פרשני:בבלי:מגילה טז א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
אלא, מלמד <img alt='' src='p_amud.bmp title='מיקום עמוד מדויק'> ששמשי (סופר המלך, ושונא ישראל היה 689 ) מוחק מה שהיה כתוב בספר הזכרונות, משום שלא רצה שייעשה כבוד למרדכי, וגבריאל כותב מחדש את מה שנמחק 690 .
689. ובתרגום איתא שהיה בנו של המן. והכי איתא בתרגום שני: "וכד חזי שמשי ספרא מה דחוי מרדכי על בגתנא ותרש, הוי מהפך ית פצימי דספרא, ולא הוי צבי למקרא. והוי רעוא מן קדם מרי עלמא, ואתגוללו פצימיא מאליהן, והוי מתקרין קדם מלכא". וכתב באיי הים, דאפשר דהיינו הך דאמרינן הכא: "מלמד ששמשי מוחק וגבריאל כותב", דקרי להיפוך הפצימין - מחיקה, ולגלגול הפצימין אל מקומן - כתיבה. 690. ואיתא בילקוט (תתרנז), דילפינן לה מדכתיב: "וימצא כתוב", דאין אומרים וימצא - אלא לדבר האבוד, שנאמר: "או מצא אבדה" (והתם איתא דאליהו היה כותב). ועיי' במנות הלוי.
אמר רבי אסי: דרש רבי שילא איש כפר תמרתא: ומה כתב שלמטה שלזכותן של ישראל - אינו נמחק, על ידי שבא גבריאל מלמעלה - וכותב, כתב שלמעלה, שגבריאל כבר שם - לא כל שכן שלא יהא נמחק!? 691
691. כך פירש המהרש"א. ובעל מדרש שמואל פירש, שכך הוא הק"ו: ומה כתב שלמטה, שבעולם התחתון, שיש בו יצה"ר, והבחירה נתונה ביד האדם, ושמשי היה מוחק מרצונו ובחירתו, ובכל זאת לא עלתה בידו, משום שגבריאל היה כותב מחדש, כתב שלמעלה, ששם אין בחירה, ואין שם מי שימחק מרצונו ובחירתו, כש"כ שלא יהא נמחק.
"ויאמרו נערי המלך משרתיו לא נעשה עמו דבר". אמר רבא: לא מפני שאוהבין את מרדכי אמרו כך, אלא מפני ששונאים את המן 692 .
692. פירש בעל החכם צבי, שהרי מצינו אצל שאול המלך, שאמר: "מדוע לא בא בן ישי אל הלחם". ואיתא במדרש, שלא הזכיר את שמו, אלא כנהו "בן ישי" - משום שהיה שונאו. וזהו שהוקשה הכא לגמרא, שהרי בכל המגילה הוזכר שמו של מרדכי, ולמה כאן לא הזכירו את שמו? הרי היה להם לומר: "לא נעשה עם מרדכי דבר" ! ? על כרחך שלא היו אוהבין אותו. ומה שבכל זאת אמרו, היינו משום שהיו שונאין את המן, ורוצים במפלתו (והכי נמי איתא בפתח עינים). ובאיי הים פירש, דהכי דייק רבא, דמאחר ששאל המלך: מה נעשה למרדכי יקר וגדולה? היה להם להשיב: לא נעשה "לו" דבר. ומדאמרו: לא נעשה "עמו" דבר, משמע כאילו אמרו בפירוש "לא נעשה עם מרדכי דבר", ואתו לאפוקי דעם מרדכי - לא נעשה, אבל עם המן - נעשה. ומזה נשמע, שיותר היה ראוי לעשות יקר גדולה עם מרדכי - מאשר עם המן.
כתיב: "והמן בא לחצר בית המלך החיצונה לאמר למלך לתלות את מרדכי על העץ אשר הכין לו". תנא: לו הכין 693 , לצורך עצמו 694 695 .
693. כתב הגר"א, דהכי פירושו, דלא תימא שהגזירה היתה מתחילה על מרדכי, ואח"כ נתהפך - והיתה להמן. אלא: "לו הכין" - שמתחילה היה העץ מוכן להמן. והחתם סופר בדרשות מפרש, דהא איתא במדרש, באותו לילה עשה המן את העץ. והנה איתא במדרש על הפסוק (בראשית מ"ג ט"ז): "וטבוח טבח והכן", אין הכן - אלא מיום לחבירו. שנאמר במן: "והכינו את אשר יביאו", והרי הם הכינו מיום שישי לשבת. והיות והמן עשה את העץ בלילה, ובבוקר אמר למלך לתלות עליו את מרדכי, היאך שייך לומר "אשר הכין", הרי זה היה באותו יום, שהרי היום הולך אחר הלילה ! ? להכי דרשו חז"ל: "לו הכין", דהיינו - להמן. ובבן נח - הלילה הולך אחר היום, ושפיר הוי הכנה מיום לחברו. 694. והכי איתא במדרש (אסתר רבה, פרשה ט'): "וכיון שהביאוהו לפניו, והכינו על פתח ביתו, ומדד את עצמו עליו, להראות עבדיו היאך יתלה מרדכי עליו. השיבתו בת קול: נאה לך העץ, מתוקן לך העץ מששת ימי בראשית". עיי"ש. 695. מהר"ש די אוזידא מבאר מנין יצא לגמרא הך דרשה. דהאי: "על העץ אשר הכין לו", ודאי אין הכוונה שכך רצה לומר המן לומר למלך, שהוא רוצה לתלות את המן על העץ אשר הכין. שאין זה דרך ארץ וכבוד המלכות, שהרי היה ראוי שבתחילה ישאל את המלך על זאת, ואח"כ יכין את העץ. אלא ודאי שהם דברי כותב המגילה ברוה"ק. וזה נמי ודאי, שאין כוונתו לומר סתם שהמן הכין את העץ, שהרי כבר הודיענו זאת קודם. אלא ודאי, כוונת הכותב לומר, שהמן הכין לעצמו את העץ.
כתיב שאמר אחשורוש להמן: "מהר קח את הלבוש וגו' ועשה כן למרדכי".
אמר ליה המן לאחשורוש: מנו (מיהו) מרדכי?
אמר ליה: "היהודי".
אמר ליה: הא גברי טובא ששמם מרדכי איכא ביהודאי!
אמר ליה: "היושב בשער המלך".
אמר ליה המן: סגי ליה למרדכי בחד דיסקרתא (כפר), אי נמי בחד נהרא ליטול ממנו מכס.
אמר ליה: הא נמי הב ליה למרדכי, "אל תפל דבר מכל אשר דברת" 696 .
696. דהאי קרא יתירא הוא, שהרי כבר אמר לו אחשורוש: "מהר קח את הלבוש וגו"'. להכי דרשו, שאחר שאמר המן לאחשורוש, דסגי למרדכי בחד דיסקרתא וכו', אמר לו המלך: "אל תפל דבר מכל אשר דברת". בין מה שדברת באחרונה, ובין מה שדברת בראשונה. מהרש"א. ובעיון יעקב כתב, דאפשר לומר דכוונת אחשורוש היתה לרעת היהודים, שהיה מתיירא, שאולי ע"י הטובה שעשה מרדכי למלך, יבקש ממנו לבטל הגזירה שחתם על היהודים. לכך הזהיר להמן, לעשות מהר תשלום גמול למרדכי על ידו, בהתרוממות גדולה, כדי שלא יוכל מרדכי לבקש עוד גמול אחר. ומרדכי הבין את כל זה, ולכן אחר כל הכבוד הזה - שב לשקו ולתעניתו, ובטח בה' שיבטל הגזירה ע"י תשובתו, ולא שם פניו אל רהבים.
"ויקח המן את הלבוש ואת הסוס". אזל, אשכחיה למרדכי דיתבי רבנן קמיה, ומחוי להו (הראה להם) הלכות קמיצה 697 לרב נן.
697. לפי שהיה יום ט"ז בניסן, זמן תנופת העומר, והיה דורש להם בענינו של יום. רש"י.
כיון דחזייה מרדכי להמן, דאפיק לקבליה (שיצא לקראתו), וסוסיה מיחד בידיה, מירתת. אמר להו לרבנן: האי רשיעא - למיקטל נפשי קא אתי! זילו מקמיה, די לא תכוו בגחלתו.
בההיא שעתא נתעטף מרדכי, וקם ליה לצ לותא.
אתא המן ויתיב ליה קמייהו, ואוריך (המתין) עד דסליק מרדכי לצלותיה.
אמר להו: במאי עסקיתו?
אמרו ליה: בזמן שבית המקדש קיים, מאן דמנדב מנחה, מייתי מלי קומציה דסולתא - ומתכפר ליה 698 . אמר להו: אתא מלי קומצי קמחא דידכו, ודחי עשרה אלפי ככרי כספא 699 דידי 700 .
698. כתב המהרש"א, דלא היינו הלכות קמיצת מנחת העומר, דהא מנחת העומר אינה נדבה, וגם אינה מסולת - אלא משעורין. אלא שאמרו לו, דבזמן ביהמ"ק, יחיד המתנדב מנחה בדלי דלות, מביא סולת, ומתכפר בקומץ שנקרב ממנה. ולהכי עסקינן ביה גם עכשיו, כדאמרינן במס' תענית (כ"ז ע"ב), דבזמן שעוסקין בפרשת קרבנות, מעלה הקב"ה עליהם כאילו הקריבום, ומוחל להם על כל עוונותיהם. והיינו דאמר להו המן: אתי מלא קומצא דידכו, שאתם עוסקין בו, ודחי עשרת אלפים כספא דידי. והמהר"ל (באור חדש) ביאר, דהעומר, עניינו להבחין בהשגחת ה' שבתוך הטבע, וזהו עיקרו של נס פורים. 699. כתבו התוס': "שמעתי שעשרה אלפי ככר כסף - עולין חצי שקל לכל אחד מישראל, שהיו שש מאות אלף כשיצאו ממצרים, ואמר שיתן לאחשורוש כל פדיונם. ודוק ותשכח". ובספר החזקוני (שמות ל', י"ד) כתב, דהכי הוא החשבון: רוב בני אדם אינם חיים אלא ע' שנה. צא מהם עשרים לפטור, שהרי חיוב מחצית השקל היה רק מבן כ', ישארו חמשים שנה, שכל א' מישראל נותן בהם מנה של חול (סה"כ של מחציות השקל של חמשים שנה). הרי, ששים איש נותנים בחייהם ששים מנים - שהם ככר. והם היו ששים רבוא, הרי כולם נותנים רבוא ככר (וכ"כ בהגהות הב"ח). והפנ"י כתב (והביא שכך מצא ברוקח), דמה שכתבו תוס' שרצה לשלם לאחשורוש דמי פדיונן, היינו דהמן רצה לשלם לאחשורוש דמי עבד (שהם שלושים שקלים) עבור כל אחד מישראל. דפליגי במדרש (תנחומא פר' תשא), מה סבר משה כשאמר לו הקב"ה: "ונתנו איש כפר פדיון נפשו" (לפני שהראה לו מטבע מחצית השקל). ואיכא למ"ד, דסבר משה, שצריכין ליתן שלשים שקלים, ויליף לה מדכתיב "אם עבד יגח וגו' שלשים שקלים יתן וגו"'. והנה מנין בנ"י לעולם הוא כפי שיצאו ממצרים (דהכי איתא בספרי מפרשים ובזהר), וכיון שמחצית השקל של כולם עולה למנין מאה ככר (כדאיתא בקרא), ומנה של קדש כפול היה - הו"ל מאתיים ככר. וכשתחשוב ל' שקלים לכל אחד, הוו ששים פעמים מאתיים ככר, הרי לך שנים עשר אלף ככר. ומה שנתן המן עשרת אלפים - היינו לפי שהוסיפו בימי יחזקאל שתות על המשקל, ויחזקאל מקמי הכי הוה. א"כ, עשרת אלפים שבימי המן - כשנים עשר אלף בימי משה (וכתב דנראה שדברי התוס' כאן יצאו מפי על הרוקח עצמו, שהיה בימי חכמי התוס' כנודע). וע"ע בחתם סופר בדרשות (ח"א), שכתב לבאר הך מילתא בכמה אופנים. וע"ע בשו"ת פנים מאירות (ח"ג סי' ל') מה שביאר בדברי התוס'. ועיין בהגהות חתם סופר (בסוף המסכת) מה שביאר בזה. 700. יש להבין, וכי סבר המן שעשרת אלפים שרצה לתת למלך, יהיו רצויים לפני הקב"ה? ותירץ היערות דבש (חלק ב', דף פ"ח. והכי איתא בעוד מפרשים), דבאמת מה שאמר לו המלך: "הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך", נתכוון שיחלקו את הכסף לעניים, שכן ידעו שגדולה מצות צדקה. ולכן תמה המן, איך עומר המנחה דוחה סך גדול כל כך של צדקה? אבל באמת הרי המן היה עבד למרדכי, נמצא שהצדקה מתייחסת למרדכי. והיינו דאמר ליה מרדכי: "רשע ! עבד שקנה נכסים, עבד למי ונכסים למי"? !
אמר ליה מרדכי: רשע! עבד שקנה נכסים, עבד למי ונכסים למי?! (דהא אמרן לעיל, שקנה מרדכי את המן בככרות לחם, ואם כן, כל נכסיו שייכים למרדכי).
אמר ליה המן: קום לבוש הני מאני, ורכוב האי סוסיא, דבעי לך מלכא. אמר ליה: לא יכילנא, עד דעיילנא לבי בני (שאכנס לבית המרחץ לרחוץ), ואשקול למזייא 701 (ואספר את שערי), דלאו אורח ארעא לאשתמושי במאני דמלכא הכי.
701. הקשה מהר"ץ חיות, היאך היה מותר לו לגלח שערו, הא חוה"מ של פסח היה ! ? ותירץ, דכיון דקודם הרגל לא היה יכול לגלח מפני גודל הרעה שהיתה לישראל, והיה עסוק בשקו ובתעניתו, להכי הו"ל כיוצא מבית האסורים - שמותר לגלח ברגל.
שדרה אסתר, ואסרתינהו 702 לכולהו בי בני, ולכולהו אומני (ספרים) 703 .
702. כתב הגר"א, דאין הכוונה שציוותה על כולם, דאיך אפשר במציאות שעשתה כך? ועוד, הרי בזה הראתה עצמה שהיא אוהבת אותו ! וגם, הרי היו להמן הרבה בנים ועבדים, ואמאי לא עשו הם? אלא, שאסרתם ע"י שם (כדאיתא במס' שבת (פ"א ע"ב): "אסרתה לארבא" - בכישוף), ולכן לא היו יכולין לעשות. 703. ביערות דבש (חלק א' דף ק"א) כתב לבאר, עפ"י מה דאיתא ביפה ענף, דבגולה היו נוהגין אז יו"ט שני של גלויות. וא"כ, הרי שביום שהיה מעשה זה, ט"ז ניסן, היה יו"ט שני, ואסור לספר בו את השערות. לכן צותה אסתר על הספרים היהודים להטמן, שלא יצוה עליהם המן לספר את מרדכי. אמנם איתא באחרונים, דשרי ליהודי להניח לגוי לחתוך את צפרניו ביו"ט, ולהכי הניח מרדכי להמן לספרו, שהרי היה צריך להסתפר על כרחו.
עייליה איהו, המן, לבי בני - ואסחיה (הרחיצו). ואזיל ואייתי זוזא (מספריים) מביתיה, וקא שקיל ביה מזייה דמרדכי 704 .
704. איתא במדרש דילפינן לה מדכתיב: "ויספר המן".
בהדי דקא שקיל ליה למזייה, אינגד ואיתנח (נאנח).
אמר ליה מרדכי: אמאי קא מיתנחת?
אמר ליה: גברא דהוה חשיב ליה למלכא מכולהו רברבנוהי, השתא לישוייה בלאני (בלן) וספר?! אמר ליה: רשע! ולאו ספר של כפר קרצום היית?! 705
705. במדרש אבא גוריון (פרשה ו') איתא, שכך אמר לו מרדכי: "ולית אנא חכים לאבוי דהאי גברא, דהוה בלן וספר בכפר קורינוס כמה שנין ?".
תנא: המן, ספר של כפר קרצום היה עשרים ושתים שנה.
בתר דשקלינהו למזייה, לבשינהו למאניה.
אמר ליה המן למרדכי: סק (עלה) לסוסיא ורכב!
אמר ליה: לא יכילנא למיסק, דכחישא חילאי (תש כחי) מימי תעניתא.
גחין המן, וסליק מרדכי על גביה לסוסיא.
כי סליק - בעט ביה בהמן.
אמר ליה המן: מי לא כתיב לכו "בנפל אויבך אל תשמח"?
אמר ליה: הני מילי בישראל 706 . אבל בדידכו - באומות העולם - כתיב: "ואתה על במותימו תדרוך". 707
706. לכאו' צ"ע מדברי המדרש שהובא בב"י (סוף הלכות פסח), דהטעם שאין גומרין את ההלל כל ימי הפסח הוא, לפי שנטבעו המצריים, וכתיב: "בנפול אויבך אל תשמח". חזינן, דגם באומות העולם נאמר האי קרא ! ? וביאר הרנת יצחק, דבאמת גם באו"ה שייך האי קרא, ורק שייך לשמוח אם שמח כמקנא לכבוד קונו, ומרדכי היה בדרגה זו, ושמח על כבוד קונו. אבל כו"ע אינם על דרגה כזו, ולכן א"א לתקן קריאת הלל לכלל. 707. הרנת יצחק מבאר עפ"י דברי הספורנו בפרשת יתרו (י"ח ט') על הפסוק: "ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל", וז"ל: "לא שמח על אבדן מצרים, כראוי למקנא לכבוד קונו, כעניין: "ישמח צדיק כל חזה נקם", אבל שמח על טובתן של ישראל, כמרחם על דמעת העשוקים". וזהו מה שאמר מרדכי, דבנפילת אומות העולם, יש לשמוח כמקנא לכבוד קונו.
"ויקרא לפניו ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו".
כי הוה נקיט ואזיל בשבילא דבי המן, חזיתיה ברתיה דהמן, דהות קיימא אאיגרא (על הגג). סברה, האי דרכיב אסוסיא - אבוה הוא, והאי דמסגי קמיה - מרדכי הוא 708 .
708. צריך להבין, היאך לא הכירה שאביה הוא? וכתב בבן יהוידע, דהיינו משום שהסתיר המן את פניו מחמת הבושה, ולהכי לא הכירתו. וגם על פי הקול לא הכירתו, משום שנצטרד מחמת שהכריז בקול "ככה יעשה לאיש", ונשתנה קולו.
שקלה עציצא (כלי חרס) דבית הכסא 709 , ושדיתיה ארישא דאבוה.
709. כתב העץ יוסף, דהיינו לפי שעציצא דבית הכסא היה מזומן אצלה. דהכי איתא בתרגום: "וכד אתכנשו עולימתן לידוי דהגי, הות תמן ברתיה דהמן, דהוה צבי למיסבה ית ברתיה. והוות צבי מן שמיא, דכל יומא הות מקלקלא בריעא עציצא ובמוי דריגלן, ופומה הוה סרי לחדא, ואפיקו יתה בבהילו". ולפי שלקתה בחולי זה, היה העציצא מוכן אצלה תמיד.
דלי המן לעיניה, וחזת ברתיה דאבוה הוא! נפלה מאיגרא לארעא מחמת צערה על מה שעשתה לאביה - ומתה 710 .
710. איתא במפרשים, דלכך המיתה את עצמה, לפי שזרע עמלק הם נכדי עשיו, שהחמיר מאד בכיבוד אב.
והיינו דכתיב: "וישב מרדכי אל שער המלך", ואמר רב ששת: ששב לשקו ולתעניתו 711 712 . וכתיב בתריה: "והמן נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש", והיינו, אבל - על בתו שמתה, וחפוי ראש - על שאירע לו 713 . "ויספר המן לזרש אשתו ולכל אוהביו וגו' ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו". קרי להו "אוהביו", וקרי להו "חכמיו"?! 714
711. שמעשה זה היה ביום השלישי לתענית שגזרה אסתר, רש"י. 712. הקשה האלשי"ך, הא אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק, וא"כ, איך אמרינן הכא, ד"וישב מרדכי אל שער המלך" - היינו ששב לשקו? ! ותירץ, דהוקשה לגמ', הא קודם למעשה זה - לא בא לשער המלך, וא"כ, איך שייך הכא לשון שיבה לשער המלך? להכי חילקו הפסוק, "וישב מרדכי" - אל שקו ותעניתו. אלא שהיה "אל שער המלך", כלומר, שלא היה לבוש בשק על בגדיו, שהרי אין ראוי לבוא כך אל שער המלך, אלא שהיה השק מתחת לבגדיו. 713. האי דכתיב "אבל" קודם "וחפוי ראש", אף שקודם נתבזה ע"י בתו - ואח"כ מתה, ידוע לבאר בדרך צחות, דהנה כתבו התוס' בבבא קמא (י"ז ע"ב), דהזורק אבן על הכלי, לא חשיב כשבור - עד ששברתו האבן בפועל. אבל הזורק את הכלי גופו, חשוב כשבור - מיד משנזרק הכלי. ולכן, בתו של המן, שנפלה בעצמה, חשיבא כמתה - מיד כשהפילה עצמה. אבל הכלי שזרקה עליו, לא חשיב שהגיע אליו - עד שממש פגע בו, ולהכי קדמה אבלות לביזוי. 714. בעל מדרש שמואל כתב, דאפשר לבאר (מלבד דרשת רבי יוחנן דלהלן), דבתחילה, כשהיה המן בגדולתו ורוממותו, אז היו נראין לו כאוהבים, ולכן קראם הכתוב אוהביו. אבל לבסוף, כשראו תחילת מפלתו, אז תיכף אבדה אהבתם. ולא עוד, אלא שפתחו פה לשטן, ואמרו: "כי נפל תפול לפניו".
אמר רבי יוחנן: כל האומר דבר חכמה, ואפילו באומות העולם 715 - נקרא חכם 716 .
715. מגמרא זו הוכיח חובת הלבבות (בהקדמה), שיש ללמוד גם מאומות העולם את משליהם ומוסריהם הטובים. 716. עיי' בתשובת חת"ס (או"ח סי' ר"ח, ד"ה ובזה יש), שתמה מאי קמ"ל רבי יוחנן, פשיטא דנקרא חכם ! דהלא מברכים על חכמי אומות העולם "שנתן מחכמתו לבשר ודם"? ועיי"ש שביאר ביאור נפלא. והרש"ש כתב, דלא אתי הגמ' לאשמועינן דהאומר דבר חכמה באומות העולם - נקרא חכם. דלהא לא היתה צריכה הגמ' להקשות: "קרי להו אוהביו, וקרי להו חכמיו" ! ? דמהא דקרי להו "חכמיו" - מוכח הכי ! אלא, אתא לאשמועינן, דאפילו האומר פעם אחת דבר חכמה - נקרא חכם (ו"אפילו באו"ה" דקאמר - לרבותא הוא, וכש"כ בישראל). ומוכח לה מדקרו להו מקודם "אוהביו", משמע דלא היו חכמים. ואח"כ, כשהשיבוהו דבר חכמה, קרי להו חכמיו.
והיינו דבר החכמה שאמרו לו חכמיו:
"אם מזרע היהודים מרדכי וגו'". והכי אמרו ליה: יש זרע ביהודים, שאם הוא בא מהם - לא תוכל לו. דאי משאר שבטים קאתי מרדכי - יכלת ליה. ואי משבט יהודה ובנימין ואפרים ומנשה קאתי - לא יכלת ליה 717 .
717. ביאר המהרש"א, דלא מלשון "יהודים" ילפינן לה, דהכי אמרו ליה: אי משבט יהודה קאתי - לא יכלת ליה, דהא בנימין ואפרים ומנשה נמי אית להו זאת המידה ! אלא, יהודים דהכא - היינו כלל ישראל, וכדאמרינן לעיל, דכל הכופר בע"ז נקרא יהודי. אלא הכי ילפינן: כיון דכבר ידעו שהיה מרדכי בכלל ישראל, כדכתיב לעיל במגילה: "כי הגידו לו את עם מרדכי", אם כן, מאי קאמרו ליה: אם מזרע היהודים וגו'? ועוד, מעיקרא מאי קסברו, כשהסכימו בדעתם לעשות העץ? ! על כרחך, דבתחילה חשבו שמרדכי משבטים אחרים. אבל עתה, שראו תחילת נפילת המן, חשו לכך, ואמרו: אם מזרע היהודים וגו', דהיינו, שמא הוא מאותם שבטים - דלא יכלת להו. ומייתי לשבט בנימין - דאתי מרדכי מיניה, וכתיב ביה: "לפני אפרים ומנשה עוררה גבורתך", והיינו, דכיון שהקב"ה מעורר את הגבורה להם - ודאי לא יכלת ליה. וע"ע בספר חוסן יהושע.
ומנלן דאינו יכול להם?
יהודה - דכתיב: "ידך בערף אויביך". אינך, שאר שבטים - דכתיב בהו: "לפני אפרים ובנימין ומנשה עוררה את גבורתך".
"כי נפל תפול לפניו". דרש רבי יהודה בר אלעאי: שתי נפילות הללו למה?
אמרו לו: אומה זו משולה לעפר, ומאידך משולה גם לכוכבים. שכשהן יורדין - יורדין עד עפר. וכשהן עולין - עולין עד לכוכבים.
"וסריסי המלך הגיעו ויבהילו" - מלמד שהביאוהו בבהלה 718 , ולא הספיק לרחוץ יפה מטינופו 719 .
718. דלפי הפשט הוא מלשון מהר, כמו "ויבהל את תמרוקיה". אלא משום דשינה לומר לשון "ויבהילו" - במקום "וימהרו", אמרינן דאתי לדרשה. מהרש"א. 719. כך ביאר רש"י. ויש להבין, מאי נפקא מינה בזה? וביאר ביערות דבש (ח"א דרוש י"ז), דאסתר חשבה, שכדי לבקש מאחשורוש על הצלת ישראל, צריך השראת שכינה ורוה"ק. ובבית אחשורוש אי אפשר, שהרי יש ע"ז בביתו. לפיכך הזמינה אותו למשתה בביתה, שהוא פנוי מע"ז. אבל לסעודה הראשונה בא המן בבגדיו, שהיתה עליהם ע"ז (שהרי לכן לא השתחוה לו מרדכי), ולכן לא אמרה אז את בקשתה. אבל אח"כ, כשהלך המן להרכיב את מרדכי, ודאי לא היה הע"ז על בגדו, שהרי היה אז מבוזה ביותר, ולא דאג לזה. והיות והבהילו אותו אל המלך בטרם החליף שמלותיו, היה ביתה של אסתר נקי מע"ז, וסמכה בה', ובקשה מאחשורוש על עמה. והחתם סופר (בדרשות, ח"א דף ר"ב ע"א) כתב, דהך: "שהביאוהו בבהלה", היינו, שמחמת הבהלה - לא הספיק לקוץ את העץ שהכין למרדכי אשר המלך חפץ ביקרו. והיינו דאמר חרבונא: "גם הנה העץ וגו' עומד בבית המן", שעדיין הוא עומד, אפילו שיודע המן שהמלך חפץ ביקרו, וע"כ החליט המלך שיתלוהו עליו. והמהרש"א כתב, דהיינו שנבהל המן, מפני שהרגיש עכשיו קצת כי אסתר זימנה אותו לרעתו, על מחשבתו הרעה על מרדכי דודה. וביוסף לקח מפרש, שאם לא היו סריסי המלך ממהרים להביאו אל המשתה, אולי היה בא לפני מרדכי לבקש על נפשו, ואולי היה סולח לו. או אולי היה המן בורח על נפשו, או אולי היה מורד במלך. ע"כ נסתבב מאת ה', שלא הספיקה לו השעה לעשות השתדלות להצלת נפשו. שבעוד שהיה מדבר עם חכמיו - הגיעו סריסי המלך, וימהרו להביאו בבהלה אל המשתה, ולא היה יכול להשמט מידם, ובין כך וכך - נתלה.
"כי נמכרנו אני ועמי וגו' כי אין הצר שוה בנזק המלך". הכי אמרה לו אסתר: צר זה - המן - אינו שוה (אינו חושש 720 ) בנזק של מלך. דאיקני (נתקנא) בה בושתי - וקטלה. השתא איקני בדידי - ומבעי למקטלי!
720. ד"אינו שוה" - היינו אינו מעריך בנזקו של מלך. עיי' מנות הלוי (והביא שם דבמדרש לקח טוב איתא, דאמרה ליה, דאינו שוה מה שיתן הצר, כנגד הנזק שיזיק לו. כי הוא נותן עשרת אלפים ככר כסף, והם נותנים המס בכל שנה ושנה).
"ויאמר המלך אחשורוש ויאמר לאסתר המלכה". הני "ויאמר" "ויאמר" תרי זימני למה לי?
אמר רבי אבהו: בתחלה - דבר עמה על ידי תורגמן. כיון דאמרה ליה: מדבית שאול קאתינא, ומזרע מלכים אנא, מיד: "ויאמר לאסתר המלכה" בעצמו 721 .
721. כתב איי הים דה"פ, דהיינו דכתיב "ויאמר ויאמר", שעד עתה היתה אסתר שומעת תמיד את דברי המלך ב' פעמים, פעם כשאמר המלך למתורגמן, ופעם כשאמר המתורגמן לה, אבל מעכשיו היה המאמר פעם א'.
"ותאמר אסתר איש צר ואויב המן הרע הזה". אמר רבי אלעזר: מדהוה סגי לה למימר "המן הרע הזה", ואמרה נמי "איש צר ואויב" 722 - מלמד שהיתה מחווה ידה כלפי אחשורוש, ונתכוונה לומר כלפיו "איש צר ואויב" 723 , ובא מלאך וסטר את ידה, והסיטה כלפי המן 724 . "והמלך קם בחמתו וגו' והמלך שב מגנת הביתן". מקיש שיבה - לקימה. מה קימה - בחימה היתה, אף שיבה - בחימה 725 .
722. כך פירש רש"י. ובספר איי הים כתב לבאר, על פי דברי האברבנאל (בפרשת משפטים), שפירש ההבדל בין "צר" ל"אויב", דצר הוא מי שמיצר בפועל ובגלוי. ואויב - הוא מי ששונא רק במחשבה, אבל אינו עושה בגלוי. ואם כן, תמוה לכאורה, היאך אמרה כאן אסתר בחדא מחתא "איש צר ואויב"? הרי צר - אינו אויב ! ? אלא, על כרחך שנתכוונה לומר על אדם אחר שהוא אויב, והיינו שנתכונה כלפי אחשורוש. אמנם בעל מדרש שמואל כתב, דאפשר לומר ד"איש צר ואוייב" - כלפי המן נאמר. והיינו, דבאמת צר - אינו אוייב, משום שהוא כבר עשה לאויבו את הרעה, ולכן כבר אינו שונאו. ואוייב שונא במחשבה, משום שאינו יכול לנקום בפועל (ולכן אינו צר). וזהו שאמרה אסתר, שהמן הוא צר, שמיצר בפועל לישראל, ואעפי"כ נשארה בו האיבה והמשטימה, והוא אוייב להם כל הימים. וזהו - משום שהוא רע בטבעו (והיינו: "המן הרע הזה"). עיי"ש עוד. 723. תמה הגר"א, הא פליאה גדולה היא, שהחותה ידה כלפי אחשורוש, לומר שהוא צר ואוייב ! ? וביאר, שהרי אמרו חכמים שכח הדמיון עושה רושם באדם. כמו שפעמים שאדם רוצה לקרוא לשמעון, וקורא "ראובן", משום שבמחשבתו היה ראובן. ואצל הצדיקים, כשהיו מדברים לפני המלך, היה לבם ומחשבתם דבוק להקב"ה. וכן היה כאן, שלבה היה להקב"ה, ולכן היה במחשבתה כלפי אחשורוש, ומחמת הדמיון הזה - טעתה והחותה כלפי אחשורוש. 724. עוד פירש בעץ יוסף, שכשהחוותה ידה כלפי אחשורוש, נתכוונה לומר לו: איש צר ואוייב גם אותך המלך - המן הרע הזה. אלא שבשמים ידעו שלא כך יבין המלך, ולכן בא מלאך וסטר ידה כלפי המן. 725. כתב המהרש"א, דנפקא הך דרשה, משום דלא אצטריך ליה לקרא למימר: "מגינת הביתן", דודאי שמשם שב, שהרי לשם יצא מקודם. אלא לאשמועינן, שהיה שב בחמתו, בגלל דבר התלוי בגינת הביתן, דחזא דהוו עקרי אילני וכו'.
ואמאי שב בחימה?
דאזל לגינה, ואשכח למלאכי השרת דאידמו ליה כגברי, וקא עקרי לאילני דבוסתני. ואמר להו: מאי עובדייכו?
אמרו ליה: דפקדינן המן למעבד הכי 726 .
726. כתב בס' טעמא דקרא, דלא הראו לו שקר, דבאמת הכי איתא באגדת אסתר (דף כ"ג), דבאותו לילה שלח המן את אנשיו, ועקרו עץ מגינת הביתן לתלות עליו את מרדכי. רק הראו לו עתה בגלוי מה שעשו בלילה בסתר. והגר"א כתב, דכשם שהמן הלשין על ישראל דברי שקר והבאי - כך עשה עמו הקב"ה, להראות לאחשורוש דברים, שמעולם לא עלו על דעתו של המן לעשות.
אתא לביתיה, "והמן נופל על המטה". "נופל"? הא "נפל" מיבעי ליה למימר!?
אמר רבי אלעזר: מלמד שבא מלאך והפילו עליה, שהיה נופל ורוצה לזקוף, והמלאך מפילו. אמר אחשורוש: ויי מביתא - ויי מברא (מבחוץ). "ויאמר המלך הגם לכבוש את המלכה עמי בבית"?! 727
727. כתב בעל מדרש שמואל, דמהך שאמר המלך "בבית", נרמז שהיה המן עושה לו עוד רעה אחרת, מחוץ לבית. והיינו כדלעיל, שהיה נדמה שעבדיו עוקרים אילני דבוסתני.
"ויאמר חרבונה 728 וגו' גם הנה העץ אשר עשה המן עומד 729 בבית המן וגו'" 730 . אמר רבי אלעזר: אף חרבונה רשע - באותה עצה, לתלות את מרדכי - היה 731 . כיון שראה שלא נתקיימה עצתו, מיד ברח.
728. בפרקי דר"א (פרק מ"ט) איתא: "באותה שעה מה עשה אליהו ז"ל, נדמה לחרבונא אחד מסריסי המלך. אמר לו: אדוני המלך, יש עץ בביתו של המן מבית קדשי הקדשים, שנאמר: ויבן את בית יער הלבנון, ויעש את אולם העמודים חמשים אמה וגו'. מיד צוה המלך לתלותו". אמנם בילקוט איתא, שהעץ היה מתיבת נח. והכי איתא התם: "עץ גבוה חמשים אמה שהכין המן, היה מתיבתו של נח, שהיה בנו פרשנדתא הגמון בקרדוניא, והוא ארץ אררט". ובעיון יעקב כתב, דזהו המשך לדלעיל, שראה אחשורוש אנשים שעוקרין אלנות מגנו, ואמרו לו שהמן צווה להם. ואמר חרבונה: גם ראיה לדבריהם, שהרי המן עשה בביתו עץ גבוה חמשים אמה. ומהיכן לקח עץ גבוה כל כך, אם לא שנטלו מגן המלך ! (וכתב, דלכן אמרינן בפיוט: "וגם חרבונא זכור לטוב". דמלת "גם" שאמר - זכורה לטוב). 729. כתב החתם סופר, דהכי קאמר חרבונא: הנה העץ עדיין עומד בבית המן, ואף על פי שיודע המן, שהמלך חפץ ביקרו של מרדכי ! לכן החליט המלך לאמר: תלוהו עליו ! ובעל מדרש שמואל כתב, דיש לדקדק, אמאי אמר חרבונא: "גם הנה העץ אשר עשה וגו"', די היה לו לומר: "גם עץ עשה המן וכו"' ! ועוד, אמאי אמר: "גבוה חמשים אמה", וכי מאי אכפת ליה למלך אם גבוה או לאו? אלא, שחרבונא התחכם בדבריו. שלא רצה לומר סתם שהמן עשה עץ, שא"כ היה אומר לו המלך: זה מנין לך? אלא ודאי שגם אתה היית באותה עצה ! לכן אמר חרבונא: "גם הנה העץ". כלומר, שהראה באצבעו: הנה העץ הידוע, שידוע ומפורסם לכל באי עירנו, שהמן עשה עץ למרדכי. ואין אני בא להודיע לך על עשיית העץ, אלא, שעדיין הוא עומד בבית המן (וכדברי החת"ס דלעיל). ולכן אמר: "גבוה חמשים אמה", שעי"ז הדבר מפורסם בפי כל, שעשה המן עץ. 730. בירושלמי (פ"ג ה"ז) איתא, אמר ר' פנחס: צריך לומר: "חרבונא זכור לטוב". ולכאו' קשה, ממ"נ, אם ראוי הוא לברכה, הוה ליה למימר: "ברוך חרבונא". ואם ראוי לקללה, הול"ל: "ארור חרבונא" ! ? וביאר בספר ווי העמודים (הובא בשער בת רבים), דהרי באמת, המגיד את עניין עשיית העץ - לא היה חרבונא, אלא אליהו ז"ל, שהתחפש בדמותו. ואם כן, אין חרבונא ראוי לברכה. אלא דהאי דאמר "זכור לטוב", דהיינו שהוזכר במגילה לטוב, כאילו הוא עצמו סיפר עשיית העץ. והיינו, שכיון שאליהו התחפש לדמותו - מסתמא היה קצת מחשבה טובה בלבו, דמגלגלין זכות ע"י זכאי (עיי"ש שהאריך). ובמהרי"ל (מנהגים, הל' פורים) איתא הכי: "חרבונא הוא היה אליהו, לפיכך אנו אומרים: חרבונא זכור לטוב, משום דזכור לטוב - הוא אליהו". 731. כתב המהרש"א, דמוכח כן מדאמר חרבונה: "גבוה חמישים אמה", והלא בראיה לבד לא היה יכול לידע בדיוק את גבהו, אלא, על כרחך שהיה בבית המן כשנתנו לו אוהביו את העצה: "יעשו עץ גבה חמשים אמה". וכך כתב גם בקול יעקב להמגיד מדובנא, והמשיל על זה משל נאה. עיי"ש. אמנם הגר"א מפרש, שחרבונא היה מסריסי המלך שהיו עומדים לפניו תמיד, והוא היה באותן ששלח המלך להביא את המן אל המשתה, ולכך היה יודע שהכין המן את העץ.
והיינו דכתיב: "וישלך עליו ולא יחמול", שהקדוש ברוך הוא משליך פורענות על הרשע בלי חמלה. וסיפיה דקרא: "מידו ברוח יברח", שבני סיעתו וחבריו של הרשע בורחים ממנו.
"וחמת המלך שככה". מדכתיב: "שככה", ולא כתיב: "שכה", משמע ששכו שתי חימות. שתי שכיכות הללו למה? 732 אחת - של מלכו של עולם, ששככה חמתו על שהשתחוו לצלם. ואחת - של אחשורוש, שגזר מתחילה להשמיד את היהודים (מהרש"א).
732. כתב בעל מדרש שמואל, דעפ"י פשוטו אפשר לפרש, דהיינו שחימה אחת היתה - מחמת שחשב המן להרוג את אסתר ואת עמה, וחימה שניה - מחמת שהיה נראה שעבדיו עוקרים אילנות.
ואמרי לה: אחת - של אסתר, שכעס אחשורוש על מה שעשה המן לאסתר, ואחת - של ושתי, על מה שעשה לושתי 733 .
733. ואע"ג דכתיב לעיל, לאחר הריגת ושתי: "כשך חמת המלך וגו"', מ"מ לא לגמרי שככה, כדכתיב התם: "זכר את ושתי וגו"', ועד שנתלה המן שגרם את הריגתה, לא שככה חמתו לגמרי. מהרש"א.
כתיב ביוסף, כשנתודע לאחיו: "לכלם נתן לאיש חליפות שמלות 734 , ולבנימן נתן שלש מאות כסף 735 וחמש חליפות".
734. כתב החתם סופר בדרשות (לז' טבת, דף פ"ב), דמה שנתן יוסף לאחיו חליפות שמלות, היינו משום שקרעו בגדיהם כדכתיב לעיל מיניה (מ"ג י"ג): "ויקרעו שמלתם", והוצרכו לבגדים אחרים (ועיי"ש בהערה דבר נחמד). 735. כתב רבינו בחיי, דהך שלש מאות כסף, הם כנגד מה שהיו האחים חייבין במכירתו. כי דמי עבד - הם שלושים שקלים. והרי אמרו (גיטין מ"ד ע"א): המוכר עבדו לעובד כוכבים - קונסין אותו עד עשרה בדמיו, כלומר בדמי העבד, שהם שלושים שקלים. והיינו - שלש מאות שקלים. וצריך ביאור, איך שייכא נתינה זו לבנימין, הרי הכסף מגיע ליוסף ! ? וביאר בתורה תמימה, דהכי פירושו: דמן הדין, היה צריך כל אחד מהאחים לתת ליוסף שלש מאות כסף, כפי החשבון המבואר, אך יוסף לא לקח מאתם. וא"כ, חשיב כאילו נתן הוא לכל אחד מהם שלש מאות כסף. ומאחר שבנימין לא היה במכירתו, לכן נתן לו שלש מאות כסף ממש. ולפ"ז מיושבת קושיית המהרש"א (שהובאה להלן), אמאי לא חשש יוסף לקנאת האחים, במה שנתן לבנימין שלש מאות כסף? דבאמת נתן לכולם שלש מאות כסף. אלא שלאחים היתה הנתינה - במה שלא לקח מהם את המגיע לו. ולבנימין שלא היה חייב לו - נתן את הסכום ממש. (והכי נמי איתא במהר"ש די אוזידא בשם מהרי"ט צהלון, עיי"ש).