מיקרופדיה תלמודית:הזאה(לטהרה)

הגדרה^[1] - התזת מים מסויימים, מעורבים בדם או באפר, על הטמא, לטהרו מטומאתו

הזאת הטהרה נבדלת מן ההזאה בקרבנות (ראה ערך הזאה (כפרה)), שהיא באזוב, ולא באצבע או מגוף בעל חי, ואינה דוקא בבית המקדש או כנגדו.

שני טמאים נטהרים בהזאה: מצורע וטמא מת.

בטהרת מצורע

המצורע (ראה ערכו) כשנרפא מצרעתו, מצוה לטהר אותו, וההזאה היא בין הדברים המטהרים אותו (ראה ויקרא יד ז, וראה ערך טהרת מצורע). מביא כלי חרס ונותן לתוכו מים חיים, ושוחט עליהם אחת משתי הצפרים שמביא (ראה ערך הנ"ל וערך צפרי מצורע), ונוטל עץ ארז ואזוב ושני תולעת, וכורכם ואת הצפור החיה, וטובל במים ובדם, ומזה שבע פעמים על המצורע (נגעים יד א; רמב"ם טומאת צרעת יא א, וראה ויקרא שם ה-ז).

הכלי

הכלי הוא מזרק (רמב"ם טומאת צרעת יא א) או כוס (רש"י סוטה טו ב ד"ה פילי) חדש (נגעים שם; רמב"ם שם), שלא נעשתה בו מלאכה (סוטה טו ב). הושחרו פניו באש, או שבלה, פסול (סוטה שם ורש"י, וראה רמב"ם סוטה ג ט, בסוטה, ובמצורע ראה לקוטי הלכות סוטה שם, וחזון איש נגעים יא סק"א). וכתבו ראשונים שפסולו מדרבנן (תוספות שם ד"ה ומה מים).

המים

שיעור המים שבכלי - רביעית הלוג (מנחות פח א; נגעים שם; רמב"ם שם), שהדם ניכר בהם (סוטה טז ב, לרבי ישמעאל). ויש סוברים שאין צריך שהדם יהיה ניכר במים (סוטה שם, לחכמים. וראה תוספות מנחות שם ד"ה רביעית, ותוספות סוטה שם ד"ה מביא).

מים חיים

המים לא יהיו מלוחים ולא פושרים ולא מכזבים - הפוסקים (וראה ערך מי חטאת וערך מעין) - ולא מנטפים (תורת כהנים מצורע א, הובא בר"ש נגעים יד א), מפני שאינם חיים (פירוש א בר"ש נגעים שם), שהמלוחים והפושרים התקלקלו, והמכזבים והמנטפים אינם נובעים לעולם (קרבן אהרן לתורת כהנים שם). ויש מפרשים שהפושרים אינם חיים - שכבר התבשלו (פירוש הראב"ד לתורת כהנים שם). ויש מצדדים שהמלוחים והפושרים פסולים מפני שיש להם שם לווי (ר"ש נגעים שם, ופרה ח ט, וראה ערך שם לווי).

נעשתה בהם מלאכה - פסולים (סוטה טו ב), שהרי כתוב בהם חיים (רש"י שם ד"ה שלא)^[2]. הושחרו מחמת העשן יש שכתבו שהם פסולים (ר"ש לתורת כהנים שם)^[3].

הציפור

הציפור ששוחט צריכה להיות הברורה משתי הצפרים (תורת כהנים שם; רמב"ם טומאת צרעת יא א). יש מפרשים שיהיו שתים לפניו, ויברר אחת מהן (קרבן אהרן שם); ויש מפרשים שתהיה המובחרת (באור החפץ חיים שם). רבי שמעון סובר שיביא ממקום של צפרים ברורים (תורת כהנים שם, וכאן ודאי הכונה מובחרים).

שחיטתה

שחיטת הציפור נחלקו תנאים אם צריכה כהן (תורת כהנים שם). הלכה שאינה צריכה (רמב"ם טומאת צרעת יא ה). ואינה כשרה אלא ביום (תוספתא נגעים ח ה; רמב"ם שם).

צריך לשחוט את הציפור אל המים (סוטה טז ב), ואם קיבל בכלי אחר - פסול (חזון איש נגעים יא ב). וצריך למצות את הדם (רמב"ם שם א).

יש מהראשונים סוברים שאם שחט לפני שהביא עץ ארז ואזוב ושני תולעת הרי זו שחיטה שאינה ראויה (ר"ש נגעים יד א; פירוש הרא"ש שם), ויש חולקים (מאירי קדושין נז א; משנה למלך טומאת צרעת יא א, בדעת הרמב"ם).

עץ הארז

עץ הארז ארכו אמה ועביו כרביע כרע המטה (נגעים יד ו; רמב"ם שם א), ולא פחות (פירוש המשניות לרמב"ם שם). ויש שכתבו שלא פחות ולא יותר (רע"ב שם).

עץ ארז הוא של ברות (תורת כהנים שם), והוא ברוש, ממיני הארזים (ר"ש נגעים יד א, על פי בבא בתרא פ ב). רבי חנינא בן גמליאל אומר ובראשה עלה (תורת כהנים שם, וראב"ד וקרבן אהרן שם). ויש גורסים: וראשה טרוף, היינו חלוק לשנים (ר"ש נגעים יד א). ויש מפרשים שיהיה ראשה שוה וחלק (פירוש ב בקרבן העדה לירושלמי סוטה ב ב).

שני התולעת

שני התולעת, זו לשון צמר צבוע אדום (ר"ש ורע"ב נגעים יד ו). משקל שני התולעת - שקל (יומא מב א; רמב"ם טומאת צרעת יא א).

האזוב

האזוב שיעורו טפח (נדה כו א; רמב"ם טומאת צרעת שם), בקלח, מלבד הגבעולים (ירושלמי סוכה ג א. ולא הובא ברמב"ם).

אזוב שיש לו שם לווי, כגון אזוב מדברי - פסול (נגעים יד ו; רמב"ם שם. וראה ערך שם לווי). על מהותו ראה ערך אזוב.

אזוב שהיזה בו לחטאת (ראה להלן: בטהרת טמא מת) - כשר למצורע, שאין מלאכה פוסלת אותו (פרה יא ח, ואליהו רבא פרה שם), רבי אליעזר סובר שפסול (ראה תוספתא נגעים ח ב; ירושלמי סוטה ב ב). היזה בו על מצורע אחר, נחלקו בירושלמי: יש סוברים שכשר אף לרבי אליעזר, ויש סוברים שלרבי אליעזר פסול (ירושלמי סוטה שם). הלכה בשניהם שכשר (רמב"ם פרה אדומה יא ה).

עץ ארז ואזוב ושני תולעת שנקלפו - פסולים (סוטה טו ב; רמב"ם טומאת צרעת יא א), מפני שהשתנו (רש"י שם ד"ה דאיקלוף), אבל התעקמו - כשרים, שחוזרים לקדמותם (סוטה שם).

אגודה

ארבעה המינים מעכבים זה את זה (מנחות כז א; רמב"ם טומאת צרעת יא א). את עץ הארז והאזוב כורך יחד בשני התולעת (נגעים יד א, וראה ר"ש שם כיצד כורך; רמב"ם שם), אבל את הציפור החיה אינו אוגד עמהם (נגעים שם; רמב"ם שם).

מקום ההזאה

נחלקו תנאים היכן מזה: חכמים אומרים על גב ידו של מצורע, ויש אומרים על מצחו (נגעים יד א, ופירוש המשניות לרמב"ם שם, ורע"ב שם). הלכה על גב ידו (רמב"ם טומאת צרעת יא א). היזה עליו מכל מקום - יצא (תוספתא נגעים ח ג. ולא הובא במשנה ולא ברמב"ם).

שבע הזאות

שבע ההזאות שעל המצורע מעכבות זו את זו, שכל האמור במצורע מעכב (לקוטי הלכות מנחות כז א בזבח תודה). ויכול להזות כולן בטבילה אחת (מלבי"ם ויקרא ד ו ריז; חזון איש נגעים יא טז).

יש מי שכתב שצריך למנות אותן, כדרך שמונה כהן גדול ביום הכפורים (מקדש דוד נ סק"ב, על פי גבורת ארי מלואים ליומא נג. וראה ערך הזאה (כפרה)).

המזה

הזאת המצורע אינה אלא ביום, ועל ידי כהן (תורת כהנים מצורע ב; תוספתא [צוקרמנדל] נגעים ח א וה, וראה ר"ש נגעים יד ד; רמב"ם טומאת צרעת יא ה). ומצוה בכהן שטימאו (תוספתא שם, ורמב"ם שם ו).

מקום ההזאה

הזאת המצורע היא מחוץ למחנה (מנחות פח ב, ורש"י כתב יד שם), ואפילו בחוץ לארץ (פירוש המשניות לרמב"ם נגעים יד יג, וראה ירושלמי סוטה ב ב. וראה ערך טהרת מצורע), בפני הבית ושלא בפני הבית (ירושלמי שם).

בטמאים

כל הטמאים כשרים להזות, אפילו זב וטמא מת (תוספתא נגעים ח א; רמב"ם שם ו), אבל לא מצורע (תוספתא שם; רמב"ם שם). וכתבו אחרונים שמצורע בימי ספורו, שמותר להיכנס למחנה ישראל - כשר (מנחת חינוך קעג יא. וראה ערך מצורע).

בית המנוגע

הזאת בית המנוגע לטהרתו, אחר החליצה והטיחה (ראה ערך נגעי בתים), היא כהזאת המצורע (רמב"ם שם טו ה). ונחלקו תנאים: לחכמים מזים על המשקוף מבחוץ (תנא קמא בתורת כהנים מצורע פרק ה; נגעים יד א; תוספתא נגעים ח ג), ויש אומרים על כולו (יש אומרים בתורת כהנים שם). הלכה שמבחוץ (רמב"ם שם). ואם היזה מכל מקום - יצא (תוספתא שם, ולא הובא במשנה וברמב"ם).

הזאת המצורע נמנית במנין המצות בכלל מצות טהרת המצורע (ראה ערך טהרת מצורע, ושם כל סדר טהרתו).

בטהרת טמא מת

כל הנטמא בטומאת מת טומאת שבעה ימים (ראה ערך טמא מת), בין אדם ובין כלים ובגדים, מזים עליו מי חטאת (ראה ערכו) לטהרו ביום השלישי וביום השביעי לטומאתו (במדבר יט יח - יט), וטובל ומעריב שמשו, וטהר לערב (ראה ערך טבילה וערך הערב שמש).

טבילה לפניה

יש מן הראשונים סוברים שבכל הזאה צריך הטמא טבילה לפניה (רבינו תם בתוספות מגילה כ א ד"ה ולא, ויבמות מו ב ד"ה דאין; ר"ש פרה יב יא), ויש חולקים (מאירי מגילה שם; כסף משנה פרה אדומה יא ב, בדעת הרמב"ם).

על מי החטאת ודיניהם, ראה ערך מי חטאת.

בטומאה נוספת

טמא מת שטמא בטומאה אחרת, כגון זבים וזבות נדות ויולדות, מזים עליהם והם טהורים מטומאת מת, אף על פי שהוא טמא (זבחים צג א; רמב"ם פרה אדומה יא ג). וכן ערל שנטמא במת, מזים עליו שלישי ושביעי, וכשימול טובל ואוכל קדשים לערב (יבמות עא ב; רמב"ם שם. וראה ערך אכילת קדשים).

מקומה וזמנה

הזאת טמא מת היא בכל מקום (תוספתא פרה ד יב, וראה באור הגר"א שם, ותוספות יום טוב פרה ג יא), ואפילו שלא בפני הבית (הגר"א לתוספתא שם), אם נשאר מאפר פרה שנעשה בפני הבית (כתוספתא שם ג ה. ראה ערך הזאה (כפרה): בפרה אדומה, וערך פרה אדומה).

הזמן

שלישי ושביעי

הזאות שלישי ושביעי מעכבות, שאם לא היזה באחד מהם לא נטהר, בין לקדשים ובין לתרומה (קדושין סב א).

ההזאה הראשונה ביום השלישי ולא קודם, ובין הזאה להזאה הפסק שלשה ימים (קדושין שם). ונחלקו תנאים אם מותר לכתחילה להשהות הזאתו לרביעי ולשמיני: רבי מאיר סובר הזאה בזמנה מצוה, ורבי יוסי סובר אינה מצוה (יומא ח א). בדיעבד, אם היזה ברביעי ובשמיני, עלתה לו הזאה (רש"י ומאירי קידושין סב א).

הפסיק יותר משלשה ימים

היזה בשלישי ולא היזה בשביעי, נחלקו ראשונים: יש סוברים שמזים עליו משמיני ואילך (רמב"ם פרה אדומה יא ב; ריב"א בתוספות ישנים יומא ח א ד"ה ורבי יוסי; תוספות ר"י הלבן יומא שם); ויש סוברים שאם הפסיק יותר משלשה ימים לא עלתה לו הזאה (רש"י קדושין סב א, לגירסת הגמרא שלפנינו; ראב"ד פרה אדומה שם; תוספות יומא שם ד"ה מקשינן). ולדבריהם אם חל שביעי בשבת, שאין הזאה דוחה שבת (ראה להלן), הפסיד הכל (ראב"ד קרבן פסח ו ו. וראה רמב"ם שם, וערך קרבן פסח).

עם הארץ מונה בפנינו

עם הארץ כשבא להזות מונה בפנינו שלשה ימים, ומזים עליו בשלישי ובשביעי, שמא היום נטמא, אבל חבר (ראה ערכו) שאמר היום שלישי שלי - מזים עליו מיד (חגיגה כב ב ורש"י; רמב"ם פרה אדומה יא ב).

הזאה קודם טבילה

קדמה טבילה של יום השביעי להזאה - לא יצא (פירוש המשניות לרמב"ם פרה יב יא, ור"ש שם, ותוספות שבת קיא א ד"ה לא, בשם ספרי). לדעת הסוברים שיכול להזות בשמיני (ראה לעיל דעת הרמב"ם), יכול לטבול גם לפני ההזאה, ומזים עליו למחר (רמב"ם פרה יא ב, ופירוש המשניות פרה יב יא).

על הטבילה שלאחר הזאה אם צריכה יום דוקא, ראה ערך טבילה.

ביום

אין טובלים את האזוב במי חטאת, ואין מזים אלא ביום, אחר שתנץ החמה (פרה יב יא, וראה מגילה כ א; רמב"ם יא א). ומשעלה עמוד השחר - יצא (מגילה שם; רמב"ם שם. וראה ערך יום וערך עמוד השחר). וכל היום כשר (רמב"ם ו ב, לפירוש הכסף משנה שם).

בשבת

אין מזים על הטמא בשבת (פסחים סה ב; רמב"ם שבת כג ח. וראה ערך שבות), שגזרו חכמים שמא יטלנה ויעבירנה ארבע אמות ברשות הרבים (פסחים סט א. וראה ערך מוציא), ומהראשונים יש שכתבו הטעם מפני שנראה כמתקן האדם (רש"י שם סה ב ד"ה הזאה).

על הזאה לצורך מצוה, כגון לעשות קרבן פסח או לאכילת תרומה, ראה ערך מכשירי מצוה וערך קרבן פסח.

האזוב וטבילתו

שלשה קלחים

כיצד מזים על טמא מת, לוקח אדם טהור שלושה קלחי אזוב (על מהותו ראה ערך אזוב) ואוגדם, וטובל במי חטאת שבכלי, ומזה (רמב"ם פרה אדומה יא א. וראה ערך אגד). ונחלקו תנאים: חכמים אומרים שלושה קלחים ובכל קלח גבעול, רבי יהודה אומר של שלושה שלושה (פרה יא ט, ראה פירוש המשניות לרמב"ם ורע"ב שם, ורש"י סוכה יג א ד"ה ובהן). הלכה כחכמים (רמב"ם פרה אדומה יא א וד). בדיעבד, כשלקח שני קלחים - לחכמים כשר, ולרבי יוסי פסול (סוכה שם). הלכה כחכמים (רמב"ם שם ד).

שיעורו

האזוב שיעורו טפח, כמו בכל דבר שצריך אזוב (ראה תוספות רבי עקיבא איגר וחידושי מהרי"ח למשניות פרה יא ט, בדברי הרמב"ם; חזון איש פרה יד טו), ויש מהראשונים כתבו שלא נתפרש שיעורו בהזאת טמא מת (ר"ש פרה שם. וראה ערך אזוב), ויש שפירשו דבריהם שהקלח טפח, ושיעור הגבעול לא התפרש (צפנת פענח מהדורה תנינא דף נב א).

על שיירי האזוב, ראה ערך אזוב וערך גרדומין. על אגוד הקלחים, ראה ערך אגד.

שם לווי

אזוב שיש לו שם לווי - פסול (פרה יא ז; רמב"ם פרה אדומה יא ה. וראה לעיל בטהרת מצורע, וראה ערך שם לווי).

טבילה בכלי

אין מזים אלא מכלי, שטובל האזוב במים שבכלי (ידים א ב, ור"ש ורא"ש שם; רמב"ם שם ו ב). אבל לא דוקא באותו הכלי שמילא או שקידש בו את המים (ראה ערך מי חטאת. רמב"ם שם י א). וכן המזה אינו צריך להיות זה שמילא או שקידש את המים (רמב"ם שם).

שלא יקנח

טבילת האזוב דיה בראש גבעולים שלו (פרה יב ב; רמב"ם שם י י), ובלבד שלא יקנח מצדדי הכלי אלא יטבול (פרה שם ור"ש שם; כסף משנה שם).

אזוב טמא

המזה באזוב טמא הזאתו פסולה (פרה יב ו; רמב"ם שם טו ט).

של תרומה

אזוב של תרומה טהורה לא יזה, ואם היזה - כשר (פרה יא ז; רמב"ם שם יא ו), מפני הפסד התרומה שמכשירה לקבל טומאה או שנמאסת (ר"ש שם. וראה ערך מי חטאת וערך תרומה).

עומד לשריפה

אזוב של אשרה (ראה ערכו), ושל עיר הנדחת (ראה ערכו), ושל עבודה זרה (ראה ערכו) - פסול (תוספתא [צוקרמנדל] פרה יא ו; רמב"ם שם), שעומדים לשריפה, והרי הם כחסרים מהשיעור (ר"ש שם, וראה ערך כתותי מיכתת שיעוריה. וראה לעיל על שיעור האזוב).

השיעור

שיעור המים

שיעור המים שבכלי שיהיה בהם כדי שיטבול ראשי גבעולים ויזה (פרה יב ה; רמב"ם פרה אדומה טו א), ואפילו לסובר שהזאה עצמה אין צריכה שיעור (יומא יד א ועוד, וראה להלן). שיעור זה מלבד מה שהאזוב בולע (תוספתא פרה יב יג; רש"י נדה יג ב ד"ה רואין; ר"ש ורע"ב פרה שם). יש מפרשים שרבי יהודה סובר שהנבלע מצטרף לשיעור, ואין הלכה כן (רע"ב פרה שם); ויש חולקים (תפארת ישראל שם).

שיעור להזאה

ההזאה - חכמים סוברים שצריכה שיעור, ולכן מי חטאת שנפלו לתוכם מים כל שהם - פסולים (פרה ט א), שאפילו אם נבלל הכל (ראה ערך בילה), ובכל הזאה יש גם מהכשרים, מכל מקום הרי ההזאה חסרה, מפני שמעורב בה גם מהפסולים (זבחים פ א ורש"י); רבי אליעזר אומר יזה שתי הזאות (פרה שם). ונחלקו אמוראים בדעתו:

• ריש לקיש אמר שסובר שהזאות מצטרפות;

• רבא אמר שלרבי אליעזר אין הזאה צריכה שיעור, אלא שקנסוהו להזות פעם שניה, שלא ישתכר להרבות מימיו במים פסולים;

• רב אשי אמר שרבי אליעזר סובר אין בילה, והזאה ראשונה אפשר שכולה מהמים הפסולים (זבחים פ א ורש"י)^[4].

להלכה פסקו ראשונים שאין הזאה צריכה שיעור (רמב"ם פרה אדומה י ח, ושם יב א), ומכל מקום אם נתערבו מים אחרים, הרי הם פסולים להזאה (רמב"ם שם ט ח). ויש מפרשים הטעם כיון שבאזוב אין שיעור שלם, והרי זה בכלל מה שאמרו שבכלי צריך שיעור (ראה לעיל. כסף משנה שם, בשם הר"י קורקוס. וראה קרן אורה שם, וחזון איש פרה ט טז שפירשו אחרת).

שיעור ההזאה

שיעור ההזאה, לסוברים צריכה שיעור, כתבו ראשונים שלא התפרש (תוספות ר"י הלבן יומא ירושלים תשט"ז עמ' 60). ומהאחרונים יש שכתבו שיעורים שונים (ראה משנה אחרונה פרה שם, וחזון יחזקאל זבחים ז).

נגיעתה בגופו

בכל מקום שנגע בו ממי חטאת, עלתה לו הזאה, אפילו בראש אצבעו, או על ראש שפתו (רמב"ם פרה אדומה יב א). נגעה בלשונו, נחלקו תנאים: רבי מכשיר, שצריך מקום הראוי להיטמא בו, וחכמים פוסלים, שצריך מקום הראוי לטבילה (קדושין שם ורש"י). הלכה כחכמים (רמב"ם שם).

בכלים

מזים על הכלים בין מתוכם ובין מאחוריהם (תוספתא פרה יב י).

אין צריך טבילה לכל הזאה, אלא מזה עד שיגמרו המים (רמב"ם שם י ח), ומזה הזאה אחת על כמה בני אדם, או על כמה כלים (פרה שם ב; רמב"ם שם), וכל שנגע בו מן המים - טהור (רמב"ם שם; פירוש הרא"ש פרה שם).

הכוונה

הכוונה

אם לא כיוון המזה - הזאתו פסולה (רמב"ם פרה אדומה י ז, על פי פרה יב ב). ונחלקו ראשונים: יש סוברים שצריך לכוין לטהר (רמב"ם שם; רש"י סוטה לט א ד"ה הזאתו; מאירי יומא יד א); ויש סוברים שאין צריך אלא שיתכוין להזות עליו (ראב"ד שם; תוספות ישנים יומא מב ב ד"ה מה הזאת, בשם ה"ר יוסף; רע"ב פרה שם).

נעשית מחשבתו

נתכוין לפניו והיזה לאחריו - הזאתו פסולה (פרה יב ב; רמב"ם שם י ז), שלא נעשית מחשבתו (ר"ש ורע"ב שם). נתכוין לפניו והיזה לצדדים שלפניו (פרה שם; רמב"ם שם), או לאחריו והיזה לצדדים שלאחריו (תוספתא שם יב, כגירסת הגר"א) - כשרה, שהתכוין לאותו צד (פירוש הרא"ש שם).

על דבר המקבל טומאה

אינה הזאה אלא אם היא על דבר המקבל טומאה (יומא יד א, ורש"י ומאירי שם, וראה להלן), ולכן נתכוין להזות על הבהמה, או על כלי אבנים שאינם מקבלים טומאה, והיזה על האדם או על כלי - ישנה, ואם נתכוין להזות על דבר המקבל טומאה, והיזה על דבר שאינו מקבל טומאה - לא ישנה (פרה יב ג, והובא ביומא שם).

ונחלקו ראשונים בפירוש "ישנה":

• יש מפרשים שיטביל פעם שניה את האזוב, שהטבילה הראשונה שהתכוין לדבר שאינו מקבל טומאה - פסולה, אבל טבל בכוונה לדבר המקבל טומאה, אינו צריך לטבול שוב (פירוש המשניות לרמב"ם שם; רמב"ם פרה אדומה י ט; רע"ב פרה שם).

• ויש מפרשים שיכול להזות הזאה שניה מהמים שבאזוב, שלא נפסלו אלא שלא כיוון להזות עליהם, אבל אם היזה על דבר שאינו מקבל טומאה - נפסלו (רש"י יומא שם ד"ה כדתנן; ראב"ד פרה אדומה שם; ר"ש ורא"ש פרה שם), שעשה בהם מלאכה (רש"י יומא שם ד"ה לא ישנה).

יש מהראשונים גורסים להיפך (רבינו חננאל יומא שם).

כוונת המקבל

מזים על האדם מדעתו ושלא מדעתו, בין ער ובין ישן (פרה יב ב, ותוספתא שם; רמב"ם שם ז), שהרי מזים על הכלים, שאין בהם דעת (קרית ספר שם; משנה אחרונה שם).

המזה

בכהן ובזר

ההזאה כשרה בזר (תוספתא פרה ד יא, וראה בר"ש ופירוש הרא"ש שם גירסה אחרת), ולכן אף כהן בעל מום כשר (רש"ש פרה יב; חזון איש פרה טו כ)^[5]. ויש מהראשונים שכתבו שהכהנים היו רגילים בהזאה (רש"י בכורות כט א ד"ה אף על פי).

בן דעת

הכל כשרים להזות (פרה יב י; תוספתא שם יב ח; רמב"ם פרה אדומה י ו), חוץ מחרש שוטה וקטן שאין בהם דעת (תוספתא שם; רמב"ם שם כגירסת הכסף משנה), שהרי צריך כוונה (תוספות יום טוב שם). רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר שאם אחרים רואים אותם - הזאתם כשרה (תוספתא שם).

קטן ואשה

בקטן שיש בו דעת ובאשה, חכמים סוברים הקטן כשר, והאשה פסולה (פרה שם, לגירסת הרמב"ם בפירוש המשניות), ורבי יהודה סובר להיפך (יומא מג א, וכן גירסת הגר"א בתוספתא פרה). טומטום (ראה ערכו) ואנדרוגינוס (ראה ערכו), שהם ספק אשה, דינם כאשה (פרה שם; רמב"ם שם י ו). הלכה כחכמים (רמב"ם שם).

טהור לחטאת

הטמא פסול להזות (ראה יומא מג א, ורש"י ד"ה להכשיר), וכל הטעון טבילה בין מהתורה ובין מדברי סופרים מטמאו שלא יוכל להזות (ראה פרה יא ו; רמב"ם שם יג ה. וראה ערך מי חטאת וערך מעלות). וממעלות היתרות שעשו בטהרת החטאת, שאפילו עומד ומשמש על גבי המזבח אינו טהור להזות עד שיטבול לשם חטאת (רמב"ם שם א, על פי חגיגה יח ב).

טבול יום

טבול יום (שטבל לטומאתו ולא העריב שמשו. ראה ערך טבול יום) - כשר להזות (יומא מג ב ועוד; רמב"ם פרה אדומה א יג).

מומר

המומר פסול להזות (ראה בסמוך לגבי ערל).

ערל

ערל נחלקו בו תנאים: חכמים סוברים שכשר להזות (יבמות עב ב, וערכין ג א), ורבי עקיבא סובר ערל כטמא ופסול (יבמות שם). הלכה כחכמים (רמב"ם שם י ו). ערל זה כתבו ראשונים שהוא שמתו אחיו מחמת מילה (רבנו גרשם ורש"י ותוספות ערכין שם), וכתבו אחרונים, שלהלכה שמומר לדבר אחד אינו מומר לכל התורה, אפילו ערל מחמת פשיעה כשר להזאה (יתרון האור למשניות ערכין שם. וראה ערך מומר).

בחינם

הנוטל שכר להזות - פסול (רמב"ם פרה אדומה ז ב, על פי בכורות כט א), והרי זה בכלל איסור נטילת שכר לימוד תורה ומצוה (מאירי קדושין נב ב. וראה קדושין נח ב, וראה ערך הוראה וערך תלמוד תורה), ועל מילוי המים והולכתם מותר ליטול שכר (ראה בכורות שם, וקדושין שם, ורמב"ם שם). ומותר ליטול שכרו כפועל בטל שבטל מאותה מלאכה שביטלו ממנה (בכורות שם ורש"י; רמב"ם שם), שלא מרויח כלום אלא נוטל כנגד מה שהפסיד (רמב"ם שם).

עשיית מלאכה

המזה בידו אחת, ועושה מלאכה בידו אחרת, אין בכך כלום (רמב"ם שם ז א, על פי פרה ד ד), בשונה ממילוי וקידוש המים (ראה ערך מי חטאת).

הזאה אינה מטמאת

המזה על הטמא, הוא טהור (יומא יד א), ואף על פי שנאמר: וּמַזֵּה מֵי הַנִּדָּה יְכַבֵּס בְּגָדָיו (במדבר יט כא), לא על המזה עצמו נאמר, אלא על הנושא, שאינו טמא עד שיהיה בו כדי שיעור הזאה (יומא שם, וראה ערך מי חטאת. וראה לעיל אם כשר להזות).

הערות שוליים