מיקרופדיה תלמודית:הלעיטהו לרשע וימות

הגדרה^[1] - אדם שיבוא לגנוב ולגזול דבר שיש בו איסור אין אנו חייבים להיזהר שלא יכשל על ידינו בדבר האיסור

בציון אילנות של איסור

הדין

מי שהיה לו אילן של ערלה או של נטע רבעי (ראה ערכיהם) צריך לעשות ציון וסימן כדי שיכירו בו הכל, ולא יאכלו ממנו (משנה מעשר שני ה א; רמב"ם מעשר שני ט ז). אמר רבן שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים בשנת השמיטה שהוא הפקר ובהיתר הם באים לאכול, אבל בשאר שני שבוע - הלעיטהו לרשע וימות (בבא קמא סט א)^[2].

הטעם

טעם הדין, שכיון שהם באים לגזול יניחם ויאכלו דבר האסור (רש"י בבא קמא סט א ד"ה אבל בשאר), ואין אנו אחראים לרמאים (ירושלמי דמאי ג ה, ומעשר שני ה א), ואין לנו לעשות תקנה לעוברי עברה (מאירי בבא קמא סט א ד"ה ודברים).

ויש מפרשים הלעיטהו לרשע וימות שמוטב שישתרשו בחטא, ויאכלו דבר האסור (מאירי בבא קמא שם)^[3].

עומק הטעם

מהאחרונים יש שתמהו הרבה, הרי אנו מוזהרים על כל איש ישראל להזהירו בחשש שוגג, ולמנעו בכל כחנו ממזיד (ראה ערך אפרושי מאיסורא וערך לפני עור); ועוד שאם הוא חשוד לעבור על איסור גזל, אינו חשוד לעבור על איסור אכילת איסור, שאפשר שגזל קל בעיניו מפני שחושב שיוכל אחר כך לשלם (ראה ערך חשוד), וכל שכן כאן שיש בו שני איסורים, גזל וערלה, שאפשר שיפרוש משניהם (שו"ת חוות יאיר קמב).

ויש שהסבירו שכל שנוטל באיסור אין זה נקרא שאני מכשילו, שהרי הדבר מנוע מחמת איסור, והנוטל נוטלו בלא הזמנתם של הבעלים, ומה שאמרו "הלעיטהו" הוא לאו דוקא, ואינו אלא לשון בעלמא שאינך זקוק למעשהו ולשקוד על הצלתו (חזון איש דמאי ח ס"ק ט).

בנותן עיסתו לפונדקית

תלמיד שנתאכסן אצל עם הארץ, והוא אופה לו את עיסתו, צריך התלמיד לעשר גם את העיסה שנותן לפונדקית, וגם את הפת שנוטל ממנה, מפני שחשודה להחליף בשלה, ואם לא יעשר מה שהוא נותן לה נמצא מאכילה דבר שאינו מעושר; אמר ר' יוסי אין אנו אחראים לרמאים לשמרם שלא יאכלו דבר שאינו מעושר, ולפיכך אינו מעשר אלא מה שהוא נוטל ממנה בלבד (דמאי ג ה, ורע"ב שם, ורש"י גיטין סא ב). ואמרו בירושלמי (ירושלמי דמאי ג ה) שר' יוסי כרבן שמעון בן גמליאל שאמר אין אנו אחראים לרמאים, והלעיטהו לרשע וימות (פני משה בירושלמי שם).

דעת חכמים

בדעת חכמים שהצריכו לעשר את שהוא נותן לה, ולא אמרו שהלעיטהו לרשע וימות, נחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שלטובה מתכוונת הפונדקית להחליף לו את המתקלקל או מה שנצטנן, ואינה חשודה לגזול (ר"ש ורע"ב דמאי ג ה שם).

• ויש מפרשים שאף שלרעה היא מתכוונת אין חכמים חולקים וסוברים שבכל מקום אנו אחראים גם לרמאים, אלא שכאן בנותן לפונדקית בלבד הוא שסוברים כן (תוספות יום טוב דמאי שם, בדעת תוספות), שכן הוא מכשיל אותה בידים, שהרי הוא נותן לה, ואין אומרים אין אנו אחראים לרמאים אלא כשזה נוטל המאכל בעצמו (באור הגר"א לירושלמי שם).

• או לפי שהפונדקית מאכילה לאחרים, שהרי מתאכסנים אצלה אורחים, ולכן אין לומר כאן אין אנו אחראים לרמאים, שכן הוא מכשיל גם אחרים (פני משה בירושלמי דמאי שם).

הלכה כחכמים שמעשר אף מה שנותן לה, כדי שלא תהיה תקלה לאחרים (רמב"ם מעשר שני יא יב. וראה פאת השלחן דמאי טז ס"ב כא).

בלקט ושכחה

מי שיש לו שדה והעניים באים ליטול לקט (ראה ערכו) - ר' יהודה ור' דוסא אומרים צריך בעל הבית שיאמר כל מה שלקטו או שילקטו העניים הרי זה הפקר, שאין כל העניים בקיאים בהלכה ששני שבלים לקט ושלשה אינם לקט, ועושה תקנה לעניים לפטרם מן המעשר כשמלקטים יותר מדינם ואוכלים בלא מעשר, שהלקט פטור מהמעשר, וכשמפקירם הרי אף ההפקר פטור ((ברייתא בבא קמא סט א, ורש"י ותוספות בבא קמא שם ד"ה כל); וחכמים חולקים וסוברים שאין אנו אחראים לרמאים, והלעיטהו לרשע וימות (ירושלמי מעשר שני ה א)^[4].

בנותן שדהו לעם הארץ

הנותן שדהו בקבלנות לעם הארץ, שמשבאו לעונת המעשרות הוא צריך לעשר אף על חלקו של עם הארץ (ראה רמב"ם מעשר ו כב), הרי הוא מעשר כשעומד על הגורן ונוטל את חלקו, אבל אינו חושש למה שאכל עם הארץ קודם לכן בכדי שנחייב אותו לעשר קודם החלוקה, שאין אנו אחראים לרמאים (רמב"ם שם), כיון שאכלו אותו באיסור גזל שלא בידיעת בעל הבית (חזון יחזקאל לתוספתא שם), ומה שלוקחים בהיתר בלבד הוא שמוזהרים לתקן (חזון איש שביעית ד יב).

במובן אחר

בהשבעת שקרן

הלעיטהו לרשע וימות יש שאמרו הפוסקים במובן אחר, היינו שאין אדם מחוייב להפסיד ממונו בשביל שחברו לא יעבור במזיד על איסור, כגון שחברו חייב לו שבועה על עסק ממון, ויודע בו שישבע לשקר, אינו צריך להפסיד ממונו כדי שלא ישבע זה לשקר, אלא ישביעהו, והלעיטהו לרשע וימות (שו"ת הרדב"ז ד אלף רכג), אבל מידת חסידות היא כשיראה שרוצה להישבע שלא יניחו, אלא יטיל חרם סתם על כל מי שטוען שקר (רדב"ז א שנד)^[5].

בנטען על אשת איש

ויש שהשתמשו בלשון הלעיטהו לרשע וימות במובן שאין מסייעים לו לאדם לעבור על איסור קל כדי שלא יעבור על איסור חמור, כגון המגרש את אשתו על תנאי שלא תינשא למי שנחשד עליה, ורוצה זה החשוד לישא אותה, וכשישאנה נמצא הגט בטל ויעבור על איסור אשת איש, אין אומרים לזה המגרש שיגרשנה עוד הפעם בלא תנאי, שהרי מכל מקום יעבור על איסור קל, שכן החשוד על אשת איש אסור לשאתה אחר שגרשה הבעל, והלעיטהו לרשע וימות (שו"ת הרדב"ז ד אלף שנז).

הערות שוליים