פרשני:בבלי:ברכות ה ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ברכות ה ב

חברותא

וקובר את בניו, מוחלין לו על כל עוונותיו.  59 

 59.  אמר "כל העוסק" וכו' לפי שמצינו שלשה מיני עוונות בפסוק "נושא עוון פשע וחטאה", והעוסק בשלשה דברים אלו נמחלין לו שלשה מיני עוונות [עיון יעקב].
אמר ליה רבי יוחנן לאותו אמורא: בשלמא העוסק בתורה וגמילות חסדים מוחלין לו, שכן מצינו דכתיב [משלי טז ו]: "בחסד ואמת יכופר עוון", "חסד" זו "גמילות חסדים", שנאמר [משלי כא כא]: "רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד".  60  "אמת" זו תורה כמו שנאמר [שם כג כג]: "אמת קנה ואל תמכור", והכוונה היא לתורה  61 . ואם כן, מצאנו שתורה וגמילות חסדים מכפרות עוון. אלא "קובר את בניו", מנין לנו שדבר זה מכפר עוונות?

 60.  "גמילות חסדים" היא שגומל חסד בגופו או בממונו, כגון שמלוה מעות. ו"צדקה" היינו שנותן לעני כגון מעות [סוכה מט ב]. ויתכן שכוונת הראיה מהפסוק היא ממה שנאמר בו גם "צדקה" וגם "חסד", משמע שהכוונה ב"חסד" היא לגמילות חסדים. וראה בעץ יוסף ובפירוש ה"רי"ף" שכוונת הגמרא להוכיח שכוונת הפסוק שהעוון מתכפר בזכות החסד שעשה החוטא, ואין הכוונה לחסד ה' שמכפר עוון.   61.  כמבואר בבכורות [כט א] שיוציא הוצאות ללמוד תורה, אך כשבא ללמד לאחרים לא יבקש שכר.
תנא ליה ההוא סבא [שנה לו זקן אחד  62 ] משום רבי שמעון בר יוחאי: אתיא, נלמד בגזרה שווה "עוון" "עוון". כתיב הכא [בפסוק שהוזכר], "בחסד ואמת יכופר עוון", וכתיב התם [ירמיה לב יח, לגבי מיתת הבנים], "ומשלם עוון אבות אל חיק בניהם". כלומר, שבנים מתים בעוון אבות. ודורשים: כשם שכאן נאמר "עוון" ויש בו מחילת עוונות, כך גם לגבי "עוון" המוזכר לגבי מיתת בנים, יש בו מחילת עוונות.

 62.  י"א שהוא אליהו הנביא ראה תוס' חולין [ו א ד"ה אשכחיה].
ועוד בעניין זה: אמר רבי יוחנן: נגעים, נגעי צרעת הבאים על האדם, ובנים שמתו בחייו,  63  אינן יסורים של אהבה.

 63.  כך סברה הגמרא תחילה ובהמשך יתבאר.
שואלת הגמרא: ונגעים לא? וכי אינם יסורים של אהבה? והתניא: כל מי שיש בו אחד מארבעה מראות נגעים הללו [שאת ובהרת, ותולדותיהן], אינן אלא מזבח כפרה לכפר על עוונותיו. ואם הם מכפרים עוונות, ודאי הם יסורים של אהבה!  64 

 64.  הצל"ח דקדק מהוכחת המקשה שהם יסורים של אהבה שהרי הם מכפרים, שסבר יסורים שאינם של אהבה אינם מכפרים, ותמה על כך, שהרי ודאי יסורים של אהבה אין באים על חטא. וביאר, שהמקשה רק דייק את הלשון "מזבח כפרה", והגמרא הבינה שבא לכפר על הרהור, ואין זה אלא יסורים של אהבה. וראה ביאור ה"רי"ף ". ובתוס' הרא"ש הקשה, הרי מצינו בערכין [טז א] שנגעים באים על לשון הרע ושפיכות דמים וכדומה, וחטאת מצורע אינה באה על חטא כי כבר נתכפר בנגעים. הרי שנגעים באים על עוון, ואינם יסורים של אהבה.
מתרצת הגמרא: מזבח כפרה הוו, אכן הנגעים מכפרים את עוונותיו, אבל יסורים של אהבה, לא הוו.
ואי בעית אימא: הא לן [לנו, בני בבל], והא להו [להם, בני ארץ ישראל].  65  מה שאמר רבי יוחנן שאינם יסורים של אהבה, היינו לבני ארץ ישראל, שבה מצורע טעון שילוח מחוץ לשלשה מחנות, וכיון שבושתו מרובה, אין יסוריו נחשבים יסורים של אהבה. ומה שמצינו בברייתא שהם נחשבים מזבח כפרה ויסורים של אהבה, היינו למצורע בבבל [חוץ לארץ], שאינו טעון שילוח חוץ למחנה.  66 

 65.  כך פירש רש"י הנדפס בעין יעקב, וראה מהרש" א.   66.  כף פירש רש"י. והראשונים הקשו ששילוח מחוץ למחנות לא היה נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, ויכלה הגמרא לחלק בין זמן שהיובל נוהג לזמן שאין היובל נוהג. [ונחלקו תוס' ורשב"א אם גם בזה"ז נוהג שילוח חוץ למחנה. וראה צל"ח וזכרון שמואל פג שתלוי אם השילוח משום קדושת מחנות או מחיצות, ונ"מ לענין שילוח מירושלים]. ורב האי גאון פירש שלבני בבל נחשבו כיסורים של אהבה כיון שלא היו זהירים בטומאה, אבל בני ארץ ישראל שנזהרו בטומאה אינם של אהבה [ואף שגם ביטול תורה ותפילה נכללו ביסורים של אהבה, הבינו חז"ל שלזהירים בטומאה אינם יכולים להחשב של אהבה]. והמהרש"א ביאר "לן" - לכל העולם הם יסורים של אהבה כי הן מכפרים על חטאיהם, אך "להו" - לצדיקים שסובלים בשביל אחרים אינן של אהבה. ומפרשי עין יעקב פירשו, שלבני ארץ ישראל נחשבו כיסורים של אהבה, וביאר בן יהוידע שא"י היא תחת הנהגת השי"ת עצמו ככתוב "ארץ אשר עיני ה' אלהיך בה וכו"', וכיון ש"את אשר יאהב ה' יוכיח" נמצא שהן יסורים של אהבה כי שם הם באים על ידו יתברך. אבל בחו"ל נמצאים תחת ממשלת השרים, והיסורים באים ע"י מלאך ושר, לכך אינם נקראים של אהבה.
ואי בעית אימא: הא בצנעה - נגעים הנמצאים במקום שאינו נראה, כמו תחת בגדיו, נחשבים כיסורים של אהבה. הא בפרסיה - נגעים הנמצאים במקום גלוי כיון שיש לו ביזיון מכך, אינן נחשבים יסורים של אהבה.  67 

 67.  והיינו דוקא לבני חו"ל, אבל בא"י שטעון שילוח אין לחלק וגם בצנעה יש לו את הבזיון [צל"ח]. ונמצא לפי תירוץ זה שבזיונות שהם עצמם יסורים, ודאי אינם יסורים של אהבה.
שואלת הגמרא על דברי רבי יוחנן: ו"בנים" לא - וכי אינם יסורים של אהבה? היכי דמי - כיצד מדובר? אילימא אם תאמר דהוו להו ומתו על פניו, יקשה על כך: והא אמר רבי יוחנן: דין גרמא דעשיראה ביר - "זו עצם מבני העשירי".
רבי יוחנן נפטרו על פניו עשרה בנים, והיה רגיל לשאת עמו עצם של בנו העשירי,  68  ולנחם בכך את מי שמת לו בן. ואם אדם גדול כרבי יוחנן נפטרו בניו על פניו, ודאי מיתת בנים יסורים של אהבה הם.  69 

 68.  רש"י פירש שהיה גודלה פחות מכשעורה שאינו מטמא והיה נוטלו לעגמת נפש. [וסבר כדעת המשנה למלך אבל יד כא, שחיוב קבורה תלוי בשיעור מת לטומאה, ולכן לא קברה]. והריטב"א פירש שהכוונה ל"שן שנתלשה מחיים" [וסבר כהנודע ביהודה קמא יו"ד צ שכל חלק מהמת חייב קבורה, אך תמוה שהרי שן אינו מטמא [אהלות ג ג] ולמה הוסיף מחיים, ושמא של מת אסורה בהנאה, וראה רבנו חננאל]. ורבנו ניסים גאון הביא בשם גאונים שרבי יוחנן קבר עשרה בנים זכרים והעשירי שבהם נפל ליורה רותחת ונמס בשרו, ונטל רבי יוחנן עצם של אצבע קטנה שלו והיה מנחם בה אחרים, וראה תוס' [ד"ה והאמר] ורשב"ם [ב"ב קטז א ד"ה דין]. ויש שפירשו ש"ביר" הכוונה לסעודת הבראה שעושים לאבלים ולקח עצם מסעודת ההבראה העשירית [ראה מהר"ץ חיות ומפרשי עין יעקב].   69.  רש"י. והקשו תוס' שלמסקנת הגמרא מי שלא היו לו בנים אין זה יסורים של אהבה, והרי כמה צדיקים שלא היו להם בנים. ולכן פירשו שהיה רגיל רבי יוחנן לנחם אחרים בעצם זו, וממה שהיה מנחם בכך משמע שהם יסורים של אהבה, כי אם חטא וקיבל עונש אין בזה כדי לנחם. ובערוך [גרם] כתב "ומצטער ומרוב החביבות היה נושאו" וביאר המהרש"א שהיה חביב לו להצטער, ומוכח שהן יסורין של אהבה. וראה שיחות מוסר להגר"ח שמואלביץ [לא יט]
משיבה הגמרא: אלא הא שאמרו כי "בנים" אינם יסורים של אהבה, דוקא באופן דלא הוו ליה בנים כלל. ואילו הא שמצינו שמיתתם חשובה יסורים של אהבה, היינו באופן דהוו ליה ומתו על פניו.  70 

 70.  רש"י פירש שהאבלות מכפרת על עוונותיו, ולכאורה תמוה שלעיל ביאר שהקב"ה מייסרו בלא עוון כדי להרבות שכרו לעולם הבא. וביאר בסמיכת חכמים שלאחר שנתכפר בצער האבלות, מה שמצטער עתה שאין לו בנים הם יסורים של אהבה, משא"כ למי שלא היו מתחילה, שכל צערו בא לכפר על עוונותיו.
רבי חייא בר אבא חלש [נחלה]. על לגביה [נכנס אליו] רבי יוחנן לבקרו, ואמר לו: חביבין עליך היסורין, שבזכותם תקבל שכר?
אמר לו רבי חייא בר אבא: לא הן, ולא שכרן! עדיף שלא יבואו עלי היסורים, ולא אקבל שכרם.  71 

 71.  ביאר המהרש"א שתקפו עליו היסורים וגרמו לו ביטול תורה, ולכן לא חפץ בהן, ומה שאמרו [ב"מ פד א] שהצדיקים מקבלין יסורין באהבה, היינו כשאים גורמים ביטול תורה.
אמר לו רבי יוחנן: הב לי ידך [תן לי את ידך]. יהב ליה רבי חייא ידיה, ואוקמיה, העמידו רבי יוחנן, והבריא.
ומעשה דומה היה עם רבי יוחנן עצמו: רבי יוחנן חלש [נחלה]. על לגביה [נכנס אליו] רבי חנינא לבקרו. אמר ליה: חביבין עליך יסורין? אמר לו רבי יוחנן: לא הן, ולא שכרן! אמר לו רבי חנינא: הב לי ידך! יהב ליה רבי יוחנן ידיה, ואוקמיה, והבריא.
שואלת הגמרא: ואמאי הוצרך רבי יוחנן שרבי חנינא יעמידנו, לוקים רבי יוחנן לנפשיה, כפי שעשה זאת לרבי חייא בר אבא?  72 

 72.  ביאר המהרש"א שקושיית הגמרא רק לרבי יוחנן שהעמיד את רבי חייא, אך לרבי חייא לא הקשו כי יתכן שסבר שאי אפשר להעמיד חולה.
מתרצת הגמרא: אמרי, אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. כי הוא זקוק לעזרת הנמצא מבחוץ. וכך גם צדיק שיש לו יסורים, אינו יכול להושיע את עצמו אלא נזקק לעזרת אחרים  73 .

 73.  רש"י עה"ת [וירא כא כז] כתב שיפה תפילת חולה מתפילת אחרים עליו. ותמה הרא"ם מסוגיין, והוכיח שאם החולה יכול לכוון הוא עדיף. ובגור אריה חילק שבתפילה הקב"ה מתירו "אבל יהיב ליה ידיה היינו שיתחזק מעצמו ואז יגיע לו עזר ממרומים, וזה לבד לא שייך שאין אדם מתחזק מעצמו". וראה מהרש"א עירובין [כט ב]. ובשו"ת הרשב"א [תט] הקשה על מה שמצינו במו"ק [כח א] שמזוני תלוי במזל, ואילו בתענית [י א] שנינו כל העולם ניזון בשביל חנינא בני. ותירץ שכל העולם אכן ניזון בזכות הצדיקים, ואילו הצדיקים תלויים במזל, כמו שאמרו שאין החבוש מתיר עצמו מבית האסורים.
מעשה נוסף בעניין זה: רבי אלעזר בן פדת  74  חלש, על לגביה רבי יוחנן. חזה דהוה גני בבית אפל, ראה רבי יוחנן שהוא שוכב בבית חשוך. גלייה לדרעיה, גילה רבי יוחנן את זרועו, ונפל נהורא ונעשה אור בבית.  75  חזייה, ראה רבי יוחנן דהוה קא בכי רבי אלעזר, שרבי אלעזר בוכה.

 74.  המהרש"א הביא מה שמצינו בתענית [כה א] ברבי אלעזר בן פדת שלא הועילו לו זכויותיו לשנות מזלו, [וראה תוס' בשבת קנו א], וביאר שהוא היה החולה, ולכן אמר לו רבי יוחנן שבני חיי [תורה] ומזוני במזלא תליא ואין מצבו מורה על חסרון זכויותיו.   75.  שהיה בשרו מבהיק, כמו שמצינו [בב"מ פד א] שהיה יפה מאד. ובבן יהוידע כתב שהכוונה לאור רוחני, שהרי אפילו אבן טובה ומרגלית אין האור יוצא ממנה אלא אם כן תהיה במקום שמש. ובעל נתה"מ ביאר באמת ליעקב ש"גני בבית אפל" ביאורו שרבי אלעזר חשב שהולך מהעולם, ורבי יוחנן "גליא דרעיא" גילה כוחו בתפילתו, ו"נפל נהורא" שהתחיל לשוב לאיתנו.
אמר ליה רבי יוחנן לרבי אלעזר: אמאי קא בכית? מדוע הנך בוכה? אי משום תורה דלא אפשת, אם משום שלא למדת תורה הרבה כרצונך,  76  הרי שנינו במשנה [מנחות קי א]: אחד המרבה בקרבנות ואחד הממעיט, שניהם חשובים לפני הקדוש ברוך הוא, ובלבד שיכוון לבו לשמים. וכן לגבי לימוד תורה, אף אם לא למדת כרצונך, הרי עמלת בתורה וכוונתך לשמים, ואין לך על מה להצטער  77 .

 76.  באהבת איתן כתב שצערו היה על כך שרבי יוחנן רצה ללמדו מעשה מרכבה, ור"א סבר שעדיין לא ראוי ולא למד, כמבואר בחגיגה, ובשפת אמת פירש בדרך אחר.   77.  האור זרוע [ק"ש ו] הקשה הרי באבות שנינו: אם למדת תורה הרבה נותנין לך שכר הרבה, וכן במדרש שנינו שאף אם חסר מלמדו רק תורת כהנים נידון על כך. ולכן ביאר ש"אדם שטרח כל מה שהיה יכול לטרוח, אע"פ שלא עלה בידו אלא דבר מועט, נותנין לו כאותו שטרח כמותו ועלה בידו הרבה דלפום צערא אגרא וכו"' וכן הסיק המג"א [א ו] והמבי"ט בהקדמת בית אלהים. ובבן יהוידע [שבועות טו א] העיר שעדיף לומר "שהמרבה כממעיט", וראה באור החיים [ויקרא ב ב] שביאר שהכוונה להשוותם ממש, שלא יאמרו שהקב"ה מצד רחמיו מתרצה אל הממעיט מפני חוסר יכולתו, אף שאינו חשוב כמו המרבה [וראה דבריו בדברים לב ב]. אכן לדברי האור זרוע נמצא שבתלמוד תורה שכר הממעיט שוה רק למי שטרח כמותו והרבה, אך אינו שוה למי שטרח יותר ממנו, ויתכן שלכן טרח רש"י [ד"ה אחד] לפרש שכלל זה נשנה לגבי קרבנות, כי בהם אין השכר תלוי בטירחה והממעיט שוה ממש למרבה, אך לגבי תורה יש חילוק ביניהם.
ואי בכייתך משום מזוני שאינך עשיר, הרי לא כל אדם זוכה לשתי שולחנות, גם לתורה וגם לעשירות יחד. וכיון שזכית לתורה, מה יש לך להצטער?
ואי משום בני, שהיו לך בנים ומתו, הרי לפניך דין גרמא דעשיראה ביר! זהו העצם של בני העשירי.  78 

 78.  ניחם בזה שהוכיחו שהם יסורים של אהבה, ראה תוס' [ד"ה והאמר].
אמר ליה רבי אלעזר: להאי שופרא דבלי בעפרא קא בכינא! איני בוכה על גורלי שלי, אלא אני בוכה על היופי הזה [של רבי יוחנן], על שעתיד הוא להתבלות בעפר.  79 

 79.  המהרש"א ביאר שודאי לא בכו על היופי, אלא שמצינו [בב"מ שם] שרבי יוחנן היה האחרון שנשאר מבני ירושלים היפים, ובכו משום שהצטערו על זכרון חורבן ירושלים. ובשפת אמת ביאר שמצינו [בב"מ שם] ששופריה דר"י היה מעין שופריה דאדם הראשון שעליו נאמר "בצלם אלוקים עשה את האדם" ועל זה בכו.
אמר ליה רבי יוחנן: על דא, ודאי קא בכית! על כך ודאי יש לבכות. ובכו תרוייהו.
אדהכי והכי, בינתיים אמר ליה רבי יוחנן: חביבין עליך יסוריך? אמר ליה רבי אלעזר: לא הן ולא שכרן! אמר ליה רבי יוחנן: הב לי ידך! יהב ליה רבי אלעזר את ידיה, ואוקמיה, העמידו והבריא.
מעשה נוסף בעניין יסורים: רב הונא תקיפו החמיצו ליה ארבע מאה דני דחמרא [חביות יין], על לגביה [נכנס אליו] רב יהודה אחוה דרב סלא חסידא, ורבנן. ואמרי לה שנכנסו אצלו רב אדא בר אהבה ורבנן, ואמרו ליה לרב הונא: לעיין מר במיליה! יפשפש במעשיו, מה עליו לתקן!  80 

 80.  בחידושי הגאונים דקדק שאמרו לו לעיין ב"מיליה" ולא ב"עובדיה" דהיינו במעשיו. כי כוונתם היתה על מה שאמר רב הונא לעיל שאם אדם רואה שיסורים באים עליו יפשפש במעשיו וכו', ואמרו לו שיעיין בדבריו אלו. וענה להם וכי חשוד אני בעיניכם שלא אקיים מה שאמרתי, אלא שפשפשתי ולא מצאתי. והשיבוהו שלא פשפש יפה. ובאהבת איתן כתב שרב הונא אמר בשבת [כג ב] שהזהיר בקידוש היום זוכה וממלא גרבי יין, וכן מצינו במגילה [כז ב] שרב הונא משכן בגדו ליין לקידוש, וזכה לד' מאות חביות יין, וזה שאמרו לו שיעיין בדברי עצמו, כלומר, אם נזהר בקידוש היום כיון שהחמיצו היין.
אמר להו רב הונא לחכמים: ומי חשידנא בעינייכו שחטאתי?
אמרו ליה החכמים: מי חשיד קודשא בריך הוא דעביד דינא בלא דינא!? שיעשה דין שלא בצדק ובמשפט?  81 

 81.  הקשו המפרשים הרי נתבאר שיש יסורים של אהבה ואפשר שהם יסורים של אהבה. ותירצו שידעו את המבואר בסמוך שלא נתן לאריסו, ולכן אמרו כן.
אמר להו רב הונא: אי איכא מאן דשמיע עלי מילתא, לימא! אם יש בכם מי ששמע עלי דבר שעלי לתקנו, שיאמר לי! אמרו ליה: הכי שמיע לן: דלא יהיב מר שבישא לאריסיה. שלא נתת לאריס שעבד אצלך חלק בזמורות [ענפי] הגפן,  82  כפי שפסקת עמו.  83 

 82.  אריס הוא העובד בשדה של בעל הבית תמורת חלק מהתוצרת, כשליש או רביע וכו', ומבואר במשנה [ב"מ קג א] שהאריס מקבל חלקו גם בזמורות שחותכים.   83.  ה"רי"ף" ביאר שנענש בהפסד היין כמדה נגד מדה שהפסיד לאריס את הזמורות, ואמנם בנפש החיים [ד כט] כתב שדרך ה' לענוש מדה נגד מדה כדי שילמד הנענש במה חטא ויוכל לתקן. ובאהבת איתן כתב שלקה בממונו כמבואר בסוכה [כט ב] שעל עסקי שכר שכיר נכסי בע"ב יורדים לטמיון. ובמעון הברכה כתב שהחמיץ יינו כדי שלא יברך עליו, כי המברך על דבר גזול הרי זה מנאץ.
אמר להו רב הונא: מי קא שביק לי מידי מיניה? וכי הוא משאיר לי משהו מהזמורות? הא קא גניב ליה כוליה! כלומר, הרי הוא כבר גנב מהחלק שלי יותר ממה שמגיע לו, ולפיכך לא נתתי לו את חלקו מתוך מה שנשאר בידי.  84  אמרו ליה חכמים: היינו דאמרי אינשי, זהו המורגל בפי אנשים לומר: בתר גנבא גנוב, וטעמא טעים. הגונב מן הגנב אף הוא טועם טעם של גנבה.  85 

 84.  החפץ חיים [כלל י באמ"ח לא] תמה, הרי אין בספור זה כל תועלת, ואיך הותר לרב הונא לספרו לרבנן. וביאר, שלפיכך כתב רש"י "וכי אינו חשוד בעיניכם", והיינו, כיון שהכירוהו כגנב, אין בכך לשה"ר [וכ"כ היש"ש ב"ק פ"ג ה]. ועוד, שכוונתו רק לדחות הגנאי מעצמו, וכיון שלא היה יכול להציל עצמו בדרך אחרת, מותר לומר האמת.   85.  המרדכי [ב"ק פ"ג סי' ל] הקשה הרי עביד איניש דינא לנפשיה, וא"כ למה היה רב הונא צריך להחזיר? הרי עשה כדין. והעלה מכך, שכלל זה נאמר כשלוקח חזרה את הדבר עצמו ששייך לו, ואילו רב הונא נטל זמורות אחרות. וביאר בשו"ע הגר"ז [גניבה סעי' כז] כי אף שהאריס גנב זמורות, כיון שהם שותפים בכל הזמורות, הרי הגנב לא נטל בתורת חלוקה אלא ע"מ לגנוב, ורצה לקבל חלקו מהזמורות הנשארות, וכשלקח רב הונא את חלקו בזמורות שנשארו, נמצא שגזלו כנגד מה שגנב ממנו. ואף שהדין עמו, אינו רשאי לעשות דין לעצמו אלא ע"פ בי"ד. ומשמע מדבריו שהוא איסור גזל מהתורה. וראה בפתחי חושן [גניבה א סעי' ו] שמביא שיטות שהוא רק איסור מדרבנן, שחששו שמא בעה"ב יטול יותר ממה שהגזלן לקח ממנו. וראבי"ה [סי' ח] הביא שיטות שעביד דינא לנפשיה רק כשנוטל בפרהסיה ולא דרך גניבה. והביא, שאחרים תרצו, שדין זה נאמר רק כשיכול לברר בבי"ד שחייבים לו, ורב הונא לא יכל לברר. ויש שכתבו, שמותר ליטול גם חפץ אחר, אך כאן נחשב כהלואה, כיון שלקח זמורות יותר ממה שמגיעו, וכאילו לקח עכשיו ובעה"ב יקח כנגדם פעם אחרת, ולכן דינו כזקפן עליו במלוה [ראה שו"ת הרא"ש סד א, ריב"ש שצב, מהרי"ק סי' קסא בית יוסף חו"מ סי' ד בשם המרדכי, יש"ש [שם], ש"ך בתקפו כהן סי' קיז תומים סי' ד סק"ה, ובנתה"מ שם].
אמר להו רב הונא: קבילנא עלי דיהיבנא ליה, מקבל אני עלי לתת לאריס כפי שפסקתי לו ממה שנשאר.
איכא דאמרי: הדר חלא והוה חמרא. יש האומרים שהחומץ נהפך חזרה ליין. ואיכא דאמרי: אייקר חלא ואיזדבן בדמי דחמרא. יש האומרים שהתייקר החומץ ונמכר בדמי יין, וכך ניצל מההפסד.  86 

 86.  בשדי חמד [א כללים פ"ז] כתב שנחלקו אם מותר לההנות ממעשה ניסים ולכן חזר ונעשה יין, או שאסור, ובהכרח שהתייקר החומץ.
תניא בברייתא: אבא בנימין אומר:  87  על שני דברים הייתי מצטער, נזהר מאד  88  כל ימי: על תפילתי שתהא לפני מיטתי, ועל מיטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום, שראש המיטה יהיה לצד צפון, ומרגלותיה לצד דרום,  89  ולא העמידה בין מזרח למערב.  90 

 87.  ראה מהרש"א שהאריך לבאר למה הביאו מימרא זו כאן.   88.  כך משמע מדברי רש"י [ד"ה סמוך]. והפני יהושע פירש שהכוונה שאף כשהיה לו צער, נזהר לא לעבור. ובעיון יעקב כתב שבנעוריו לא עשה כן, ועל כך היה מצטער. ובישועות יעקב [ג ס"ק ב] ביאר שהצער בשינוי המטה משעה ששוכב יחידי לשעת תשמיש, וראה בסמוך.   89.  כך כתב במעדני יו"ט [נ] ודברי חמודות [יח], ונתן לכך טעם על דרך הטבע, [וכבר נזכר טעם זה במגן אבות להתשב"ץ, וכן משמע באגרת הקדש להרמב"ן דרך ב], וכך פסק המ"ב [ג יא]. אך פסקי תוס' [יא] והב"ח ואליהו רבה [ג ד] נקטו שאין חילוק לאיזה צד ראשו, רק שלא ישכב בין מזרח למערב, וראה הערה 94.   90.  רש"י פירש שנכון להסב דרך תשמיש לצד צפון או דרום לפי שהשכינה שורה במזרח או במערב, וכן כתבו תוס' שהאיסור דוקא כשישן עם אשתו, ומשמע שהישן לבדו אינו צריך להקפיד בכך. והטור לא הזכיר דין זה, ובקיצור פסקי הרא"ש כתב "טוב ליתן מטתו בין צפון לדרום", וכתב הב"י שלשון הגמרא "דאמר רבי חמא בר חנינא כל הנותן וכו' הוי ליה בנים זכרים" משמעו שאינו איסור אלא עצה טובה [וכן דקדק הט"ז מלשון רש"י "נכון"]. אך בשו"ע [ג ו] כתב "וכן אסור לישון בין מזרח למערב אם אשתו עמו, ונכון ליזהר אפילו כשאין אשתו עמו" ומקורו מהרמב"ם [בית הבחירה ז ט]. וכתב הב"י שלא גרס "דאמר רבי חמא" אלא "אמר" והוא ענין חדש [וכ"ג רי"ף], וביאר שאבא בנימין היה "מצטער" מפני האיסור בדבר. והנה להלן [סא ב] אמרו שגם אסור להיפנות לכיוון מזרח ומערב, אך במקום המוקף מחיצות אין איסור, וכתב הט"ז [ס"ק ה] שגם לגבי שינה אם מוקף מחיצות אין איסור. אולם המג"א [ס"ק ז] הביא שהלבוש אסר, וביאר שבבית הכסא אין השכינה שורה, לכן במקום מוקף מחיצות מותר, אבל במקום שינה שורה שכינה לכן אף במוקף מחיצות אסור. ודעת הזוהר [במדבר] שיש לישון דוקא בין מזרח למערב, והראש למערב, וביאר הרמ"ע מפאנו [מ"ע ג] שדעת הש"ס כדעת הזוהר והכוונה שרוחב המטה יהא בין צפון לדרום. אך הגר"א כתב שדעת הזוהר כדעת הגמרא, ולפיכך הסיק במשנה ברורה [שם יא] שלכתחילה ינהג כשו"ע, וראה כף החיים [שם טז]. ובשו"ת שב יעקב [ג] ובישועות יעקב [ג ס"ק ב] חילקו בין הישן יחידי על צדו שצריך להיות רוחב המטה לדרום, שלא יראה פרועו למזרח, ובשעת תשמיש יעמידנה בין צפון לדרום שיהיה רוחבה למערב.
הגמרא דנה בביאור דבריו:
"על תפילתי שתהא לפני מיטתי".
מאי, מה הכוונה "לפני מיטתי"? אילימא לפני מיטתי ממש, שעומד לפני מיטתו ומתפלל, והרי אמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא שאמר זאת רבי יהושע בן לוי: מנין למתפלל שלא יהיה דבר חוצץ בינו לבין הקיר? שנאמר [ישעיהו לח ב]: "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל". הרי שמצוה להתפלל לפני הקיר בלי חציצה  91 , ואם כן, ודאי שאין הכוונה שנזהר להתפלל לפני מיטתו החוצצת בינו לבין הקיר.  92 

 91.  המאירי ביאר שחוששין שהחציצה תבטל כוונתו, וכן הביא הב"י מתשובות הרמב"ם. וכן משמע משיטת תוס' [ד"ה שלא] שדבר קבוע אינו נחשב להפסק כמו ארון ותיבה. ודעת הט"ז [צ ה] שאע"פ שמטה נחשבת חציצה, דבר שהוא צורך התפילה כמו הסטנדר שמניחים עליו הסידורים אינו חשוב הפסק, והמג"א [שם לו] הביא משלטי הגבורים למרדכי [רמז ט] שהחציצה רק בעומד סמוך לקיר שלא יתפזרו ראות עיניו, אך המתפלל עם סטנדר עומד באמצע וכבר מתפזר ראות עיניו, ואין החציצה מגרעת יותר. והטור ושו"ע [צח ד] כתבו שתפלה עומדת במקום קרבן וכשם שבקרבן חציצה בין הכהן לכלי פוסלת, כך היא פוסלת בין המתפלל לקיר. ולטעם זה מובן מה שהביא הרמ"א [צ כא] מאבודרהם שאינה נחשבת חציצה אלא בדבר גדול שגובהו עשרה ורחבו ארבעה, אבל דבר קטן אינו נחשב הפסק. וגם אדם אינו חוצץ. והמג"א [שם לו] ביאר שלטעם זה ההיתר להתפלל לפני סטנדר הוא כמבואר בשו"ת הרשב"א [ח"א צו] שתשמיש ביהכנ"ס אינו מפסיק, ולדעתו משום כך גם ארון ותיבה אינם מפסיקין.   92.  תוס' [ד"ה שלא כתבו שמטה חוצצת כי אינה קבועה, וכתב הב"ח שגם מטה שלנו אינה קבועה כי לפעמים משנה מקומה, והכרחו שהרי תוס' כתבו דין זה להלכה. והמג"א [צ לו] כתב שתוס' הוכרחו לכך מקושית הגמרא ממטה, שאילו היא קבועה כארון ותיבה הרי אינה חוצצת, ולפיכך תמך בדעת הב"י שחילוק תוס' רק במטה שהיו יושבין עליה בזמן התלמוד, אך בימינו שישים עליה נחשבת כקבועה ואינה חוצצת. אולם הט"ז דחה, שאם כן היה לגמרא לתרץ שרק מטה של שינה חוצצת.
ומבארת הגמרא: לא תימא שהכוונה ב"לפני מיטתי" שהתפלל בעומדו על יד מיטתו, אלא אימא שהתכוון לומר שהתפללתי סמוך למיטתי. שמיד כאשר עמד ממיטתו נזהר שלא לעסוק בשום דבר עד לאחר שקרא קריאת שמע והתפלל.  93  "מיטתי תהא נתונה בין צפון לדרום" -

 93.  רש"י כתב "כל ימי נזהרתי שלא לעשות מלאכה ושלא לעסוק בתורה כשעמדתי ממיטתי עד שאקרא ק"ש ואתפלל", וכתבו תוס' שרש"י מחדש בזה שאף ללמוד אסור קודם התפילה. והקשו שהרי להלן [יד ב] מבואר שרב למד לפני התפילה. ולכן נקטו שהאיסור רק לעשות מלאכה, אך מותר ללמוד לפני התפילה, וכן דעת הרמב"ם [תפלה ו ד]. ורבינו יונה כתב שגם לדעת רש"י אין איסור אלא אם לומד לעצמו, שהרי יכול להתפלל תחילה, אבל מי שמלמד לאחרים ודאי מותר, כיון שהשעה עוברת וזכות הרבים דבר גדול הוא, ואם לא ילמדו עכשיו יתבטלו ולא יוכלו ללמוד אח"כ. והרא"ש כתב שרש"י התכוון לאדם שמתפלל בבית מדרשו [במקום שלומדים] ואינו רגיל ללכת לבית הכנסת, וחששו שימשך ויעבור זמן תפילה וק"ש. ובשו"ע [פט ו] פסק שאיסור זה הוא רק כשהגיע זמן תפילה שהוא בדיעבד מעלות השחר, אבל קודם מותר ללמוד. ודעת המג"א [קו ו] שאפילו אם התחיל בזמן תפלה שוב אינו פוסק [והוסיף המ"ב פט ל דהיינו אם ישאר לו זמן אח"כ להתפלל], אך בישועות יעקב כתב שמותר להתחיל ללמוד עד זמנה לכתחילה שהוא סמוך לנץ החמה. וראה עוד בשו"ת אבני צדק [יט] שאף לדעת האוסרים, היינו רק כשלומד בעיון ובפלפול, אבל בדרך הלכה אין לחוש, ובערוך השולחן [פט כז] כתב שבזמנינו נוהגים ללמוד בכל אופן, כי אנו פוסקים כדעת התוס' והרא"ש המתירים.
דאמר רב חמא ברבי חנינא, אמר רבי יצחק: כל הנותן מיטתו בין צפון לדרום הויין ליה בנים זכרים, שנאמר [תהילים יז יד]: "וצפונך תמלא בטנם ישבעו בנים", ונדרש: וצפונך מלשון צפון, שהנותן מיטתו בצד צפון, ישבע בנים.  94  רב נחמן בר יצחק אמר: זוכה אף שאין אשתו מפלת נפלים, שהרי כתיב הכא [בפסוק שהוזכר]: "וצפונך תמלא בטנם", וכתיב התם [בראשית כה כד]: "וימלאו ימיה ללדת והנה תומים בבטנה", כשם שלשון "וימלאו" מורה שמלאו ימיה ללדת, אף "תמלא" פירושו שימלאו ימי הריונה ותלד בזמן.

 94.  כתב רבינו יונה שאין זה אלא סימן בעלמא כי "צפונך" אינו מלשון צפון. וכוונת המאמר שזוכה לבנים הוא שקודם תשמיש יזכור בשלחן בצפון שהוא נגד העושר ומנורה בדרום שהיא נגד התורה ויתפלל על בניו שיצליחו בתורה ושיהיה להם עושר כי התפלה קודם ההריון מועילה יותר, כי אז גוזרים מה יהיה משפט הנער וכו'. ובמעדני יו"ט [נ] דקדק שהגמרא מביאה מקור רק לצפון ולא לדרום, כי התועלת היא משום שראשו בצפון, עי"ש טעמו.
תניא: אבא בנימין אומר עוד בדיני התפילה: שנים שנכנסו בלילה להתפלל תפילת ערבית בבית הכנסת [שהיה בזמנם מחוץ לעיר]  95 , וקדם אחד מהם להתפלל, ולא המתין את חברו שיסיים את תפילתו, ויצא מבית הכנסת והניח את החבר לבדו, טורפין לו לזה שיצא את תפילתו בפניו ואינה מקובלת לפני הקדוש ברוך הוא.  96  שנאמר [איוב יח ד]: "טורף נפשו באפו, הלמענך תעזב ארץ".

 95.  תוס' [ו א ד"ה המתפלל] כתבו שמדובר בתפילת ערבית, ובבתי כנסיות שלהם שהיו בשדות. והמרדכי כתב: ר"י היה מחמיר אף בבתי כנסיות שלנו, והיה מאריך בתפילתו עד שיצאו כולם, ואם בתוך כך היה אדם בא בבית הכנסת היה מעיין בספר עד שגמר תפילתו, ונכון אף לנו להחמיר. ובתוס' הרא"ש כתב שר"י היה מחכה אפילו ביום. וכן כתבו הסמ"ג והכל בו ועוד. ומסתבר שנחלקו בטעם האיסור, שלדעת רבנו חננאל הוא רק מחוץ לעיר ובלילה שיש סכנת מזיקין. אולם לדעת הערוך האיסור משום שיש מעלה כשהשכינה שורה במקום שנים, וכשהולך גורם שתסתלק השכינה בדרגה זו [ראה הערה 98]. ולביאורם האיסור שייך גם בשאר תפילות וגם בבתי כנסת שלנו. וגם רבנו יונה נקט שאף בבבתי כנסיות שבעיר יש להמתין מן הדין, וטעמו, כי דרך העולם כשאדם עומד יחידי בתפילה תפילתו מתבלבלת. אך הב"י [צ] כתב שר"י היה מחמיר להישאר רק לחומרא בעלמא. עוד כתב רבינו יונה שאם האחרון בא מאוחר והתחיל בשעה שידע שלא יספיק עם אחרים אין צורך לחכות לו לפי שהראה שאינו חושש, וכן דקדק הב"ח מהלשון "שנים שנכנסו להתפלל", אך בשו"ע [צ טו] כתב "אם נשאר אדם יחידי" וכתב המג"א [שם כט] שר"י היה ממתין גם באופן זה, וראה פמ"ג שהיא מדת חסידות.   96.  ראה רש"י להלן [לד ב ד"ה שהוא]. ורבינו יונה ביאר שנענש מדה כנגד מדה, שהרי מחמתו חבירו אינו יכול לכוון בתפילתו, ולכן גם תפילתו לא תתקבל. והמהרש"א פירש שמלאך אכזרי הנקרא 'אף' הוא טורף את תפילתו ומונעה מלהגיע לפניו יתברך. והרא"ה נקט שהיוצא טורף נפשו של חברו, שמחמתו אין דעתו מיושבת בתפלתו.
"נפש" זו תפילה, וכך ביאור הכתוב: אתה, אשר גרמת שתטרף תפילתך בפניך, "הלמענך תעזב ארץ", האם סבור היית שבשביל שעזבת את חברך לבד אף השכינה תעזבהו?  97  ולא עוד, אלא שגורם לשכינה שתסתלק מישראל, שנאמר [שם]: "ויעתק צור ממקומו", ואין "צור" אלא הקדוש ברוך הוא, כפי שנאמר [דברים לב יח] "צור ילדך תשי". והיינו, הקדוש ברוך הוא. אף כאן, "צור", שהוא הקדוש ברוך הוא, נעתק ממקומו בתוך ישראל.  98 

 97.  רש"י. וראה מהרש"א. ויתכן שמתוך שלא המתין לו, מוכח שאין תפילתו חשובה בעיניו.   98.  הטעם שגורם לשכינה שתסתלק, הוא כדלהלן [ו א] שיש מעלה בלימוד של שנים ש"נכתבים מילייהו", וכן משמע בערוך [טרף] וראב"ן [קכה] שכתבו "אתה גרמת להסתלק שכינה, שלא יכתב זכותו כדמפרש לקמן". והיינו שגם בתפילה יש מעלה במה שנכתבים דבריהם למרות שכל אחד מתפלל לעצמו, ונמצא שיש יתרון שהמתפלל ביחידות יתפלל במקום שיש עוד מתפלל.
ואם החבר שסיים ראשונה המתין לו לחברו עד שיסיים, מה שכרו?

==דרשני המקוצר==