מיקרופדיה תלמודית:הנחת תפלין

הגדרה^[1] - מצות שימת תפילין על היד ועל הראש

מצותה

המצוה

מצות עשה להניח תפילין על הראש, ולקשרן על היד (רמב"ם תפילין מנין המצות תחילת הלכות תפילין, וכן שם א א).

מצות תפילין נוהגת בין בארץ ובין בחוץ לארץ (קדושין לז א; ירושלמי שם א ח).

העשה

כל שאינו מניח תפילין עובר בשמונה עשין (מנחות מד א; רמב"ם תפילין ד כו), שעל כל אחת מארבע הפרשיות שבתפילין עובר בשני עשין של וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת... וְהָיוּ לְטֹטָפֹת (דברים ו ח), הרי שמונה (רש"י מנחות שם ד"ה בשמונה בפירוש א).

במנין המצות לא נמנו שמונה העשין שאמרו לשמונה מצות מיוחדות, שבכפל ענין אחד כמה פעמים לא ירבו המצות, ולא נכפל אלא לחוזק הענין, והעובר עליו עבר על מצוה שהוזהרנו עליה כמה פעמים (ספר המצות שורש ט).

ונחלקו הראשונים אם מונים תפילין של ראש ושל יד לשתי מצות:

• יש מונים אותן למצוה אחת (בעל הלכות גדולות במנין המצות; ר"י אלברגלוני ורבי שלמה בין גבירול באזהרותיהם), שאף על פי ששתי מצות הן שאינן מעכבות זו את זו (ראה להלן), ענין אחד הן, שכל מה שכתוב בזה כתוב בזה, וענין שתיהן למען תהיה תורת ה' בפינו שומה כנגד הלב והמוח משכנות המחשבה (רמב"ן בהשגות לספר המצות סוף שורש ט, בדעת הלכות גדולות).

• ויש מונים אותן לשתי מצות, של ראש לחוד, ושל יד לחוד (ספר המצות לרמב"ם תפילין עשה יב-יג; סמ"ג עשין כא-כב; חינוך תכא-תכב; רס"ג בתרי"ג מצות עשין ה-ו).

איסור לאו

עבר ולא הניח תפילין, אינו עובר אלא בעשה ולא בלאו. ואפילו לדעת הסוברים שהכתוב וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת (שמות יג י) מוסב על תפילין, וסוברים שהמניח תפילין בלילה עובר בלאו, מפני שהשמר של עשה אף הוא לאו, כמו כל השמר פן ואל (ראה להלן: זמנה); מכל מקום אין הדברים אמורים אלא כשהמובן הוא שלא לעשות, אלא שנכתב בלשון של עשה, כהנחת תפילין בלילה, שמובנו שלא להניח, אבל כשאינו מניח תפילין ביום, לדברי הכל השמר של עשה - עשה, שכאן המובן הוא שישמור לעשות ולהניח תפילין (תוס' עירובין צו א ד"ה השמר).

ויש מן האחרונים שכתבו בדעת חלק מראשונים שלסוברים שהמניח בלילה עובר בלאו, אף שאינו מניח תפילין ביום - עובר בלאו, שכל השמר של עשה לאו הוא (שו"ת רבי עקיבא איגר א קסט, בדעת התוס' ראש השנה ו א).

חומרתה

מי שאינו מניח תפילין, נקרא פושע ישראל בגופו (ראש השנה יז א; טוש"ע אורח חיים לז א), שהרי מניחן סמוך לגופו בלי חציצה (בית יוסף ולבוש או"ח לז א). ונחלקו הראשונים בדבר:

• יש סוברים שהדברים אמורים במי שלא הניח תפילין מעולם אפילו פעם אחת (ר"ח ורי"ף ראש השנה שם, וגורסים כן בגמרא; רמב"ם תפילין תשובה ג ה).

• יש חולקים וסוברים שאפילו אם אינו מניחן לפרקים הוא בכלל זה (ראה רא"ש ראש השנה א ה, רבנו ירוחם יט ה שברוב הספרים לא גרסו לעולם. ובסמ"ג עשין ג כתב שיש להשיב על הסובר כן. וראה משנה ברורה לז סק"ב)^[2].

• יש סוברים שהדברים אמורים כשאינו מניחן מפני שהמצוה בזויה עליו, שמגונות עליו רצועות של תפילין, אבל אם ירא להניחן משום שצריכים גוף נקי, והוא דואג כל שעה שמא לא יוכל להיזהר לשמרן בטהרה וקדושה, אינו בכלל זה (תוס' ראש השנה יז א ד"ה קרקפתא, בשם רבינו תם; ר"ן ומרדכי ורא"ש ראש השנה א ה, בשמו; מגן אברהם שם סק"א), אף על פי שעבירה היא בידו, שבקל יכול להיזהר בשעת קריאת שמע ותפילה (רא"ש שם). אבל אם אינו מניחן מחמת ביטול מלאכה, או מחמת עצלות, אף הוא בכלל פושעי ישראל בגופם (ב"ח שם, לדעה זו; משנה ברורה שם סק"ג).

• יש סוברים שדוקא כשאינו מניח מתוך רשע שחושב בלבו שאין לחוש למצוה, אבל אם אינו מניח מתוך עצלות אינו נקרא פושע ישראל בגופו, שפשע עניינו מרד, כמו שכתוב: מֶלֶךְ מוֹאָב פָּשַׁע בִּי (מלכים ב ג ז. יראים השלם שצט).

• ויש סוברים שכל מי שאינו מניחן, מאיזה טעם שיהיה, אפילו שלא מחמת ביזוי וכיוצא, הוא בכלל פושעי ישראל בגופם (בית יוסף או"ח לז א, בדעת הטור).

הכוונה בהנחתם

יכוין בהנחתן שציונו הקדוש ברוך הוא להניח ארבע פרשיות אלו, שיש בהן יחוד שמו ויציאת מצרים, על הזרוע כנגד הלב, ועל הראש כנגד המוח, כדי שנזכור נסים ונפלאות שעשה עמנו שהם מורים על יחודו, ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו, וישעבד להקב"ה הנשמה שהיא במוח, וגם הלב שהוא עיקר התאוות והמחשבות, ובזה יזכור הבורא וימעט הנאותיו (תלמידי רבינו יונה ברכות יב ב; טוש"ע או"ח כה ה). שכיון שנאמר בתפילין 'והיה לך לאות על ידך וגו' למען תהיה תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים', יש ללמוד שעיקר המצוה וקיומה תלוי בכוונה שיכוין בשעת קיום המצוה (ב"ח או"ח ח; משנה ברורה כה ס"ק טו), ומכל מקום בדיעבד אם כיון לשם מצוה בלבד - יצא (פרי מגדים אשל אברהם כה סק"ו; משנה ברורה שם. וראה ערך מצות צריכות כוונה)^[3].

מעלתה

גדולה מצות תפילין, שכל המניחן מאריך ימים, שנאמר: ה' עֲלֵיהֶם יִחְיוּ (ישעיה לח טז. מנחות מד א; טור או"ח לז; שו"ע או"ח שם א), דהיינו שאותם שנושאים עליהם שם ה' בתפילין - יחיו (רש"י שם ב ד"ה ה' עליהם), ומובטח לו שהוא בן העולם הבא (טור שם).

וכתבו הראשונים, שקדושת תפילין גדולה היא, שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו הוא עניו וירא שמים, ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטלה, ואינו מהרהר מחשבות רעות, אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק (רמב"ם תפילין ד כה). ואין לך גדולה בכל מצות עשה שבתורה יותר ממצות תפילין, שהוקשה כל התורה כולה לתפילין, בין תורה שבכתב ובין תורה שבעל פה, שכן כתוב: לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ (שמות יג ט. תשובות הגאונים שערי תשובה קנג; רא"ש תפילין כו).

להניח תפילה אחת

תפילה של יד אינה מעכבת את של ראש, ושל ראש אינה מעכבת את של יד (מנחות לח א; רמב"ם תפילין ד ד; טוש"ע או"ח כו א). וכן דרשו: 'והיה לאות על ידכה', מיכן אמרו תפילין של ראש אין מעכבות של יד, ושל יד אין מעכבות של ראש, ואם אין לו אלא אחת - יתן (מכילתא שמות יג טז), מפני שהן שתי מצות - זו לעצמה, וזו לעצמה (רמב"ם תפילין, וטוש"ע או"ח שם).

ובין שיש לו שתיהן, ובין שאין לו אלא אחת, אינן מעכבות זו את זו (מנחות מד א; רא"ש תפילין טו; שו"ע או"ח שם), ואין חוששים כשאין לו אלא אחת שמא יפשע ולא יקנה האחרת (ראה גמרא שם, ורש"י ד"ה מאי).

ולפיכך כשיש לו שום אונס שאינו יכול להניח שתיהן, כגון שהלך בדרך ואינו יכול להתעכב ולהניח שתיהן, יכול להניח אחת מהן (רא"ש תפילין טו; טוש"ע או"ח או"ח כו א, ומגן אברהם סק"א), אלא שבאונס גמור, כגון שיש לו מכה ביד או בראש, יניח אחת אף שמבטל לגמרי המצוה השניה; ובאונס של איחור הדרך לא התירו לבטל לגמרי, אלא יניח עתה אחת, ויניח אחר כך השניה, ואפילו אם זו שמניח עתה היא של ראש לבד, ואינו מקיים הדין של כל זמן שבין עיניך יהיו שתים (מגן אברהם שם. וראה להלן: סדרה). ואפילו בלא אונס, אם עבר ולא הניח אלא אחת מהן, אף על פי ששתיהן בידו, מכל מקום יצא ידי אותה מצוה שקיים (בית יוסף שם).

יש מהראשונים שכתבו שדוקא כשיש לו שתיהן אינן מעכבות זו את זו, אבל אם אין לו אלא אחת - מעכבות, ולא יניח את האחת שמא יטעה ויסמוך תמיד על האחת (ארחות חיים תפילין כא, בשם יש אומרים).

ויש סוברים להיפך שכשיש לו שתיהן - מעכבות, אבל כשאין לו - אין מעכבות (ארחות חיים שם דעה ב, בשם יש אומרים; אור זרוע א תקעח, בשם מורו ר' שמחה; הגהות סמ"ק קנג).

מעשה הנחה

יש שהסתפקו לומר שהמצוה בתפילין היא מעשה ההנחה, ולכן אינו יכול להניחם על ידי אשה, או קטן, או נכרי - שפטורים ממצוה זו (הגהות מיימוניות ציצית א סק"ט; פתחי תשובה לט; שו"ת חיי הלוי ב א; שו"ת תשורת שי ב כג).

ודעת רוב הפוסקים שהמצוה היא שיהיו התפילין מונחים עליו, ויוצא ידי חובה גם כשהניחם על ידי מי שפטור מהמצוה, ויכול אף לברך על הנחה זו^[4] (הגהות מיימוניות שם; שו"ת מהר"י אסאד יט; שו"ת מהר"ם שיק טו; שו"ת מהרש"ג ב קכ; שו"ת מנחת שלמה ב ד; שו"ת ציץ אליעזר יג ז; שו"ת יביע אומר ט צ) ^[5].

ולכן אם הניח תפילין בלילה, וביום עודן עליו; או קטן שהניח תפילין, ועודם עליו כשהגדיל; או שהניח תפילין מעל חציצה, והסיר את החציצה - יוצא ידי חובה (שו"ת הר צבי א כג; מנחת שלמה שם).

זמנה

כל היום

מצותן שיהיו התפילין עליו כל היום (רמב"ם תפילין ד ה; טוש"ע או"ח לז ב), וכן אמרו: מצות תפילין מהשחר עד הערב (מסכת תפילין יא). וכן נהגו בזמן התלמוד שהיו הולכים כל היום בתפילין, כמו שאמרו: הנכנס לסעודת קבע - חולץ תפילין (ברכות כג ב); וכן אמרו כיצד יעשה זה שנושא משאוי על ראשו ותפילין בראשו, והמוציא זבל על ראשו ותפילין בראשו (ראה בבא מציעא קה ב. וראה ב"ח או"ח לז).

ויש שכתבו לימודים מן התורה לכך, שהרי בתורה כתוב סתם 'וקשרתם אותם', משמע קשירה תמידית, ועוד שהרי כתוב וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ (שמות יג ט), ואות וזכרון צריכים להיות תמידיים (לבוש או"ח לז ב).

ויש מהאחרונים שנסתפקו אם מן התורה חייבים בתפילין כל היום, או שמן התורה די ברגע אחד שמניח, ומדרבנן הוא שאמרו שמצותן כל היום. והסיקו שאם לא הניח יום אחד כלל תפילין ביטל מצות עשה, ואם הניח רגע אחד קיים המצוה, ומצוה מן המובחר מן התורה להיותן עליו כל היום (פרי מגדים אשל אברהם או"ח לז סק"ב; ערוך השלחן שם ג). ואף מהראשונים שכתבו שמצותן כל היום, מהם שכתבו שמפני שקדושת תפילין קדושה גדולה היא, לפיכך הוא שצריך אדם להשתדל להיותן עליו כל היום (רמב"ם תפילין שם כה, ומשמע שרק בתורת מצוה מן המובחר).

בשעת תפילה

אף על פי שמצותן כל היום, בשעת תפילה המצוה היא יותר מן הכל, ואמרו חכמים כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו (רמב"ם תפילין תפילין ד כו. וראה טוש"ע או"ח כה ד ומשנה ברורה שם ס"ק יד)^[6].

המנהג כיום

נהגו שלא להניחן כל היום, מפני שתפילין צריכים גוף נקי, שלא יפיח בהן, וצריך שלא יסיח דעתו מהן בעודן עליו (ראה להלן: היסח הדעת), ואין כל אדם יכול להיזהר בהן, ומכל מקום צריך כל אדם ליזהר בהן להיותן עליו בשעת קריאת שמע ותפילה (טוש"ע או"ח לז ב; רא"ש תפילין כח), שבקל יכול אדם להיזהר באותה שעה (רא"ש שם).

ויש שכתבו שלא נהגו להניח תפילין כל היום אפילו מי שיודע בעצמו שיש לו גוף נקי מפני הרמאים, שמניחים תפילין כל היום לרמות בהן העולם (רבנו ירוחם יט ה, והביאו הבית יוסף או"ח לז א; מגן אברהם שם סק"ב).

והאחרונים לא כתבו כן, אלא מי שיודע שיוכל להיזהר טוב שיניח כל היום (אליה רבה שם סק"ב; ערוך השלחן שם ג).

ואנשי מעשה נוהגים ללמוד מיד אחר התפילה בתפילין (ערוך השלחן שם; משנה ברורה שם סק"ז).

בלילה

בלילה אם זמן תפילין הוא, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שלילה אינו זמן תפילין (מכילתא בא מסכתא דפסחא יז; עירובין צו א; מנחות לו א; כסף משנה תפילין ד י, לדעת הרמב"ם), שנאמר: וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה (שמות יג י), ודרשו: ימים ולא לילות (עירובין שם).

• ויש אומרים שלילה הוא זמן תפילין, שחוקה האמורה בפסוק מדברת בפסח הכתוב באותה פרשה (עירובין ומנחות שם).

המניח תפילין אחר שקיעת החמה, לדעת הסוברים שלילה לאו זמן תפילין, נחלקו אמוראים על מה הוא עובר: ר' אלעזר אמר שעובר בעשה; ור' יוחנן סובר שעובר בלאו (מנחות לו ב; ירושלמי ברכות ב ג).

אף להלכה נחלקו ראשונים:

• יש פוסקים שלילה אינו זמן תפילין (רב משה גאון בהלכות פסוקות מן הגאונים סו; רמב"ם תפילין ד י), והמניחן עובר בלאו (רמב"ם תפילין שם יא).

• ורוב הראשונים פוסקים שלילה זמן תפילין מן התורה (רב יהודאי גאון בהלכות פסוקות סב; בעל הלכות גדולות כה תפילין עמ' רע; תוס' ברכות מד ב ד"ה ולבני מערבא, וראשונים שם; תוס' מנחות לו ב ד"ה ושמרת, נדה נא ב ד"ה ולבני; רא"ש תפילין טז; אור זרוע ב תקפד; סמ"ג עשין כב; סמ"ק קנג; טוש"ע או"ח ל ב, ומגן אברהם סק"א ובאור הגר"א סק"א); אלא שמדרבנן אסור להניחם בלילה, גזרה שמא יישן בהן (רש"י עירובין צו א ד"ה רצה מניח, מנחות לו ב ד"ה קסבר; תוס' מנחות שם ד"ה ושמרת, שם א ד"ה ר' יעקב, ושאר ראשונים בציון הקודם). ועל זה אמרו שהלכה ואין מורין כן (מנחות לו ב), כלומר הלכה שלילה זמן תפילין, ואין מורין כן, שמא ישכח ויישן בהן (רש"י שם ד"ה ואין; תוס' שם ד"ה ושמרת, ושאר ראשונים לעיל).

תחילת הזמן

מאימתי זמן הנחת תפילין, משיראה את חברו ברחוק ארבע אמות ויכירנו (ברכות ט ב; רמב"ם תפילין ד י; טוש"ע או"ח ל א), והוא שהיה רגיל בו קצת, שאם רגיל בו הרבה - יכירנו מרחוק; ואם אינו רגיל בו כלל - לא יכירנו אפילו בקרוב (ירושלמי ברכות א ב, והביאו בתוס' וראשונים שם; טוש"ע או"ח שם). וכתבו הראשונים שלפי שבתפילין נאמר: וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ (דברים כח י. ראה ברכות ו ב) תלו הדבר בראיית חברו (תלמידי רבינו יונה ברכות שם). ופירשו האחרונים שאינה אלא אסמכתא, ועיקר הטעם שעד הזמן הזה הוא בכלל לילה, וחוששים שמא יישן בהן (לבוש או"ח ל א; פרי מגדים משבצות שם סק"א).

יוצא לדרך

היה משכים לצאת לדרך, ומתיירא שמא יאבדו התפילין בדרך, מניחן אפילו קודם עמוד השחר, וכשיגיע זמנן - ממשמש בהן ומברך (מנחות לו א, ורש"י ד"ה תפילין; טוש"ע או"ח ל ג). וכתבו האחרונים שבדיעבד אם קדם ובירך בלילה כשהניחן, אין צריך לחזור ולברך שנית בבוקר (חידושי רבי עקיבא איגר לשו"ע או"ח שם; משנה ברורה שם ס"ק יג).

ההיתר להניחן קודם עמוד השחר הוא רק בהולך ברגליו, אבל יושב בקרון אסור, שהרי אף בישיבה בעגלה יש לחוש שמא יישן (לבוש או"ח ל ג; ט"ז ומגן אברהם שם סק"ה)^[7].

סוף הזמן

עד מתי מניחן, עד שתשקע החמה; ר' יעקב אומר עד שתכלה רגל מן השוק; וחכמים אומרים עד זמן שינה. ומודים חכמים ור' יעקב שאם חלצן לצאת לבית הכסא או ליכנס לבית המרחץ ושקעה חמה, שוב אין חוזר ומניחן (מנחות לו א).

להלכה כתבו הפוסקים שמי שהניח תפילין קודם שתשקע החמה וחשכה עליו, אפילו הן עליו כל הלילה, מותר להשאירם עליו; ואין מורים דבר זה לרבים, אלא מלמדים את הכל שלא יניחו תפילין עליהם בלילה, אלא יחלצו אותן משתשקע החמה (רמב"ם תפילין תפילין ד יא; מאירי ברכות ט ב; טוש"ע או"ח או"ח ל ב)^[8], כדי שלא יבואו להניחן לכתחילה בלילה. ולכן לא יעשה כן אלא בינו לבין עצמו, אבל ברבים צריך לחלצן, שמא יטעו לומר שמותר לכתחילה להניחן בלילה (מגן אברהם שם סק"ג; שו"ע הרב ל ב), אלא אם כן הוא בבית המדרש, שביושבי בית המדרש אין לחוש שיטעו (ט"ז שם סק"ו; שו"ע הרב שם).

ויש חולקים וסוברים שלפי ההלכה שלילה זמן תפילין, ומדרבנן אסור, אינו אסור אפילו לכתחילה אלא להניח, ועל כך הוא שאמרו הלכה ואין מורין כן, דהיינו הלכה שמותר להניחן, ואין מורין כן; אבל אם הן עליו מבעוד יום - מותר להשהותן, ואפילו להורות כן לרבים שאין צריך לחלצן מותר (דרישה או"ח ל סק"א, בדעת הרא"ש והטור שם; ב"ח שם, בדעת הטור; שאגת אריה מג-מד, בדעת רש"י).

בא בדרך

היה בא בדרך ותפילין בראשו, ושקעה עליו חמה - מניח ידו עליהן עד שמגיע לביתו (ביצה טו א; טוש"ע או"ח ל ד), שיש לחוש שמי שיפגע בו ויראה יטעה לומר שלילה זמן תפילין, ואפילו לדעת הסוברים שלילה באמת זמן תפילין, יש לחוש שיטעו לומר שמניחים לכתחילה בלילה (בית יוסף שם ד).

שבת ויום טוב

בשבתות וימים טובים נחלקו תנאים:

• רבי יוסי הגלילי אומר שאין מניחים בהם תפילין, שנאמר וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה (שמות יג י), ודרשו: 'מימים' - ולא כל ימים, פרט לשבתות וימים טובים.

• ר' עקיבא אומר שחוקה האמורה בפסוק זה מדברת על הפסח בלבד, אלא יכול יניח אדם תפילין בשבתות וימים טובים, תלמוד לומר וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ, מי שצריכים אות, יצאו אלו שהם עצמם אות.

• ר' מאיר ור' יהודה סוברים ששבת ויום טוב זמן תפילין הם (עירובין צו א-ב; קדושין לה א).

הלכה ששבת ויום טוב אינם זמן תפילין (רמב"ם תפילין ד י; טוש"ע או"ח לא א); אלא שיש שכתבו שהטעם הוא מהלימוד של ר' יוסי הגלילי מוְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה (רא"ש תפילין טז, בשם גאון בספר העתים); ויש שכתבו שהוא מהלימוד של ר' עקיבא מְהָיָה לְךָ לְאוֹת (רא"ש שם; רמב"ם תפילין וטוש"ע או"ח שם).

יש שכתבו שיש הבדל בדין בין שני הלימודים, שאם למדים מ'ושמרת את החוקה', המניח בשבת ויום טוב עובר בעשה או בלאו, כדרך שעובר המניח בלילה, שהרי מפסוק זה עצמו ממעטים שניהם, לילה ושבת ויום טוב; ואם למדים מ'והיה לאות', לא נתמעטו אלא מחיוב, שכיון שיש להם אות אחר, אין צורך באות של תפילין, אבל איסור אין בדבר (שאגת אריה מא, וכן מבואר בתוס' נדה נא ב ד"ה ולבני מערבא).

ויש סוברים שאף אם למדים מ'והיה לאות' יש איסור בדבר, שמזלזל באות של שבת ויום טוב (בית יוסף לא ב, בשם הזוהר, וכן פסק בשו"ע או"ח שם א, שאסור משום זלזול). ודוקא כשהניחן לשם מצוה יש איסור של זלזול באות שבת, אבל אם מניחם שלא לשם מצוה - מותר (מגן אברהם שם סק"א; משנה ברורה שם סק"ה).

וכשמניחם לשם מצוה יש גם איסור של בל תוסיף (שו"ת הרשב"א א סא; מגן אברהם ומשנה ברורה שם. וראה ערך בל תוסיף).

ויש אוסרים בשבת משום שבות, שמא ישכח ויוציאם ברשות הרבים (ראה סנהדרין סח א. וראה מגן אברהם שח ס"ק יא, ומחצית השקל שם).

יום טוב שני

אף ביום טוב שני של גליות אסור להניח תפילין (תמים דעים לראב"ד מ; שו"ת הרשב"א א סא; משנה ברורה לא סק"א), שכל מה שתיקנו חכמים כעין של תורה תיקנו, שלא יבואו לזלזל בו (שו"ת הרשב"א שם).

חול המועד

בחול המועד נחלקו הראשונים:

• יש סוברים שאין להניח תפילין בחול המועד, שלפי הטעם שביום טוב למדים מ'ושמרת את החוקה', גם חול המועד בכלל, שאף חול המועד נקרא מקרא קודש (רא"ש תפילין טז, בשם גאון), ואף לטעם שיום טוב עצמו אות, חול המועד בכלל, לפי שגדר האות של יום טוב, שמחמתו אינו זמן תפילין, הוא או בזה שאסור בעשיית מלאכה, או שמצה בפסח וסוכה בחג הן האות, ואם כן אף חול המועד אסור בעשיית מלאכה שאינה דבר האבד, וכן יש בו גם האות של מצה וסוכה (תוס' עירובין צו א ד"ה ימים, בשם בעל הלכות גדולות; כסף משנה יום טוב ז יג, בדעת הרמב"ם; שו"ת הרשב"א א תרצ; מאירי מועד קטן יח ב, שכן נהגו בספרד שלא להניח; בית יוסף או"ח לא, שעכשיו נהגו כל בני ספרד שלא להניח; סמ"ג עשין כב, בשם יש אומרים; המחבר בשו"ע או"ח לא ב); ועוד שיש בחול המועד קרבן מוסף של יום טוב, והרי הוא אות (מאירי מועד קטן שם, בטעם של בני ספרד); ואף לפי חכמי הקבלה אין להניחן (בית יוסף שם).

• יש סוברים שחייבים להניח תפילין בחול המועד, שמן התורה מותרים בו במלאכה, ואין בו אות (ספר התרומה תפילין ריג; רא"ש תפילין טז; אור זרוע א תקפט; סמ"ג עשין כב, בשם ר"ש ב"ר אברהם ור"י ב"ר ברוך; רמ"א שם, בשם יש אומרים, ושכן נהגו בגלילות אלו).

• יש שמסתפקים בדבר, ואמרו שלפיכך יניחו תפילין בלא ברכה, שספק ברכות להקל (רא"ש תפילין טז, בשם יש שמניחים כן; ריטב"א עירובין צו א; סמ"ק קנג; טור או"ח לא, בשם יש מסתפקין; ט"ז שם סק"ב). ואין כאן משום בל תוסיף, לפי שדעתו שאם אין היום זמן תפילין תהיה הנחה זו לא לשם מצוה (ריטב"א שם. וראה ערך בל תוסיף).

• ויש שכתבו שלא לברך עליהן בקול רם בבית הכנסת כמו בכל השנה (רמ"א או"ח לא ב), לפי שיש שמניחים ויש שלא מניחים, ולא יבואו לידי מחלוקת (משנה ברורה סק"ח).

למעשה יש בימינו חילוקי מנהגים בדבר (בחוץ לארץ נוהגים האשכנזים להניח ולברך בחשאי, או שלא לברך; והספרדים וכן קהילות החסידים אין מניחים. ובארץ ישראל נוהגים כולם שלא להניח כלל)^[9].

בתשעה באב

בתשעה באב יש שהיו נוהגים שלא להניח תפילין כאבל (מהר"ם מרוטנבורג שמחות (מחנה לויה) עמ' לג; סמ"ג עשה ג; רא"ש תענית ד לז; טור או"ח תקנה, בשמו, וכתב שכן מנהג אשכנז; רמב"ם תפילין תעניות ה יא, בשם מקצת חכמים שנהגו שלא להניח של ראש; שבלי הלקט רע, בשם יש שנוהגים), שאין יום מר יותר ממנו, יום קביעת בכייה לדורות (מהר"ם מרוטנבורג שם; רא"ש וטור שם, בשמו); ועוד שבתשעה באב כתוב: הֶעֱלוּ עָפָר עַל רֹאשָׁם (איכה ב י), וכתוב: לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר (ישעיה סא ג), שבמקום שיש אפר אין פאר (שבלי הלקט שם).

אבל רוב הגאונים והראשונים סוברים שחייבים להניח בו תפילין (תשובות הגאונים שערי תשובה קנה, בשם רב ששנא; שו"ת הרשב"א ה ריד, בשם רב האי גאון; רא"ש תענית שם; טור שם, בשמו; שבלי הלקט השלם רע), שאינו חמור יותר מאבלות של שאר הימים, מלבד יום ראשון, שמניחים בהם תפילין (ראה להלן: החייבים והפטורים), וכל שכן תשעה באב שאבלות ישנה היא (תשובות הגאונים ורא"ש שם).

ונוהגים שלא להניחן בתפילת שחרית, אבל מניחים אותן בתפילת מנחה (הגהות מימוניות תעניות שם ה סק"ג, בשם הר"מ שנהג כן; בית יוסף ושו"ע או"ח תקנה א. וראה ערך תשעה באב).

סדרה

טלית ותפילין

לאחר שלבש טלית מצוייצת, יניח תפילין (נמוקי יוסף הלכות קטנות ציצית יב א; טוש"ע או"ח או"ח כה א), שמצות ציצית קודמת למצות תפילין, לפי שהיא שקולה כנגד כל המצות (ראה ערך ציצית); ועוד שהיא תדירה, שנוהגת בין בחול ובין בשבתות וימים טובים, ותדיר קודם (נמוקי יוסף שם. וראה ערך תדיר); ועוד שמעלים בקודש (שו"ע או"ח שם), דהיינו שהאדם צריך לילך מדרגה לדרגה, ובתחילה הוא מתכסה בכיסוי של מצוה, ועל ידי התפילין הוא מתקשר בקשר של קדושה (אליה רבה כה סק"ג).

ויש חולקים וסוברים שמצות תפילין קודמת למצות ציצית, לפי שיש בהן קדושה יתרה, ומקודש קודם, ועוד שמצות ציצית הואיל ונדחית משעת לבישה מפני שלא היו ידיו נקיות, נדחית עד לאחר הנחת תפילין (לבוש או"ח כה א, בשם יש אומרים).

ויש שכתבו שאין אחד מהם קודם לשני, ואיזה שירצה יקדים (שאגת אריה כח).

טלית קטן

יש נוהגים ללבוש בתחילה טלית קטן, ואחר כך מניחים תפילין, ואחר כך מתעטפים בטלית גדול, שמאחר שכבר קיימו מצות ציצית בטלית קטן, והניחו תפילין, כבר קיימו מעלים בקודש (ראה לעיל), ושוב יוכלו להתעטף בטלית אחר התפילין (בית יוסף או"ח כה א, בשם מקובלי ספרד; שו"ע שם ב).

והעולם נהגו להתעטף אף בטלית גדול קודם התפילין (רמ"א ואחרונים שם).

הנחתם בתיק

הנוהגים להתעטף בטלית קודם התפילין, צריכים להיזהר כשמניחים כיס התפילין והטלית בתיק אחד שלא ישימו כיס התפילין למעלה, כדי שלא יפגע בהן תחילה ויצטרך להניחן קודם הטלית, כדי שלא לעבור על המצוה (שו"ע או"ח או"ח כה א. וראה ערך אין מעבירין על המצות).

ודוקא כשרוצה להניח עתה תפילין, אבל אם עדיין אין רוצה להניחן עד לאחר זמן לא שייך בזה אין מעבירין על המצות (משנה ברורה שם סק"ג).

ויש סוברים שכיון שהתפילין עדיין מכוסים בתוך כיסן בכל מקרה אין זה מעביר על המצוה (מגן אברהם סק"א; שו"ע הרב שם ג)^[10].

אין לו ציצית

היו התפילין מזומנים לפניו, ואין לו ציצית עדיין, אינו צריך להמתין לציצית, אלא מניח תפילין, וכשיביאו לו טלית - יתעטף (רמ"א או"ח כה א), לפי שאין להשהות את המצוה, אפילו אם אחר כך יעשה אותה יותר מן המובחר (מגן אברהם שם סק"ב. וראה ערך הדור מצוה).

הנחתם בבית

מצוה להניח תפילין בביתו, כדי שיבוא לבית הכנסת מוכתר בתפילין (בית יוסף או"ח כה ב, בשם הזוהר; שו"ע שם).

ברכת עוטר ישראל

יש מהראשונים שהיה נוהג לסדר ברכות השחר עד עוטר ישראל בתפארה, ואז היה מניח תפילין ומברך עוטר ישראל בתפארה (טור ושו"ע או"ח כה ג, בשם הרא"ש), לפי שהתפילין נקראים פאר, שנאמר: פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ (יחזקאל כד יז. טור שם; ט"ז שם סק"ג).

ואין נוהגים כן, אלא מניחים תפילין או קודם ברכות השחר או לאחריהן, כל אחד לפי מנהגו (משנה ברורה שם ס"ק יג).

בקריאת שמע ותפילה

צריך שיהיו תפילין עליו בשעת קריאת שמע ותפילה (טוש"ע או"ח או"ח כה ד), וכן אמרו: כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין, כאילו מעיד עדות שקר בעצמו (ברכות יד ב); שאף על פי שיצא ידי מצות קריאת שמע, אבל כיון שקורא וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת וגו' וְהָיוּ לְטֹטָפֹת וגו' ואינו מניחן, נמצא שמעיד שקר על עצמו, שמה שאומר אינו אמת (תלמידי רבינו יונה שם); או שבעצמו פירושו באדון שציוה להניח תפילין (רש"י שם ד"ה כאלו; תוס' שם ד"ה ומנח).

סדר ההנחה

מניח תפילין של יד תחילה, ואחר כך מניח של ראש (מנחות לו א; רמב"ם תפילין ד ה; טוש"ע או"ח כה ה), שנאמר: וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ, ואחר כך כתוב: וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ (גמרא שם).

ויש מהראשונים שמפרשים הטעם מפני שאין מעבירין על המצות, ולכן אסור לאחר תפילין של יד בשביל תפילין של ראש, לפי שפוגע בזרוע תחילה קודם שיגיע לראש (רש"י יומא לג ב ד"ה עבורי; מאירי ותוס' רי"ד יומא שם).

הקדים של ראש

טעה והניח של ראש קודם לשל יד נחלקו הפוסקים בדבר:

• יש סוברים שצריך לסלקה כדי לחזור ולהניח כסדרן (אבודרהם ברכות שער א, והביאו בט"ז או"ח תרפד סק"ד, ובמגן אברהם שם סק"ה, וכן מצדד לפסוק בארצות החיים כה ס"ק מג).

• ויש חולקים וסוברים שמכיון שכבר הניח של ראש ושל יד אין צריך לסלקן, שאף על פי שבתחילת הנחתו לא עשה כדין, אבל עכשיו כבר מתקיים מה שאמרו כל זמן שבין עיניך יהיו שנים, שיש עליו שנים (ט"ז שם; באור הלכה או"ח כה ב ד"ה פגע, בשם האחרונים); ואף מהראשונים יש שכתבו שסדר זה ששל יד קודם לשל ראש אינו מעכב, כמו כל שתי מצות שאינן מעכבות זו את זו, ויש להן סדר שאינו מעכב (ערוגות הבושם ב עמ' 79 - 81).

ויש מוסיפים שאפילו אם הניח של ראש בלבד, אינו צריך לסלקה, אלא ימהר ויניח את של יד (אליה רבה תרפד סק"ח; משנה ברורה כה ס"ק כב, ובאור הלכה שם).

פגע בשל ראש תחילה, צריך להעביר עליה ולהניח של יד תחילה (שו"ת הרא"ש ג א; בית יוסף ושו"ע או"ח כה ו); שמוטב שיעבור על המצוה משיעבור על הסדר הכתוב בתורה (שו"ת הרא"ש שם; ט"ז שם סק"ו, ומגן אברהם ס"ק יא).

ויש חולקים וסוברים כיון שמן הדין אין מעבירין על המצות, לכן כשנזדמנה לו של ראש תחילה - יניחנה, ואחר כך יניח את של יד (נמוקי יוסף הלכות תפילין ח ב; שו"ת הרדב"ז א תקכט, בדעת רש"י).

קריאת הפרשיות

מכיון שארבע פרשיות כתובות בתפילין, לכן יש נוהגים לקרוא בשעה שהתפילין עליהם ארבע פרשיות אלו, שהם: שמע, והיה אם שמוע, קדש, והיה כי יביאך. ומכיון ששתי פרשיות ראשונות קוראים בקריאת שמע, לכן קוראים שתי פרשיות האחרות, קדש, והיה כי יביאך (ב"ח או"ח לח, בשם ר' פייווש ושל"ה, והובאו במגן אברהם כה סק"ו).

ויש חולקים וסוברים שאין צריך לאמרן, שכן אמרו: שמע והיה אם שמוע בשינון, ואין קדש והיה כי יביאך בשינון (ספרי ואתחנן לד), דהיינו שאין צריך לאמרן; ומכל מקום האומרן לא הפסיד (מגן אברהם שם. וראה פירוש רבנו הלל לספרי שם).

מקומה

של יד

תפילין של יד מקום הנחתן ביד שמאל (מנחות לו ב; רמב"ם תפילין ד ב; טוש"ע או"ח כז א), שנאמר: וּקְשַׁרְתָּם ... וּכְתַבְתָּם (דברים ו ח-ט), ודרשו מה כתיבה בימין - שרוב בני אדם כותבים בימין - אף קשירה בימין, וכיון שקשירה בימין - הנחה בשמאל, שאם ההנחה היא על ימין, שוב אינו יכול לקשרה בימין (מנחות לז א, ורש"י ד"ה מה).

ויש שלמד מהפסוק יָדְכָה (שמות יג טז) שנכתב בהא, ודרשו: יד כהה החלשה בלא כח; או שידכה בה' משמע לשון נקבה, שאין בה כח כנקבה (מנחות שם, ורש"י ד"ה מידכה).

בדיעבד

אף בדיעבד אם הניחה ביד ימין - לא יצא (באר היטב או"ח כה סק"א).

אטר

אטר (ראה ערכו) מניח תפילין בימין של כל אדם, שהיא שמאלו, שימינו היא שמאלו, הואיל ורוב כחו בשמאלו (מנחות לז א, ורש"י ד"ה ימין; רמב"ם תפילין ד ג; טוש"ע או"ח כז ו).

השולט בשתי ידיו, מניח בשמאלו, שהיא שמאל של כל אדם (מנחות שם; רמב"ם וטוש"ע או"ח שם. וראה ערך אטר חילוקי דינים שונים).

הקיבורת

'ידך' האמורה בתפילין של יד היא הזרוע (ראה מקואות י ג; עירובין צה ב; מנחות מג ב), ומניחה על הקיבורת (מנחות לז א; רמב"ם תפילין ד ב; טוש"ע או"ח כז א).

קיבורת זו היא לשון קבוצת בשר (תוס' מנחות שם א ד"ה קבורת), והוא בשר התפוח ביד (רמב"ם תפילין וטוש"ע או"ח שם). ונחלקו הראשונים בדבר:

• יש סוברים שהוא גובה הבשר שבאותו עצם שבין היד למרפק (תוס' שם בשם מפרשים; שו"ת ספר הישר לרבינו תם נח א, בשאלת השואל; רא"ש תפילין יח, בשם יש שהיו אומרים; אור זרוע א תקעו, בשם בני אדם שהיו רוצים לומר).

• אבל נדחו דבריהם, ודעת כל הראשונים שגובה בשר זה הוא בפרק שבין הכתף והמרפק, שכן אמרו שמקום הנחת תפילין הוא בזרוע (ראה לעיל), ואותו עצם שבין יד למרפק אינו קרוי זרוע אלא קנה, והסמוך לכתף הוא הנקרא זרוע (ראה אהלות א ח. וראה ערך אברים); ועוד שהרי צריך שתהא שימה כנגד הלב, ושם הוא כנגד הלב (תוס' ורבינו תם בספר הישר שם נט, ורא"ש ואור זרוע שם; רמב"ם תפילין ד ב; יראים השלם שצט; סמ"ק קנג; טוש"ע או"ח כז א), שכשהוא מדבק מקום זה לצלעיו תהיה תפילין של יד כנגד לבו (רמב"ם תפילין שם).

הפוסקים נחלקו אם כל מקום הקיבורת כשר להנחת תפילין:

• יש סוברים שלא כולה כשרה להנחת תפילין, אלא רק בחצי הזרוע של צד המרפק אפשר להניח, ולא בחצי שלצד בית השחי (הגהות סמ"ק קנג, בשם שימושא רבה; שו"ע או"ח כז ז ורמ"א שם א)^[11].

ואף בחצי שלצד המרפק לא בכל אותו חצי כשר לתפילין, אלא בבשר התפוח שבתוך אותו חצי, ולא בתחתיתו ממש, סמוך לעצם, שהבשר עדיין נמוך שם, ואין בו גובה (שו"ע הרב שם ב; משנה ברורה שם סק"ד).

• יש שנראה מדבריהם שמניחים באמצע הזרוע (ראה מרדכי תפילין רמז תתקסט, בשם ר"ח; וראה ר"ח עירובין צה ב. וראה באור הלכה כה א ד"ה בראש).

• ויש חולקים וסוברים שכל בשר התפוח כולו, מהמרפק ועד בית השחי, כשר להנחת תפילין (באור הגר"א או"ח כז סק"ה; ערוך השלחן שם ד; באור הלכה שם).

וכתבו האחרונים, שאף על פי שהמנהג כדעה ראשונה, מכל מקום אם יש לו מכה במקום הנחת תפילין, ואי אפשר לו להניח בבשר תפוח שלצד המרפק, יכול להניח למעלה מחצי העצם, לצד הכתף (חיי אדם יד י; ערוך השלחן שם)^[12].

לצד הגוף

צריך להטות התפילין של יד מעט לצד הגוף, באופן שכשיכוף זרועו למטה תהיה כנגד לבו, ונמצא מקיים וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה ... עַל לְבָבֶךָ (דברים ו ו. מנחות לז ב; טוש"ע או"ח שם; רמב"ם תפילין שם ב)^[13].

של ראש

תפילין של ראש מניחים על הקדקוד, במקום שמוחו של תינוק רופס, דהיינו רך, כשהוא קטן בן שנה (מנחות לז א, ורש"י ד"ה רופס; רמב"ם תפילין ד א; טוש"ע או"ח כז ט)^[14]. ובביאור הדבר נחלקו הראשונים:

• רוב הראשונים כתבו, ששטח המקום הראוי להנחת תפילין בראש, הוא מהתחלת עיקרי שער שבמצחו עד סוף מקום שמוחו של תינוק רופס, והוא כל גובה הראש (ספר התרומה תפילין ריג; רא"ש תפילין יט; מרדכי תפילין רמז תתקסט; אור זרוע א תקעג; טוש"ע או"ח כז ט).

• יש מן הראשונים סוברים ששיעור מקום הנחת תפילין נמשך עד חצי שיפוע הראש (סמ"ק קנג; כלבו כא)^[15].

• ויש שכתבו שמניחן בחריץ שבקדקדו, והתפילין יושבות בו ואינן בולטות כל כך (רש"י עירובין צה ב ד"ה במקום תפילין).

הדיוק במקום

כל התפילין צריכים להיות מונחים במקום שיש קרחה, ולא חלק מהתפילין בלבד. ואם מניחים באופן שהקצה העליון מתחיל ממקום השער, ועיקר התפילין מונחים על המצח, עוברים על איסור של תורה, אלא קצה התחתון יתחיל מעיקרי השער (ט"ז או"ח כז סק"י; שו"ע הרב שם יד), והקצה העליון של התפילין של ראש לא יהיה מונח למעלה ממקום שמוחו של תינוק רופס (שו"ע הרב שם. וראה ספר חבש פאר להגרא"י קוק שהאריך בדבר).

וצריך לכוין שתהיה באמצע הראש, כדי שתהיה בין העינים (רמב"ם תפילין ד א; שו"ע או"ח שם י)^[16].

הקשר של ראש

מקום הקשר של ראש הוא באמצע העורף מעט מעל הגומא שבסוף הקדקוד, וגם אם מקצתו בתוך הגומא זהו מקומו; ובדיעבד יצא גם אם כולו בתוך הגומא (שערי תשובה או"ח כז ס"ק י; משנה ברורה כז ס"ק לה. וראה פסקי תשובות כז יט).

ברכתה

הברכות

המניח תפילין צריך לברך עליהם ברכת המצות: על תפילין של יד מברך אשר קדשנו במצותיו וציונו להניח תפילין; ועל תפילין של ראש מברך אשר קדשנו במצותיו וציונו על מצות תפילין (מנחות לו א; רמב"ם תפילין ד ד), לפי שבשל יד מתחיל להניח, ובשל ראש גומר את המצוה (רש"י מנחות שם ד"ה להניח וד"ה מצות; תוס' ברכות ס ב ד"ה אשר).

ולא רצו חכמים לתקן שתי ברכות שוות זו אחר זו במצוה אחת, ולכן תיקנו בשל ראש 'על מצות' שהיא גמר המצוה (רא"ש פסחים א י; אבודרהם תפלת חול שער ג); ועוד שתפילין של ראש היא עיקר המצוה שיש בה ארבעה בתים ושי"ן (ראה ערך תפלין), ולכן מברכים עליה 'על מצות' (תוס' ברכות שם; יראים השלם שצט).

אימתי מברך

הראשונים נחלקו מתי מברך ברכות אלו:

• יש סוברים שלעולם מברך שתי ברכות אלו, אפילו מניחן בלי הפסק בינתיים, ואם הפסיק בשיחה בין הנחת תפילין של יד לשל ראש חוזר ומברך על של ראש שתי הברכות - להניח ועל מצות. ומה שאמרו אביי ורבא: לא סח מברך אחת, סח מברך שתים (מנחות לו א) הכונה על של ראש, מלבד הברכה שבירך על של יד (מדרש תנחומא (וארשא) בא יד; סידור רב עמרם גאון ברכות השחר ד"ה ומאן; תוס' מנחות לו א ד"ה לא, ברכות ס ב ד"ה אשר, בשם רבינו תם ושימושא רבה; סמ"ג עשין כב; יראים השלם שצט; ריטב"א ראש השנה לד א; רא"ש תפילין יד; טור או"ח כה; רמ"א שם ה,ט).

• ויש סוברים שאם לא הפסיק בשיחה מברך ברכה אחת, להניח תפילין, על של יד, ועולה לו גם לשל ראש; ואם שח ביניהן מברך על של ראש על מצות תפילין בלבד; ואביי ורבא שאמרו בלא שח מברך אחת, הכונה אחת על שתיהן, ומה שמברך שתים בשח, הכונה אחת על של יד, ואחת על של ראש (הרי"ף תפילין ח א, בשם רב האי גאון ורב אחא משבחא, והסכים להם; רש"י מנחות לו א ד"ה סח; רמב"ם תפילין ד ד - ובתשובותיו הוצאת פריימן ו; אור זרוע א תקפב; מאירי סוטה מד ב; המחבר בשו"ע או"ח כה ה,ט; באור הגר"א שם ס"ק יז), שאף על פי ששתי מצות הן ואינן מעכבות זו את זו, מכל מקום הואיל וענין שתי המצות אחד הוא, שענין שתיהן הזכרון, שנאמר: לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ (שמות יג ט), לכן מברך אחת (תשובות הרמב"ם תפילין שם).

• יש שכתבו בשם גאונים דעה שלישית, שכל תפילה ותפילה צריכה שתי הברכות, להניח ועל מצות, אלא שאם הניחן כאחת ולא דיבר בינתיים עולות לזו ולזו, שברכת להניח שמברך בשל יד עולה גם לשל ראש, וברכת על מצות שמברך על של ראש עולה גם לשל יד; ואם הפסיק בטלה הברכה וצריך לחזור ולברך שתים על של ראש (אור זרוע א תקפב, בשם תשובות הגאונים, וכתב ששלש מחלוקות בדבר; תשובות ר"י הלוי אחיו של הט"ז, הובאה בט"ז או"ח כה סק"ו)^[17].

אף מהפוסקים שמברך שתים על של ראש, יש שכתבו שימשמש בשל יד ויחזק הקשר קודם שיברך פעם שנית להניח, לפי שיש סוברים שעל המשמוש חייב לברך לעולם (ראה להלן), וכאן הרי יש את דעת הסוברים שאין צריך כלל לברך להניח עוד פעם, לכן כדי לצאת גם ידי דעה זו ימשמש קודם שיברך (מגן אברהם ס"ק טו).

יש שכתבו שהנוהגים לברך שתי ברכות טוב שיאמרו אחר ברכה שניה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, להציל עצמם מספק ברכה לבטלה (בית יוסף או"ח כה ה, בשם מהר"י חביב; רמ"א שם).

למעשה, יש אף בימינו חילוקי מנהגים בדבר, האשכנזים מברכים על של ראש לעולם, ובשח מברכים על של ראש שתים^[18]; והספרדים אין מברכים על של ראש בלא סח, ובסח מברכים אחת.

לשון הברכה

ברכת "להניח" היא בקמץ תחת הה', ולא בפתח ובדגש, כלשון הכתוב: לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ (יחזקאל מד ל. בית יוסף או"ח כה, בשם האגור; שו"ע או"ח כה ז, וט"ז סק"ו, וכן הסכימו הלבוש ואליה רבה ושאר אחרונים, וכך הוא בסידורים שברוב הנוסחאות בימינו); ויש סוברים שהניקוד תחת הה' הוא בפתח (באר היטב שם סק"ו, בשם מהר"מ די לונזאנו).

בברכת "על מצות" הניקוד תחת הוי"ו בפתח, שהברכה היא על של ראש בלבד; ואפילו אם היא חוזרת גם לשל יד מכל מקום שתיהן חשובות כאחת, ועוד שהרי כתוב מִצְוַת ה' בָּרָה (תהלים יט ט) בפתח, והכוונה על כל מצוות התורה (מגן אברהם כה סק"ט, וכך הסכמת האחרונים, ראה שער הציון שם ס"ק יז. וכך הוא בסידורים שבכל הנוסחאות בימינו); ויש סוברים לברך בחולם על הוי"ו, לשון רבים, לפי שהברכה חוזרת אף על של יד (תשו' ר"י הלוי בט"ז או"ח כה סק"ו).

זמן הברכה

מכיון שכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן (ראה ערך ברכת המצות), מברך על התפילין משעת הנחה ועד שעת קשירה (מנחות לה ב).

לדעת הסוברים שתפילין צריך לקשרן בכל יום (ראה להלן: ההנחה), קשירה שאמרו כאן היא כמשמעה, ולרוב הפוסקים שאין צריך לעשות הקשר מחדש בכל יום, קשירה זו היא ההידוק שמהדק את התפילין (תוס' שם ד"ה משעת).

תפילין של יד מברך עליה אחר הנחה על הקיבורת, קודם קשירתה, שקשירתן היא עשייתן (רמב"ם תפילין ד ז; טוש"ע או"ח כה ח); אבל לא יברך קודם הנחה, שהרי זה קודם דקודם לעשייתן (בית יוסף וב"ח וט"ז ומגן אברהם שם); ויש מצדדים לומר שיכול לברך גם קודם הנחה (בית יוסף שם, בפירוש ב. וראה ט"ז שם סק"ז).

וכן בתפילין של ראש מברך קודם שמהדקן בראשו, דהיינו אחר ההנחה על הראש וקודם ההידוק (טור ורמ"א או"ח כה ח, ומגן אברהם ס"ק יג).

בדיעבד שלא בירך קודם הידוקן, יברך אחריו, שלמצוה זו יש משך זמן בכל היום (פרי מגדים אשל אברהם שם ס"ק יב; משנה ברורה ס"ק כו).

הפסק בהנחתן

הסח בין תפילה לתפילה, עבירה היא בידו (סוטה מד ב)^[19], ולכן מי שברך להניח תפילין וקשר תפילין של יד, אסור לו לספר ואפילו להשיב שלום לרבו עד שיניח של ראש (רמב"ם תפילין ד ו; טוש"ע או"ח כה ט).

יש מפרשים שהעבירה היא כשלא חזר ובירך, אחר שסח, על של ראש, אבל אם חזר ובירך - אין איסור בדבר, ואדרבה יש מצוה ושכר ברכה (רש"י סוטה מד ב ד"ה עבירה, ותוס' מנחות לו א ד"ה עבירה לדעת רש"י); אבל רוב הראשונים סוברים שאפילו אם חוזר ומברך אסור להסיח ביניהם (רמב"ם תפילין וטוש"ע או"ח שם. ובבית יוסף שם כתב שכן דעת כל הפוסקים; באור הגר"א שם סק"ט, בשם כל הפוסקים), לפי שגורם לברך ברכה שאינה צריכה (תוס' מנחות שם ד"ה סח; רא"ש תפילין טו; מגן אברהם ס"ק יד).

ויש שכתבו הטעם לפי שאף על פי שהן שתי מצות, מכל מקום כיון שכתוב וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ (שמות יג ט) - ולא נאמר והיו לזכרון - צריך הויה כאחת, דהיינו שיהא מסמיך של ראש לשל יד שתהא הויה אחת לשתיהן (בעל המאור ראש השנה לד ב, והביאו הר"ן שם והבית יוסף כה ה; שו"ע הרב כה כב; משנה ברורה ס"ק כח). לפיכך אפילו המניח תפילין בחול המועד בלי ברכה (ראה לעיל; זמנה), וכן המניח תפילין של רבינו תם בלי ברכה (שו"ע הרב ומשנה ברורה שם), או שחלץ תפילין על מנת להחזירן - לדעת הסוברים שאין צריך לחזור ולברך עליהן (משנה ברורה שם), אסור להפסיק בשיחה בין הנחת של יד לשל ראש (תרומת הדשן פסקים וכתבים קז; מגן אברהם כה ס"ק יד; שו"ע הרב משנה ברורה שם)^[20].

דברים שבקדושה

הראשונים נחלקו אם מותר להפסיק לדברים שבקדושה, כגון לאמן יהא שמיה רבא או לקדושה, ושלש דעות בדבר:

• יש סוברים שאין זה הפסק כלל, מכיון שאינו יכול להניחה עד שיענה עם הציבור, וצורך הוא זה לו (מרדכי תפילין רמז תתקסט, בשם רבינו תם, והביאו בית יוסף כה י), ולכן מותר להפסיק לכתחילה, ואינו צריך לחזור ולברך (בית יוסף שם, לדעה זו).

• יש סוברים שמותר להפסיק, אבל אם הפסיק צריך לחזור ולברך על של ראש (שו"ת הרשב"א ה יג; אגור תפילין לח, בשמו).

• ויש סוברים שאסור להפסיק, שגורם לברכה שאינה צריכה, ואם הפסיק צריך לחזור ולברך (רא"ש תפילין טו; טור או"ח כה; שו"ע או"ח שם י, להבנת המגן אברהם ס"ק יז), אלא שומע ושותק ומכוין למה שהציבור אומרים (בית יוסף ושו"ע או"ח שם).

הנוהגים שלא לברך כלל על של ראש כשלא הפסיק בינתים (וכשיטת רש"י לעיל), מותרים להפסיק לכתחילה לדברים שבקדושה, ולברך אחר כך על מצות תפילין, מכיון שיש מצריכים לעולם לברך ברכה זו על של ראש, ויש לסמוך עליהם על כל פנים בנוגע לגרם ברכה שאינה צריכה (סידור הרב בסדר הנחת תפילין).

כשאין צריך כלל לברך, כגון המניח בחול המועד וכיוצא (ראה לעיל בתפילין דרבינו תם ועוד), מותר להפסיק בדברים שבקדושה, שבזה אין האיסור אלא מפני שגורס לברכה שאינה צריכה, והרי אינו מברך כלל (מגן אברהם כה ס"ק יז; שו"ע הרב כה כב; משנה ברורה כה ס"ק לד).

לצורך תפילין

אם סח לצורך תפילין, אין צריך לחזור ולברך (מרדכי תפילין רמז תתקסט, בשם רבינו תם; בית יוסף ושו"ע או"ח כה י); אבל לכתחילה אסור להפסיק, אלא אם כן אי אפשר מבלי זה (מגן אברהם ס"ק טז).

הכריכות שעל הזרוע

אחר שקשר של יד על הזרוע, יניח מיד של ראש, קודם שיכרוך הרצועה סביב הזרוע, לפי שהברכה של יד חוזרת גם על של ראש, והכריכה אינה מן המצוה (שו"ת הרא"ש ג ב; טור או"ח כה, בשמו; שו"ע שם יא), ויש למעט ההפסק בכל מה שיוכל (טור שם).

ויש סוברים שאף הכריכה מן המצוה ואין זה הפסק, ויש לכרוך קודם שהניח של ראש (מגן אברהם כה ס"ק יח, בשם האר"י; שו"ת רדב"ז ב תרכג), וכן נוהגים; אלא ששלש הכריכות שעל האצבע עושים אחר הנחת של ראש (פרי מגדים אשל אברהם כה יח; משנה ברורה שם ס"ק לח).

הכנת התפילין

תיקון התפילין של ראש לשם הנחתה, וכן הוצאתה מן התיק, כיון שלצורך הנחה הוא, אינו חשוב הפסק, ולכן אין להוציאה מן התיק או לתקנה עד אחר שיניח של יד, שאם יטלנה בידו ולא יניחנה הרי זה כמעביר על המצות (בית יוסף או"ח כה יא, בשם מהר"י אבוהב ומהר"י חביב ור"י גיקטליא; שו"ע שם, ומגן אברהם ס"ק יט).

בהנחה שניה

לדעת רבי כל זמן שמניח תפילין מברך עליהן אפילו כמה פעמים ביום; וחכמים אומרים שאינו מברך עליהן אלא שחרית בלבד (סוכה מו א).

הלכה כרבי, ואפילו חולץ ולובש כמה פעמים ביום מברך עליהם (רמב"ם תפילין ד ז; טוש"ע או"ח כה יב).

כשממשמש בהם

בגמרא מובא שהיו חכמים שברכו על התפילין כל זמן שהיו ממשמשים בהן (סוכה מו א).

יש מהראשונים פוסקים שאין הלכה כמותם, ואפילו מצאן שמתחילות להישמט והולמן בעצמו שלא ישמטו - אינו צריך לברך (מאירי סוכה שם); אבל רוב הראשונים פסקו הלכה כמותם (רי"ף תפילין ח ב; רא"ש תפילין יד; הגהות מימוניות תפילין ד סק"ג, בשם ספר התרומה וסמ"ג; טוש"ע או"ח כה יב); אלא שנחלקו בגדרו של משמוש זה:

• יש סוברים שכיון שחייב אדם למשמש בתפילין כל שעה (ראה להלן: היסח הדעת), לכן מברך על כל משמוש (רש"י סוכה מו א ד"ה דמשמשי; תוס' שם ד"ה דכל; ר"ן שם; סמ"ג עשין כב), אפילו שלא נשמטו ממקום הנחתן (בית יוסף או"ח כה יב, לדעתם).

ולדעה זו נסתפקו הראשונים איזו ברכה מברך, אם לשמור חוקיו, כמו לדעת הסוברים שמברכים אחר חליצת תפילין (ראה להלן: חליצתן); או שמברך להניח תפילין, כמו שמברכים בשעת הנחה (תוס' סוכה שם); או לשמור את התפילין, דהיינו שמירה מהיסח הדעת (ר"ן שם).

• יש סוברים שדוקא אם ממשמש לאחר שהסיח דעתו חייב לברך, ומשמוש זה הוא כתחילת הנחה, ולכן מברך להניח (ריטב"א סוכה מו א; תוס' הרא"ש שם), אלא שכתבו שהדברים אמורים דוקא להם שהיו נזהרים הרבה מהיסח הדעת, אבל לנו דיינו לברך בשעת הנחה (ריטב"א שם).

• ויש סוברים שלא אמרו לברך על המשמוש אלא כשנשמטו התפילין ממקומן, וממשמש כדי להחזירן למקומן (רא"ש תפילין יד, בשם ר"י; ריטב"א יומא ז א; רבנו ירוחם יט ה; ר"ן סוכה מו א, בשם יש מפרשים; שיטה מקובצת מנחות לו ב; טוש"ע או"ח כה יב), ומברך עליהן כמו בתחילת הנחתן (בית יוסף ורמ"א או"ח שם). ודוקא אם נשמטו כולן או רובן, אבל מקצתן, אף שצריך להחזירן, אין צריך לחזור ולברך (משנה ברורה כה ס"ק מה).

שכח לברך

שכח והניחן בלא ברכה, כתבו הראשונים שממשמש בהן ומברך (ריטב"א סוכה מו א).

נשמטו ממקומם

הזיזן ממקומן על דעת להחזירן - יש סוברים שאף הוא צריך לחזור ולברך (בית יוסף ושו"ע או"ח כה יב); ויש סוברים שאין מברך, ושכן נוהגים (רמ"א שם).

מטעם זה כתבו האחרונים שאין נוהגים לברך אפילו כשנשמטו ממקום הנחתן ומחזירן, לפי שמסתמא בשעת תפילה אינו מסיח דעתו מהן, והרי זה כחולץ על מנת להחזירן (מגן אברהם כה ס"ק כא, בשם השל"ה).

ואף החולץ את התפילין בתוך התפילה בסתם, דינו כחולצן על מנת להחזירן, ולכן אם חלץ כדי לילך בחוץ להטיל מים אין צריך אחר כך לחזור ולברך (באור הלכה כה יב ד"ה והכי).

אבל אם חלץ כדי להיכנס לבית הכסא, אפילו אם היה בדעתו לחזור ולהניחן מיד, צריך לחזור ולברך, שמכיון שאינו רשאי להיכנס בהן לבית הכסא (ראה ערך בית הכסא) נדחית המצוה, וצריך לברך שוב (מגן אברהם כה ס"ק כב; משנה ברורה כה ס"ק מז, ובאור הלכה שם).

בבתי כסאות שלנו יש אומרים שאינם נחשבים כבית הכסא, ולכן אם נכנס להטיל מים אינו מברך, (שבט הלוי ט ג); ויש אומרים שגם אם נכנס לעשות צרכיו אינו מברך (פרי מגדים אשל אברהם כה; בן איש חי וירא יג. וראה פסקי תשובות כה כג, שהביא דעות הפוסקים בזה).

תפילין שאולים

מותר לברך על תפילין שאולים (בית יוסף כה יב, בשם ארחות חיים והעיטור; שו"ע שם). ואפילו אם הוא שואל שלא מדעת הבעלים - מותר, שנוח לו לאדם שיעשו מצוה בממונו, אבל יקפלם כבתחילה (משנה ברורה שם ס"ק נג. וראה ערכים: שואל שלא מדעת; מצוה הבאה בעברה).

תפילין גזולים

על תפילין גזולים לא יברך (שו"ע או"ח או"ח כה יב). ואף על פי שמן התורה אדם יוצא ידי חובתו גם בתפילין גזולים, שלא נאמר בתפילין שיהיו משלו דוקא, מכל מקום חכמים פסלו אותם, מפני שהיא מצוה הבאה בעבירה (שו"ע הרב שם לה), ואפילו בדיעבד לא יצא (משנה ברורה ופרי מגדים שם, בדעת המגן אברהם), ועל ברכה זו נאמר: וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה' (תהלים י ג. ט"ז שם ס"ק יד)^[21].

המניח לחברו

מי שקושר תפילין לחברו בזרועו ובראשו, זה שהתפילין עליו מברך ולא הקושר (שו"ת תרומת הדשן קמ)^[22].

ההנחה

הקשירה

הראשונים נחלקו בקשר שנעשה בשעת הנחת תפילין:

• יש מהראשונים שסוברים שצריך לקשור את התפילין בכל יום, שנאמר: וּקְשַׁרְתָּם (דברים ו ח), ולכן בכל יום צריך להתיר את הקשר של תפילין ולקשרו (רבנו אליהו בתוס' חולין ט א ד"ה ואידך, וברא"ש תפילין יג, ובמרדכי תפילין רמז תתקסט).

ואף לדבריהם יש מהאחרונים שכתב שדוקא בפעם הראשונה כשמניח ביום צריך לקשור, אבל כשחולץ וחוזר ומניח, כיון שלא הפסיק זמן של פטור ביניהם, אין צריך לחזור ולקשור (טעם המלך תפילין ד יב; קרן אורה לתוס' מנחות לה ב).

• ויש סוברים שתפילין של יד צריך לקשרם בכל יום, שבהן הוא שנאמר בתורה 'וקשרתם', ועוד שהרי למדו שמכיון שקשירה בימין הנחה בשמאל (ראה מנחות לז א), ואם קשירה זו היא הקשר שעושה בתחילה בשעת עשיית התפילין, אין כאן הוכחה שהנחה היא ביד אחרת מזו שקושר בה, אבל של ראש אין צריך לקשירה בכל יום (תוס' מנחות לו א ד"ה משעת; רבנו שמשון ברא"ש תפילין יג).

• ורוב הראשונים סוברים שאף תפילין של יד אין צריך לקשרן בכל יום, וקשירה זו שדיברו בה חכמים היא ההידוק שמהדק את הקשר ומצמצמו בראשו ובזרועו (רבינו תם בתוס' ושאר ראשונים שם, והסכימו לו. והבית יוסף או"ח כז י-יא כתב שכל הפוסקים הסכימו לדעת רבינו תם, ובשו"ע או"ח לא הובאה כלל דעתו של ר' אליהו). ומה שאמרה תורה: וּקְשַׁרְתָּם, לא על שעת ההנחה אמרה, אלא על הקשר של תפילין שעושים בתפילין עצמן (שו"ת מהרי"ט ב או"ח ז); או שעל ההידוק בשעת ההנחה הוא שנאמר 'וקשרתם' (ראה מחצית השקל כז ס"ק טו, ומשנה ברורה שם ס"ק לה).

מקום הקשר

הקשר בתפילין של יד - יש סוברים שמניחו מבפנים, שהוא כנגד הלב, ולא מבחוץ, לסוף הזרוע (נמוקי יוסף תפילין ח א), וכן הוא המנהג הנכון שתהא היו"ד של קשר תפילין של יד לצד הלב, והתפילה עליו בצד חוץ (שו"ע או"ח כז ב).

ויש סוברים שהקשר יהא למעלה, לצד שמאל, והתפילה למטה, לצד ימין, כדי לקיים 'והיו הדברים האלה על לבבך' (בית יוסף שם, בשם בעל המאור; ארחות חיים תפילין טו).

הרצועה שבקשר

כניסת הרצועה לתוך כפל הקשר, יש נוהגים שתהא לצד ימין של התפילה, ויש נוהגים שתהא לצד שמאל של התפילה (ראה בית יוסף או"ח כז ב, בשם מהר"י חביב ב' המנהגים בארוכה. וראה דרכי משה שם סק"א, ובאור הלכה שם ד"ה המנהג)

היו"ד

יש ליזהר שלא תזוז היו"ד של הקשר מן התפילה (שו"ע או"ח כה ב. וראה באור הגר"א סק"ז).

המעברתא

המעברתא שבה הרצועה עוברת (ראה ערך תפילין), יש נוהגים לתקנה כך שתהא מונחת לצד הכתף, והקציצה לצד היד; ויש נוהגים שהקציצה מונחת לצד הכתף והמעברתא לצד היד, ואין קפידא בדבר (שו"ת תרומת הדשן א מט). ועכשיו נהגו כמנהג ראשון, והוא המנהג הנכון (שו"ע או"ח כז ג).

ומי שהוא אטר, ואין לו אלא תפילין שאינם של אטר, או להיפך, יוכל להפך ולהניח הקציצה לצד הכתף והמעברתא לצד היד, ולא שיניח כמות שהם ויהיו התפילין סמוך ללב וקשר היו"ד חוצה לה (באור הלכה שם ד"ה המנהג, בשם האחרונים)^[23].

הכריכות

לאחר שהניח תפילין של יד על הזרוע, מהדק את הקשר וכורך את הרצועה על הזרוע עד שמגיע לאצבע צרדה (ראה תוס' מנחות לה ב ד"ה וכמה, בשם הערוך; רמב"ם תפילין ג יב; טוש"ע או"ח כז ח).

אצבע צרדה - יש סוברים שהיא אצבע אמצעית (ערוך ערך צרדה; פי' א בתוס' שם, בשמו; רמב"ם תפילין וטוש"ע או"ח שם); ויש סוברים אצבע הסמוכה לאגודל (רש"י מנחות שם ד"ה פשוט).

הכריכות שבאצבע

כשהרצועה מגיעה לאצבע צרדה, נחלקו בגמרא כיצד היה קושרה (מנחות לה ב), ולהלכה כתבו הראשונים שכורך על אצבעו שלש פעמים וקושר (רמב"ם תפילין ג יב; טוש"ע או"ח כז ח); ויש סוברים שנוהגים שלא לקשור על האצבע כלל (מרדכי תפילין רמז תתקסט; באור הגר"א או"ח כז ס"ק כ).

שלש כריכות אלו, שתים מהן על הפרק התחתון של האצבע ואחת על הפרק האמצעי (ט"ז או"ח כז סק"ח, בשם כוונות האר"י); ויש סוברים שתחילה כורך האחת על האמצעי, ואחר כך השתים על התחתון (אליה רבה שם סק"ח, בשם מקור חיים).

הכריכה על האצבע והזרוע היא לצורך הקשירה, שמבלעדי זה אין התפילין עומדים על הזרוע (דרכי משה או"ח לד סק"ד).

אין לכרוך על האצבע עד אחר שהניח תפילין של ראש (אליה רבה שם, בשם ראשית חכמה; מחצית השקל כז ס"ק יב).

מנין הכריכות

נוהגים לכרוך סביב הזרוע קודם שמגיע לאצבע שש או שבע פעמים (בית יוסף ושו"ע או"ח כז ח); ויש שכתבו שנוהגים בשבע כריכות (מגן אברהם שם ס"ק יג, בשם כוונות האר"י ושל"ה).

יש נוהגים לכרוך על הקיבורת שלש כריכות כצורת שי"ן (ראה אליה רבה כז סק"ח; פרי מגדים אשל אברהם כז ס"ק יג); ויש שכתבו שאין לעשות כן (שערי תשובה שם סק"ח; משנה ברורה ס"ק לא).

חיזוק התיתורא

יש סוברים שאין לכרוך הרצועה על התיתורא כדי לחזקה על היד (מהרי"ל ציצית ותפילין ח; רמ"א או"ח כז ח), כי מצות 'וקשרתם' כבר נתקיימה ברצועה שעל המעברתא, וכמו בתפילין של ראש שתלויה ברצועה שבתוך המעברתא (מהרי"ל שם; ט"ז שם סק"ט), וכיון שאין זה מן המצוה אין להניחה על התיתורא שהיא קדושה יותר מן הרצועה (ט"ז שם; משנה ברורה שם ס"ק לב).

ויש נוהגים לכרוך את הרצועה על התיתורא כדי לחזקה (מחזיק ברכה כז ה, בשם האחרונים ושהעולם נוהגים כן; מור וקציעה כז, שכן נהג אביו החכם צבי. וראה שערי תשובה שם סק"ח).

הנוהגים לעשות הכריכות סביב הזרוע אחר הנחת תפילין של ראש (ראה לעיל טעמם), כתבו האחרונים שלדברי הכל יכול בשעת הנחה לכרוך הרצועה על התיתורא שלא תזוז ממקומה עד שיניח של ראש, ואחר כך יסירנה ויכרוך הכריכות (מגן אברהם כז ס"ק יד; משנה ברורה שם ס"ק לב).

כיון הכריכות

הכריכות יש נוהגים לכרוך מן היד ולחוץ, ויש נוהגים לכרוך מחוץ ליד אל היד (ראה ערוך השלחן כז י שהספרדים (וכן הנוהגים כחב"ד) נוהגים מנהג ראשון, והאשכנזים מנהג שני).

מקום הקשר בראש

בתפילין של ראש צריך שיהיה הקשר למעלה (מנחות לה ב), דהיינו שיהיה מאחורי הראש בגובה העורף שהוא סוף הגולגולת (רמב"ם תפילין ד א; טוש"ע או"ח כז י, ומגן אברהם ס"ק טו), ולא למטה בצואר (רש"י מנחות שם ד"ה למעלה; רא"ש תפילין יב; טור שם). ויגביהנו כלפי הראש כמה שיוכל (אור זרוע א תקעה) כדי שיהיו ישראל למעלה ולא למטה (גמרא שם); ויש שכתבו טעם שבאופן זה מתקשר ומתהדק יפה סביב הראש, ותשאר קציצת התפילין במקומה, ולא תזוז לכאן ולכאן (לבוש או"ח כז י).

ואם הניח הקשר למטה מצמיחת השערות לא קיים המצוה, ואם בירך - ברכתו לבטלה (שלטי גבורים על המרדכי שבת פ"ב אות טו, וראה שערי תשובה כז סק"י, ומשנה ברורה ס"ק לה).

וצריך שיהיה הקשר כלפי פנים, כדי שיהיו ישראל לפנים ולא לאחור (מנחות לה ב, לפרש"י ד"ה קשר שהכוונה לקשר של ראש). ונחלקו הראשונים בפירושו:

• יש מפרשים שיהיה ממול עורף ולא בצידי הראש (רש"י שם ד"ה כלפי בפירוש א), דהיינו שהקשר יהיה באמצע העורף, מכוון לאמצע הראש, ולא יטה לצד הפנים לכאן ולכאן (טוש"ע או"ח כז י), וכיון שהקשר ממול העורף ממילא הבית יהא בין העינים (בית יוסף שם). והבית צריך שיהא באמצע, בין העינים (רמב"ם תפילין ד א; שו"ע או"ח כז י) לקיים מה שנאמר: וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ (דברים ו ח. כסף משנה שם).

• יש מפרשים שכלפי פנים הכוונה כלפי פניו, שהקשר לא יהא מכוון כנגד העורף, אלא מצדד לצד אחד (אור זרוע א תקעה, בשם רבנו אליקים), ולא נהגו כן (בית יוסף שם).

• ויש מפרשים שהקשר יהיה מבפנים, והמקום שבקשר שנראה כעין דלי"ת (ראה ערך תפלין) יהיה מבחוץ (פי' ב ברש"י מנחות לה ב ד"ה כלפי; טוש"ע או"ח שם). ועל זה אמרו: וגוייהן לבר (מנחות לה ב), דהיינו לחוץ, שהשם, שהוא הנוי של הקשר, יהא נראה מבחוץ (פי' א ברש"י ד"ה וגוייהן, ופי' ב בד"ה כלפי פנים; תוס' עירובין צז א ד"ה וגוייהן).

הרצועות שבראש

הרצועות של תפילין של ראש נחלקו אמוראים כיצד יניחן:

• רבה, אחרי שקשר את התפילין, היה תולה את שיירי הרצועות על כתפיו מאחוריו (מנחות לה ב, לפי רש"י ד"ה רבה, ונמוקי יוסף תפילין ח א, והעיטור תפילין נח ד).

• רב אחא בר יעקב היה גודל ומשלש לרצועות התלויות (גמרא שם, ורש"י ד"ה ומתלית); או שמשלשלן כמין עבות (נמוקי יוסף שם); או שונה ומשלש הרצועה על ראשו, ואינו תולה השיור אחריו (העיטור שם).

• מר בריה ורבינא היה עושה כמנהג שלנו (גמרא שם), שהיה תולה אותן על כתפיו לפניו, אחת מימין ואחת משמאל (רש"י ד"ה כדידן, ונמוקי יוסף תפילין ח א, והעיטור תפילין נח ד).

הלכה כמר בריה דרבינא (טוש"ע או"ח כז יא)^[24].

השחור שברצועות

השחור שברצועות צריך שיהיה לצד חוץ, ולא יתהפכו (מנחות לה ב, לפירוש ב ברש"י שם ד"ה ונוייהן; רמב"ם תפילין ג יט; טוש"ע או"ח כז יא).

יש מהראשונים שכתבו שזו הלכה למשה מסיני שהשחור יהיה נראה מבחוץ (רש"י מועד קטן כה א ד"ה איתהפיכא); ויש שכתב שנוי מצוה הוא (לבוש או"ח כז יא).

ברצועות של יד - יש סוברים שלא נאמר שהשחור יהיה מבחוץ (רא"ש תפילין יב, בשם תשובה ראשונה לגאון; טור או"ח כז, לדעת הבית יוסף); ויש סוברים שאף בתפילין של יד הדברים אמורים (תשובה אחרת לגאון ברא"ש שם; רמב"ם תפילין ג יט; מרדכי תפילין רמז תתקסט; שו"ע או"ח כז יא).

התהפכה הרצועה

בגמרא אמרו שרב הונא נתהפכה לו רצועה של תפילין, וישב על זה ארבעים יום בתענית (מועד קטן כה א). וכתבו הגאונים שלא עשה כן משום חובה, אלא מרוב חסידות, ומכל מקום חייב להתענות פעם אחת, שפושע הוא (רב צמח גאון בתשובות הגאונים חמדה גנוזה נט; תשובה אחרת לגאון בעטור תפילין נט ב, וברא"ש תפילין יב). ויש שכתבו סתם שהתענית לא משום חובה היא (תשובה ראשונה לגאון בעיטור ורא"ש שם), ומידת חסידות היא (מגן אברהם ס"ק יז).

יש סוברים שאינו צריך להתענות אלא אם כן הפך את הרצועה בכוונה וברצון (מעדני יום טוב על הרא"ש תפילין יב אות צ); ויש שכתבו שיתענה אפילו אם נתהפכה בשוגג (אליה רבה או"ח כז סקי"ג; באר היטב שם ס"ק יט).

יש סוברים שאין להקפיד אלא שלא תתהפך הרצועה בשעת הנחה, שהיה לו להיזהר, אבל אם הניחה כתיקונה, ואחר כך נתהפכה - אינו נקרא פושע (בית יוסף או"ח כז י-יא, בשם מהר"י אבוהב); ויש חולקים (ראה בית יוסף שם. וראה פסקי תשובות כז כ).

ואין להקפיד אלא על הרצועה שמקיפה את הראש והזרוע, אבל מה שמשלשל לפניו בשל ראש, ומה שכורך אחר כך בשל יד, אין קפידא בדבר (מגן אברהם כז יז); ויש שכתבו להקפיד גם על שלש הכריכות שבאצבע (מחצית השקל שם).

חציצה

הראשונים נחלקו אם חציצה פוסלת בתפילין:

• יש סוברים שצריך שלא יהא דבר חוצץ בין תפילין לבשרו, בין בתפילין של יד, ובין בתפילין של ראש (רא"ש תפילין יח; העיטור תפילין נט ד; מאירי מגילה כד ב, יומא ז ב; הגהות סמ"ק קיג; טוש"ע או"ח כז ד), שנאמר: לְאוֹת עַל יָדְךָ (שמות יג ט), שלא יהא דבר חוצץ בינו לידו, וכן נאמר: לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ (שם טז), שלא יהא דבר חוצץ בין תפילין לבין עיניך (שו"ת הרא"ש ג ד).

• ויש סוברים שאין חציצה פוסלת בין תפילין לבשר, אלא שתפילין של יד אין להניח על בגדו מבחוץ, מפני שנאמר וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ (שמות יג ט), ודרשו: 'לך לאות' - ולא לאחרים לאות, ולא משום חציצה (רשב"א מגילה כד ב; ר"ן שם, בשמו; תשובות המיוחסות רלג); או שבתפילין של יד צריך מטעם זה של 'לך לאות' שלא יהא דבר חוצץ בין התפילין לבשרו (שו"ת הרשב"א א תתכז; ר"ן וריטב"א סוכה לז ב). אבל תפילין של ראש מותר להניח על כובע, או על כיסוי הראש (רשב"א ור"ן ותשובות המיוחסות שם; שו"ת הריב"ש קלז)^[25].

בשעת הדחק

במקום שאי אפשר ללא חציצה, כגון אדם רגיש לקור, ואם יגלה ראשו יזיק לו ואפשר שיחלה, ואם יצטרך להניח תפילין של ראש על בשרו לא יניחם כלל, יש לסמוך על הסוברים שבשל ראש אין חציצה פוסלת, ולהתיר לו להניח תפילין של ראש על הכובע הדק הסמוך לראשו (בית יוסף ושו"ע או"ח כז ה, וט"ז סק"ה); אבל יכסם מפני הרואים, שאינם יודעים שהוא אנוס, וילמדו ממנו (בית יוסף ושו"ע שם, וט"ז סק"ו).

ולא יברך כשמניח בדרך זו, רק יברך על של יד להניח (רמ"א שם), מאחר שיש סוברים שזוהי חציצה; ועוד שיש סוברים שאין צריך כלל לברך על של ראש (ראה לעיל: ברכתה), לכן אפילו הנוהגים לברך, כאן לא יברכו (דרכי משה או"ח כז סק"ג).

אבל לא יניח על כובע עב, שאין זו הנחה על הראש, שהוא מקום שמוחו של תינוק רופס (ראה לעיל: מקומה), שבכובע עב לא יוכל לכוין אותו מקום (מגן אברהם כז סק"ז, ולבושי שרד שם).

חציצה מועטת

החציצה היא אף בכל שהוא, כגון כינה מתה ועפר (מגן אברהם כז סק"ד).

ויש שכתבו לגלח את השיער שעל הצואר, שלא יהא חוצץ (מגן אברהם שם, בשם הרוקח), ולא נהגו כן (מגן אברהם שם, בשם האגור).

ויש נוהגים לרחוץ מקום הנחת תפילין (מגן אברהם שם, בשם השל"ה), והנוהגים כן צריך שינגבו אחר הרחיצה, שאפשר שהמים עצמם יחצצו (ברכי יוסף כז סק"א, והביאו בשערי תשובה סק"ה. וראה שו"ת עמודי אור לז).

במקום מכה

מי שיש לו מכה בידו במקום הנחת תפילין, אסור להניח תפילין של יד על הבגד, משום 'לך לאות' - ולא לאחרים לאות; אבל יש להתיר לו להניח על החלוק או על הרטיה, וילבש בגד אחר על התפילין כדי לכסותם, שבשעת הדחק סומכים על הסוברים שאין חציצה פוסלת בתפילין (מגן אברהם כז סק"ז, ומחצית השקל שם). אבל לא יברך על של יד כשמניח בדרך זו, מאחר שיש סוברים שחציצה פוסלת (מגן אברהם שם סק"ח)^[26].

חציצה ברצועות

חציצה אינה פוסלת אלא בבית של התפילין, אבל לא ברצועות (שו"ת הרשב"א א תתכז, וסיים להלכה ולא למעשה בין בשל יד ובין בשל ראש; רמ"א או"ח כז ד).

וכתבו האחרונים שיש להחמיר במה ששייך מהרצועות לקשירה, שלא תהיה שם חציצה (ט"ז שם סק"ד; שו"ע הרב שם ז), דהיינו מה שמקיף את היד פעם אחת, ומה שמקיף את הראש (שו"ע הרב שם).

ויש שכתב שלכתחילה גם ברצועות שכורך סביב זרועו ראוי להניחם על בשרו ממש (פרי מגדים משבצות זהב או"ח כז סק"ד), ולכן ראוי להסיר את השעון מידו קודם שמניח תפילין, אבל אין בזה חיוב מעיקר הדין, ואם יש רטיה ותחבושת במקום הכריכות שסביב ידו - אין צריך להסירם (שו"ת דובב מישרים ב לז; שו"ת חשב האפוד א כא; פסקי תשובות כז ט).

כסוי התפילין

תפילין של ראש, כתבו הראשונים שטוב שיהיו גלויים ונראים, מפני שכתוב: וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ (דברים כח י), ואמרו חז"ל אלו תפילין שבראש (ברכות ו א. מרדכי תפילין רמז תתקסט; ארחות חיים תפילין יז,כז; שו"ע או"ח כז יא); ולכן יש ליזהר שלא לכסות לגמרי את התפילין של ראש בטלית גדול, אלא שתהא מגולה קצת (מגן אברהם ח סק"ג; שו"ע הרב כז כג. וראה פסקי תשובות כז כג).

ויש שכתבו שגם הקשר טוב שיהיה נראה, שנאמר: וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי (שמות לג כג), ואמרו: מלמד שהראהו הקדוש ברוך הוא למשה קשר של תפילין (ברכות ז א. מרדכי תפילין שם), אבל אין נוהגים כן (משנה ברורה ס"ק מה).

יש חוששים ליוהרא ומכסים את התפילין, אף על פי שאינו נכון (מרדכי שם, והובא בבית יוסף); ויש שכתבו שזהו דוקא כשמניחם כל היום, שאז יש מקום לחוש ליוהרא, אבל בשעת קריאת שמע ותפילה אין בו כלל משום יוהרא, ואין לכסותם (דרכי משה או"ח כז סק"ח).

תלמיד בפני רבו

תלמיד בפני רבו אין דרך ארץ לגלות תפילין בפניו, שלא ישווה עצמו לרבותיו בפני רבותיו (ארחות חיים תפילין כז; שו"ע או"ח כז יא, ומגן אברהם ס"ק כ).

ואף על זה יש שכתבו שאין הדברים אמורים אלא במניחים תפילין כל היום, אבל בשעת קריאת שמע ותפילה אין לחוש, וכן המנהג שלא ליזהר (רמ"א שם).

כסוי התפילין

נתן את התפילין על בית יד לבושו מבחוץ, הרי זה דרך החיצונים (מגילה כד ב, ורש"י ד"ה על) שהם בני אדם ההולכים אחרי דעתם חוץ מדעת חכמים (רש"י שם ד"ה הרי). והם עושים כך מפני שכתוב 'והיה לך לאות', וסבורים הם שכיון שהם לאות ראוי שיראו לכל, אבל באמת אינו כן, ש'לך לאות' נאמר ולא לאחרים לאות (ר"ן שם).

נקרע חלוקו ונראים התפילין דרך הקריעה - מותר, שאינו צריך אלא שיהיה במקום של 'לך לאות' (גמרא שם, ורש"י ד"ה הוה ציריא; רמ"א או"ח כז יא, ומגן אברהם ס"ק כא).

וכתבו הראשונים שמכל מקום טוב לכסות תפילין של יד, כיון שהכתוב הקפיד להניחן במקום של 'לך לאות' (ספר התרומה תפילין ריא)^[27].

הנחה מעומד

יש אומרים שתפילין של יד צריך להניחן מיושב, ושל ראש מעומד (אגור תפילין פד; רמ"א או"ח כה יא); ולא נהגו כן, אלא שתיהן מעומד (רמ"א שם)^[28].

ויש שכתבו שההנחה תהא מיושב, והברכה והקשירה מעומד (מגן אברהם כה ס"ק כ; שו"ע הרב שם כז).

הכריכה על האצבע בתפילין של יד, שעושים אחר הנחת תפילין של ראש (ראה לעיל), אף היא במעומד (אליה רבה כז סק"ח).

נישוק התפילין

כתבו הראשונים שמנהג חכמים לנשק התפילין בשעת הנחתן (ארחות חיים תפילין יא, בשם גאון; שו"ע או"ח כח ג).

היסח הדעת

משמוש בתפילין

חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה, קל וחומר מציץ, מה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד (שמות כח לח), ודרשו: שלא יסיח דעתו ממנו, תפילין שיש בהן אזכרות הרבה על אחת כמה וכמה (מנחות לו ב; רמב"ם תפילין ד יד; טוש"ע או"ח כח א).

וכתבו הראשונים שאין חיוב המשמוש אלא מדרבנן, והקל וחומר מציץ אינו קל וחומר גמור, שבציץ השם הוא בגלוי, ובתפילין האזכרות מחופות עור (תוס' יומא ח א ד"ה ומה).

ויש מהראשונים סוברים שאף על פי שהאזכרות בתפילין מכוסות, יש כאן קל וחומר מציץ, שאין הבדל בין גלוי למכוסה אלא לענין הכנסה לבית הכסא (ראה ערך בית הכסא), אבל על ידי היסח הדעת יוכל לבוא לדריסת הרגלים, ובזה אין חיפוי עור מועיל כלום (יראים השלם שצט).

זמנו

זמן המשמוש למשמש בכל שעה שאמרו, הכוונה בכל שעה שנזכר בהן, שמיד לאחר שנזכר בהן חייב למשמש בהן, כדי שלא יגיע לידי היסח הדעת (ב"ח או"ח כח; מגן אברהם שם סק"א; באור הגר"א או"ח סב ס"ק לב), שהרי אי אפשר לומר שבכל הזמן שתפילין על ידו ועל ראשו ימשמש בהן, ולא יסיר ידו מהן (ב"ח שם).

והראשונים כתבו שלחכמי התלמוד היה ידוע בתוך כמה שיעור של זמן אדם חייב למשמש בהן, אבל אנחנו לא יודעים (ר"ן סוכה מו א).

ויש שכתבו שאין לו עת קבועה שימשמש בהן, אלא בכדי שלא יסיח דעתו מהן (שבלי הלקט ענין תפילין).

כשממשמש, ימשמש תחילה בתפילין של יד, ואחר כך ימשמש בתפילין של ראש, מפני שאין מעבירין על המצות, והרי הוא פוגע תחילה בשל יד (תוס' יומא לג ב ד"ה עבורי, בשם ר' אליהו; טוש"ע או"ח כח א).

היסח הדעת

בהיסח הדעת עצמו כתבו הראשונים שאפילו רגע אחד לא יסיח דעתו מהן (רמב"ם תפילין ד יד).

מהאחרונים יש שכתבו ששיעור היסח הדעת הוא כדי הילוך מאה אמה, שהוא שיעור של שינת עראי שהתירו חכמים בתפילין (שאגת אריה מ. וראה שערי תשובה כח סק"א).

מהותו

הראשונים נחלקו מהו היסח הדעת בתפילין:

• יש מהראשונים שסוברים שהיסח הדעת אינו אלא כשעומד בקלות ראש ובשחוק, אבל כשעומד ביראה ומתעסק בצרכיו, אף על פי שעוסק במלאכתו ובאומנותו ואין דעתו ממש על התפילין, אין זה בכלל היסח הדעת; וכן כשמתנמנם אין בו משום היסח הדעת, כי הוא שוכח אז הבלי העולם הזה, ואין כאן קלות ראש (רא"ש תפילין כא, בשם רבינו יונה, וכן כתב גם בברכות ג כח; תלמידי רבינו יונה ברכות כג א; טור או"ח מד; מגן אברהם שם סק"ב), אלא אם כן מטריד דעתו כל כך לצרכי הגוף עד שלבבו פונה מיראת שמים מחמת טרדתו (שו"ע הרב כח ב, מד א). ומכל מקום מצוה מן המובחר שלא יסיח דעתו מהן כלל (ב"ח או"ח מד; מגן אברהם שם).

• יש שכתבו שהיסח הדעת הוא כשלבו ער ולבו פונה בדברים בטלים, שצריך שתהא כל מחשבתו בהן, אבל כל שאינו מפנה דעתו לדברים של חול, ואף על פי שאין דעתו על התפילין - מותר. ולכן מותר לישן שינת עראי, וכן קורא בתורה ומתפלל בתפילין בראשו, אף על פי שבודאי אין דעתו עליהן (ריטב"א סוכה כו א).

• יש מהראשונים שנראה מדבריהם שאיסור של היסח הדעת הוא שלא יסיח דעתו מלשמרן בקדושה וטהרה, ולכן מה שאמרו שלא יישן שינת קבע בתפילין כדי שלא יפיח בהן (ראה ערך תפלין: קדושתן) הוא אותו טעם עצמו של איסור היסח הדעת (ראה תוספות ישנים יומא ח א ד"ה תפילין, בתירוץ א).

• ויש שהוכיחו שראשונים אחרים חולקים בעיקר הדבר וסוברים שכל היסח הדעת אסור בתפילין, אפילו שאינו של שחוק וקלות ראש (שאגת אריה לט, בדעת הרמב"ם).

בשעת תפילה

לדעת הסוברים שאין היסח הדעת אלא בשחוק וקלות ראש, אין צריך בשעת תפלה למשמש בתפילין, שהרי אז אסור בשחוק וקלות ראש (מגן אברהם מד סק"ב). וכן כתבו הראשונים שאדם המכוין לבו בתפילתו או בהלכה שלו אין זה היסח הדעת, שכל שכן שיש בו יראת שמים (אור זרוע א תקפב).

אבל

אבל המניח תפילין (ראה להלן: החייבים והפטורים), צריך שיכוין לבו בתפילין, שלא יסיח דעתו מהן ויניחן בישוב הדעת, אבל בשעת הספד ובכי לא יניחן (רמב"ן בתורת האדם ענין האבלות; טוש"ע יורה דעה שפח ב).

בשבת

המניח תפילין שלא בזמן מצות תפילין, כגון בשבת וכיוצא, אינו חייב למשמש בהן (מגן אברהם שח ס"ק יא)^[29].

החייבים והפטורים

החייבים

הכל חייבים בתפילין, כהנים לוים וישראלים (ערכין ג ב).

נשים ועבדים

נשים ועבדים פטורים מן התפילין (ברכות כ ב; רמב"ם תפילין ד יג; טוש"ע או"ח לח ג), לפי שתפילין היא מצות עשה שהזמן גרמא (רש"י ברכות כ א ד"ה נשים), אם מפני שלילה אינו זמן תפילין, לדעת הסוברים כן (ראה לעיל: זמנה); או מפני ששבת ויום טוב אינם זמן תפילין (רש"י ותוס' קדושין לד א ד"ה ותפילין; רא"ש תפילין כט).

לדעת התנאים הסוברים שלילה זמן תפילין, וגם שבת ויום טוב זמן תפילין (ראה לעיל: זמנה) - הנשים חייבות בתפילין (עירובין צו ב).

רצו להניח

נשים שרצו להניח תפילין - מוחים בידן, אף על פי שבכל מצות עשה שהזמן גרמא אם רצו להחמיר על עצמן מותרות (ראה ערך אשה), לפי שתפילין צריכים גוף נקי, ואין יודעות לשמור עצמן בנקיות (תוס' עירובין צו א ד"ה מיכל; ארחות חיים תפילין ג; כלבו כא, בשם הר"מ; בית יוסף ורמ"א או"ח לח ג, וט"ז סק"ב, ומגן אברהם סק"ג).

ואמרו שמיכל בת שאול היתה מנחת תפילין, ומיחו בידה חכמים (ירושלמי ברכות ב ג; פסיקתא רבתי פיסקא ב עשרת הדברות. ובבבלי עירובין צו א, הגירסא ולא מיחו בידה חכמים, וראה תוס' שם ד"ה מיכל).

ויש מפרשים הכתוב לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה (דברים כב ה) שלא יהיו ציצית ותפילין, שהם תיקוני איש, על אשה (תרגום ירושלמי שם).

ויש מתירים להן להניח תפילין ולברך עליהן (ארחות חיים תפילין ג, בשם הרשב"א).

קטנים

קטנים פטורים מהתפילין (ברכות כ ב; רמב"ם תפילין ד יג; טוש"ע או"ח לז ג). ונחלקו הראשונים באיזה קטנים מדובר:

• יש סוברים שמדובר בקטן שהגיע לחינוך (ראה ערך חנוך), ואף על פי שבכל המצות אביו חייב לחנכו, בתפילין פטור, לפי שאין הקטן יכול לשמור את גופו בטהרה (רש"י ברכות כ א ד"ה וקטנים, שם ב ד"ה ומן התפילין). ומה שאמרו שקטן היודע לשמור תפילין, אביו לוקח לו תפילין (סוכה מב א), הדברים אמורים בקטן שאנו יודעים בו שיודע לשמור תפיליו, אבל סתם קטן, אפילו כשהוא כבן תשע וכבן עשר, אם לא ראינוהו זריז ונזהר בפני עצמו - אין מחנכים אותו (רשב"א ברכות שם, לדעת רש"י); או שלא אמרו שם בדרך חיוב שאביו לוקח לו תפילין, אלא להרגילו במצות (תלמידי רבינו יונה שם, בדעת רש"י), דהיינו שאפילו בתורת חינוך אינו חייב, אלא להרגילו מעט לפי שעה (ברכי יוסף או"ח לז ג); או שמדובר בקטן שהוא בן שלש עשרה שנה ויום אחד, שאף על פי שהוא חייב בכל מצות האמורות בתורה, בתפילין - כל שאינו יודע לשמור גופו - פטור (העיטור תפילין א דף סא טור ג, וראה באור הגר"א או"ח לז סק"ו שכך דעת רש"י; רמ"א או"ח לז ג, בשם יש אומרים, וכתב שכן נהגו ואין לשנות, דהיינו שקודם י"ג שנה אין מניחים)^[30].

• יש סוברים שהקטנים שאמרו שהם פטורים, הכונה לקטנים שלא הגיעו לחינוך, דהיינו לכדי שמירת התפילין, שזהו זמן חינוכם לתפילין; אבל אם הגיעו לכלל זה, אף שלא הגיעו לכלל חיוב מצות, אביו חייב לחנכו, ועל קטן זה הוא שאמרו שאם יודע לשמור תפילין, אביו לוקח לו תפילין (תוס' ברכות כ א ד"ה וקטנים; רא"ש ברכות ג יג; רשב"א ברכות שם; תלמידי רבינו יונה שם; בית יוסף וב"ח או"ח כז ג; המחבר בשו"ע שם).

• ויש שכתבו שעכשיו נוהגים להניח שנים או שלשה חדשים קודם זמן שיגיע למצות (מגן אברהם לז סק"ד); ויש שנהגו להניח חודש אחד קודם הזמן (ערוך השולחן שם ד).

חולה

החולה - יש סוברים שפטור מן התפילין (מרדכי תפילין רמז תתקסט; אור זרוע א תקלב). וכן אמרו על ר' ינאי שהיה לובשן אחר חוליו שלשה ימים דהיינו שבתוך חוליו, וכן שלשה ימים אחר חוליו, לא הניח שהחולי ממרק את הגוף, וגופו נקי; או שממרק בשרו ועצמותיו, ואין דעתו מתיישבת עד שיוכל לכוין לבו (ירושלמי ברכות ב ג, ובפירוש החרדים והפני משה, והובא באור זרוע ומרדכי שם).

ומה שחולה פטור, הוא דוקא כשהוא מצטער בחוליו, ואין דעתו מיושבת עליו (בית יוסף וב"ח ורמ"א או"ח לח א), שמא מתוך הצער יסיח דעתו מהן (פרישה שם סק"א).

כל מי שאינו יכול לשמור את נקביו אלא בצער, פטור מן התפילין (רמב"ם תפילין ד יג)

מצטער

וכן כל המצטער, אפילו מחמת צינה, ומי שאין דעתו מיושבת ונכונה עליו, פטור מן התפילין, שהמניח תפילין אסור להסיח דעתו מהן (רמב"ם תפילין ד יג; טוש"ע או"ח לח ט, ומגן אברהם ס"ק יא. וראה לעיל: היסח הדעת)^[31]. ודוקא כשאי אפשר לו ליישב דעתו, אבל אם אפשר לו, חייב ליישב דעתו ולהניחן (ב"ח שם; מגן אברהם שם ס"ק י"ב).

המצטער שרצה להחמיר ולהניח, רשאי (פרי מגדים אשל אברהם שם סק"א; משנה ברורה שם סק"ה)^[32].

גוף נקי

תפילין צריכים גוף נקי, דהיינו שיוכל לשמור עצמו מלהפיח בהן (שבת מט א, ושם קל א; רמב"ם תפילין ד טו; טוש"ע או"ח לז ב), ואז יכול להניחם אפילו אם אינו יכול להיזהר שלא יישן (תוס' שם מט א ד"ה אביי; כסף משנה תפילין ד טו), כיון ששינה גופה אינה אלא גזרה שמא יפיח (תוס' שם מט א ד"ה אביי; כסף משנה תפילין ד טו).

ויש סוברים שצריך שיוכל לשמור עצמו שלא יישן בהן, אבל להפחה כשהוא ער אין חוששים, שכל הגופים נקיים הם, ויכולים להעמיד עצמם (שבת מט א, ורש"י ד"ה שלא).

הלכה כדעה ראשונה (רמב"ם תפילין ד טו).

יש מהראשונים מפרשים שצריך שיהיה גוף נקי מעבירות (מאירי ברכות יד ב; אהל מועד שער תפילין נתיב א); ויש חולקים וסוברים שאף בעל עבירות מחוייב במצות תפילין, ובלבד שידע להיזהר מלהפיח בהן (חינוך תכא. וכן כל הראשונים שפירשו גוף נקי מהפחה אינם סוברים נקי מעבירות, וראה מלואים לתורה שלמה כרך יב מא שהאריך בזה).

אונן

מי שמתו מוטל לפניו, פטור מן התפילין (ברכות יז ב. וראה ערך אנינות).

אבל

אבל אסור להניח תפילין, שנאמר לו ליחזקאל: פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ (יחזקאל כד יז), מכלל ששאר אבלים אסורים (מועד קטן טו ב; רמב"ם אבל ד ט; טוש"ע או"ח לח ה, יו"ד שפ א. וראה ערך אבלות).

ונחלקו תנאים אם שלשה ימים הראשונים אסור בתפילין; או יום הראשון בלבד (ראה מועד קטן כא א). הלכה שיום הראשון בלבד אסור (רמב"ם שם; טוש"ע או"ח שם).

מחשבות רעות

מי שאי אפשר לו בלא הרהורי אשה - יש סוברים שמוטב שלא יניח תפילין (ארחות חיים תפילין ג, בשם הר"מ; כלבו כא; תשב"ץ קטן רעג; רמ"א בשו"ע או"ח לח ד), לפי שתפילין צריכים גוף נקי ממחשבות רעות (ארחות חיים שם).

ויש חולקים וסוברים שאין לפטרו ממצות תפילין בשביל כך, אלא יש לכופו בדברים ולמשוך לבו ליראת שמים, כדי שיסיח לבו מדברי הבאי, ויפנה לבו לקבל עליו עול מלכות שמים (בית יוסף או"ח לח ד).

חתן ושושבינים

חתן ושושבינים - שהם רעיו השמחים עמו, וכל בני החופה פטורים מן התפילין (תוספתא ברכות (ליברמן) ב י; סוכה כה ב; רא"ש תפילין ל; טוש"ע או"ח לח ז).

בזמננו נתפשט המנהג שאף החתן וכל סייעתו מניחים תפילין (ברכי יוסף או"ח לח ה, בשם שו"ת הרמ"א קלב; משנה ברורה שם ס"ק כג).

בן נח

בן נח, אף על פי שאם רצה לעשות מצוה משאר מצות התורה אין מונעים בידו מלעשותה (ראה רמב"ם מלכים י י); בתפילין, יש מצדדים לומר שלא להניחו לקיים, מפני שמצוה זו צריכה קדושה וטהרה (רדב"ז מלכים שם).

תפילין של רבינו תם

הנחתם

בסדר הנחת פרשיות של תפילין בתוך הבתים, שנחלקו הגאונים והראשונים כיצד יניחם, כתבו הראשונים והאחרונים שהעיקר הוא כרש"י, וכן נהגו העולם (ראה ערך תפילין).

ומכל מקום כתבו הראשונים שמכיון שתפילין של אלו פסולים לאלו, ותפילין של אלו פסולים לאלו, ואמרו חכמים שיש מקום בראש להניח שתי תפילין, וכן בזרוע (ראה עירובין צה ב), לכן ירא שמים יצא ידי שניהם ויעשה שני זוגות תפילין, של רש"י ושל רבינו תם, ויניח שניהם (ספר התרומה תפילין רו; סמ"ג עשין כב; מרדכי הלכות תפילין רמז תתקסט; רא"ש תפילין ה; ארחות חיים תפילין כו, בשם הר"י מקורביל; טוש"ע או"ח לד ב).

ויכוין בשעת הנחתם שבאותם שעשויים כתיקונם אני יוצא ידי חובתי, והאחרים אינם אלא כרצועה בלבד (רא"ש וטוש"ע שם), כדי שלא יהיה בו חשש של איסור בל תוסיף (ראה רא"ש שם; ט"ז שם סק"ב; מגן אברהם שם סק"ג. וראה ערך בל תוסיף).

ומניח שניהם ביחד על היד ומברך, ומהדקם בבת אחת, וכן בשל ראש (מגן אברהם לד סק"ד, לדעה זו).

המניחים שתי הזוגות ביחד, יניח של רש"י למטה לצד הפנים, ושל רבינו תם למעלה, ובין של יד ובין של ראש יניח של רש"י במקום שהוא עיקר המקום של תפילין, ועל המקום הנוסף יניח של רבינו תם; כי יש להסתפק אם כך הלכה שמקום יש בראש להניח שני תפילין (ט"ז או"ח לד סק"ב). והרצועות של רבינו תם יהיו תחת הרצועות של רש"י, ויהיו מכוסות שלא יתגלו רק של רש"י (באר היטב שם סק"ג; משנה ברורה שם סק"ה).

תפילין של רבינו תם יהיו קטנים יותר משל רש"י (באר היטב ומשנה ברורה שם).

בזה אחר זה

מי שאינו יודע לכוין המקום ולהניח שתי הזוגות בבת אחת, יניח שתי הזוגות זו אחר זו; שמתחילה יניח כדברי האחד של יד ושל ראש ויברך עליהם, ויסלקם מיד, ואחר כך יניח האחרים על סמך ברכה ראשונה קודם היסח הדעת של ברכה ראשונה (ספר התרומה תפילין רו; סמ"ג עשין כב; מרדכי תפילין רמז תתקסט. ויש גורסים כך בשו"ע או"ח לד ב, ראה ט"ז סק"ג).

ויש אומרים שאם אינו יודע לכוין המקום לשני תפילין, יניח של רש"י ויברך עליהם, ויהיו עליו בשעת קריאת שמע ותפילה, ואחר התפילה יניח של רבנו תם בלא ברכה, ויקרא בהם שמע והיה אם שמוע (בית יוסף או"ח לד ג, בשם תשובה אשכנזית, והיא תשובת מהרי"ל קלז; שו"ע או"ח לד ב. וראה פרי מגדים משבצות זהב סק"ב שכן נוהגים). אבל אין צריך לקרות בהם פרשת ציצית, כי כבר תיקן החשש של מעיד עדות שקר בעצמו בשתי פרשיות הראשונות (פרי מגדים שם).

מוחזק בחסידות

יש שכתבו שלא יעשה כן, להניח גם תפילין של רבינו תם, אלא מי שמוחזק ומפורסם בחסידות (בית יוסף או"ח לד ג, בשם תשובה אשכנזית; שו"ע שם), שהואיל ולא נהגו כן רבים נראה כיוהרא (בית יוסף שם), ואפילו אם ירצה להניחם רק אחר התפילה (באר היטב שם סק"ו).

ומכל מקום כתבו אחרונים שבמקומותיהם רוב תופסי התורה ומקצת בעלי בתים מניחים של רבינו תם, ולא נראה כיוהרא (ברכי יוסף שם א; שערי תשובה שם סק"ב; סידור הרב שכן המנהג; ערוך השלחן לד ה).

הנחתם בכיס

לא יניח שתי הזוגות בכיס אחד, כיון שאחד מהם הוא חול, ואסור להניחו בכיס של תפילין (ראה ערכים: הזמנה; תשמישי קדושה); אלא יעשה שני כיסים, וסימן לכל כיס, שלא יתן של זה בזה (רא"ש תפילין ה; טוש"ע או"ח לד ד).

אם עשה מתחילה כיס אחד על מנת להניח בו שניהם - מותר (מגן אברהם שם סק"ו).

בתיק הטלית מותר להניח שניהם, אפילו כשהם בלא תיקים, שהרי תיק הטלית מיוחד גם לדבר חול, דהיינו הטלית (משנה ברורה לד ס"ק יט).

הפסק בדיבור

תפילין של רבינו תם, אף על פי שאין מברכים עליהם, מכל מקום אין להפסיק בדיבור בין של יד לשל ראש (ראה לעיל: ברכתה).

אבל

אבל בימי אבלו אין לו להניח תפילין של רבינו תם כל שבעה (חידושי רבי עקיבא איגר או"ח לח ה, בשם כתבי האר"י).

ויש חולקים וסוברים שתפילין של רש"י ושל רבינו תם שוים בזה (ברכי יוסף שם ד).

חליצתן

סדר החליצה

החולץ את התפילין, חולץ של ראש תחילה, ואחר כך של יד (מכילתא בא מסכתא דפסחא פרשה יז; מנחות לו א; רמב"ם תפילין ד ה; טוש"ע או"ח כח ב), שנאמר: וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ (דברים ו ח), כל זמן שבין עיניך יהיו שתים (גמרא ומכילתא שם; שו"ע שם), ש'וְהָיוּ' משמע שתים, שכל זמן שאותן של ראש מונחים יהיו של יד אף הן מונחים (רש"י מנחות שם ד"ה והיו).

ולפני שחולץ יסיר קודם הכריכות של הרצועה מהאצבע (מגן אברהם כח סק"ב).

מעומד

תפילין של ראש צריך לחלוץ מעומד (בית יוסף או"ח כח ב, בשם ספר מערכת אלהות; שו"ע או"ח שם), וכן הכריכות מן האצבע (מגן אברהם שם סק"ג).

תפילין של יד כהנחתן כך חליצתן, ולכן הנוהגים להניחן מיושב (ראה לעיל: ההנחה) - יחלצו מיושב; ולמנהגנו שמניחים מעומד (ראה לעיל, שם) - חולצים מעומד (מגן אברהם שם).

בשמאל

יש שהיו נוהגים לחלוץ תפילין של ראש ביד שמאל, להראות שקשה עליו חליצתן, שמצוותן כל היום, אלא מפני שאין לנו גוף נקי חולצן אחר התפלה (מגן אברהם כח סק"ג, בשם של"ה).

הנחתם בכלי

כשחולץ תפיליו להצניען בתיק שלהם, לא יתן של יד מלמטה ושל ראש למעלה, מפני שבשעה שהוא רוצה ללבשן יפגע בשל ראש תחילה ויצטרך להניחה, לפי שאין מעבירין על המצות, והרי אין לובשים של ראש קודם לשל יד; לפיכך צריך ליתן של ראש תחילה, כדי שיפגע בשל יד תחילה, וילבש על הסדר (תוס' יומא לג ב ד"ה עבורי, מנחות לו א ד"ה וקשרתם, בשם רב האי גאון; ר"ח יומא שם, בשם גאון; רמב"ם תפילין ד ח; טוש"ע או"ח כח ב).

באופן עשיית הכיסים נחלקו האחרונים:

• יש מהאחרונים שכתבו לעשות תיק התפילין צר, כדי שיהיו התפילין מונחים זו על גבי זו, ויתן של ראש למטה, ושל יד למעלה (ב"ח או"ח כח; ט"ז או"ח כה סק"י).

• יש שכתבו שיותר טוב ליתן התפילין זו אצל זו, שכיון ששל ראש קדושתה חמורה יותר אסור ליתן של יד עליה, אלא שיתנו את של יד קצת לצד מעלה, וכן נוהגים העולם (מגן אברהם כח סק"ד).

• ויש שנהגו לעשות שני כיסים, זה אצל זה, ולסמן איזו של יד ואיזו של ראש (ב"ח וט"ז שם, אלא שכתבו שלא נכון הוא שמא יבוא לידו הכיס של ראש קודם; שו"ע הרב כח ח), והשל יד תהא מונחת קצת לצד מעלה (שו"ע הרב שם, לצאת מחשש הב"ח והט"ז).

קיפול התפילין

כשמקפל התפילין לא יכרוך הרצועות על הבתים, אלא בצדדי הבתים על התיתורא; ויש נוהגים לכרכם ככנפים, על שם כנפי יונה (מגן אברהם כח סק"ד).

ולא יאחז הרצועות בידו ויגלול התפילין לתוכן, אלא יאחז התפילין בידו ויגלול הרצועה עליהן (מגן אברהם שם), שמוטב שתתגלגל הרצועה משיתגלגלו התפילין (שו"ע הרב כח ז).

כשנוטל התפילין מהתיק, לא ינערן מן התיק, אלא יטלן בידו מתוכו (מגן אברהם שם).

נישוק התפילין

כתבו ראשונים שמנהג חכמים לנשק התפילין בשעת חליצתן (ארחות חיים יא, בשם גאון; בית יוסף ושו"ע או"ח כח ג).

בפני גדול

אין חולצים תפילין בפני המלך (סנהדרין קא ב); וכן אין חולצים תפילין בפני רבו (רמב"ם תפילין תלמוד תורה ה ו; טוש"ע או"ח לח יא, ושם יו"ד רמב טז).

זמנה

אלה שאינם מניחים תפילין בכל היום, אלא בשעת התפילה בלבד, נוהגים לחלוץ התפילין אחר קדושת ובא לציון (בית יוסף ושו"ע או"ח כה יג). ויש שכתבו זמנים אחרים:

• יש אומרים שנכון להסירן בשעה שאומר יהי רצון מלפניך שנשמור חוקיך, בתוך נוסח ובא לציון, לחוש לבני ארץ ישראל שהיו מברכים לשמור חוקיו, וכיון שאין בזה משום ברכה יש לעשות רמז לכך; ודחו שכיון שאין הלכה כבני ארץ ישראל אין לעשות רמז לזה (בית יוסף שם).

• ויש שכתבו על צד הקבלה שלא לחלוץ התפילין עד שיאמר בהן שלש קדושות וארבעה קדישים, והיינו לאחר קדיש יתום, וכן נוהגים המדקדקים (רמ"א או"ח כה יג. וראה מגן אברהם ס"ק כח שצריך לומר ארבע קדושות ושלשה קדישים).

• ויש שאין חולצים עד לאחר ועל כן נקוה לך (מגן אברהם שם, בשם כוונות האר"י).

בקריאת התורה

ביום שיש בו קריאת התורה, נוהגים שלא לחלצן עד שיחזירו ספר תורה להיכל (שו"ע או"ח כה יג), וסמכו דבר זה לכתוב: וַיַּעֲבֹר מַלְכָּם לִפְנֵיהֶם וַה' בְּרֹאשָׁם (מיכה ב יג. בית יוסף שם; ט"ז שם ס"ק כט).

וזהו במקום שמכניסים הספר תורה לאחר ובא לציון גואל, אבל הנוהגים להכניס מיד לאחר קריאת התורה (ראה ערך הוצאה והכנסה), אין לחלצן אלא כמו בשאר ימים (רמ"א שם).

בראש חודש

בראש חודש נהגו לחלצן קודם תפילת מוסף, לפי שבאותה תפילה אומרים כתר, ואין נכון שיהיה עליו באותה שעה כתר של תפילין (בית יוסף ושו"ע או"ח כה יג, ושם תכג ד). ואף שטעם זה הוא דוקא במקום שאומרים בקדושת מוסף כתר (ראה ערך קדושה), מכל מקום המנהג לסלקן קודם מוסף (רמ"א שם).

הנוהגים להחזיר הספר תורה להיכל אחר אשרי ובא לציון, חולצים אחר החזרת הספר תורה; והנוהגים להחזיר הספר תורה תיכף אחר הקריאה, חולצים אחר הקדיש שקודם מוסף (ראה מגן אברהם כה ס"ק ל; שערי תשובה שם ס"ק טז; משנה ברורה כה ס"ק נט).

בחול המועד

הנוהגים להניח תפילין בחול המועד (ראה לעיל: זמנה), אף הם חולצים קודם מוסף (רמ"א או"ח כה יג).

ויש נוהגים בחול המועד לחלוץ קודם, הלל ושליח הצבור אחר הלל, משום טורח הצבור שלא ימתינו לו; מלבד בחול המועד של סוכות, שאף הש"ץ יש לו פנאי, שממתינים לאתרוג, לכן יחלוץ אף הוא קודם הלל (מגן אברהם כה ס"ק לא).

בפורים

בפורים אין לחלוץ התפילין עד אחר קריאת המגילה, שנאמר: לַיְּהוּדִים הָיְתָה וגו' וִיקָר (אסתר ח טז), ודרשו: אלו תפילין (מגילה טז ב), לכן צריך שיהיו התפילין בראשו בשעת קריאה (מגן אברהם תרצג סק"ב, ומחצית השקל שם).

וכתבו הראשונים שחולצן אחר התפילה, פן יהיה שיכור (ערוגת הבושם ב עמ' 84).

בברית מילה

יום שיש בו ברית מילה אין לחלוץ עד אחר המילה, שהמילה היא אות, וגם התפילין הן אות, וראוי להיות אות תפילין בשעה שמקיים אות מילה (מגן אברהם כה ס"ק כח, ומחצית השקל שם).

בסוף היום

הנוהגים להניח תפילין כל היום, יש שהיו נוהגים לחלוץ התפילין אחר 'כימי השמים על הארץ' שבקריאת שמע של ערבית (תשובות הגאונים שערי תשובה קנג, בשם מנהג שתי ישיבות; העיטור תפילין דף ס טור ג).

בראש חודש, אף הנוהג להניח כל היום, יחלוץ קודם מוסף, ויחזור ויניח אחר מוסף.

בחול המועד לא יניח שוב כלל, אפילו בתפילת מנחה (שו"ת הרמ"ע קח, והביאו בבאר היטב או"ח כה ס"ק כב).

הערות שוליים