פרשני:בבלי:ברכות מג ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
אמר רב גידל אמר רב: האי סמלק מין עשב שיש בו שלש שורות של עלין זו למעלה מזו, ושלשה עלין בכל שורה, - מברכין עלויה "בורא עצי בשמים" כי מין "עץ" הוא.
אמר רב חננאל אמר רב: הני חלפי דימא, עשב העשוי כעין גבעולי פשתן, - מברכין עלייהו "בורא עצי בשמים". כי אף הוא מין עץ 1 .
1. החידוש בשני מינים אלו הוא, שאף על פי שאינם נחשבים כעץ לענין ברכת "בורא פרי העץ", ואם היתה אפשרות שהיו גדלים עליהם פירות היתה ברכתם "בורא פרי האדמה", מכל מקום לענין ברכת הריח הם נחשבים ל"עץ", כי הגדרת "עץ" לענין ברכת הריח תלויה בצורת הגבעולים אם הם קשים כעץ או לא. - הריטב" א.
אמר מר זוטרא: מאי קראה מהו המקור שממנו ניתן ללמוד שעשבים אלו קרויים "עץ"? שנאמר: [יהושע ב ו] "והיא העלתם הגגה, ותטמנם בפשתי העץ". ומוכח שאע"פ שאין הפשתן קרוי אילן, מכל מקום הוא נקרא בלשון הכתוב "עץ".
אמר רב משרשיא: האי נרקום דגנוניתא [חבצלת השרון הגדלה בגינה], מברכין עלויה "בורא עצי בשמים". אבל על ריחה של חבצלת השרון הגדלה בדברא - במדבר, יש לברך "בורא עשבי בשמים" 2 .
2. לפי שהגדל בגינה גבעולו קשה יותר מאשר זה שגדל במדבר ולכן הוא נחשב לעץ בדומה לסמלק וחלפי דימא שהוזכרו לעיל. - הריטב" א.
אמר רב ששת: הני סיגלי, מין עשב - מברכין עלייהו כשבא להריחם "בורא עשבי בשמים" 3 .
3. במקום שיש ספק אם הבשמים הם ממין עץ או ממין עשב, כתבו התוספות בשם "יש אומרים" שיברך ברכת "שהכל", ובשם רבינו משה מקוצי כתבו שיברך בורא מיני בשמים. וביאר המשנה ברורה בשם מגן גיבורים (רט"ז סקי"ג) בטעמו של ר"מ מקוצי שאין לברך שהכל כי ברכת שהכל נתקנה על אכילה ושתיה בלבד, וטעם הסוברים שיוצא בברכת שהכל ביאר העולת תמיד (שם סק"ב), כיון שברכה זו מועילה לאכילה ושתיה שהנאתם מרובה כל שכן שהיא תועיל להנאת הריח שהיא הנאה מועטת. והנה אף שהתוספות כתבו דין זה רק במקום שהספק הוא אם הבשמים הם ממין העץ או מין עשב מכל מקום ראה בבית יוסף (רט"ז ד"ה ועל כולם) שכתב שמדברי הרמב"ם והטור נראה שגם המריח פרי ובירך בטעות בורא מיני בשמים יצא בדיעבד. ולפי"ז נמצא שגם לענין ספק יהא הדין כן שאם הסתפק אם הריח בא מפרי או מעצי בשמים יברך "מיני בשמים". ובגוף דברי התוספות יש להעיר מדוע כשמסתפק אם הבשמים היו ממין עץ או עשב אינו מברך מספק בורא עשבי בשמים שהיא ברכה פרטית יותר מאשר מיני בשמים ועדיפה ממנו. ומוכח מדבריהם שברכת עשבי בשמים אינה פוטרת מין עץ, [בשונה בברכת בורא פרי האדמה הפוטרת מין עץ], וכן העלה הב"ח (רט"ז ד"ה ויראה) לדינא.
אמר מר זוטרא: האי מאן דמורח 4 באתרוגא או בחבושא [המריח בפרי האתרוג או בפרי החבוש] 5 אומר: "ברוך שנתן 6 ריח טוב בפירות".
4. כתבו התוספות [לביאור הטור (רט"ז)] שברכה זו יש לברך רק כשבא להריח מהם בכונה תחלה, אבל הבא לאוכלם ולא התכוון להריח בהם אע"פ שאגב אכילתו גם נהנה מריחם אינו מברך על הנאה זו, וכן היא דעת הרא"ש לקמן פרק אלו דברים (ס"ג). ואולם הגר"א (שם ס"ב) נוקט שתוספות חלוקים עם הרא"ש, [ושלא כדעת הטור], ואולם לא ביאר במה הם חלוקים זה עם זה. ונאמרו בזה פירושים שונים. הדמשק אליעזר שם פירש בכונתו, שלדעת התוספות לא רק באופן שלא כיוון לריחו אין מברכים עליו ברכת הריח אלא אף אם כיוון לריחו אך יחד עם זאת כיון גם לאוכלו אין לברך עליו ברכת הריח, ובזה חולקים הם על הרא"ש הסובר שרק אם לא כיון כלל לריחו אין מברכים עליו. - הביאור הלכה (שם ד"ה או) פירש כונתו, שהתוספות מסכימים עם הרא"ש שבנטלו להריח בו ולאכלו מברך גם על הריח ורק נחלקו על הרא"ש באופן שנטלו לאוכלו ולאחר מכן נמלך בדעתו גם להריח בו שלדעת הרא"ש מברך גם באופן זה ברכת הריח ואילו התוספות סוברים שאינו מברך. - החזון איש (סימן ל"ה) מפרש את כונת הגר"א שהתוספות חולקים לגמרי על הרא"ש וסוברים שאפילו אם נטל את הפרי רק כדי להריח בו אין מברכים עליו ברכת הריח כל עוד שהפרי לא הוקצה באופן קבוע לצורך זה כי מה שמייחד עת את הפרי באופן אקראי להריח בו אינו גורם להחשיבו לדבר העומד לריח, ומה שכתבו התוספות בלשונם "ודוקא שמריח בהם" היינו בפירות שיוחדו לצורך זה, ולדבריו נמצא, שאין לברך על קנמון המיועד לתבל בו את המאכל אף באופן שנוטלו על מנת להריח בו בלבד, ורק אם ייחדו באופן קבוע להריח בו מברכים עליו. 5. א. הטעם שמברכים על שמן זית שריחו נודף [על ידי כתישתו וטחינתו] "בורא עצי בשמים" כמבואר ברמב"ם (פ"ט ה"ג) ואין מברכים עליו "ברוך שנתן ריח טוב בפירות", אף שפרי הוא והאוכלו מברך עליו בורא פרי העץ, ביאר הלבוש (רט"ז ס"ה) [והובא דבריו במשנה ברורה (שם)] שבשאר הפירות הריח גודל עמם מתחילת בריאתם מה שאין כן בשמן זית הריח בא לו רק ע"י הכתישה והטחינה הנעשים בידי אדם, וכבר העיר הפרי מגדים (שם א"א סקי"א) שמטעם זה הרי גם ברכת עצי בשמים אין לברך עליו. וצריך לומר, שבברכת עצי בשמים נוסח ההודאה מתייחס ל"בושם", ו"בושם" קרוי גם דבר שיש בו את סגולת המבשם בכח אף שעתה אין לו ריח בפועל כזית קודם טחינתו, מה שאין כן בברכת הנותן ריח טוב בפירות הנוסח ניתקן כהודאה על ה"ריח" ומשום כך יש צורך שהריח גופו יהיה בו מתחילתו. וכך נראה קצת מדברי המשנה ברורה (שם סקכ"ה) עיין בדבריו. ב. בגוף דברי הלבוש יש להעיר ממה שפסקו האחרונים הובאו דבריהם במשנה ברורה (סקט"ו) שהמריח קפה כתוש חם שריחו נודף מברך שנתן ריח טוב בפירות, והרי לולי הכתישה הנעשית בידי אדם לא היה ריחו נודף, [ואף שהלבוש עצמו לא כתב דין זה, מכל מקום צ"ע דעת המשנה ברורה שהביא את דברי הלבוש ומאידך הביא גם את דברי האחרונים]. עוד יש להעיר בדברי הלבוש מהמבואר ברמ"א (שם סי"ד) בשם האבודרהם שיש לברך על פת חמה שריחה נודף ברוך שנתן ריח טוב בפת, והרי גם שם בפת הריח נגרם על ידי מעשה בני אדם. - וכבר העיר זאת בספר תולדות זאב לגאון רבי זאב פראנק זצ"ל. [בדעת האחרונים הנ"ל שפסקו לברך על קפה כתוש, יש להעיר מדברי הרמ"א לענין פת חמה, שאף שהביא דעות שיש לברך על הפת, מכל מקום הביא גם חולקים בדבר, ומסקנתו שלכן אין להריח בו מספק, ומדוע אם כן לא חששו לזה האחרונים גם בקפה כתוש. - ואכן ראה בכף החיים (סקפ"ו) שחשש לזה, אך עדיין צ"ע על שאר האחרונים שלא הזכירו זאת וצ"ע]. ג. לענין ריח הנודף מיין, הביא הערוך לנר על מסכת כריתות (ו א) בשם ספר המכריע שאין לברך עליו כי אי"ז נחשב להנאה. ואולם ראה בספר תורת חיים (סופר) (רט"ז סקכ"ח) שהביא מספר עדות ביהוסף שיש לברך עליו והוכיח זאת מדין זילוף המבואר בגמרא בפסחים (כ ב) ע"ש. ד. בספר תורת חיים (שם) הסתפק לענין פרי שהתקלקל מעט או שעדיין לא נגמר בישולו, האם כשם שבאכילתו מברכים עליו ברכת שהכל ולא ברכת בורא פרי העץ כך גם כשמריחים ממנו יורד הוא מברכת הנותן ריח טוב בפירות לברכה פחותה יותר או לא. עיין בדרבריו. 6. בשולחן ערוך (רט"ז ס"ב) כתב לברך "הנותן ריח טוב בפירות", ועיין במשנה ברורה (שם סק"ט) בשם אליה רבא שהוכיח שהנוסח הנכון הוא "שנתן". וצריך ביאור, מדוע שונה ברכה זו משאר ברכות הריח שתיקנו בהם לשון הווה כ"בורא מיני בשמים" וכדומה ולא בלשון עבר.
אמר רב יהודה: האי מאן דנפיק 7 ביומי ניסן, 8 וחזי 9 אילני 10 דקא מלבלבי, [היוצא בימי ניסן ורואה אילנות מלבלבים] אומר: "ברוך שלא חיסר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובות 11 להתנאות 12 בהן בני אדם".
7. מלשון הגמרא נראה שאין זו חובה לחפש אחר אילנות מלבלבים כדי לברך עליהם אלא שאם יצא וראה מברך, וכן נראה מלשון השולחן ערוך (רכ"ו). ובאמת שכן הוא הדין בכל ברכות הראיה וכפי שנראה מדברי המהרש"א לקמן (נח א) בחידושי אגדות (ד"ה שאם). וראה עוד בשו"ת הרשב"א (רמ"ה). ואולם כל זה מדובר רק כלפי החיוב לצאת ולראות, אבל כשיצא כבר וראה כתב בספר הפרדס לרבינו אשר ברבי חיים ז"ל שחייב לברך עליהם. 8. כתב המחצית השקל ש"ניסן" אינו בדוקא אלא אורחא דמילתא נקטו, כיון שבארצות החמות דרך האילנות ללבלב בחודש זה, אבל הוא הדין אם רואה פעם ראשונה אילן מלבלב בחודש אחר מברך עליו, והעתיקו המשנה ברורה (שם סק"א) להלכה. ואולם כתב החיד"א (מורה באצבע קצ"ח) שעל פי הקבלה שייכת הברכה דוקא לימי ניסן ויש להקפיד בזה. 9. הגאון רבי צבי פסח פראנק בספר הר צבי (ח"א סימן קי"ח) כתב לחדש שיש לברך ברכת האילנות רק ביום ולא בלילה, אך צ"ע מדוע שונה ברכה זו מכל ברכות הראיה שמצוותם גם בלילה. 10. מלשון הגמרא שנקטה "אילני" לשון רבים נראה לכאורה שיש לברך רק על ב' אילנות ומעלה, ובספר הלכות קטנות (ח"ב כ"ח) דייק כן מלשון הרמב"ם, [אכן יש להעיר שהמהריש לומר (תשו' קמ"ג) גרס בלשון הגמרא "אילנא" לשן יחיד]. וראה עוד בחיד"א (שם) שעל פי הסוד צריך לברך על ב' אילנות. 11. כתב המשנה ברורה (שם סק"ב) בשם הפוסקים שאין לברך ברכה זו אלא על אילן מאכל שעתידים בני אדם להנות ממנו וכפי שנראה מנוסח הברכה. 12. בשולחן ערוך (שם) הנוסח "ליהנות בהם בני אדם". וכן נוהגים.
אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: מנין שמברכין על הריח? שנאמר: [תהלים קנ ו] "כל הנשמה תהלל יה" 13 . איזהו דבר שהנשמה 14 נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו - הוי אומר: זה הריח 15 .
13. הטעם שהוצרכה הגמרא לאסמכתא זו ולא למדה זאת מהסברא שאסור לאדם להנות מהעולם הזה ללא ברכה, ביאר הראש יוסף, כיון שהנאת הריח אינה הנאה גשמית אלא רוחנית היה מקום לומר שאין לברך עליה, ולפיכך הסמיכוה לקרא דכל הנשמה להשמיענו שיש לברך גם על הנאה זו. הצל"ח ורבי אליעזר משה הורויץ בהגהותיו ביארו באופן אחר, כיון שלעיל בתחילת הפרק הגמרא תלתה את הדין שאסור להנות מהעולם הזה ללא ברכה עם הדין שכל הנהנה מן העולם הזה ללא ברכה מעל, היה מקום לומר, כיון שמבואר בגמרא בפסחים (כו א) וכריתות (ו א) ש"קול מראה וריח אין בהם משום מעילה" כי אין בהם ממש, ממילא גם לא יתחייבו עליהם בברכה, קמ"ל קרא דכל הנשמה וגו' שגם בזה תיקנו ברכה. ועיין בספר ציונים לתורה להגר"י ענגיל (כלל ז) שכתב שלדבריהם נמצא שאף שקמ"ל הפסוק שגם על ריח צריך לברך, מכל מקום חלוק דין הברכה שעל הריח משאר ברכות הנהנין, שבשאר ברכות הנהנין הברכה באה להתיר את האיסור המוטל עליו מלאכול בלא ברכה, מה שאין כן בברכת הריח אין איסור זה שהרי אין בזה משום מעילה ונמצא שכל ענין הברכה הוא מדין חיוב כשאר ברכות ההודאה והשבח. ובעיקר דבריהם יש להעיר, שמדברי הגמרא בפסחים (שם) מבואר להדיא שלמסקנת הסוגיא ריח נחשב כדבר שיש בו ממש והטעם שאין בו משום מעילה הוא משום שכבר "נעשית מצותו" ע"ש. וכבר העיר כן בספר עוללות אפרים (דין א') עיין בדבריו. 14. המהרש"א בחידושי אגדות העיר שאף שגם לבעלי חיים ישנו חוש ריח אפילו שאין בהם נשמה, מכל מקום יתכן שאינם נהנים מהריח כי ההנאה מהריח באה מהנשמה. 15. המהרש"א בחידושי אגדות למסכת סנהדרין (צג ב) כתב, כיון שחוש הריח הוא רוחני אין הטעות מצויה בו, אבל שאר החושים שהם גופניים יותר הטעות מצויה בהם יותר. וביאר בזה את דברי רבא [המובא שם בגמרא] שאמר שלעתיד לבוא מלך המשיח לא ישפוט את בני האדם לא לפי מראה עינים ולא לפי משמע אוזנים אלא מריח האדם ושופטו אם חייב הוא או לא, והיינו משום שבחוש הריח אי אפשר לטעות כמו בשאר החושים.
ואמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: עתידים בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא שיתנו ריח טוב כיער הלבנון שעליו ופרחיו נותנים את ריחם הטוב על בני ישראל שנאמר: [הושע יד ז] "ילכו יונקותיו [אלו בחורי ישראל] ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון".
ואמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: מאי דכתיב: [קהלת ג יא] "את הכל עשה יפה בעתו"?
מלמד שכל אחד ואחד מהאומנים יִפֶּה לו הקב"ה אומנותו בפניו. שאפילו לזה שאומנותו אינה יפה, ייפה הקב"ה את האומנות בפניו שתמצא חן בעיניו ויעשנה כדי שלא יחסר העולם אומנות זו.
אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי [פתגם שאנשים רגילים לאמרו]: תלה ליה קורא לדבר אחר, ואיהו - דידה עביד! תְּלה לו לחזיר על צוארו את הענף הרך [הנקרא קורא] הגדל בדקל כדי שיאכלנו כשהוא נקי, והוא יעשה את שלו - יגלגלנו באשפה! שזו היא אומנתו של החזיר לגלגל באשפה כל דבר ואינו רואה בזה שום חסרון.
ואמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: אף שאמר מר אל יצא אדם יחידי בלילה, מ"מ מותר לו לצאת כשבידו אבוקה כי היא נחשבת כשנים, ואילו כשהירח מאיר הרי זה נחשב כשלשה. [ההבדל ביניהם יבואר בהמשך].
איבעיא להו: האם אבוקה נחשבת כשנים בהדי דידיה [יחד אתו], או דילמא אבוקה נחשבת כשנים לבר מדידיה [בלעדיו] ונמצא שיחד אתו יש כאן שלשה? תא שמע: מסיום דברי רב שאמר "וירח - כש לשה".
אי אמרת בשלמא שאבוקה כשנים היינו בהדי דידיה, שפיר מובנים דברי רב שאמר "ירח כשלושה".
אלא אי אמרת שאבוקה נחשבת כשנים היינו לבר מדידיה. אם כן הרי נמצא שגם "ירח כשלושה" הכוונה לבר מדידיה. וקשה: ארבעה - למה לי, איזו תועלת ישנה מכך שבצירוף הירח הם נחשבים לארבעה!?
והאמר מר: לאחד השד נראה ומזיק, לשנים השד נראה ואינו מזיק. לשלשה אינו נראה כל עיקר. ואם כן איזו תועלת ישנה בכך שנחשיבם כארבעה והרי כבר בשלושה אין השד נראה כלל,
אלא, לאו, שמע מינה דהא דאמרינן ש"אבוקה כשנים" שאמר רב, הכוונה בהדי דידיה.
שמע מינה!
ואמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב, ואמרי לה אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא, ואמרי לה אמר רבי יוחנן משם רבי שמעון בן יוחי: נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים, 16 מנלן? מתמר. שנאמר: [בראשית לח כה] "היא מוצאת", שאע"פ שהוציאוה לישרף לא גילתה שהיא הרה מיהודה כדי שלא להלבין פניו, אלא שלחה לו את הסימנים כדי שיודה לבדו, ואמרה: אם יודה יודה, ואם לאו אשרף ולא אלבין פניו.
16. לדעת רבינו יונה בשערי תשובה (שער ג' קל"ט) הלבנת פנים דינה כרציחה עצמה, וכשם שעל רציחה ממש נאמר הדין ש"יהרג ואל יעבור" כך הדין לענין הלבנת פנים שהוא אבק רציחה. וכן מוכח מדברי התוספות בסוטה (י ב) שביארו הטעם שלא כללו בין הג' עבירות שנאמר בהם "יהרג ואל יעבור" גם הלבנת פנים, כי אינה מפורשת בפסוק ע"ש, הרי שדינה כרציחה גמורה. ואולם יש להעיר מלשון הגמרא "נח לו לאדם" וכו' והרי חיוב גמור הוא, וביאר הגאון רבי חיים שמואלביץ (שיחות מוסר תשל"ב מאמר לו), שהגמרא באה להשמיענו שכדאי הוא לאדם לעשות כן אף בלא שהתחייב בכך, שהרי מעשה תמר שזהו המקור לדין זה היה קודם מתן תורה ועדיין לא נצטוו על המצוות, וידועים דברי הגאון רבי חיים מואלזין בספר נפש החיים (סוף שער א') שיעקב נשא שתי אחיות משום שידע בהשגותיו העליונות שעל ידי זה יתוקנו תיקונים גדולים בכל העולמות ויבנה על ידן בית ישראל, וכל זה היה אפשרי רק קודם מתן תורה אבל לאחר מתן תורה כל הנהגת האדם כפופה לרצון התורה, נמצא אם כן שקודם מתן תורה לא עמד האדם בפני הכרעה האם מותר הדבר לעשות או לא, אלא היה עליו לבחון את התועלת שתצא מכל מעשה ולהכריע בדעתו האם הוא כדאי, ואם כן מנכונתה של תמר למסור נפשה אנו למדים שאף מבחינת התועלת שבדבר כדאי לאבד אפילו שלשה נפשות ואפילו כאלו אשר בהם תלויה מלכות בית דוד ומלך המשיח ובלבד שלא להלבין פני חבירו ברבים, עיין בדבריו. - ולפי"ז נמצא שהחיוב לעשות כן באמת אינו נלמד מתמר אלא ממקום אחר.
תנו רבנן: הביאו לפניו בסוף הסעודה שמן לסוך ידיו להעביר את זוהמת האוכל 17 , והדס להריח בו,
17. כך פירש רש"י. ואולם התוספות פירשו שמדובר כאן בשמן הבא לריח שאם לא כן יקשה מהמבואר לקמן (נג א) ששמן שאינו בא לריח אין מברכים עליו כלל. - הטעם שרש"י לא רצה לפרש כפירושם של התוספות ביאר הב"ח (רט"ז ד"ה הביאו) שזהו משום שכך היתה הרגילות בזמנם להביא שמן לסוך את הידיים. וליישב את קושית התוספות על פירוש רש"י כתב המגן אברהם (רי"ז סק"ה) על פי המבואר ברש"י עצמו לקמן (שם) שהדין שאין מברכים על שמן שאינו עשוי להריח לא נאמר אלא ב"משחא כבישא" אבל בשמן אפרסמון אף בכה"ג מברכים עליו, ע"ש. ולדבריו נמצא שהנידון שלפנינו הוא בשמן אפרסמון, וצ"ע שמלשון רש"י (ד"ה זכינו) מבואר שהמדובר כאן ב"משחא כבישא", וכבר העירו מזה המחצית השקל ומגן גיבורים (רט"ז סוף סק"ה).
נחלקו התנאים בסדר הקדמת הברכות.
בית שמאי אומרים: בתחלה מברך על השמן בורא שמן ערב" ואחר כך מברך על ההדס "בורא עצי בשמים".
ובית הלל אומרים להיפך: בתחלה מברך על ההדס ואחר כך מברך על השמן 18 .
18. טעמם של בית שמאי מתבאר בהמשך דברי הגמרא בדברי רבן גמליאל שאמר ששמן עדיף משום ש"זכינו לריחו ולסיכו", ואולם לא התבאר בגמרא מהו טעמם של בית הלל שהעדיפו הדס מאשר שמן, וביאר הריטב"א שהדס עדיף משום שגוף העץ הנותן את הריח קיים לפנינו בשונה משמן שמקור הריח אינו לפנינו שהרי אינו גוף הבושם אלא קלט את ריחו מבושם שהיה כבוש בו. - אכן כל זה ניחא רק אם נפרש ש"שמן" היינו "משחא כבישא" וכפי שפירשו רש"י והריטב"א הנזכר, ואולם הטור (רט"ז) פירש את הנידון בגמרא ב"שמן אפרסמון", ובשמן זה הרי לא שייך הטעם שפירש הריטב"א שהרי השמן גופו הוא מקור הריח עצמו, וכבר העיר כן האליה רבא (שם סקי"ט) וכתב: "ואולי ס"ל דגם שמן אפרסמון לא הוי לבושם בעיניה נגד ההדס, ודוחק מאד". וכבר פירש כן הרא"ה להדיא ע"ש.
אמר רבן גמליאל: אני אכריע ההלכה כבית שמאי, כיון שמהשמן ניתן להנות שתי הנאות שהרי זכינו לריחו וזכינו לסיכתו, ואילו מההדס ניתן להנות רק הנאה אחת שהרי ריחו זכינו, ולסיכתו לא זכינו.
אמר רבי יוחנן: הלכה כדברי המכריע שהכריע כשיטת בית שמאי כלומר, כדברי רבן גמליאל 19 .
19. ולהלכה, סדר הקדימה בברכות הריח הוא כדלהלן: א. "בורא שמן ערב" על שמן אפרסמון. ב. "בורא עצי בשמים". ג. "הנותן ריח טוב בפירות". ד. "בורא עשבי בשמים". ה. "בורא מיני בשמים". - פרי מגדים (רט"ז א"א סקי"ט). [ויש להעיר שהפרי מגדים בפתיחה להלכות ברכות (אות י') כתב שברכת "הנותן ריח טוב בפירות" קודמת לברכת "עצי בשמים"]. ויש להעיר מהמבואר בסידור רבי סעדיה גאון שכתב: "ואם ברכתן היא שונה יקדים "בורא עצי בשמים" ואחריה "בורא שמן ערב", וחוץ מאלו הדבר ניתן ביד המברך".
רב פפא איקלע [הזדמן] לבי [לביתו של] רב הונא בריה דרב איקא. אייתו לקמייהו [הביאו לפניהם] שמן והדס. שקל רב פפא, בריך אהדס ברישא והדר בריך אשמן, כדעת בית הלל.
אמר ליה רב הונא: וכי לא סבר לה מר להא דאמר רבי יוחנן הלכה כדברי המכריע כדעת בית שמאי, שתחלה מברך על השמן ואחר כך על ההדס?
אמר ליה רב פפא: הכי אמר רבא: הלכה כבית הלל דמברך על ההדס ואחר כך על השמן. ולכן אף אני נהגתי כבית הלל שלא כדעת רבי יוחנן.
מוסיפה הגמרא: ולא היא! מעולם לא אמר רבא שהלכה כבית הלל. ורב פפא שתלה סברת עצמו בדעת רבא - לאשתמוטי נפשיה הוא דעבד 20 .
20. האחרונים תמהו איך יתכן שרב פפא ימציא לשם כך מאמר בשם רבא ויכשל באיסור שקר. ומבאר הפני יהושע, שרב פפא לא בדה שקר מליבו ח"ו, אלא תלה עצמו בדברי רבא שבהלכות אחרות פסק באמת כדעת בית הלל כנגד אמוראים אחרים שהסכימו עם דעתם של בית שמאי. וראה עוד בצל"ח.
תנו רבנן: הביאו לפניהם שמן להריח בו ויין לשתותו 21 -
21. לרש"י הכונה ליין הבא לאחר הסעודה קודם ברכת המזון, ואולם הרמב"ם (פ"ז הי"ד) פירש שהכונה לכוס של ברכת המזון. וראה מש"כ בסמוך הערה 23.
בית שמאי אומרים: 22 אוחז השמן בימינו, מפני שכל דבר שמברך עליו לאכלו או להריח בו צריך לכתחלה לאוחזו בימינו בשעת הברכה כדי שיכוין היטב על מה הוא מברך. ואת היין בשמאלו, לפי שאינו מברך עליו לעת עתה.
22. טעם המחלוקת שבין בית שמאי לבית הלל פירש הרשב"א לעיל (מא א) שנחלקו מה חביב יותר, שלבית שמאי השמן חביב יותר משום שהוא מחוסר מעשה כי תיכף שמקרבו לחוטמו מריח בו בשונה מהיין שהוא מחוסר שתיה, ואילו לבית הלל היין חביב יותר, כיון שעומד לשתיה בשונה מהשמן שעומד רק להריח ושתיה חביבה יותר מריח. - מעין זה פירש גם הריטב"א בסוגייתנו אלא שהעמיד את נקודת המחלוקת ביניהם לא מצד חביבות הדברים אלא מצד חשיבותן עיין בדבריו. [וע"ש ברשב"א שיישב בזה מדוע ישנם דיני קדימה ביין ושמן, והרי מבואר לעיל (מ ב) שבאין ברכותיהן שוות מברך על איזה מהן שירצה, ויישב עפ"י שיטתו לעיל שהדין ש"מברך על איזה מהן שירצה" הכונה שמברך על החביב, וזהו עצמו הנידון שלפנינו האם יש להקדים את היין משום חביבותו או את השמן משום חביבותו. - ויש להעיר, שכל זה ניחא לפירושו של הרשב"א, אך לריטב"א שהנידון הוא מה חשוב יותר עדיין קושית הרשב"א במקומה עומדת]. וראה עוד בדרישה (רי"ב סק"ב) מה שביאר בזה.
בתחלה מברך על השמן ברכת "בורא שמן ערב", ואחר כך חוזר ונוטל את היין בימינו ומברך על היין. ובית הלל אומרים: אוחז את היין בימינו, לפי שמקדים ברכת היין. ואת השמן אוחז בשמאלו לפי שלעת עתה אינו מברך עליו 23 .
23. הטעם שצריך לאחוז את השמן בשמאלו בשעה שמברך על היין ביאר המרכבת המשנה (פ"ז הי"ד) לדעת הרמב"ם [שפירש שהמדובר כאן בכוס של ברכת המזון] כשם שיש הידור בברכת המזון לאומרה על הכוס כך יש הידור לאומרה גם על הבשמים, ולכן יש לאחוז את השמן בשעת הברכה כמו שאוחז את הכוס, והוסיף שזהו הטעם שהרמב"ם פירש ש"יין" הכונה לכוס של ברכה ולא לסתם כוס של רשות כפרש"י, כי בכוס של רשות אין שום ענין להחזיק את השמן ביד השניה. והנה השולחן ערוך (רצ"ו ס"ו) פסק דין זה לענין ברכת הבדלה וכתב שיאחז את היין בימין ואת ההדס בשמאל ויברך על היין, ולאחר מכן יחליף ויטול את ההדס בימין ואת היין בשמאל ויברך על ההדס ושוב יחזיר את היין לימינו ויסיים את ברכת ההבדלה. ולהמבואר בדברי המרכבת המשנה נראה שהמחבר סובר שברכת הבדלה צריכה להאמר על יין ובשמים. ונמצא לפי זה שהטעם שמברכים על הבשמים בסדר ההבדלה אין זה רק משום שתיקנו ברכת הבשמים במוצאי שבת אלא זהו מדין וסדר ברכת ההבדלה עצמה שהיא צריכה להאמר על יין ובשמים. [הטעם שלא הוזכר דין זה שאוחז בימינו ושמאלו גם בברייתא לעיל לענין שמן והדס, ראה בצל"ח].
בתחלה מברך על היין וחוזר ונוטל את השמן בימינו ומברך על השמן.
ואם הסועד תלמיד חכם הוא, טחו [מקנחו] את השמן שנשאר על ידיו - בראש השמש.
ואם אף השמש תלמיד חכם הוא - טחו לשמן הנותר בכותל.
וטעם הקינוח הוא מפני שגנאי לתלמיד חכם לצאת לשוק כשהוא מבושם, וכפי שיבואר בסמוך.
תנו רבנן: ששה דברים גנאי לו לתלמיד חכם: אל יצא כשהוא מבושם לשוק, ואל יצא יחידי בלילה, ואל יצא במנעלים המטולאים [שיש בהם טלאים], ואל יספר עם אשה בשוק, ואל יסב בחבורה של עמי הארץ, ואל יכנס באחרונה [אחרון] לבית המדרש. ויש אומרים: אף לא יפסיע פסיעה גסה, ואל יהלך בקומה זקופה.
מבררת הגמרא דינים אלו אחד לאחד: "אל יצא כשהוא מבושם לשוק" מה טעמו?
אמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: דין זה במקום שחשודין על משכב זכור נאמר, שהחשודים על כך מבשמין עצמם כדי שיתאוו להם.
אמר רב ששת: לא אמרן שאסור לצאת לשוק כשהוא מבושם, אלא כשהבושם בבגדו, אבל כשהבושם בגופו מותר, היות והזיעה מעברא ליה לבושם 24 .
24. ואף שהתבאר לעיל שגנאי לתלמיד חכם לצאת בשוק כשידיו מבושמות, כתב הרש"ש, כיון שאין דרך הידים להזיע יש להשוות את דינם לבגדים.
אמר רב פפא: ושערו - כבגדו דמי. לפי שלא מצוי בו זיעה, ואסור להטיל בו בושם.
ואמרי לה ויש האומרים שמותר להטיל בושם בשערו, כיון ששערו לענין בושם - כגופו דמי, היות שגם בשיער מצוי זיעה.
הדין השני המובא בברייתא: "ואל יצא יחידי בלילה", מה טעמו?
משום חשדא, שיחשדוהו בזנות.
ולא אמרן אלא דלא קביע ליה עידנא [ולא אמרו כן אלא כשלא קבוע לו זמן] ללמוד אצל רבו בלילה, אבל אם קביע ליה עידנא, שזמן קבוע לו ללכת ללמוד בלילה, מותר לצאת יחידי, משום דמידע ידיע לכל דלעידניה קא אזיל, ולא יבואו לחשוד בו.
הדין השלישי המובא בברייתא: "ואל יצא במנעלים המטולאים", מסייע ליה לרבי חייא בר אבא. דאמר רבי חייא בר אבא גנאי הוא לתלמיד חכם שיצא במנעלים המטולאים לפי שהוא צריך להיות חשוב והגון לכבוד תורתו 25 .
25. רש"י במסכת שבת (קיד א).
מקשה הגמרא: איני, והא רבי חייא בר אבא עצמו נפיק [יצא] במנעלים המטולאים!?
אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן: לא אמרו שגנאי הוא הדבר אלא דוקא בטלאי על גבי טלאי.
ולא אמרן שגנאי הוא, אלא בפנתא כשהטלאי בגב הנעל, אבל בגילדא [בסוליא] לית לן בה, ומותר.
ואף בפנתא נמי לא אמרן, אלא לצאת בו באורחא [בדרך], אבל בביתא - לית לן בה.
ולא אמרן שגנאי הוא, אלא בימות החמה לפי שהטלאי נראה, אבל בימות הגשמים שהטיט שעל הנעל מכסהו - לית לן בה, ומותר.
הדין הרביעי המובא בברייתא: "ואל יספר עם אשה בשוק". - אמר רב חסדא: ואפילו היא אשתו, לפי שאין הכל מכירין בה, ויבואו לחשוד בו.
תניא נמי הכא: אל יספר עם אשה בשוק אפילו היא אשתו ואפילו היא בתו ואפילו היא אחותו, לפי שאין הכל בקיאין בקרובותיו.
הדין החמישי המובא בברייתא: "ואל יסב בחבורה של עמי הארץ", - מאי טעמא?
דילמא אתי לאמשוכי בתרייהו [פן יגרר אחריהם].
הדין השישי המובא בברייתא: "ואל יכנס אחרונה לבית המדרש" - מה טעמו?
משום דקרו ליה פושע [מתעצל] 26 .
26. כך פירש רש"י, אבל המהרש"א פירש מלשון "פוסע", היינו, כיון שבא אחרון לאחר שכולם כבר ישובים על מקומותיהם הריהו פוסע על ראשי עם קודש.
הדין הנוסף המובא בברייתא: "ויש אומרים: אף לא יפסיע פסיעה גסה", - מה טעמו? דאמר מר: פסיעה גסה - נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם 27 .
27. התוספות במסכת תענית (י ב) מבארים את הסיבה שבחמש מאות פסיעות לא ניטל כל מאור עיניו של האדם, כי רק הפסיעה הראשונה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו, אבל הפסיעה השניה נוטלת אחד מחמש מאות מהנותר ממאור עיניו ולפיכך גם כשפוסע חמש מאות פסיעות גסות עדיין לא ינטל כל מאור עיניו.
מאי תקנתיה של הפוסע פסיעה גסה?
להדריה [יחזירנו] למאור עיניו בקדושא דבי שמשי, בשתית כוס של קידוש בליל שבת 28 .
28. כך פירש רש"י, ואולם התוספות בפסחים (ק ב ד"ה ידי קידוש) והטור (סימן רס"ט) הביאו בשם רב טורנאי גאון שהרפואה היא בכך שנותן מהיין על גבי עיניו. וכבר העיר המהרש"א שבזמנינו אין נוהגים כן ביין קידוש, ורק ביין הבדלה עושים כן משום חיבוב המצוה ולא משום רפואה וכמבואר ברמ"א רצ"ו ס"ב. וע"ש בדבריו פירוש נוסף לדברי הגמרא.
הדין האחרון המובא בברייתא: "ואל יהלך בקומה זקופה", - מה טעמו?
דאמר מר: המהלך בקומה זקופה, אפילו ארבע אמות, כאילו דוחק רגלי שכינה. דכתיב: [ישעיה ו ג] "מלא כל הארץ כבודו" 29 .
29. המהרש"א מפרש שהאדם הוא המרכבה והשכינה מעל ראשו, נמצא אם כן שההולך בקומה זקופה הריהו זוקף את ראשו למעלה ודוחק בכך את רגלי השכינה אשר על ראשו, אכן בשפלים ונמוכים הדבר להיפך שעל ידי שמנמיכים עצמם הם מורידים את השכינה למטה לארץ ועליהם אמר הפסוק "ואני אשכון את דכא" וגו'.
==דרשני המקוצר==