מיקרופדיה תלמודית:הדחה (באסורים)

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־18:29, 30 בדצמבר 2015 מאת Micropedia bot (שיחה | תרומות) (הכנסת ערכי מיקרופדיה תלמודית לוויקישיבה. לפרטים נוספים.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - שטיפת אוכלים וכלים במים מממשות של דבר האסור - או המותר, אלא שחיבורו עמהם אוסרם - שנדבק בהם על ידי נגיעתם באותו דבר

באוכלים

ההלכה

שני אוכלים שנגעו זה בזה, אחד של איסור ואחד של היתר, ושניהם צוננים, שאינו בולע אחד מהשני, מכל מקום צריך ההיתר הדחה במקום שנגע באיסור (פסחים עו א, ורש"י שם עה ב ד"ה חם; מאירי שם).

ולכן בשר וגבינה צוננים שנגעו זה בזה, אף על פי שאינם בולעים זה מזה - צריכים הדחה (חולין קז ב; רמב"ם מאכלות אסורות ט יז; טוש"ע יורה דעה צא א) במקום נגיעתם (טור שם).

בדבר יבש

וכתבו הפוסקים שזהו דוקא כשאחד מהם לח, אבל אם היו שניהם יבשים אפילו הדחה אינם צריכים (ב"ח יו"ד צא; ש"ך שם סק"א), אלא אם כן היו מלוחים או חריפים, שאז אפילו אם שניהם יבשים צריכים הדחה (פרי מגדים שפתי דעת יו"ד צא סק"א; חוות דעת שם סק"ב; חידושי רבי עקיבא איגר שם).

וכתבו האחרונים שבדבר שמן, אף שהוא יבש בלי לחלוחית, מכל מקום השומן נסרך וצריך הדחה; וכן אם הוא דבר הנפרר לפרורים, אפילו שאינו שמן ואינו לח - צריך הדחה (פרי תואר יו"ד צא סק"א)[2].

הדחה זו, יש מהאחרונים שכתב, שמכיון שיש לחוש שנדבק בו איסור, היא מן התורה (בינת אדם שער איסור והיתר לט נו).

בשר שנפל לחלב

וכן בשר שנפל לתוך חָלב בזמן ששניהם צוננים - מדיח (פסחים עו א; רמב"ם מאכלות אסורות ט יז; טוש"ע יו"ד צא ד), דהיינו שמדיח את הבשר ומותר (רמב"ם טוש"ע שם); והחלב שאי אפשר להדיחו, מותר בלי הדחה (בינת אדם איסור והיתר לט נו).

הבשר, שעברו ולא הדיחוהו ובישלוהו, נחלקו האחרונים בדינו:

  • יש שכתבו שאף בדיעבד אסור, וצריך ששים נגד כל הבשר, שדוקא יבש ביבש, שאין צריך הדחה רק משום הטיחה שעל גביו, מותר בדיעבד בלא הדחה (ראה להלן בהיתר בתוך כלי של איסור), אבל לא בנפל לתוך דבר צלול (מנחת יעקב כב ס"ק טו, והביאו בחידושי רבי עקיבא איגר יו"ד צא ד).
  • ויש חולקים וסוברים שבצונן לא בלע כלל, ואין צריך אלא ששים כנגד הלחלוחית שעל פניו בלבד (פרי מגדים יו"ד קה משבצות זהב סק"ב).

בצלי

בשר צונן זה שמותר בהדחה, נחלקו הראשונים אם מדובר דווקא בחי או גם בצלי:

  • יש מהראשונים שסוברים שאין הבדל בין אם הוא חי, ובין אם הוא צלי (תורת הבית הארוך לרשב"א ד א, וכך כתב גם בשם הראב"ד; ר"ן חולין קיב א; מאירי פסחים עו א; בית יוסף, ובדק הבית, ושו"ע יו"ד צא ז), שלאחר שנצטנן הלכה רתיחות הצלי ואינו בולע, והוא ככל צונן בצונן (תורת הבית הארוך שם).
  • יש סוברים שצלי צונן בולע כדי קליפה, ולא די לו בהדחה (ספר התרומה סג; תוס' פסחים עה ב ד"ה ואם; רא"ש חולין ח לג; מאירי פסחים עו א, ושם חולין קיב א, בשם גדולי המפרשים; רמ"א יו"ד שם, בשם יש אומרים). והטעם הוא שצלי צונן רך הוא ובולע (תוס' ורא"ש שם; מאירי חולין קיב א, בשם גדולי המפרשים); או מפני שכח האש מייבש הצלי עד שמתוך יבשותו בולע הרבה (העיטור הכשר הבשר דף טז ד; מאירי חולין שם, בשם גדולי פרווינצא).
  • ויש שכתבו שלא אמרו בצלי צונן שלא די בהדחה, אלא כשיש מלח בבשר או בחלב שנפל לתוכו, שאז צריך הדחה גם אם הוא נאכל מחמת מלחו, שמצד המלח בעצמו אינו בולע (העיטור שם; ים של שלמה חולין ח סט, והביאו בט"ז יו"ד צא ס"ק יב. וראה ערך מליחה).

במבושל

אף במבושל יש סוברים שצונן בולע כמו בצלי (מאירי חולין קיב א, בשם גדולי הרבנים; דרכי משה יו"ד צא ז. וראה בש"ך שם ס"ק כד), וכתבו שעינינו הרואות שדבר אפוי ומבושל יותר רך מצלי (דרכי משה שם, בשם הגהות שערי דורא).

ויש סוברים שבמבושל צונן הכל מודים שדי בהדחה, שצלי שנתייבש בולע ולא המבושל (העיטור הכשר הבשר דף טז ד; מאירי חולין קיב א)[3].

בשר שיש בו בקעים

היו בבשר הצונן שנפל לתוך החלב בקעים-בקעים, נחלקו הראשונים בדינו:

  • יש מהראשונים שסוברים שאף אם הוא חי אין הדחה מועילה לו, ונאסר כולו (ספר התרומה סג; רא"ש חולין ח לג; טור יו"ד צא).
  • יש חולקים וסוברים שלא אמרו כן אלא בצלי רותח, אבל בצונן, בין שהוא חי ובין שהוא צלי, דינו בהדחה (תורת הבית הארוך ד ד, ושם בשם ראב"ד ורש"י; ר"ן חולין קיב א; מאירי חולין שם; המחבר בשו"ע יו"ד צא ז).
  • ויש מחלקים, שצלי צונן נאסר כולו, וחי דיו בהדחה (סמ"ג לאוין קלז; ש"ך יו"ד צא ס"ק כא, בדעת הגהות מרדכי חולין רמז תשנז-תשנח, וסמ"ק רה, ואור זרוע א תסט; ים של שלמה חולין ח סט; רמ"א יו"ד צא ז, בשם יש אומרים)[4].

אף בבקעים יש סוברים שדוקא כשנמלח קצת אוסר הצלי הצונן, אבל לא נמלח כלל דיו בהדחה (ים של שלמה שם); ויש שאינם מחלקים בכך, וסוברים שלא נמלח כלל ונמלח קצת שניהם שוים (ט"ז יו"ד צא ס"ק יב; ש"ך שם ס"ק כה)[5].

איסור צלול

נפל דבר היתר צונן לתוך איסור צלול צונן –

  • יש סוברים שאין הדחה מועילה וצריך קליפה, שבבשר וחלב בלבד הוא שהתירו בהדחה (איסור והיתר ל י, בשם מרדכי וסמ"ג; תורת חטאת כב א).
  • ויש חולקים וסוברים שאין הבדל בזה בין בשר בחלב לאיסור והיתר, ולעולם די בהדחה (ש"ך יו"ד צא סק"י, שכן משמעות הפוסקים; פרי חדש שם סק"ז; מנחת יעקב כב סק"א).

נגע בכלי

אף באוכל צונן שנגע בכלי של איסור, כגון השוחט בסכין של נכרי, לדעת הסוברים שאין אומרים שעל ידי דוחק הסכין או רתיחת בית השחיטה בלע הבשר מהסכין, ואין צריך להסיר כדי קליפה מבית השחיטה (ראה חולין ח ב מחלוקת אמוראים בדבר. וראה ערך אידי דטריד למיפלט לא בלע), מכל מקום צריך להדיח (חולין שם; רמב"ם מאכלות אסורות יז ז; המחבר בשו"ע יו"ד י א), שאי אפשר לדופני הסכין בלי שמנונית, שהשמנונית שבעין שעל גבי הסכין, אף על פי שלא נבלעה בבשר, הרי היא בדפנות בית השחיטה, שהרי נתקנחה בהם השמנונית (רש"י חולין ח ב ד"ה צונן; רשב"א ומאירי חולין שם).

בקערה של איסור

הניח מאכל צונן בקערה של איסור צוננת, ולא הדיח את הכלי, צריך להדיח את המאכל (רשב"א חולין קז ב, ובתורת הבית הארוך ד ד, בשם הראב"ד; טוש"ע יו"ד סט טז).

אבל אם הדיח מקודם את הכלי, אין צריך להדיח אחר כך את המאכל שהניח בו (רשב"א חולין קא ב, ובתורת הבית הארוך ד ד; טוש"ע שם; ש"ך יו"ד צא סק"ג).

היה ההיתר הצונן שנתן בתוך הכלי דבר צלול שאי אפשר בהדחה - בטל במיעוטו, כי בודאי אינו אלא דבר מועט ובטל (תורת הבית הארוך שם), אלא אם כן נתן במזיד דבר שאי אפשר בהדחה לתוך קערה של איסור, שהרי זה כמבטל איסור לכתחילה, ואסור למבטל ולמי שנתבטל בשבילו (חות דעת יו"ד צא באורים סק"ג). ואם הוא שעת הדחק, כגון שנתאכסן בביתו של נכרי, הרי זה כדיעבד ומותר (ט"ז יו"ד צא סק"ב).

וכן אם היה האוכל דבר גוש, שאפשר בהדחה, ולא הדיחו ובישלו - מותר בדיעבד (ט"ז יו"ד צא סק"א; מנחת יעקב ט סק"ג, ושם סא ס"ק לז; חכמת אדם מב ב).

דבר שנחתך בסכין

חתך לפת - או כל דבר שאינו חריף - בסכין של בשר, שמותר לאכלו בחלב (ראה חולין קיב א), צריך על כל פנים הדחה (תורת הבית הארוך ד א; טוש"ע יו"ד צו ה. וראה ערכים: דבר חריף; סכין).

בכלים

שימוש בצונן

כלים שנשתמשו בהם באיסור, כגון קערה שמלח בה בשר, או קדרה שבישלו בה איסור, נחלקו בהם הראשונים:

  • יש סוברים שמותר להשתמש בהם בצונן בלא הדחה כלל, ואפילו לסוברים שסכין ששחט בה צריכה הדחה לחתוך בה צונן, הרי זה לפי שיש שם דוחק של הסכין בחתיכתה, אבל בשאר כלים שמניחים בהם דבר שאין שם דוחק, מותר להשתמש בצונן לכתחילה בלא הדחה (רשב"א חולין קיא ב, ובתורת הבית הארוך ד ד, ושם ג ג; מגיד משנה מאכלות אסורות ו כא; טור יו"ד סט). ולא אמרו צונן לתוך צונן מדיח (ראה לעיל: באוכלים), אלא באוכלים שנגעו בגופו של איסור, אבל כשנגעו בטעם האיסור שמובלע בדופנו של כלי אין צריך אפילו הדחה (רשב"א בחידושים ובתורת הבית הארוך שם).

אלא שמכל מקום צריך שהכלי יהיה על כל פנים מקונח יפה מאיסור שיש בו ממשות (תורת הבית הארוך שם; ש"ך יו"ד סט ס"ק סו).

ואף לדעה זו בכלי חרס שנבלע בו איסור אסור להשתמש אפילו בהדחה, מפני שמכיון שאין לכלי חרס היתר בהגעלה יש לחשוש שמא יבוא להשתמש בו בחמין; או מפני שכלי חרס בולע הרבה עד שפולט אפילו בצונן (רשב"א חולין קיא ב, ובתורת הבית הארוך שם; מגיד משנה מאכלות אסורות ו כא, בשם יש מפרשים); אלא שאם עבר ונשתמש בכלי חרס בצונן צריך להדיח הדבר שנשתמש בו (רשב"א חולין שם בתירוץ ב).

  • יש חולקים וסוברים שכל הכלים שבולעים מאיסור צריכים הדחה (רשב"א חולין קיב א, בשם רמב"ן וראב"ד; טור יו"ד סט, בדעה א; שו"ע שם טז, בשם יש אומרים).
  • יש מחמירים יותר וסוברים שכלים שנשתמשו בהם איסור חם אסור להשתמש בהם אפילו בצונן על ידי הדחה, גזרה שמא ישתמש בהם בחמים (מרדכי פסחים רמז תקסה; דרכי משה יו"ד קכא ד; רמ"א או"ח תנא א ; רוקח תפו).
  • ויש מחלקים בין להשתמש בהם דרך עראי, כגון שהוא בבית נכרי, שמותר אפילו לכתחילה להשתמש בצונן בכלי שנבלע בו איסור בחמין על ידי הדחה ושפשוף היטב, ובין להשתמש בהם בקביעות, שאסור להשתמש בהם אפילו בצונן בלי הגעלה או ליבון (רמ"א יו"ד קכא ה, שכן המנהג. וראה ערך געולי גוים).

בדבר יבש

אין כלי איסור צריך הדחה אלא אם מניח בו דבר שיש בו לחלוחית קצת, אבל דבר יבש ממש מותר להניח בו בלא הדחה כלל (תורת חטאת יז ב; שו"ע יו"ד צא ב), אם היה הכלי נקי, ואין בו שמנונית בעין (ש"ך שם סק"ג).

אלא שיש סוברים שזהו דוקא כשהכלי בלע את האיסור בצונן, כגון על ידי כבישה (ראה ערך כבוש), אבל לא כשבלע בחמין (רמ"א שם); ויש סוברים שאפילו אם בלע בחמין - מותר ללא הדחה (ט"ז וש"ך יו"ד צא סק"ג).

וכשבלע את האיסור בצונן מותר להניח בו גם דבר לח (ט"ז שם).

כלים של נכרים

כלים של נכרים שתשמישם על ידי צונן, כגון כוסות וצלוחיות, אסור להשתמש בהם עד שידיחם במים (עבודה זרה עה ב; רמב"ם מאכלות אסורות יז ג; טוש"ע יו"ד קכא א), מלבד מה שצריך להטבילם (ראה ערך טבילת כלים)[6].

יש מן הראשונים שסובר שהדחה זו הוזכרה בתורה, שנאמר: כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וגו' וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם (במדבר לא כג), ומפרשים שדבר שתשמישו על ידי חימום באש, צריך להגעילו בחמין על ידי האש, ודבר שלא השתמשו בו באש, דהיינו כלים שתשמישם בצונן, תעבירו במים, דהיינו הדחה במים במריקה ושטיפה (רמב"ן על התורה שם. וראה ערך הגעלה)[7].

בחשש שכחה

באוכלים

הצורר בשר וגבינה במטפחת אחת, צריך ליזהר שלא יהיו נוגעים זה בזה (חולין קז ב; רמב"ם מאכלות אסורות ט יז, ולחם משנה שם), שאם יגעו יצטרכו הדחה (חולין שם. וראה לעיל: באוכלים), וחוששים שמא ישכח ויאכלם בלא הדחה (רשב"א חולין שם, ובתורת הבית הארוך ד א).

וכן צריך ליזהר שלא יגע בשר לח בלחם, שאם יגע בו - אסור לאכלו עם גבינה בלא הדחה, וחוששים שמא ישכח ויאכל בלא הדחה (ש"ך יו"ד צא סק"ד).

וכן יזהר שלא תגע בו גבינה, שאם תגע בו - אסור לאכלו עם בשר (טוש"ע יו"ד צא ג).

אלא שיש סוברים שבלחם אף הדחה אינה מועילה, מפני שנדבק ביותר בלחם (ראה פרי מגדים שפתי דעת יו"ד צא סק"ד)[8].

בכלים

כל דבר שצריך הדחה, כגון בשר היתר צונן בקערה של איסור צונן, אסור לכתחילה להניחו בקערה, שמא יאכל בלא הדחה (העיטור שער א הכשר הבשר יד ג; רשב"א חולין קז ב, בשמו ובשם הראב"ד; טור יו"ד צא, בשמו; שו"ע שם ב). והוא הדין שאין להניח איסור צונן בכלי של היתר צונן (ש"ך שם סק"ב).

דבר שדרכו להדיח

במה דברים אמורים בדבר שאין דרכו להדיח, כגון בשר מבושל וכיוצא בו, אבל דבר שדרכו להדיח כגון בשר חי וכיוצא, מותר לכתחילה להניחו בכלי איסור (העיטור שער א הכשר הבשר יד ג; רשב"א חולין קז ב, בשם הראב"ד; טור יו"ד צא ב), וכן מצינו בכתוב: וַיָּשִׂימוּ אֶת הַחֲלָבִים עַל הֶחָזוֹת (ויקרא ט כ. משמרת הבית להרשב"א ד א, שלא כדעת הרא"ה להלן).

וכן כלי שדרכו של אדם להדיחו קודם שישתמש בו - מותר להשתמש בו באיסור צונן, ואחר כך ידיחנו וישתמש בו היתר (רשב"א שם, בשם הראב"ד).

יש מן הראשונים שסוברים שאף דבר שדרכו להדיח אינו מותר אלא בכלים, שההיתר והאיסור אינם ביחד, אבל בשני מיני אוכלים אסור בכל ענין שיגעו זה בזה (הרא"ה בבדק הבית שם). ומהכתוב וַיָּשִׂימוּ אֶת הַחֲלָבִים עַל הֶחָזוֹת, אין ראיה, שמן התורה ודאי מותר, אבל מדרבנן אסור (באור הגר"א יו"ד צא סק"ב, לדעת הרא"ה).

בדבר שהאיסור נראה

בדבר שהאיסור על גביו נראה לעין - יש מצדדים לומר שמותר להניח לכתחילה, ואין חוששים שמא ישכח מלהדיח. ולכן מותר לחתוך בסכין בשר שנמלח להוציא את דמו לפני הדחה האחרונה (ראה ערך מליחה), אף על פי שהסכין צריכה אחר כך הדחה, לפי שהאיסור על הסכין נראה לעין, ואם ירצה להשתמש בה יראה הדם שעל גבה וידיחה (ש"ך יו"ד סט ס"ק פט).

דבר שצריך שפשוף

אף בדבר שדרכו להדיח לא התירו אלא במקום שאינו צריך כי אם הדחה בלבד, בלא שפשוף, אבל כשצריך הדחה ושפשוף (ראה להלן) אין לסמוך על זה שידיחנו אחר כך, אפילו אם דרכו בהדחה (תורת הבית הארוך ד א).

ההדחה

דברים שצריכים הדחה, יש מהם שהדחה במים בלבד מועילה בהם, ויש שצריכים הדחה עם שפשוף.

דבר שמן בסכין

דבר שמן שנדבק בהיתר לא די לו בהדחה בלבד, אלא צריך שפשוף.

ולכן בשר שנחתך בסכין של חֵלב כתבו הראשונים שצריך הדחה ושפשוף גדול (רשב"א בתורת הבית הארוך ד א, ובחולין ח ב; שו"ע יו"ד סד יז, ורמ"א שם יט).

וכן שחט בסכין של טרפה, שצריך להדיח בית השחיטה, צריך שפשוף גדול בידים היטב (ש"ך יו"ד י ס"ק כ).

יש מהראשונים שכתבו שבכל מקום שצריך להדיח הסכין מפני השמנונית, כמו בסכין טרפה וכיוצא, אם מדיח במים צוננים צריך להעביר תחילה השמנונית עד שיהיו המים זבים מראשו לסופו ומסופו לראשו, שאם לא יסיר השמנונית מקודם המים מתעכבים ואינם יכולים לזוב (סמ"ג לאוין קלז; הגהות מימוניות מאכלות אסורות יז ח, בשם ריצב"א).

דבר שמן ללא סכין

היתר שנגע באיסור שמן שלא על ידי דוחק של סכין, יש מהאחרונים שסוברים שאף הוא לא די לו בהדחה, וצריך שפשוף היטב (פרי מגדים יו"ד צא שפתי דעת סק"ב).

ויש חולקים וסוברים שדוקא בנחתך בסכין שיש עליו שמנונית צריך שפשוף, מפני שיש גם דוחק הסכין עם השמנונית; אבל היתר שנגע באיסור, אפילו אם הוא שמן, די בהדחה בלבד בלא שפשוף (חוות דעת צא באורים סק"א; פתחי תשובה שם סק"א, בשם בית אפרים); מלבד בשר שנפל למים שנמחה בהם חלב שצריך שפשוף, וכן חלב מהותך שנפל על בשר צונן ונקרש צריך שפשוף גדול (פתחי תשובה שם, בשם בית אפרים).

בכלים

כלים של נכרים, שתשמישם בצונן שצריכים הדחה (ראה לעיל: בכלים), צריכים גם שפשוף היטב במים בשעת הדחה, כדי להסיר מעליהם מה שנדבק (תורת הבית הארוך ד ד, בשם הראב"ד; ר"ן עבודה זרה עה ב; טוש"ע יו"ד קכא א).

וכן כלים שנאסרו על ידי תשמיש בחמין, שמותר להשתמש בהם בצונן על ידי הדחה (ראה לעיל), צריכה ההדחה להיות בשפשוף היטב (רמ"א שם ה).

בשאר משקים

הדחה מועילה לא במים בלבד, אלא אף בשאר משקים (כנסת הגדולה יו"ד י הגהות בית יוסף ב, בשם דמשק אליעזר).

קינוח

יש מקומות שמועיל קינוח במקום הדחה. כגון סכין ששחט בה טרפה, שצריכה הדחה כדי לשחוט בה בהמה כשרה, מועיל בה גם קינוח בבגד ישן וקשה (חולין ח ב, ורש"י ד"ה בליתא; רמב"ם מאכלות אסורות יז ח; טוש"ע יו"ד י ג), ונוהגים לקנח הסכין יפה בשיער הבהמה בין כל שחיטה ושחיטה שמא תימצא הבהמה טרפה (טוש"ע שם וש"ך ס"ק יח).

בשאר דברים הצריכים הדחה, נחלקו ראשונים אם מועיל קינוח:

  • יש סוברים שכלי הצריך הדחה אין מועיל בו קינוח, שבסכין ששחט בה טרפה בלבד הוא שאמרו שאם יש בגד קשה לקנח אין צריך הדחה (הרשב"א במשמרת הבית ג ג; ש"ך יו"ד י ס"ק טז, בדעת הרא"ש והטוש"ע שם), מפני ששם יש עוד טעם שמפני שהסימנים טרודים להפליט דם אינם בולעים מהסכין (ראה ערך אידי דטריד למיפלט. ש"ך שם).
  • ויש סוברים שבכל מקום שמועילה הדחה מועיל קינוח יפה במקום ההדחה, שקינוח יפה והדחה שוים הם (הרא"ה בבדק הבית ג ג; ר"ן חולין קיא ב).

דבר לח

דבר לח שצריך הדחה, כתבו הראשונים שאין הדחה מועילה לו, לפי שאדרבה כל מה שמדיח מבליע בו האיסור, ולפיכך אין לו תקנה עד שיגרור מקום חתך, והגרירה עומדת במקום ההדחה (רשב"א חולין ח ב, בשם הראב"ד, ובתורת הבית הארוך ד א).

ולכן קשואים שחתכם בסכין של בשר צריכים גרידה בשביל לאכלם בחלב (חולין קיב א; רמב"ם מאכלות אסורות ט כד; טוש"ע יו"ד צו ה), שמן הדין היתה מועלת להם הדחה, אף על פי שסתם סכין שמנוניתו קרושה על פניו, אלא שמתוך הלחות שבהם אי אפשר להדיחם, ולפיכך גוררם (רשב"א שם; ש"ך שם ס"ק כא)[9].

הערות שוליים

  1. ח טורים רפד – רצה.
  2. וראה דרכי תשובה שם סק"ד, שכתב שאין ליתן בזה כלל, רק הכל לפי ראות העין אם דרכו להידבק.
  3. וראה ערכים: כבוש; מליח; תתאה גבר, על בשר רותח או מליח ומתובל שנפל לחלב, או שנכבש בו.
  4. הרמ"א שם כתב שיש לנהוג כן בהפסד מרובה, והש"ך שם אוסר בצלי צונן אף בהפסד מרובה.
  5. וגם הים של שלמה שם כתב שחושש להקל.
  6. וראה ערך הגעלה, על הדחה אחר הגעלה של כלים שנבלע בהם איסור.
  7. וראה ערך געולי גויים, על סדר השימוש בכלי נכרים ודיניו.
  8. וראה פתחי תשובה שם סק"ד, שמחלק בין אם נגע בצד הקשה של הלחם שמועילה הדחה, ובין נגע בצד הפרוס.
  9. וראה ערך בית השחיטה בענין הדחת בית השחיטה אם שחט בסכין טרפה; וערך בשר וחלב בענין הדחה באוכל בשר אחרי חלב; וערכים: כוס של ברכה, הדור מצוה על הדחה בכוס של ברכה; וערך חפיפה על הדחה בטבילת נדה.