פרשני:בבלי:שבת מ א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
ועוד, הא <img alt='' src='p_amud.bmp title='מיקום עמוד מדויק'> הדר ביה רבי עקיבא לגביה דרבי יהושע, והודה לדבריו.
ואפשר שמכלל זה למד רבה בר בר חנה שההלכה כרבי יהודה, שכן לענין שטיפה בחמין סבר כרבי מאיר שאסר, ובזה יש רוב כנגד רבי שמעון שהתיר, ולענין שטיפה בצונן סבר כרבי שמעון שהתיר, ובזה יש רוב כנגד רבי מאיר שאסר, ונמצא שלכל דברי רבי יהודה יש רוב להכריע כמותו.
אמר רבה בר בר חנה לרב יוסף, ואי מכללא, אם אכן למדתי שההלכה כרבי יהודה מכלל זה, ולא שמעתי כן בפירוש, מאי נפקא מינה יש לך בדבר.
אמר לו רב יוסף, כי אם אכן לא שמעת בפירוש מרבי יוחנן שההלכה כרבי יהודה אלא רק מן הכלל שאמר רבי יוחנן למדת כן, אפשר שיש לדחות, דילמא מה שאמר רבי יוחנן בשם רבי שההלכה כמכריע, הני מילי במחלוקות שהביאם רבי במתניתין, אבל במחלוקות שנאמרו רק בברייתא לא פסקינן כדברי המכריע. 133 וכיון שמחלוקתם של רבי יהודה רבי מאיר ורבי שמעון לא הובאה במשנה אלא בברייתא, אין להוכיח מדברי רבי יוחנן שההלכה כרבי יהודה.
133. א. ותמהו הראשונים, הרי נוסח הכלל הוא "כל מקום הלכה כדברי המכריע", ומשמע שאין חילוק בין המשניות לברייתות. ותירצו התוס' דסתם מתניתין כאן היא כרבי שמעון, ומשמע שאין ההלכה כדרבי יהודה. ולפי זה נמצא שבאמת ההלכה כדברי המכריע גם בברייתא אלא שבברייתא זו בלבד לא אמרינן כן. וכן כתבו הרמב"ן, הריטב"א והשיטה להרן בשם הרא"ה. אבל הרשב"א והר"ן (וכן הרמב"ן בפירושו השני) כתבו שרב יוסף אמר שיתכן ורבי יוחנן אמר הלכה כדברי המכריע רק במשנה ולא בברייתא. והביאו מהגאונים והרי"ף (קידושין ט א) שפסקו דאין הולכים אחר המכריע בברייתא. ובתוס' במנחות (לא ב ד"ה מי) תירצו, כיון דאמרינן "חוץ מקולי מטלניות" שהיא משנה, הוי כאילו פירש במשנתנו. וכן כתב התוס' רא"ש כאן. ב. מאידך, הקשו הראשונים מהיכי תיתי ללכת אחר המכריע, הרי סתם משנתנו היא כרבי שמעון, ואמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה. ותירצו התוס' שאם יש מכריע בברייתא, לא אמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה. וכן הסיק הרשב" א. ובספר התרומה (רלב) תירץ דאמוראי נינהו אליבא דרבי יוחנן האם הלכה כסתם משנה, אבל הר"ן תמה שהיה לגמרא להביא זאת כדאיתא בכמה מקומות. הרמב"ן והריטב"א תירצו דלהלן (קמג ב) משמע מדברי רבי יוחנן שבמשנה שם יש מחלוקת בזה הוא ליה סתם ואחר כך מחלוקת. ועיין ברשב"א שתמה על תירוצם. והפני יהושע תירץ דלא הוזכר במשנתנו להדיא שמותר להשתטף בהוחמו מערב שבת אלא מדיוקא, ועוד לא הוזכר מעשה דאנשי טבריה אלא לסייע לרבנן שגזרו בתולדות חמה (או לסייע לחשש שמא יטמין ברמץ לדעת רבה ורב חסדא), וכי האי גוונא אין אומרים הלכה כסתם משנה.
אמר ליה רבה בר בר חנה לרב יוסף, אנא בפירוש שמיע לי מרבי יוחנן שההלכה כרבי יהודה, ולא למדתי זאת רק מכללא.
אתמר, חמין שהוחמו מערב שבת, מן הדין רוחץ בהם את כל גופו, אבל גזרו חכמים (כדלהלן) שלא לרחוץ את כל גופו.
וכמה מותר לו לרחוץ, רב אמר: למחר בשבת רוחץ בהן כל גופו, אבל לא בבת אחת, אלא אבר אבר. ושמואל אמר: לא התירו לרחוץ את כל גופו אבר אבר, אלא רק פניו ידיו ורגליו מותר. 134
134. יש לדון האם לדעת שמואל הותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו דווקא, או שמא גם את שאר האיברים, ובלבד שלא ירחוץ את כל גופו אבר אבר. ובב"י (שכו) דייק מדברי רש"י (להלן מ ב ד"ה ובלבד, וראה בהערה שם), שמותר רק פניו ידיו ורגליו, ופסק כן להלכה בשו"ע שאסור לרחוץ את כל גופו אלא רק פניו ידיו ורגליו. אך המגן אברהם (ב) למד מדבריו שאסור לרחוץ את כל גופו, והוא הדין רובו, דרובו ככולו. ומשמע מדבריו שמקצת גופו מותר. (ואולי כונתו לפרש שהמחבר לומד כהרמ"א בסמוך שמותר גם שאר האיברים ובלבד שלא ישטוף את רוב גופו). ועוד הביא הב"י בשם הרא"ש שמותר גם לרחוץ גם את שאר האיברים ובלבד שלא ישטוף את כל הגוף, אפילו אבר אבר, והביאו הרמ"א. הגר"א דייק מלשון הגמרא שאסור לרחוץ כל גופו אבר אבר משמע שחלק מהגוף מותר לשטוף אבר אבר, וכדעת הרמ"א. וכן דייק הט"ז ותמה מדוע הוצרך הב"י לדייק כן מהרא"ש בזמן שמבואר כן בגמרא להדיא. וראה ראש יוסף.
מיתיבי: חמין שהוחמו מערב שבת, למחר בשבת רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו, אבל לא כל גופו, הרי שמותר לרחוץ רק פניו ידיו ורגליו.
תיובתא דרב, שהתיר לרחוץ כל גופו אבר אבר.
ומתרצת הגמרא: אמר לך רב: מה ששנינו בברייתא "אבל לא כל גופו" הכוונה שלא ירחוץ את כל גופו בבת אחת, אלא רק אבר אבר.
ומקשינן: והא בבריתא "רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו" קתני, ומשמע שאסור לרחוץ את שאר איבריו?
ומתרץ רב: פירוש הברייתא הוא שאפשר לרחוץ את כל גופו כעין רחיצת פניו ידיו ורגליו, שרוחצם כל אחד בפני עצמו.
ושוב מקשה הגמרא על רב:
תא שמע: לא התירו לרחוץ בחמין שהוחמו מערב שבת, אלא פניו ידיו ורגליו. משמע שמותר לרחוץ רק פניו ידיו ורגליו ולא כל גופו אבר אבר.
ומתרץ רב: הכי נמי פירושה של הברייתא הוא שהתירו לרחוץ כל גופו כעין רחיצת פניו ידיו ורגליו. כלומר, כל גופו אבר אבר.
ומסקנת הגמרא: תניא כוותיה דשמואל:
חמין שהוחמו מערב שבת, הרי למחר רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו, אבל לא כל גופו אבר אבר.
ואין צריך לומר שאסור לרחוץ את כל גופו אפילו אבר אבר בחמין שהוחמו ביום טוב, אבל פניו ידיו ורגליו מותר. 135
135. א. בהערה לעיל הובאה מחלוקת התוס' והרי"ף האם מן התורה יש איסור לחמם מים לרחוץ את כל גופו ביום טוב. והרמב"ן הוכיח כשיטתו מהברייתא כאן, שכן האיסור הנזכר ברישא של הברייתא לרחוץ בחמין שהוחמו בערב שבת הוא רק מדרבנן וכדלהלן בגמרא, ואם כן גם הסיפא "ואין צריך לומר חמין שהוחמו ביום טוב" - אסור לרחוץ בהם (מלבד פניו ידיו ורגליו) היינו רק מדרבנן. והרשב"א דחה, שגם לדעת התוס' האיסור מן התורה הוא רק ברחיצת כל גופו, אבל אבר אבר מותר, שכן לא מיסתבר לומר שרק רגליו הם דבר השוה לכל נפש אבל שאר איבריו לא, ואם כן כל אבר בנפרד מותר לרחוץ, אלא שאסור מדרבנן. וזו כונת הבריתא ואין צריך לומר חמין שהוחמו ביום טוב שאסורין מדרבנן לרחוץ את כל הגוף אבר אבר. אבל רחיצת כל הגוף אסורה מדאורייתא. ב. הראשונים דייקו ממה שנאמר "ואין צריך לומר חמין שהוחמו ביום טוב" ולא הוזכר איסור רחיצה בחמים שהוחמו בערב יום טוב, שדין יום טוב קל משבת. ונחלקו בזה הראשונים. הרשב"א והריטב"א נקטו שמותר להתרחץ ביום טוב אבר אבר אבל לא כל גופו, והרי"ף בשם גאון (ביצה יא א) נקט שמותר להתרחץ בכל גופו. וכן דעת הרמב"ן והרמב"ם (יו"ט א טז). וכתב הר"ן שהרי"ף לשיטתו (שם) שמן התורה מותר לחמם מים ביום טוב לרחיצת כל גופו, ורק רבנן אסרו, אזי כשחימם מבעוד יום מותר, אבל לשיטת התוס' (לט ב ד"ה ובית הלל) שמן התורה אסור לחמם ביום טוב לרחיצת כל גופו דאינו דבר השווה לכל נפש, אזי אסור לרחוץ את כל גופו גם כשהוחמו בערב יום טוב דגזרו ערב שבת אטו שבת. ובאמת מדברי הר"ן משמע שלשיטת התוס' מותר לרחוץ רק פניו ידיו ורגליו, שהרי יותר מזה אינו שווה לכל נפש, ואסור לרחוץ כל גופו אפילו אבר אבר, וכן הוכיחו הראש יוסף והשפת אמת מדברי התוס' (לט ב ד"ה אלא), אבל המשנ"ב (תקיא יח ועיין שעה"צ כא) כתב שלכולי עלמא מותר לרחוץ אבר אבר את כל גופו, אלא שלהרי"ף וסייעתו מותר את כל גופו ולדעת הרשב"א וסייעתו רק אבר אבר.
רבה מתני לה להא שמעתא דרב, בהאי לישנא.
חמין שהוחמו מערב שבת, הרי למחר אינו רוחץ בהם כל גופו בבת אחת, ומה הוא רוחץ, אמר רב, רוחץ בהן כל גופו, ומשייר אבר אחד שאינו רוחצו.
איתיביה לרב כל הני תיובתא שהקשתה הגמרא לעיל מברייתות בהם מבואר שמותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו.
ולפי דברי רבה בדעת רב, אי אפשר ליישב כדתרצינן לעיל, שכונת הברייתות לומר ששוטף כל גופו כעין פניו ידיו ורגליו והיינו אבר אבר, שכן לדברי רבה רב סובר שרוחץ את כל גופו בבת אחת ומשייר אבר אחד. 136 ומסקינן: תיובתא. 137
136. כך הוסיף הריטב"א. ובמהדורא בתרא כתב שהיה מקום ליישב שאסור לרחוץ כל גופו ממש אבל כעין פניו ידיו ורגליו מותר, וחוץ מאבר אחד היינו גם כן דומיא דפניו ידיו ורגליו. ועיין שם שדחה. אמנם בסמוך מבואר בדברי המהרש"ל שרבה לא סבר שישנה פירכא על דברי רב, וצריך לומר שרבה יפרש כמבואר במ הדו"ב. ויש להעיר שלפי האוקימתא הראשונה הובאה הקושיה כסייעתא לשמואל, ולפי האוקימתא הנוכחית הובאה הברייתא כקושיה על רב ומסקינן תיובתא. 137. והלכה כשמואל שמותר לרחוץ בחמין שהוחמו מערב שבת רק פניו ידיו ורגליו. וכתב הר"ן (על הרי"ף ובשיטה) בשם רבינו יהונתן, שהרי"ף לא הוצרך לפסוק כרבי יהודה (לעיל לט ב) דאסר להשתטף בחמין שהוחמו מערב שבת, כי סמך על כך שהביא את דברי שמואל שהתיר לרחוץ רק פניו ידיו ורגליו, וכל שכן שאסור להשתטף את כל הגוף. ומבואר בדבריו שרחיצת פניו ידיו ורגליו היא שטיפה, כי אם זו רחיצה כיצד מוכח שאסור להשתטף בכל גופו ממה שהותר רק רחיצת פניו ידיו ורגליו, על כרחך שגם רחיצת פניו היינו שטיפה. וכן נקט הרשב"א לעיל (שם). וראה שם בהערות.
אמר ליה רב יוסף לאביי 138 : רבה מי קא עביד כשמעתיה דרב שמותר לרחוץ בחמין שהוחמו בערב שבת את כל גופו ובלבד שישייר אבר אחד?
138. אביי גדל בבית דודו רבה בר נחמני, ורב יוסף נעשה ראש אחר פטירת רבה, ולפיכך שאל את אביי כיצד נהג דודו לדינא.
אמר ליה אביי לרב יוסף: לא ידענא כיצד נהג רבה האם כרב או כשמואל שהלכה כמותו.
תמהה הגמרא: מאי תיבעי ליה לרב יוסף האם רבה נהג כרב, והא פשיטא דלא עביד כמותו, דהא איתותב רב, מכל הברייתות שהובאו לעיל.
ומתרצת הגמרא: דרב יוסף סבר שרבה לא שמיעא ליה, את הפירכות שהקשתה הגמרא על רב. 139
139. רש"י גרס: "לא שמיעא ליה", והיינו שרב יוסף סבר שרבה לא שמע את הפירכות על רב ולכן הסתפק האם רבה נהג כרב או לא. והמהרש"ל ביאר שרב יוסף סבר שרבה לא שמיעא ליה, כלומר, לא סבירא ליה כפירכת הגמרא. וביאר המהדורא בתרא דמדקאמר "לא שמיע ליה" משמע שברי לרב יוסף דרבה לא שמעה, ומנין לו זה, וכי לא זזה ידו מתוך ידו, אלא ודאי דרב יוסף סבר שרבה לא קיבל את הפירכא. ואין לפרש דרב יוסף עצמו לא שמע את הפירכות, ועל כן הסתפק אם רבה נהג כרב, דאם כן מדוע כלל עלה על דעתו לדון האם רבה נהג כרב, אבל אם רב יוסף שמע את הפירכא וסבר שרבה לא שמע אזי יש לפרש שהסתפק האם רבה אכן נהג כרב מחמת שלא שמע הפירכא, או שמא ידע מדעתו את הפירכא. ויש שגרסו: "דילמא לא שמיעא ליה" ומבאר המהר"ם שהכונה היא דילמא יש לפרש שרב יוסף לא שמיע ליה דאיתותב רב. אבל אין לפרש דילמא רב יוסף עצמו היה מסופק אם רבה שמע את הפירכות על דבריו, שכן בהמשך הגמרא אמרינן ואי לא שמיע ליה (לרבה) ודאי עביד, כלומר, מה נסתפק רב יוסף אם רבה לא שמע, והרי בזה גופא היה הספק האם שמע או לא. ובתוס' הרא"ש הקשה מדוע באמת הגמרא לא תירצה דרב יוסף נסתפק בזה גופא, האם רבה שמע את הפירכא ולכן לא עשה כרב, או דילמא לא שמיע ליה ועביד. ותירץ, דלרב יוסף לא היה נפקא מינה מה היה המעשה, שכן פשוט שאם שמע לא נהג כרבה ואם לא שמע נהג כרבה, אלא שרצה לדעת האם למרות שלא שמע את הפירכא אפשר שלא נהג כרב, מפני שרבה לא נהג כקולי דרב, וכמבואר בהמשך הגמרא, אלא שהתרצן לא הבין כך ותמה על ספיקו של רב יוסף דבכל מילי עביד מר כרב ומתרץ בסוף דשמא כקולי דרב לא עביד.
ותמהה הגמרא על תירוצה, דאם כן יש להקשות לאידך גיסא מדוע עלה על דעת רב יוסף להסתפק אם רבה נהג כרב, ואי לא שמיעא ליה לרבה את קושיות הגמרא על רב, אזי ודאי שרבה עביד כרב.
וטעם הדבר: דאמר אביי, כל מילי דמר, בכל מעשיו של רבה דודו, עביד נהג לעשות כרב גם בזמן שנחלקו עליו האמוראים. בר, חוץ מהני תלת, משלושה דברים דעביד כשמואל. ואלו הן:
א. לדעת שמואל מטילין - נוטלים את חוטי הציצית מבגד ישן, ונותנים אותם לבגד אחר שרוצה להתעטף בו, ורב אוסר משום שיש בזה זלזול מצוה.
ב. וכמו כן לדברי שמואל מדליקין נר חנוכה על ידי שנוטל קיסם ומדליק אותו מנר דולק כדי להדליק לנר אחר, ורב אוסר משום ביזוי מצוה.
ג. נחלקו רבי יהודה ורבי שמעון בדין עשיית דבר שאין מתכוין בשבת, כמו גורר מיטה על גבי הקרקע, ונעשה מחמת הגרירה חריץ באדמה שזה מלאכת חורש אלא שלא נתכוין למלאכה זו, (ואין פסיק רישיה שיעשה החריץ). רבי יהודה אוסר, ורבי שמעון מתיר, ופסק שמואל הלכה כרבי שמעון בגרירה, ורב פסק כרבי יהודה.
ומלבד שלושה דברים אלו נהג רבה בכל דבר כרב, ומיסתבר שגם בהלכה זו נהג רבה כרב שמותר לרחוץ כל גופו חוץ מאבר אחד. ואם כן מדוע נסתפק רב יוסף האם רבה נהג כרב.
ומתרצת הגמרא: כי רבה רק כחומרי דרב עביד, אבל כקולי דרב לא עביד, ולכן לענין רחיצה שהיקל רב נסתפק רב יוסף האם נהג רבה כמותו או לא. 140
140. וברש"י מבואר שאין הכוונה שבכל קולי דרב לא עביד, דאם כן מדוע הסתפק רב יוסף הרי פשיטא שלא עשה כרב להקל, אלא שלפעמים פסק כמותו להקל ולפעמים כשמואל. וכן כתב הריטב"א. ועיין רש"י פסחים קא א.
תנו רבנן: מרחץ שפקקו נקביו 141 כדי שלא יכנס יותר חום, מערב שבת, אסור להתרחץ בו בשבת דגזרו על הרחיצה, אבל למוצאי שבת רוחץ בו מיד ואינו צריך להמתין בכדי שיעשו שהרי לא נתחמם בשבת. 142
141. ברש"י ישנם ב' דרכים לבאר מהו פקקו נקביו. א. סתמו את החורים בקירות ובפתחי המרחץ, שלא תצא חמימותו. והפני יהושע למד בדבריו שהמרחץ ממשיך להתחמם מאליו בשבת ויום טוב, ולכן אסרו בו את הרחיצה, אבל במוצאי שבת אינו צריך להמתין בכדי שיעשו מפני שהמלאכה נעשית מאליה. אמנם בשיטה להר"ן כתב כמו רש"י שפקקו כדי לשמור חומו למחר ומפרש שמותר למוצאי שבת מפני שלא נתחממו בשבת. ב. סתמו את הנקבים שבקרקעית המרחץ (שמשם נכנס החום מהאש), כדי שלא ימשיך להתחמם בשבת. ולפי זה מובן יותר מדוע מותר להשתמש במוצאי שבת לפי שלא נתחמם בשבת כלל. אבל בשבת עצמה אסור מגזירת מרחץ. 142. וכתב הר"ן שיש כאן שני חידושים. א. דאף שהרואה סבור שנתחמם בשבת, ויבא להתיר להשתמש בכעין זה לאלתר, לא חששו לכך כיוון שבכדי שיעשו הוא גזירה דרבנן. ב. שאם לא פקקו נקביו היה צריך להמתין בכדי שיעשו למרות שנתחמם מאליו במשך השבת. גזירה שמא יחתה בגחלים.
פקקונקביומערב יוםטוב - למחר ביום טוב אסור לו לרחוץ שכן גזרו על המרחצאות שלא לרחוץ גם בהוחמו מערב יום טוב, אבל נכנס לבית המרחץ ביום טוב, ומזיע. 143 ואם רוצה להשתטף לא ישתטף בפנים, שלא יחשדוהו כאילו נשתטף או רחץ בחמין, אלא יוצא ומשתטף בבית החיצון. 144 אמר רב יהודה: מעשה במרחץ של בני ברק שפקקו נקביו מערב יום טוב. למחר נכנס רבי אלעזר ורבי עקיבא והזיעו בו, ויצאו ונשתטפו בבית החיצון. 145
143. א. לדעת הרי"ף הרמב"ם והרמב"ן מותר לרחוץ את כל גופו בחמין שהוחמו בערב יום טוב ולא גזרו על זה גזירת מרחץ מפני שגם ביום טוב עצמו מותר מן התורה לחמם לכל גופו. (ודלא כהתוס' לט ב ד"ה ובית הלל) ולשיטתם קשה מדברי הברייתא כאן שהתירו להזיע ולשטוף בחמין, משמע שאסור לרחוץ. והר"ן ביאר שאמנם מותר לרחוץ אבל רק מחוץ למרחץ, והברייתא דיברה על מה שמותר לעשות במרחץ עצמו. ולפי זה ישנם שלושה דרגות ברחיצה ביום טוב (לפני הגזירה), להזיע מותר בתוך המרחץ, להשתטף בחמין מותר בבית החיצון ולא בפנים, ולרחוץ בחמין מותר רק בביתו אבל לא במרחץ. וכן ביאר הדרישה (תקיא ג) וכן מבואר בשו"ע (שם) שפסק כהרי"ף והתיר רחיצה בחמין רק מחוץ למרחץ. וראה הערה הבאה. והפני יהושע ביאר שהרי"ף מפרש את הברייתא כפירוש הראשון ברש"י, שסתמו את הנקבים כדי שלא יצא החום והמרחץ ממשיך להתחמם ביום טוב, ובזה מודה הרי"ף שאסור לרחוץ את כל גופו בחמין. אבל להשתטף ולהזיע מותר מפני שנתחמם מאליו. ב. הברייתא מדברת לאחר שגזרו על הרחיצה וקודם שאסרו את הזיעה. ומלשון הברייתא משמע שרק ביום טוב מותר להזיע ולא בשבת, וכן נקט הרמב"ן בפירוש ראשון (וכתב שאינו הגון). אבל בתוס' (ד"ה למוצאי) מבואר שהוא הדין בשבת מותר להזיע קודם הגזירה. והטעם לכך שנקטה הברייתא היתר זיעה רק ביום טוב, כדי לגלות שהגזירה על הזיעה (דלהלן) היא גם על יום טוב ולא רק על שבת. והרמב"ן בפירוש שני ביאר, שהיתר הזיעה הוזכר לגבי יום טוב לרבותא שאפילו ביום טוב לא הותר אלא להזיע ולא לרחוץ. (ודלא הרי"ף שמותר לרחוץ בהוחמו בערב יו"ט). אבל הוא הדין גם בשבת הותר להזיע קודם שגזרו על הזיעה. וכן כתב הריטב"א. ועוד כתב, שדרך לשטוף בחמין לאחר הזיעה וזה אסור בשבת ומותר ביום טוב (וראה בהערה הבאה). ובתוס' (לט ב ד"ה ובית הלל) הוסיפו שמן התורה מותר לחמם מים ביום טוב כדי להזיע לפי שהוא דבר הנעשה לבריאות והוי שווה לכל נפש, ולפי זה צריך לומר, כי מה שנקטה הברייתא פקקו נקביו לרבותא לגבי רחיצה דאף שלא נתחממו בשבת אסור לרחוץ, אבל להזיע (קודם גזירה) מותר אפילו נתחממו בשבת. אמנם הרשב"א נקט שאם לא פקק אסור להזיע אפילו קודם שגזרו על הזיעה ביום טוב, מפני שחששו שמא יטעה לרחוץ במים. 144. יש לדון, האם ההיתר להשתטף ביום טוב הוא בחמין או בצונן. שכן לעיל לט ב איתא שלדברי רבי יהודה אסור להשתטף בחמין שהוחמו בערב שבת, ומפרשינן לעיל שגזרו על המרחצאות גם בשטיפה כמו ברחיצה, ולכאורה הוא הדין בחמין שהוחמו בערב יום טוב יהיה אסור להשתטף כמו שאסור להתרחץ. ויש בזה כמה שיטות בראשונים: בר"ן (על הרי"ף) מבואר שהנידון תלוי במחלוקת הרי"ף עם התוס' (לעיל בהערה). לדעת הרי"ף מותר לחמם מן התורה לצורך רחיצת כל גופו ורק רבנן אסרו, אם כן מותר להתרחץ בהוחמו קודם יום טוב, שלא גזרו חכמים שמא יחמם ביום טוב עצמו, שכן אין בזה איסור אלא מדרבנן. ולפי זה גם שטיפה בחמין את כל הגוף מותרת. והוסיף הר"ן שאף על פי שאין איסור להתרחץ וכל שכן להשתטף בהוחמו בערב יום טוב, מכל מקום מותר להשתטף רק בבית החיצון, ולהתרחץ מחוץ לבית המרחץ, כדי שלא יחשדו שחיממו ביום טוב. וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך (תקיא ב): "חמים שהוחמו מערב יום טוב מותר להשתתף בהם כל גופו אפילו באחד, מיהו דוקא חוץ למרחץ, אבל במרחץ אסור". וממה שהתיר רחיצת כל גופו מבואר שפסק כהרי"ף, ובמשנ"ב (טז) מפרש מה שכתב "חוץ למרחץ" על פי הר"ן דרחיצה הותרה חוץ למרחץ ולא בבית החיצון. אבל שטיפה מותרת בבית החיצון. ולדעת התוס' (לט ב ד"ה ובית הלל) אסור להחם ביום טוב מן התורה לרחיצת כל גופו, ונמצא שלדבריהם אסור לרחוץ (את כל גופו) גם אם חימם מערב יום טוב, גזירה שמא יבא להחם ביום טוב, ולפי זה מיסתבר שאסור גם לשטוף את כל גופו בחמין שהוחמו בערב יום טוב שמא יבא להחם ביום טוב. וכתב השיטה להר"ן שלשיטה זו צריך לומר, שההיתר להשתטף בבית החיצון הוא בחמין אבר אבר. וכן פסק הרמ"א שם: ויש אוסרים (להתרחץ בהוחמו בערב יום טוב) בכל ענין, ומבאר המשנ"ב (יח ובשעה"צ כא) שאוסרים רחיצת גופו היינו כל הגוף בבת אחת בין ברחיצה ובין בשטיפה, אבל אבר אבר מותר בשטיפה וברחיצה, חוץ למרחץ. וראה את דברי הגר"א בסוף ההערה. אך אפשר שגם לדעת התוס' מותר להשתטף את כל הגוף בחמין שהוחמו מערב יום טוב (למרות שאסור לרחוץ) משני טעמים. א. בתוס' (ד"ה אלא) בפירוש ראשון נקטו שבשטיפה בחמין שהוחמו בערב יום טוב מודה רבי יהודה לרבי שמעון שמותר לרחוץ בהם ביום טוב שהוא קל יותר משבת. וכן משמע ברמב"ן רשב"א ובריטב"א שכתבו שהברייתא הזכירה היתר זיעה ביום טוב לפי שדרך להשתטף בחמין לאחר הזיעה, דבשבת אסור וביום טוב מותר. (ועיין ביאור הגר"א שהביא מדברי התוס' מקור לשיטת המחבר להתיר רחיצה בהוחמו מעיו"ט). ב. יתכן שרב יוחנן לעיל פסק בשטיפה כרבי יהודה רק לענין הוחמו בערב שבת, אבל בהוחמו בערב יום טוב ההלכה כרבי שמעון שמותר. וכעין זה כתב השיטה להר"ן (אלא שלפי דבריו ההיתר להשתטף הוא רק אבר אבר וכדלעיל). מאידך, התוס' (בפירוש שני) וכן כתב הרשב"א בשם רבו שיוצא ומשתטף היינו בצוננים, ושטיפה זו מותרת בין בשבת ובין ביום טוב. אבל בחמין אסור כמו הוחמו בערב שבת. והגר"א כתב שזו דעת הרמ"א שמותר להשתטף רק בצונן. ולפי זה צריך ביאור לשם מה שפקקו את נקביו, הרי ממילא רוחצים רק בצוננים, וכתב הרשב"א שצריך לפקוק כדי שיוכלו להזיע בו, אבל אם לא היו פוקקים היה אסור להזיע גם קודם גזירת זיעה, שכן חששו שמא יטעה ויתרחץ בהם. אבל מדברי התוס' לט ב ד"ה ובית הלל מבואר שמותר להזיע גם אלמלי פקקו את נקביו מפני שזיעה היא דבר השווה לכל נפש ולדבריהם יקשה מדוע הוצרכו לפקוק את נקביו. וצריך לומר, שהרבותא היא דאף שפקקו אסור לרחוץ ולהשתטף. 145. בגמרא מפורש שהמעשה אירע ביום טוב, אבל רש"י מפרש (ד"ה מחופין) שהמעשה היה בשבת. וכך נקטו בדעתו הריטב"א והר"ן. והמהרש"ל כתב שכוונתו לומר, שהוא הדין בשבת מותר להשתטף. וצריך ביאור כיצד נשתטפו בשבת, הרי ההלכה כרבי יהודה שאסר. וראה בתוס' שהקשו כן, וביותר, שבעל המעשה כאן הוא רבי יהודה, והוא עצמו אסר שטיפה מבערב שבת. (ויתכן שגירסת רש"י היא רב יהודה). וראה בביאור הגר"א (תקיא) שט"ס הוא ברש"י. וצריך לומר, ביום טוב. ולפי מה שנתבאר בהערה הקודמת אפשר לבאר את היתר הרחיצה בחמין בכמה אופנים, אבל התוס' בפירושם השני נקטו שרחצו בצונן, ולפי פירוש זה יתכן לקיים את הגירסא שרחצו בשבת ובצונן.
אלא שהוסיפו חומרא ונשתטפו בבית החיצון של מרחץ שחמין שלו מחופין בנסרים, ועשו כן שלא יראה כאילו נשתטפו במים שהוחמו בשבת מהמרחץ. 146
146. צריך לבאר מדוע סברו החכמים שצריכים לחפות את החמין בנסרים. א. רש"י מפרש שללא הנסרים היה מקום לחשוש שהמים נתחממו בשבת (ביום טוב לגירסת הגר"א), ואסור להשתטף בהם. ומדבריו משמע שאם נתחממו מבעוד יום מותר. ולפי זה מוכח מיניה וביה שהשטיפה היתה בחמין ביום טוב, שכן בשבת אסור אפילו נתחממו מבעוד יום. אבל ביום טוב אם הוחמו מבעוד יום מותר להשתטף. ב. השיטה להר"ן כתב שחששו שהמים יתחממו ביום טוב יותר ממה שהיו חמין לפני כן, ג. ועוד חששו שמא יטעו להתיר רחיצת כל גופו בחמין ביום טוב. והיינו לפי שיטת התוס' שאסור לרחוץ כל גופו אפילו מחמין שהוחמו מערב יום טוב. אבל ד. לשיטת הרי"ף צריך לומר, שחיפו הנסרים שלא יטעו לחמם ביום טוב עצמו לצורך כל גופו (דאסור מדרבנן). ה. ובריטב"א ביאר לפי הגירסא ברש"י שהמעשה היה בשבת, שחיפו בנסרים כדי שיוכלו להזיע בחמין שנתחממו בערב שבת, ואילו היו מתחממין המים בשבת, היה אסור להם להזיע בהם. ולגירסה זו צריך לומר, שנשתטפו בצונן. וכפירוש שני בתוס'. ו. לשיטת התוספתא (הפירוש השני בתוס' והרשב"א) שנשטפו בצונן, כתב המאירי שחיפו בנסרים כדי שישארו צוננים. והר"ן כתב שלא יחשדום שרחצו בחמים.
כשבא הדבר לפני חכמים, שנשתטפו במים ממרחץ שחמים שלו מחופין בנסרים, אמרו שאין צריך להחמיר בזה, אלא אף על פי שאין חמין שלו מחופין בנסרין, מותר להשתטף בבית החיצון של המרחץ. 147
147. ביאור דברי חכמים שאין צריכים לחפות בנסרים, ובמה נחלקו עם רבי אליעזר ורבי עקיבא, תלוי בשיטות הראשונים בהערה הקודמת. א. לפי רש"י לא חששו שהמים יתחממו בשבת או ביום טוב מחום המרחץ. ובפשטות, היינו משום שנתחממו בהיתר והוי כהוחמו מבעוד יום. ולפי זה צריך לומר, שרבי אליעזר ורבי עקיבא חששו למים שהתחממו בהיתר כמו מים שהתחממו בשבת או ביום טוב. ב. לדברי השיטה להר"ן אמרו חכמים כיון שהמים היו חמים כבר מבעוד יום לא חששו לתוספת החום שנוספה ביום טוב. ומשמע שאם לא היו חמים במעוד יום היו דנים אותם כהוחמו ביו"ט. ג. לחשש השני של השיטה להר"ן צריך לומר, שלא חששו שילמדו מהמשתטף בחוץ שמא מותר לרחוץ במים שהרי רואים אותו משתטף ולא רוחץ. ד. לשיטת הרי"ף אפשר לפרש שמאחר והוא רק משתטף לא חששו שיבא להחם כי אין דרך להחם לשטיפה, ולרחיצה אטו שטיפה לא חששו. ה. לביאור הריטב"א ברש"י אמרו חכמים שמותר להזיע במקום שנוסף בו חום בשבת מפני שעיקר החום היה כבר מערב שבת. ו. מדברי המאירי משמע שחכמים סברו שמותר לרחוץ בצונן ולא איכפת לן שנתחממו קצת. ובפשטות היינו משום שלא גזרו על חימום הנעשה בהיתר.
ומשרבו עוברי עבירה, ומפרשינן להלן שהחלו להחם מים כדי שיוכלו להזיע ביום טוב, התחילו לאסור להזיע במרחץ.
אבל אמבטיאות של כרכין, הם בתי מרחץ גדולים, שאין בהם הבל רב, לא גזרו עליהן, ועל כן מטייל בהן כדרכו ומזיע, ואינו חושש, שיאמרו שהוא עושה כן כדי להזיע. 148 ומפרשת הגמרא את הנאמר בברייתא: "משרבו עוברי עבירה התחילו לאסור את הזיעה", ואגב כך יתבאר כיצד התחילו לגזור.
148. כתב המאירי: אמבטיאות של כרכים, רצונו לומר, החריצים הגדולים שהמים החמים נקוים לתוכם, מותר לטייל בהם, כל שלא ירחץ, הואיל ורחבות הם אין זיעה מצויה בטיול שבתוכם. והר"ן כתב מהלך לתוכו לפי דרכו ולא להזיע, ואינו חושש שמא יאמרו מזיע הוא. וכן כתב בשיטה להר"ן שמותר ללכת שם מפני שאינו מתכוין לזיעה. והטעם לכך שלא חששו שמא יאמרו שהוא מזיע מבואר בדברי הר"ן לעיל שהתירו לרחוץ במוצאי שבת מיד ולא חששו שנראה כמעשה שבת, דבדבר שהוא מדרבנן לא חששו לכך.
מאי עוברי עבירה?
דאמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא, 149 בתחילה היו רוחצין בשבת, בחמין שהוחמו מערב שבת. התחילו הבלנים להחם את המים בשבת, ואומרים מערב שבת הוחמו, 150 ולפיכך אסרו חכמים את החמין שלא ירחצו בהם אפילו אם הוחמו מערב שבת, והתירו את הזיעה, במים שהוחמו מערב שבת.
149. ראה ברש"י להלן (מ ב ד"ה דהא) שרבי יהושע בן לוי היה תלמידו דרבי, ומבואר שבזמן רבי כבר היתה הגזירה. 150. הראשונים תמהו, וכי נחשדו ישראל על השבתות, והביאו מהירושלמי (הלכה ג) שהיו ממלאים עצים מבעוד יום כדי שידלקו בשבת עצמה. וביאר הרשב"א דאף שמותר לעשות מלאכה שתימשך מאליה בשבת, כאן חששו שמא יחתה. וכן כתב הר"ן. ולפי זה דיברו הבלנים אמת כשאמרו "מערב שבת הוחמו". והפני יהושע כתב שהוחמו על ידי עכו"ם לצורך ישראל דאסור לרחוץ בהם והבלנים כיזבו ואמרו מערב שבת הוחמו.
ועדיין היו עוברי עבירה רוחצין בחמין, ועוברים על גזירת חכמים, ואומרים "מזיעין אנחנו", וכדי לקיים את הגזירה על איסור הרחיצה אסרו להן חכמים גם את הזיעה, 151 והתירו לרחוץ בחמי טבריה, כיון שהם מתחממים מאליהם, ולא חששו שמא יבואו להתיר לרחוץ בחמי האור.
151. התוס' (ד"ה למוצאי) הוכיחו שהגזירה על הזיעה היתה אף על יום טוב, שהרי בברייתא לא הוזכר כלל שהזיעו בשבת אלא רק ביום טוב, ומכאן שהגזירה שנאמרה בסוף הברייתא מתיחסת לאיסור זיעה ביום טוב (וכל שכן על שבת) וכן שאר הברייתא. ולדברי הרי"ף שמותר לרחוץ ביום טוב בחמין שהוחמו בערב יום טוב, לכאורה משמע שכל שכן שמותר להזיע, ואם כן קשה דבברייתא מוכח שאסרו על הזיעה ביום טוב, וכתב הגר"א (תקיא) שרק גזירה זו נאמרה על יום טוב, שאסור להזיע בו שמא יחממו מים ביום טוב וירחצו בהם (דבר האסור מדרבנן), אבל לרחוץ בחמין שהוחמו מערב יום טוב מותר. ולפי זה נמצא שאסור להזיע בתוך המרחץ ומותר לרחוץ בחוץ. אמנם, הרמב"ם (הל' יום טוב א טז) והשו"ע (תקיא) פסקו כהרי"ף ולא הזכירו שאסור להזיע. ובמרכבת המשנה כתב שלדעת הרי"ף לא גזרו בחמין שהוחמו מערב יום טוב לא על הרחיצה ולא על הזיעה, והברייתא כולה מדברת לגבי שבת, ואף על פי שלעיל הוזכר שמותר להזיע רק ביום טוב וכראיית התוס', הרי"ף יתרץ שהמעשה דרבי עקיבא היה בשבת, והזיעו בשבת, ועל זה נאמר משרבו עוברי עבירה אסרו את הזיעה - בשבת, אבל ביום טוב מותר.
ועדיין היו עוברי עבירה רוחצין בחמי האור, ואומרים "בחמי טבריה רחצנו". ועל כן אסרו להן חכמים גם לרחוץ בחמי טבריה, כדי שלא יוכלו עוברי עבירה לרחוץ בחמין שהוחמו בערב שבת, והתירו להן רק את הצונן, לרחוץ במים צוננים. 152
152. מבואר שרחיצה בצונן מותרת, וכל שכן שטיפה. אבל הבית יוסף (שכו) הביא מהמרדכי שרחיצה בצונן אסורה, ולא התיר רבי יהודה לעיל (לט ב) אלא שטיפה בצונן ולא רחיצה. וצריך ביאור היכן אסרו רחיצה בצונן, הרי אמרינן התירו להם את הצונן. ובתרומת הדשן (רנה) כתב שהמרדכי אסר בכלי אבל בקרקע מותר, ויתכן שמקורו הוא מכך שהברייתא דיברה דווקא בקרקע וכמו שכתב הב"ח (ראה הערה הבאה אות ג) ובקרקע התירו אבל בכלי לא מצינו שהתירו. להלכה פסק המחבר שמותר לרחוץ בחמי טבריה וכל שכן בצוננים. ובמגן אברהם הביא מדברי המהרי"ל (קנ) שכתב, מנהג פשוט שלא לרחוץ בנהרות אפילו צוננים מכמה טעמים כמו סחיטה ומעביר מים שעליו, ולכן אפילו נשים נוהגות שלא לטבול שלא בזמנן בשבת. ולענין טבילה לקריו ולתוספת קדושה ראה במשנה ברורה (כד) ובבה"ל ד"ה אדם. ולענין רחיצה בצוננין עיין באגרו"מ (ח"ד סימן עה).
אחר כך ראו חכמים שאין הדבר עומד להן, שלא היו הציבור יכולים לעמוד בגזירה שאסרו להם הכל מלבד צונן, חזרו והתירו להן לרחוץ בחמי טבריה, וכל שכן בצונן.
וזיעה במקומה עומדת - באיסורה, כדי שלא יבואו לרחוץ בחמין ויאמרו מזיעין אנחנו. 153
153. א. הרי"ף (סב ב) והרמב"ם (כב ב) נקטו כי אף שהותרה רחיצה בחמי טבריה, מכל מקום אסור להזיע בהם, דאתי לאיחלופי בחמי האור. ותמהו המאירי (בסוגיין) והר"ן והרשב"א (להלן קמז) שהרי הגזירה על הזיעה היא שמא ירחצו בחמין, ואם מותר לרחוץ בחמי טבריה כיצד יתכן לאסור זיעה. אך הערוך השולחן (שכו ד) ציין שכבר מצינו להחמיר בתולדות חמה יותר מהחמה עצמה, כי תולדותיה אתי למיחלף בתולדות האור. ובפני יהושע הוכיח מסוגיית הגמרא להלן (עמוד ב) שגזירה זו נתקנה מאוחר יותר משאר הגזירות. והבית יוסף הביא בשם הר"ן בתשובה (ד), דאף שרוב הראשונים אסרו את הזיעה יש להקל עי"ש. וכן מסיק המ"ב (שכו יא) לדינא. ב. הב"י הביא בשם הגהות מרדכי שטוב להימנע מלרחוץ בחמי טבריה כיון שלא התירום אלא מפני שראו שאין הדבר עומד. וכתב על זה ואין טעם לדבר, דכיון שעיקר האיסור הוא מגזירה אם בטלה הגזירה לא שייך להחמיר בזה. ג. הטור הביא מספר המצוות שההיתר בחמי טבריה הוא רק בקרקע ולא בכלי, וביאר הב"ח שראייתו היא מכך שהברייתא דלעיל דיברה על מרחץ שפקקו נקביו ומשמע ברש"י שהוא מחובר לקרקע, ועל זה הובאה הברייתא עם הגזירות שאסרו זיעה והתירו חמי טבריה, ומסתמא מדובר באותו ענין - במחובר לקרקע, אבל בכלי אסור אפילו בחמי טבריה. וראה מקור נוסף בביאור הגר"א. וכן פסק השו"ע (שכו א).
אמר רבא: האי מאן דעבר אדרבנן, על גזירת חכמים, שרי למיקרי ליה, מותר לקוראו עבריינא. 154 כמאן, היכן מצינו דין זה?
154. כתב המאירי: "אף בעבירה של דברי סופרים מותר לקרותו עבריין ולספר בגנותו, שאלמלא דברי סופרים אף דברי תורה אין מתקיימים והנוגע בהם כנוגע בבבת עינה של תורה". והחפץ חיים כתב (הל' לה"ר ד ב, ובאמ"ח ז) שרבא לשיטתו ביבמות (כ א) "כל שאינו מקיים דברי החכמים קדוש הוא דלא מיקרי רשע נמי מיקרי". והוסיף, שלדינא מותר לקרותו עבריינא רק כשעבר בפירסום כמו במרחץ שהרבה אנשים יודעים מזה או שעבר כמה פעמים דבשביל זה מצוה לגנותו, אבל אם עבר שלא בפירסום או פעם אחת אסור לספר, וע"ש שהוכיח דבריו. ואפשר לומר עוד, שההיתר לקוראו עבריינא הוא רק כשעובר על גזירה דרבנן שנאמרה כדי שלא יעברו על דאורייתא, כמו כאן שאסרו את הרחיצה כדי שלא יחממו בשבת, אבל על גזירה דרבנן בעלמא אפשר שאין לקוראו עבריינא.