פרשני:בבלי:פסחים קא ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
דאמר רב חנין בר אביי אמר רבי פדת אמר רבי יוחנן: אחד שינוי יין מי ששותה יין ובאמצע שתייתו הביאו לו יין מחבית אחרת, וטעמו שונה מהקודם, בין אם הוא משובח ממנו או גרוע ממנו, <img alt='' src='p_amud.bmp title='מיקום עמוד מדויק'> ואחד שינוי מקום, אם הלך באמצע שתייתו לבית אחר ולא הסיח דעתו מהשתיה, והביאו לו שם יין (וכן בכל דבר הנאכל), אין צריך לברך שנית על היין. 1
1. אבל מברך "הטוב והמטיב" כשהביאו לפניו יין משובח מהראשון (וי"א אפילו השני גרוע מהראשון רק שלא יהא גרוע כ"כ שלא יוכלו לשתותו אלא ע"י הדחק). ותיקנו ברכה זו על היין משום הרוגי ביתר שזיבלו הנכרים כרמיהם בדמם ותיקנו הודאה "הטוב" שלא הסריחו "והמטיב" שניתנו לקבורה. תוד"ה שינוי יין.
מיתיבי מהא דתניא: שינוי מקום - צריך לברך. שינוי יין - אין צריך לברך.
תיובתא דרבי יוחנן דאמר דאף בשינוי מקום אין צריך לברך?!
ומסקינן: תיובתא!
יתיב רב אידי בר אבין קמיה דרב חסדא, ויתיב רב חסדא וקאמר משמיה דרב הונא: הא דאמרת שינוי מקום צריך לברך, לא שנו אלא שהשינוי היה מבית לבית. אבל אם שינה באותו בית ממקום למקום, כגון מבית לעליה - לא הוי שינוי, ואין צריך לברך שוב. 2
2. ולעיל לגבי קידוש במקום סעודה אמרינן דהוי שינוי גם ממקום למקום בבית אחד. וצריך לחלק ביניהם, דלענין קידוש בעינן מקום סעודה ממש ומקום פיתא גרים. אבל לענין שינוי מקום בעקירה גמורה תליא מילתא. ביאור הלכה או"ח סי' קע"ח ד"ה בבית עפ"י מהר"ם חלאו"ה. והר"ן כתב לחלק מדלעיל, דהתם לגבי קביעות סעודה לא הוי אלא במקום סעודה ממש שאין דרך בני אדם לקבוע מקום סעודה בתוך כל הבית. אבל כאן גבי שתיית יין אין אדם מייחד מקום מיוחד בבית לשתייתו. והוסיף דלפי"ז בפת דאדם קובע לאכילתו מקום מיוחד דינו כמו לגבי קידוש במקום סעודה. (דברי הר"ן אינם לדעת רב חסדא דלקמן שבפת בלאו הכי אין דין שינוי מקום).
אמר ליה רב אידי בר אבין: הכי תנינא ליה במתניתא דבי רב הינק, ואמרי ליה שכך אמר לו: במתניתא דבי בר הינק - שנינו כוותיך! שממקום למקום לא הוי שינוי.
ומקשינן: ואלא רב הונא, וכי מתניתא קמשמע לן? למה צריך להשמיענו דבר המפורש בברייתא.
ומשנינן: רב הונא, מתניתא לא שמיע ליה.
ותו יתיב רב חסדא וקאמר משמיה דנפשיה: הא דאמרת שינוי מקום צריך לברך, לא אמרן אלא בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן, כגון מים או פירות, שמברכין אחריהם רק בורא נפשות, שאינה ברכה חשובה, ולכן אין צריך לברך אותה דוקא במקום שאכל.
הלכך, מיד שעמד והלך למקום אחר, עמידתו זו היא גמר סעודתו (שהרי אינו צריך לחזור למקומו כדי לברך ברכה אחרונה). ומה שאוכל עתה במקום אחר הוי סעודה אחרת, וצריך לברך שוב.
אבל דברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן, כגון שבעת המינים, שמברכין אחריהם ברכת מעין שלש (וכל שכן פת), שברכה חשובה היא, וצריך לברך אותה דוקא במקום שאכל - אין צריך לברך עוד פעם אם שינה מקומו והלך למקום אחר וממשיך שם אכילתו. 3
3. הקשה הרשב"ם א"כ מדוע הקשתה הגמ' לעיל לרבי יוחנן מהברייתא דשינוי מקום צריך לברך? הלא יש לתרץ דהברייתא סוברת כרב חסדא ומיירי דוקא דאינן טעונין ברכה לאחריהן במקומן ורבי יוחנן מיירי בדברים הטעונים ברכה לאחריהן במקומו. ותירץ דרבי יוחנן סתמא קאמר שינוי מקום אי"צ לברך, משמע שבכל דבר הנאכל קאמר, מדלא פירש דבריו. שהרי האמורא צריך לפרש דבריו יותר מהברייתא. ועוד תירץ שהאמוראים שהקשו לרבי יוחנן מהברייתא ידעו שכן דעת רבי יוחנן שבכל דבר אי"צ לברך בשינוי מקום. והתוס' גם הקשו כן וביותר שהרי רבי יוחנן מיירי ביין דוקא כדאמר אף ידי יין יצאו וע"ז קאמר דרבי יוחנן לטעמיה בשינוי אי"צ לברך וא"כ מאי קשיא מהברייתא דמיירי בדברים שאינם טעונים ברכה לאחריהן. ומכח קושיא זו (ועוד קושיות) חלקו על הרשב"ם דכל שבעת המינים טעונים ברכה במקומם אלא דוקא פת ומיני מזונות מחמשת המינים טעונים ברכה במקומם. והאחרונים תירצו קושית התוס' עפ"י דברי המגן אברהם סי' ר"י סק"א שכתב דהאוכל פחות מכשיעור מיקרי אין טעון ברכה לאחריו. ולפי"ז יש לומר דקים ליה להגמ' דרבי יוחנן דאמר אף ידי יין יצאו קאי על כל האנשים שבבית הכנסת אע"ג שהם אינם טועמים כשיעור ובכל זאת אינם צריכים לברך ולכן קשה עליו מהברייתא דשינוי מקום צריך לברך.
מאי טעמא? כי לקיבעא קמא הדר! כי מאחר שאם לא היה אוכל כאן היה צריך לחזור למקומו הראשון ולברך שם ברכה אחרונה, הרי על דעת קביעות סעודה הראשונה הוא אוכל, שנתכוין לסיים כאן סעודתו ולברך ברכה אחת על שתיהם. ולפיכך אינו צריך לברך ברכה ראשונה על אכילתו כאן. 4 ורב ששת אמר: אחד זה ואחד זה, בין אותם שטעונים ברכה לאחריהם במקומן, בין אותם שאין טעונים ברכה לאחריהם במקומן - צריך לברך שוב כששינה מקומו באמצע אכילתו.
4. רש"י והרשב"ם. והרש"ש מבאר שדברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם בגלל חשיבותם אין שינוי מקום מחייב בהם ברכה חדשה ולא בגלל שהוא מחוייב לחזור למקומו לברך ברכה אחרונה. והנפ"מ שאפילו יאכל פחות מכשיעור מהם שאינו מחוייב בברכה אחרונה מ"מ לא יצטרך לברך ברכה ראשונה בשינוי מקום.
מיתיבי מהא דתניא: בני חבורה שהיו מסובין לשתות, ועקרו רגליהם לצאת לקראת חתן או לקראת כלה.
כשהן יוצאין - אין טעונין ברכה למפרע! כלומר שאין צריכין לברך קודם צאתם ברכה אחרונה, על מה ששתו, שהרי הם עתידים לחזור ולהמשיך לשתות.
כשהן חוזרין - אין טעונין ברכה לכתחילה על המשך שתייתן.
במה דברים אמורים: כשהניחו שם זקן או חולה, שלא יצא אתם לקראת החתן.
אבל אם לא הניחו שם לא זקן ולא חולה הרי כשהן יוצאין - טעונין ברכה למפרע לברך תחילה ברכה אחרונה על מה ששתו. 5 וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחילה, לברך שוב על המשך שתייתם.
5. כתבו התוס' דהברכה למפרע אינה אלא משום שמא ישהו מלחזור עד שיהיו רעבים ואז לא יוכלו לברך עוד ברכת המזון אבל אם לא בירכו ברכה למפרע כשיצאו, וחזרו, אינם צריכים לברך ברכה למפרע רק ברכת המוציא בלבד דהא דאמרינן שינוי מקום צריך לברך היינו לפניו ולא לאחריו. והוכיחו התו' כן דאם היו חייבין לעולם בברכה למפרע אם כן למה צריכה הברייתא להשמיענו שצריכים ברכה לכתחילה כשחוזרין, הרי פשיטא, כיון שבירכו ברכה אחרונה על מה שאכלו. תוד"ה כשהן. אולם יש ראשונים שסוברים שחייבים בברכה למפרע מעיקר הדין בשינוי מקום ואף כשלא בירכו ביציאתן הרי כשהם חוזרים למקומם חייבים לברך תחילה ברכה אחרונה על מה שאכלו ואח"כ מברכים ברכה ראשונה על מה שיאכלו. (ועיין בעיונים 6 בשם הר"ן). ולהלכה נחלקו בזה המחבר והרמ"א בשו"ע או"ח סי' קע"ח ס"א וס"ב, המחבר פוסק כהראשונים והרמ"א כתוספות.
ודייקינן: מדקתני בברייתא "עקרו רגליהן", דמשמע שמיהרו לצאת לקראת חתן וכלה, ולכן הם מברכים ברכה אחרונה בדרך (בלא הניחו זקן או חולה). אבל אם לא היו ממהרים לצאת לקראת חתן וכלה הם היו מתעכבים במקומם לברך תחילה ברכה אחרונה.
מכלל, דבדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן עסקינן. (עפ"י הפמ"ג באשל אברהם סי' קע"ח סק"א בדעת רש"י ורשב"ם). 6
6. ובראשונים נאמרו עוד פירושים בזה. א. שהדיוק הוא מדכתיב "לקראת חתן וכלה" משמע שלדבר רשות אסור לעקור אעפ"י שהניחו שם זקן או חולה משום דחיישינן שמא ימשכו ולא יחזרו לברך במקומם הרי שמדובר בדברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם. בעל המאור. ב. מדקתני "כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע" משמע שקודם שיצאו בעודם במקומם חייבים לברך דאל"כ הוה ליה למיתני "ויצאו לקראת חתן טעונין ברכה למפרע" שגם בדרך יכולים לברך. רמב"ן במלחמות. ג. שהדיוק הוא מעצם הדין שטעונים ברכה למפרע. דבשלמא בדברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם ניחא שאסור לו לכתחילה לצאת ממקומו עד שיברך אבל אי בדברים שאין טעונים ברכה לאחריהם במקומם עסקינן אמאי צריך כלל לברך ברכה אחרונה הרי אפילו בנמלך אי"צ לברך אלא לפניו אבל לא ברכה אחרונה על מה שכבר אכל. ר"ן.
וטעמא דהניחו שם זקן או חולה הוא דאמרינן דכשהן יוצאין אין טעונין ברכה למפרע, וכשהן חוזרין אין טעונין ברכה לכתחילה.
אבל לא הניחו שם זקן או חולה הרי כשהן יוצאין טעונין ברכה לפניהם וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחילה.
ומכאן קשיא לרב חסדא! דהוא אמר שבדברים הטעונים ברכה במקומן הרי אפילו לא חזרו למקומן אלא המשיכו לאכול במקום אחר אין צריכין לברך שם ברכה ראשונה, ואילו כאן בברייתא מבואר שאפילו חזרו למקומן הראשון צריכין לברך שוב ברכה ראשונה, אפילו בדברים הטעונים ברכה במקומן.