אל שדי וגו'. ^[4] ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך.
• ליצחק אבינו:^[5] כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם.
• ליעקב אבינו ואותה שבועה שנשבעתי לאברהם באל שדי ^[6]ב אני אל שדי פרה ורבה וגו' ואת הארץ אשר וגו', הרי שנדרתי להם ולא קיימתי:

ורבי עובדיה ספורנו מוסיף:"וְסִבָּה שְׁלִישִׁית לִגְאֻלָּתָם הִיא, שֶׁשָּׁמַעְתִּי נַאֲקָתָם וּתְפִלָּתָם בַּצַּר לָהֶם"

וכאשר הם מוכנים, הם באים לפני פרעה בדרישה, אשר יש מוכרת גם בתולדות אומות העולם :"... שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר שַׁלַּח אֶת-עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר ..." ^[7]. בעקבות סירובו של פרעה ליציאת בני ישראל, באו שבע מתוך עשרתמכות מצרים.

משכה של הפרשה הוא כשנה: בניסן ב"א תמ"ז היה מעמד הסנה. באייר הוכבדה העבודה ורק בחודש תמוז באה המכה הראשונה: "מכת הדם". מכת הברד, האחרונה בפרשה הייתה בחודש טבת ב"א תמ"ח.

תוכן הפרשה

בפרשה מובאים הנושאים הבאים:

1. הבשורה לעם ישראל על הגאולה הקרובה. לפי מאמרו של הרב ד"ר דניאל פרבר בארבע לשונות של גאולה כנגד ארבעה בנים
2. יחוסם של מנהיגי העם.
3. ההופעה בחצר פרעה של משה רבינו ואהרון הכהן, מופת התנין וחיזוק לב פרעה
4. המכות הראשונות- מכת הדם, מכת הצפרדעים ומכת הכינים
5. מכת ערוב - הרמב"ן כתב: "וכאשר יעלו החיות ממעונות אריות מהררי נמרים וישחיתו כל ארץ מצרים ראוי היה בטבעם שיבואו גם בארץ גושן, אשר היא מכלל ארץ מצרים בתוכה, לכך הוצרך לומר והפליתי את ארץ גושן, שתנצל כולה בעבור שעמי עומד עליה".
6. סיבוב שני - מכת הדבר ומכת השחין
7. מכת הברד - ותגובת פרעה:"חָטָאתִי הַפָּעַם יְהוָֹה הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים, ^[8] אך ללא תוצאה:"וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָֹה בְּיַד-משֶׁה" - ההמשך בפרשת בא

אזכור האבות

בתחילת הפרשה נאמר : "ואֵָרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יצְִחָק ואְֶל יעֲַקֹב בְּאֵל שַׁדָּי" רש"י מפרש ואומר: "אל האבות". שואלים מה הוסיף רש"י על הפשט. הרב מרדכי אליהו ^[9] כתב "ואולי זאת כוונתו (כאשר סיפר אליהו הנביא לרבי יהודה הנשיא) שצריך את כולם לשם אחד, ללמד שרק הכוח של שלושתם יחד יכול להביא גאולה". וכך כתוב בתלמוד שרק תפילת שלושת האבות ביחד עשויה להביא גאולה במסכת בבא מציעא^[10] :"מעשה על אֵלִיּהָוּ הנביא שהיה רגיל ללמוד בבית המדרש של רבי, וביום ר"ח אחד התעכב אליהו הנביא ולא בא. אמר רבי לאליהו הנביא: מדוע התעכבת מלבוא? אמר לו אליהו הנביא: הלכתי למערת המכפלה, הערתי את אברהם אבינו ושטפתי את ידיו כדי שיתפלל ואח"כ השכבתיו. וכן עשיתי ליצחק וכן ליעקב.

שאל אותו רבי: מדוע לא הערת את שלושתם ביחד? ענה לו אליהו הנביא: אם הייתי מעיר את שלושתם ביחד הם היו מרבים בתפילה ומיד היה בא המשיח שלא בזמנו, לכן לא ניתנה לי הרשות להעמידם יחד. משמעות המעשה הזה הוא שרק צירוף הכוחות של שלושת האבות ביחד : כוח של חסד וגם כוח של תפילה, גם כוח של לימוד תורה וגם קדושת ארץ ישראל - רק כשכולם ביחד מצטרפים - אפשר להביא גאולה לעולם.

את הדבר הזה צריך משה רבנו ללמוד כשהוא רוצה למלא את ציווי ה' להוציא את ישראל ממצרים ולהביא גאולה לעולם. לכן, בפרשה הזאת ובפרשה הקודמת העוסקות בגאולה מוזכרים שלושת האבות ביחד פעמים רבות.

שמות הקב"ה

בתחילת הפרשה מופיעה התגלות אלוקית תוך שימוש בשלושה "שמות" שונים של הקב"ה:"וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'. וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵ-ל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם." ^[11] השם הראשון הוא אֱלֹקִים (וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים) ולאחריו שם ה' (יֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'). בהמשך ְאֵ-ל שַׁדָּי ושוב שם ה' (וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם). אין ספק שהשימוש בשמות השונים אינו מקרי וכונה עמוקה טמונה בשינויי השם.

הרב שמעון גולן עוסק בנושא זה והוא הקדים ואמר שבנושא זה גופו עסקה פרופ' נחמה ליבוביץ ז"ל בספרה "עיונים בספר שמות". ראשית, עלינו לנסות להבין מהי המשמעות של "שמות" ביחס לקב"ה. כך שנינו בשמות רבה ^[12] : "אמר לו הקב"ה למשה: שמי אתה מבקש לידע? לפי מעשי אני נקרא. פעמים שאני נקרא בא-ל שדי, בצבאות, באלקים, בה'. כשאני דן את הבריות אני נקרא אלוקים, וכשאני עושה מלחמה ברשעים אני נקרא צבאות, וכשאני תולה על חטאיו של אדם אני נקרא א-ל שדי, וכשאני מרחם על עולמי אני נקרא ה', שאין ה' אלא מידת רחמים שנאמר: ה' ה' אל רחום וחנון."

על פי זה כותב הרמב"ם ^[13] : "כל שמותיו יתעלה הנמצאים בספרים כולם נגזרים מן הפעולות, וזה מה שאין העלם בו אלא שם אחד, והוא יו"ד ה"א וא"ו ה"א (שם הוי'ה) שהוא שם המיוחד לו יתעלה, ולזה נקרא שם המפורש, ענינו שהוא יורה על עצמו יתעלה הוראה מבוארת אין השתתפות בה."

ומעין זה כותב גם רבי יהודה הלוי ^[14]  :"כל שמות הא-לוה חוץ מן השם המפורש הם סיפורים ותארים נוספים על עצמותו, שכולם שאולים מההתפעלויות שהנבראים נפעלים מגזרותיו וממעשיו. כך הוא נקרא רחום כאשר ייטיב לאדם... כך הא-לוה מכונה אצלנו לפי בחינת פעולותיו; פעמים בשם א-ל חנון ורחום ופעמים בשם א-ל קנוא ונוקם, אם כי הוא יתברך אינו משתנה מתואר לתואר."

בדברי המדרש לעיל ראינו את ההבחנה בין שם אלוקים המייצג את מידת הדין (כשאני דן את הבריות אני נקרא אלוקים) לבין שם ה' המייצג את מידת הרחמים (כשאני מרחם על עולמי אני נקרא ה'). לפי זה יש בפסוק הראשון של פרשתנו מעבר ממידת הדין (וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶל מֹשֶׁה) למידת הרחמים (וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'). הסיבה לכך מובאת במדרש רבה :

"...לפי שכבר הודיע הקב"ה למשה שלא יניח אותם פרעה לילך, שנאמר ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ואני אחזק את לבו, ומשה לא שמר את הדבר הזה אלא בא להתחכם על גזירתו של הקב"ה והתחיל אומר ה' למה הרעות לעם הזה... ועל זה נאמר שאותה חכמה ודעת של משה של הוללות וסכלות היו, כי מה האדם שיבוא אחרי המלך, וכי מה היה לו להרהר אחר מידותיו של הקב"ה... ועל דבר זה בקשה מידת הדין לפגוע במשה. הדא הוא דכתיב: וידבר אלקים אל משה. ולפי שנסתכל הקדוש ב"ה שבשביל צער ישראל דבר כן חזר ונהג עמו במידת רחמים. הדא הוא דכתיב: ויאמר אליו אני ה'."

לשונות הגאולה

בני ישראל מגיבים לבשורת הגאולה באופו הבא: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-משֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה: " ^[15]. רש"י מפרש: מקצר רוח - "כל מי שהוא מיצר, רוחו ונשימתו קצרה ואינו יכול להאריך בנשימתו".

הרב בני לאו במאמרו על פרשת השבוע אדם הולך לפי שהכל הולכים ^[16] מסביר את את דבריו של רש"י על ידי הדגמת אדם הנמצא באמצע התקף של קוצר נשימה. "הוא מובהל לטיפול תרופתי מהיר וקצר טווח: זריקת סטרואידים או משאף. תוך כדי חיפוש אחר הטיפול המיידי עובר לידו אדם, ומספר לו על תרופה שמבקשת לטפל בבעייתו משורשה. התרופה נמצאת כעת בחו"ל ומיועדת להגיע לארץ בקרוב. מי יכול לשמוע לעצתו. אני נחנק ואתה מדבר אתי על תרופות עתידיות?"

שליטי מצרים לוחצים על עם ישראל ומשאירים אותו נטול נשימה. במצב שכזה אינו יכול להרים את הראש ולהבחין באפשריות לחילוצו ממצב זה. ולכן ה' מצוה את משה:" לכן אמֹר לבני ישראל אני ה'" . בסדר זה, אט אט, אולי יקלטו את הצפוי להם. רבי עובדיה ספורנו מפרט:

1. וְהוצֵאתִי אֶתְכֶם- מִתַּחַת סִבְלת מִצְרַיִם. מִיּום הַתְחָלַת הַמַּכּות יִשְׁקט הַשִּׁעְבּוּד.
2. וְהִצַּלְתִּי- בְּיום בִּיאַת רַעְמְסֵס, שֶׁתֵּצְאוּ מִגְּבוּלָם.
3. וְגָאַלְתִּי - בִּטְבִיעַת הַמִּצְרִים בַּיָּם, כְּמו שֶׁהֵעִיד בְּאָמְרו "וַיּושַׁע ה' בַּיּום הַהוּא" (להלן יד, ל) וְכוּ', כִּי אַחֲרֵי מות הַמְשַׁעְבְּדִים לא הָיוּ עוד עֲבָדִים בּורְחִים.
4. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם- בְּמַעֲמַד הַר סִינָי.

ואז יבוא השיא - הלשון החמישית: וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-הָאָרֶץ ^[17]- אל ארץ כנען

הנצי"ב מוולוז'ין בהעמק דבר מבאיר את השלבים שבלשונות הגאולה. שהרי "אי אפשר לצייר שיהא איש המוני - שהוא כעבד כנעני עומד בעבודת חומר ולבנים, ועלה במשך מועט למעלת ישראל, ראוי לעמוד במעמד הר סיני לקבל התורה במורה גדול של גילוי שכינה. ועל כרחך נדרשש להעלות דעתו וצלמו של האדם לאט לאט.

1. והוצאתי - במכת ערוב - הוסר קושי, הסבל העינוי - אך עדיין היו עבדים.
2. והצלתי - מכת הברד - הוסרה העבדות אך עדין לא נשלחו, שנאמר:"ולא שילח את בני ישראל" - מאז כתוב עם ישראל ולא "העם", ללמדנו שמאז החל להוקיר את ישראל והסיר מהם את העבודה. רק לא רצה לשלחםאלא להתנהד בהם בכבוד.
3. וגאלתי - מכת הבכורות - יציאה לחרות

"העמק דבר" מציין כי היה שלב נוסף בהקלה והוא ב"מכת הדבר" "עודך מסתולל בעמי , לאמור:ועודך מחזיק בם - ראה להקל עוד ועשה מסילות חדשות איך לצאת ידי חובתו ורק שלא לשלחם לגמרי". אתה מחפש מסילות איך לעשות עמהם רק לבלתי שלחם. ובתרגום יונתן נאמר:"עד כדון אנת מתרברב בעמי" מפרש מסתולל מלשון:"סולו לרוכב בערבות" - והכוונה שאחר שהקל הרבה מעבודת ישראל ולא היה כדאי השעבוד אלא בשביל כבוד, להשתבח בעמים, שישראל עם ה' - המה עבדיו.

יחוסם של אהרן ומשה

בטרם ייחלו הפעולות שיביאו ליציאת מצרים, מוצגים תןלדןת אַהֲרן וּמשֶׁה: "וְאֵלֶּה הַנִּכְבָּדִים מִכָּל בֵּית אֲבותָם הֵם הָאֲנָשִׁים שֶׁבְּדִין וּכְרָאוּי אָמַר ה' לָהֶם הוצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כִּי הָיוּ רְאוּיִים לִהְיות דִּבְרֵיהֶם נִשְׁמָעִים אֵצֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" - כתב רבי עובדיה ספורנו.

אלה ראשי בית אבותם ספר שמות ‏‏[18]
ראובן	שמעון	לוי
חֲנוֹךְ וּפַלּוּא חֶצְרֹן וְכַרְמִי (י"ד)	יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בֶּן-הַכְּנַעֲנִית (ט"ו)	גֵּרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי (ט"ז)

ולמה הוזכרו רק שלושת השבטים ? בפסיקתא רבתי מובא ההסבר : "אלו שלשה שבטים שגינה אותם יעקב בעת צוואתו, ייחסם עתה הכתוב להודיע שחשובים הם" - חזר הכתוב ויחסם כאן לבדם לומר שחשובים הם ולכן הוזכרו פה לאחר שבברכות יעקב לא זכו לכבוד הראוי.
"וּשְׁנֵי חַיֵּי לֵוִי שֶׁבַע וּשְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה" בן 137 שנה. למה נמנו שנותיו של לוי ? להודיע כמה זמן היה שעבוד מצרים, שכן כל זמן שאחד מן השבטים קיים לא היה שעבוד, שנאמר ‏‏^[19] "וימת יוסף וכל אחיו", ורק אחר כך ( ח) "ויקם מלך חדש" - ולוי האריך ימים על כולם.

---

בני לוי
בני גרשון	בני קהת	בני מררי
לִבְנִי וְשִׁמְעִי (י"ז)	עַמְרָם וְיִצְהָר וְחֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל (י"ח)	מַחְלִי וּמוּשִׁי (י"ט)

---

בני עמרם בן קהת ויוכבד בת לוי
מרים הנביאה	אהרן הכהן	משה רבינו

"וּשְׁנֵי חַיֵּי קְהָת שָׁלשׁ וּשְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה" - קהת בן לוי חי 133 שנה.
וּשְׁנֵי חַיֵּי עַמְרָם שֶׁבַע וּשְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה - עמרם בן קהת חי 130 שנה.
מסכום חיי קהת וחיי עמרם אומר "מדרש רבה" - אנו למדים על מושב בני ישראל ארבע מאות שנה. יוצא מכאן שסכום השנים נמנה לא רק "בארץ מצרים לבדה היו, אלא מיום שנולד יצחק". אם נחשב את שנות קהת, שהיה מיורדי מצרים ושנות עמרם ושמונים שנה של משה לא תמצאם ארבע מאות שנה וחוץ מזה, הרבה שניםחופפים בחיי האבות.

חזקוני עומד על כך שנאמר "ויקח עמרם את יוכבד דודתו ^[20] והוא מבאיר: מה שהסכים הקב"ה שיצא אדם גדול כמשה מלקוחי' (לקחים - מצוות) שעתיד להזהיר עליהן. לפי שאין מעמידים פרנס על הציבור אלא א"ל קופה של שרצים תלויה לו בצווארו, פן יתגאה על הציבור כמו שמצינו בדוד (מעשה תמר ותמר המואביה)

---

שאר בני לוי
וּבְנֵי יִצְהָר קֹרַח וָנֶפֶג וְזִכְרִי (כ"א)	וּבְנֵי עֻזִּיאֵל מִישָׁאֵל וְאֶלְצָפָן וְסִתְרִי

פרשן המקרא חזקוני כתב:"לא מנה את בני משה ובני חברון ובני איתמר "לפי שלא אירע בם מעשה". אבל מנה בני עמרם לפי שהוזכרו בתורה פעמים אחדות. ובני יצהר מנה היות והייתה מחלוקת עם בנו "קרח". וגם את בני עוזיאל - משום שנאמר :" ויקרא משה אל מישאל ואל אלפצן בני עוזיאל". אך את בני איתמר הוזכרו בדברי הימים בשל עלי הכהן.

---

משפחות הכהנים
וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת-אֱלִישֶׁבַע בַּת-עַמִּינָדָב אֲחוֹת נַחְשׁוֹן לוֹ לְאִשָּׁה (כ"ג)
וַתֵּלֶד לוֹ אֶת-נָדָב וְאֶת-אֲבִיהוּא אֶת-אֶלְעָזָר וְאֶת-אִיתָמָר
וּבְנֵי קֹרַח אַסִּיר וְאֶלְקָנָה וַאֲבִיאָסָף
וְאֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן לָקַח-לוֹ מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת-פִּינְחָס

ולמה מוזכר שהוא נשא את אחות נחשון - "מכאן למדנו הנושא אשה צריך לבדוק באחיה"

וכל זה בא להגיד לנו":"הוּא אַהֲרֹן וּמשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר הר הֶם הוֹצִיאוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל-צִבְאֹתָם הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא משֶׁה וְאַהֲרֹן" ("ו-כ"ז)

מכות מצרים

ערך מורחב - מכות מצרים

בפרשה מובאות שבע מתוך עשר מכות מצרים. אלו הם הפגעים שנגף הקב"ה את המצריים כדי להכריחם לשלח משם את בני ישראל. כאשר באה המכה, פרעה הבטיח לשלוח את ישראל מארצו. כאשר רפתה המכה ובאה הרווחה ותחרט. ה' הקשה את ליבו והוא לא הסכים לשלוח את עם ישראל, פעם אחר פעם והמטרה הייתה להראות את המופתים לעיני הגויים ^[21].

משכם של המכות הוא שנים עשר חודש, לפי המשנה:" אף הוא אמר חמישה דברים של שנים שנים עשר חודש. משפט דור המבול, שנים עשר חודש; משפט איוב, שנים עשר חודש; משפט המצריים, שנים עשר חודש ^[22]. מכת הברד נחלה בחודש אדר, המועד שבו השעורה - אביב והחיטה -אפילה.

להלן המכות הכלולות ב"פרשת וארא"

המכה	המקור	הבקשה	המכה	התוצאה	התגובה
דָם	ז', י"ז-כ"ד	"שַׁלַּח אֶת-עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר"	"הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר וְנֶהֶפְכוּ לְדָם"	"כִּי לֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מִמֵּימֵי הַיְאֹר"	"וְלֹא-שָׁת לִבּוֹ גַּם-לָזֹאת"
צְפַרְדְּעִים	ז', כ"ו-כ"ט ח', א'-י"א	"שַׁלַּח אֶת-עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי"	"נֹגֵף אֶת-כָּל-גְּבוּלְךָ בַּצְפַרְדְּעִים"	"וַתִּבְאַשׁ הָאָרֶץ"	"וְהַכְבֵּד אֶת-לִבּוֹ
כִנִּם	ח' י"ב-י"ט	(אין)	"וַיַּךְ אֶת-עֲפַר הָאָרֶץ וַתְּהִי הַכִּנָּם"	"הָיָה כִנִּים בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם"	"אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא"
עָרֹב	ח', ט"ז-כ"ח	" שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי"	הִנְנִי מַשְׁלִיחַ בְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמְּךָ וּבְבָתֶּיךָ אֶת-הֶעָרֹב	"וַיָּבֹא עָרֹב כָּבֵד בֵּיתָה פַרְעֹה וּבֵית עֲבָדָיו וּבְכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם תִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ מִפְּנֵי הֶעָרֹב אך לא בארץ גושן	מייד:"לְכוּ זִבְחוּ לֵאלֹהֵיכֶם בָּאָרֶץ" אך בהמשך:"וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת-לִבּוֹ גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת וְלֹא שִׁלַּח אֶת-הָעָם"
דֶּבֶר	ט', א'-ז'	"שַׁלַּח אֶת-עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי"	"בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בַּסּוּסִים בַּחֲמֹרִים בַּגְּמַלִּים בַּבָּקָר וּבַצֹּאן דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד"	"וַיָּמָת כֹּל מִקְנֵה מִצְרָיִם" וְהִנֵּה לֹא-מֵת מִמִּקְנֵה יִשְׂרָאֵל עַד-אֶחָד	"וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת-הָעָם"
שְׁחִין	ט',ח'-י"ב	(אין )	"וַיִּקְחוּ אֶת-פִּיחַ הַכִּבְשָׁן ...וַיִּזְרֹק אֹתוֹ משֶׁה הַשָּׁמָיְמָה	"שְׁחִין אֲבַעְבֻּעֹת פֹּרֵחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה"	" וַיְחַזֵּק ה' אֶת-לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם "
'בָּרָד	ט', י"ג-ל"ה	"שַׁלַּח אֶת-עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי"	" וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד כָּבֵד מְאֹד" "רַק בְּאֶרֶץ גּשֶׁן אֲשֶׁר-שָׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא הָיָה בָּרָד"	"וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל"	"וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל "

על טבע המכות:הדם

יש חוקרים המוצאים עדויות לכך כי "מכות מצרים" היו בחלקם בדרך הטבע. כתב על שמואל דוד לוצאטו: ויהפכו כל המים אשר ביאר לדם - קיימת דעה כי הדם וכל שאר המכות הם ענינים טבעיים העלולים לקרות במצרים בכל שנה ושנה. והנה תופעה ידועה היא כי מימי נילוס אחר שגאו מעל רמתם הרגילה ונשפכו על אדמת מצרים החודשי הקיץ נראים כ"אדומים ועבים" או בגלל הסחף של מי הנילוס מארצות חבש וסודן ואם מרוב השרצים המצויים במים והופכים לעיתים לבעלי תבע אדום. כך גם קורא בעוד ארצות. תופעות אלה "גורמים להמון העם להאמין בירידת דם מן השמים" כי גם יעלה ריחם וגם רעים לשתיה.

שד"ל סבור "כי לא ייתכן שיחשוב משה להטות לב המלך אליו ע"י ענינים טבעיים ההווים בכל שנה, אם לא היה עושה לפניו איזה מופת היוצא מנוהג שבעולם. והנה ידוע כי גם במעשה הנפלאות האל אוהב לשמור דרכי הטבע במקצת, וכן במכות מצרים ייתכן לפי דעתי שמדרך ארץ מצרים להיות בה כיוצא במכות האלה בצד מה, קצתן בשנה זו וקצתן בשנה אחרת.

והוא מסכם:" אפס כי בשנה ההיא נתקבצו ובאו כולן, וגם נתחדש בכל אחת מהן איזה ענין שלא היה מדרך הטבע. וכן כאן במכת הדם אנו רואים שנתחדש באדמימות המים ההם איזה ענין לרוע עד שמתה הדגה שבהם, מה שלא מצאנו בדברי עוברי ארחות ימים, וזו ראיה כי ביאוש המים והפסדם היה חזק הרבה יותר משאר שנים והיה יוצא מן המנהג הטבעי, וכאילו נהפכו המים לדם ממש." ^[23]

על הניסים

אחרי מכת הברד מספרת לנו התורה :"וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל" ^[24]. מכאן שהפשתים והשעורים שכבר הספיקו לגדול והתקשו - נשברו או בלשון רש"י: "כבר ביכרה ועומדת בקשיה ונשתברו ונפלו". לעומת זאת :" וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה" (ל"א*) - היות והם גדלות מאוחר יותר - "אפילת" והיו רכות הם לא נפגעו ממכת הברד.

הרב אביגדר הלוי נבנצל בשיחתו לפרשת וארא דן בנושא :חוקי הטבע למה נבראו והוא מצטט את מדרש תנחומא ^[25] :"יש מרבותינו שנחלקו על זאת ודרשו כי אפילות פלאי פלאות נעשו להם, שלא לקו". מכאן שקרה נס במכת הברד, דהיינו אפילת דהיינו: "פלאי פלאות".

ושואל הרב נבנצל, למה היה על הקב"ה למנוע את שבירת החיטה והכוסמת בגלל החסינות הטבעית שיש להם נגד הברד. למה השאיר על כנו חוק טבע אחד, הרי בשאר המכות הוא ביטל את חוקי הטבע, כדי שהמצרים יכירו בכוחו של הקב"ה. האמנם היה עליו למנוע את הפגיעה בחיטה ובכוסמת לא נכו ולטעון כי הסיבה לכך היא רכותן. הוא מונה לכך את הסיבות באות:

• כדי שיהיה לארבה מה לאכול כאשר ירד על מצרים, שהרי אם כל הצמחיה תפגע הארבה לא יבוא על מצרים ולא ניתן יהיה להכות את מצרים.
• כאשר עבדי פרעה אמרו לו :"הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם" ^[26] ופרעה כמעט נכנע, הייתה לא תושבה מן המוכן "עוד לא אבד התקוה": יש עוד כסמת, יש עוד חטה - משה עוד לא הצליח לשבור הכל, אין צורך לשלוח את בני ישראל.
• והסיבה הבאה, החשובה בעיני הרב , היא גם כאשר הקב"ה עושה ניסים, הוא משתדל להראות כאילו שיש סיבה טבעית לנס, כדי שמי שירצה לכפור בו, יוכל לעשות כן, שלא תתבטל הבחירה מבני האדם. והוא מסיים, לא צריך להיות רגילים לנסים, אחרת נאבד את ההתפעלות מהם.

על בחירה חופשית

סקירת מכות מצרים מעלה את השאלה: מהי היתה ההצדקה להעניש את פרעה על חטא שחטא בלי שהיה בידו חופש לבחור אם לחטוא ואם לאו ? שהרי נאמר:"ואני אקשה את לב פרעה".

משיב על כך הרב עזריאל אריאל באתר כיפה]:" יסודו של המוסר הוא ההכרה בבחירתו החופשית של האדם. אם גורם כלשהו - א-להי או טבעי - מאלץ את האדם לנהוג כך ולא אחרת, אין שום משמעות לציווי המוסרי, הן ממקור א-להי, והן ממקור אנושי. ודאי אין שום מקום לעונש על חטא או לגמול חיובי על מעשה מוסרי, ללא הכרה בכך שלכל אדם ישנה בחירה חופשית לעשות כך או ההפך."

לדעת הרמב"ם הל' ^[27] , אכן הקב"ה שלל מפרעה את כוח הבחירה: "אפשר שיחטא חטאים רבים, עד שיתן הדין שמונעים ממנו התשובה, הוא שאמר: 'השמן לב העם הזה', וכן הוא אומר: 'ויהיו מלעיבים במלאכי הא-להים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו, עד לאין מרפא'; לפיכך, 'אחזק את לב פרעה'...". שלילת הבחירה היא חלק מהעונש על החטא. החוטא מגיע למצב שבו החטא "משכפל את עצמו" והוא נענש על הכול.

רב סעדיה גאון ^[28] חולק על דעת הרמב"ם . לדעתו, אין מצב בו הקב"ה מאלץ את האדם לחטוא ומעניש אותו על כך, ומטרתו של הקב"ה בחיזוק לבו של פרעה - אחרת היתה: "בחיזוק הנפש, בבוא פגע מרעה ומשמועה, שלא יאבד מהם. כמו, 'ואני אקשה את לב פרעה', 'וחיזקתי את לב פרעה'. ונצטרך לחיזוק נפשו שלא יאבד במכות ההם, עד שישלמו לו שאר המכות...". פרעה באמת לא נענש בשל הסירוב. הסירוב הוא שיצר את האפשרות לתת לו את המכות הראויות לו על כל מה שעשה בעבר. אילו היה משחרר את בני ישראל לאחר מכה אחת, היה זה חוסר צדק משווע. עונש כה קל על פשע כה חמור?!

הרב עזריאל אריאל מקשה : מאחר שהקב"ה החליט לחזק את לבו של פרעה כדי שלא ישמע, לשם מה היה מקום להתרות בו ולהזהיר אותו לפני חלק גדול מן המכות? על כך עונה רס"ג: "כי שליחות הבורא אל הכופרים, אף על פי שהם לא יעשו אותה, המאמינים ושאר בני אדם נוסרו והתבוננו, כמו שבני אדם עד עתה ועד עולם מספרים ענין המבול, ואנשי סדום, ופרעה, והדומה להם". והרי זוהי כוונתו של הקב"ה במכות מצרים - להעביר מסר לכל האנושות, ובעיקר למצרים ולעם ישראל:"ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי ואת מופתי בארץ מצרים... וידעו מצרים כי אני ה' בנטותי את ידי על מצרים."

והוא מוסיף נופך אקטואלי מתחום החינוך: הסברה, שכנוע, לימוד משותף, דוגמא אישית, הטלת סמכות, מתן פרסים, ואף ענישה. דעות שונות ישנן בין המחנכים באשר לדרך הראויה בכל מצב, ובאשר למקומה הראוי של הענישה. אולם ניתן להסכים על שני דברים: שלפעמים היא נחוצה ומועילה, אולם יעילותה תלויה בפעולות נוספות היוצרות את ההקשר שבו היא מתבצעת. בין התנאים ההכרחיים לענישה יעילה ניתן לעמוד על שניים, המתקיימים כאן:

• האזהרה המלווה את העונש, שכן "אין עונשין אלא אם כן מזהירין".
• סמיכות האירועים. אזהרת משה את פרעה והכבדת לבו יוצרות חזרה מאולצת על החטא, ואז חשים הכול את הקשר ההדוק שבינו לבין העונש, ואז העונש הרבה יותר אפקטיבי.

ה"ברד" - מהו ?

מכת הברד, השביעית מתוך עשרת מכות מצרים נחשבת לקשה מיוחד. הכתוב מספר :"אֲשֶׁר לֹא-הָיָה כָמֹהוּ בְּמִצְרַיִם לְמִן-הַיּוֹם הִוָּסְדָה וְעַד-עָתָּה" ^[29]. ברד שלא מעולם בארצם של פרעה. תוצאותיה מתוארות בספר תהילים:"יַהֲרֹג בַּבָּרָד גַּפְנָם וְשִׁקְמוֹתָם בַּחֲנָמַל. וַיַּסְגֵּר לַבָּרָד בְּעִירָם וּמִקְנֵיהֶם לָרְשָׁפִים ^[30]. הנזק כלל את הצומח ואת החי, כמו שמובא במקרא:"וְאֵת כָּל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה הִכָּה הַבָּרָד וְאֶת-כָּל-עֵץ הַשָּׂדֶה שִׁבֵּר" (כ"ה).

הפטרת הפרשה

נושא ההפטרה הוא מעין המובא בפרשה: העונש על מצרים. בספר יחזקאל מתחילה ההפטרה:"כֹּה-אָמַר אֲדֹ' ה' בְּקַבְּצִי אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל מִן-הָעַמִּים אֲשֶׁר נָפֹצוּ בָם וְנִקְדַּשְׁתִּי בָם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם וְיָשְׁבוּ עַל-אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב" ^[31]. הוא מנבא על מפלת הממלכות מסביב לארץ ישראל ומגיע למצרים ומזכיר בפסוק את היאור מ"מכות מצרים" וכך הוא כתב:"לָכֵן הִנְנִי אֵלֶיךָ וְאֶל-יְאֹרֶיךָ וְנָתַתִּי אֶת-אֶרֶץ מִצְרַיִם לְחָרְבוֹת חֹרֶב שְׁמָמָה מִמִּגְדֹּל סְוֵנֵה וְעַד-גְּבוּל כּוּשׁ" (י"א). סופה יבוא וגם סוף מלכות בבל וההפטרה מסתיימת בהבטחה:"בַּיּוֹם הַהוּא אַצְמִיחַ קֶרֶן לְבֵית יִשְׂרָאֵל וּלְךָ אֶתֵּן פִּתְחוֹן-פֶּה בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ כִּי-אֲנִי ה'" ^[32]

הערות שוליים

פרשיות השבוע - חמשת חומשי התורה

ספר בראשית: בראשית, נח, לך לך, וירא, חיי שרה, תולדות, ויצא, וישלח, וישב, מקץ, ויגש, ויחי

ספר שמות: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים, תרומה, תצוה, כי תשא, ויקהל, פקודי

ספר ויקרא: ויקרא, צו, שמיני, תזריע, מצורע, אחרי מות, קדושים, אמור, בהר, בחוקותי

ספר במדבר: במדבר, נשא, בהעלותך, שלח, קרח, חקת, בלק, פינחס, מטות, מסעי

ספר דברים: דברים, ואתחנן, עקב, ראה, שופטים, כי תצא, כִּי-תָבוֹא, נצבים, וילך, האזינו, וזאת הברכה

עלוני פרשת השבוע