מקצת היום ככולו
|
|
בהלכה, מקצת היום ככולו הוא כלל האומר כי גם חלק מהיום נחשב ליום, ולכן כאשר חלות מסויימת תלויה במספר קצוב של ימים, ניתן להחשיבה גם אם החלה באמצע יום - או נסתיימה באמצע יום.
דוגמאות
אחת מהדוגמאות לכלל הוא בהלכות נזירות. לפי רב מתנה מספר הימים שבהם צריך מי שקיבל עליו נזירות לקיים דיני נזירות - הוא שלושים, כי כתוב בפסוק "נזיר יהיה", והמילה "יהיה" היא בגימטריה שלושים[[:תבנית:בבלי]].. עם זאת, סבור רב מתנה שאדם שקיבל עליו נזירות, וגילח את שערותיו ביום השלושים, יצא ידי נזירות, מכיוון שנהג נזירות בחלק הראשון של יום השלושים. חידוש מיוחד בכלל "מקצת היום ככולו" הוא בסוגיית נזיר זו, שבה נקבע כי לא רק שניתן להחשיב את החלק הראשון של היום השלושים ככולו של יום השלושים, אלא שניתן להחשיב עד יום השלושים עצמו לתחילת הנזירות השנייה, במקרה שנזיר קיבל על עצמו שני נזירויות. כלל דומה הוזכר גם על ידי רב, גם היא בהלכות נזירותנזיר טו א.
במיוחד ידוע הכלל בהלכות אבלות. נהוג כי ביום השביעי של שבעת ימי האבל, יושבים האבלים שעה קלה ומקבלים תנחומים ולאחר שקיימו את "מקצת היום ככולו", הם קמים מאבילות שבעת הימים, ועוברים לאבילות שלושים היום, הנוהגת בחודש הראשון של האבילות{{מקור|{{רמב"ם, שופטים אבל ז ב. וראה עוד בשיעורו של הרב עובדיה יוסף.}}. כמו כן מוזכר הכלל בנוגע לדין האומר שאם במהלך ימי השבעה או השלושים חל חג, החג דוחה את ימי האבילות לגמרי, ובלבד שכבר הגיעו ימי השבעה או השלושים והאבלים נהגו חלק מהם. לפי אבא שאול, אם ביום השמיני חל יום חג, נדחית מהאבלים תקנת ה"שלושים". הסיבה לכך היא, מפני שאומרים "מקצת היום ככולו", וממילא בוקרו של היום השביעי משלים את שבעת הימים, וחלקו השני של היום נחשב כבר חלק מימי השלושים, וכאמור, לאחר שחלו ימים השלושים, דוחה החג את גזירת השלושים מהאבלים ופוטר אותם מכך[[:תבנית:בבלי]]..
מחלוקת הראשונים
נחלקו הראשונים בגדר "מקצת היום ככולו", האם הכוונה היא שגם חלק מהיום נחשב ככולו, או שמא חלק מהיום גורר את שאר חלקי היום ומחשיב גם אותו כמו המקצת. לפי חכמי התוספות הכוונה היא שגם חלק מהיום נחשב ככולו, ולפי הרמב"ן והרשב"א הכוונה היא שהחלק הראשון של היום גורר את שאר היום והרי זה כאילו כל היום נתקיימו הדינים שהתקיימו בהתחלת היום. מסיבה זו, זבה שטבלה ביום השביעי שלה, לאחר ספירת שבעה נקיים ולאחר מכן ראתה שוב זיבה, הרי היא טהורה, מכיון שבהתחלת היום הייתה טהורה ופקעה ממנה דיני זיבה. לעומת זאת, בתחילת ספירת שבעה נקיים, לא ניתן להחשיב את חלקו הראשון של היום כטהור אם נטמאת הזבה בסוף היו, והרשב"א מסביר כי הכלל "מקצת היום ככולו" נאמר רק כאשר במקצת היום חלה חלות מסויימת של טומאה או טהרה, אך כאשר הייתה טהרה - כי לא הייתה טומאה, הרי הטומאה שבסוף היום גורמת למפרע ליום להחשב כיום "טמא"הראשונים הם ב[[:תבנית:בבלי]]..
באחרונים
לא תמיד נאמר הכלל מקצת היום ככולו. כך למשל, איל הכשר להקרבה רק בהיותו שתי שנים, אינו כשר להקרבה אם הוא ביום האחרון של השנה הראשונה. הסיבה לכך היא, שכאשר היום הוא רק אמצעי להשלים את ימות השנה, גם אם נאמר "מקצת היום ככולו", ניתן רק לומר שהיום כבר היה, אבל השנה עדיין לא נגמרה עד שיגמר גם סוף היום. מסיבה זו פוסק הרמב"םשמיטה ויובל יב לא שבדין בתי ערי חומה, שבהם נחלט הבית לקונה בשנה השנייה, לא נאמר הדין של מקצת היום ככולו, שהרי גם אם נאמר שהיום האחרון של השנה הראשונה עבר, עדיין לא נכנסה השנה השנייה[1].
הגבלות לכלל והרחבתו
ההסבר של הכלל הוא, כאשר נדרשת חלות מסויימת החלה על ידי יום, רק חלק מהיום עשוי לבצע אותה חלות, כי גם חלק מהיום הוא יום. לא רק יום, אלא כל זמן קצוב המחיל חלות מסויימת, אם עבר חלק מהזמן - הרי הוא ככולו.
נחלקו הפוסקים האם ניתן לומר "מקצת היום ככולו" גם ביום האחרון של י"ב חודשי האבילות. התרומת הדשןסימן רצ"ב, קובע שלא ניתן לומר על היום האחרון שמקצתו ככולו, כי אם כן, היינו צריכים לומר ש"מקצת החודש ככולו", כי מכיוון דין האבילות מוזכר בתלמוד כ"י"ב" חודש" נמצא שהוא תלוי במספר החודשים העובר ולא במספר הימים, וברור וידוע שאין כך ההלכה. אך הרדב"ז[2] מביא את דבריו והוא חלוק עליו, והוא סובר שהמספר "12" חודש הוזכר רק כסימן מקוצר למספר הימים - 355 יום. הוא קובע שלמרות שהתרומת הדשן נחשב לפוסק נכבד וחשוב, להלכה הוא קובע שניתן להקל ולומר שניתן לומר גם כאן "מקצת היום ככולו", מפני שספק דרבנן לקולא. לעומת זאת, בערוך השולחן נפסק להלכה להחמיר[3].
קישורים חיצוניים
- הרב ברוך בענדט גאיטיין, כלל קי"ח - מקצת היום ככולו, בספרו "כסף נבחר" חלק שלישי
הערות שוליים
הערות שוליים
- ↑ שיעורי רבי משולם דוד הלוי סולובייצ'יק על מסכת ערכין דף ל"א ע"א.
- ↑ שו"ת רדב"ז אבן העזר סימן תתצ"ה (תנ"ד)
- ↑ יורה דיעה שצ"ה.