מיקרופדיה תלמודית:הנץ החמה

הגדרה^[1] - התחלת זריחת השמש בבוקר

מהותו וזמנו

שמו

הנץ החמה הוא מלשון הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים (שיר השירים ז יג. ערוך ערך נץ); או מלשון וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ (במדבר יז כג), שתרגומו ואנץ נץ (תשובת רב שר שלום בתשובות הגאונים גינצבורג עמ' 92, ובארחות חיים קריאת שמע ה).

מהותו

הנץ החמה הוא יציאת השמש על הארץ, כמו שכתוב: הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל הָאָרֶץ (בראשית יט כג), שהכונה להנץ החמה (ראה פסחים צג ב. וראה ערוך ערך נץ, ורש"י ברכות ט ב ד"ה עם שמש), דהיינו זריחתה (ראה רש"י יומא לז ב ד"ה שהגיע, ותוס' שם ד"ה אמר) כשעברה את כל עובי הרקיע (ראה רש"י פסחים שם ד"ה מעלות) ותתוודע לבריות (ראה ירושלמי ברכות א א, ובפירוש הפני משה והחרדים).

זמנו

זמן זה הוא תחילת היראות פני השמש כשמאדים העולם, והחמה מלבלבת לצאת, כמו עשבים ואילנות שמבקשים להוציא עלים (תשובת רב שר שלום בתשובות הגאונים גינצבורג עמ' 92, ובארחות חיים קריאת שמע ה), ונקרא דמדומי חמה, כשהחמה אדומה שחרית מיד אחר הנצה (ערוגות הבושם ב עמ' 14; רש"י שבת קיח ב ד"ה דמדומי), והוא בזמן שהחמה מטפטפת על ראשי ההרים, דהיינו כשהחמה מתחלת לזרוח בראשי ההרים (ירושלמי ברכות א ב; תלמידי רבנו יונה ברכות ט ב; משנה ברורה נח סק"ז, ובאור הלכה נח א ד"ה כמו).

ופירשו האחרונים שאף אם לא נראתה השמש לעיני העומדים על הארץ אלא על ראשי ההרים בלבד נקרא שהנצה החמה (ספר אור היום מד). וכתבו האחרונים שזוהי הנקודה הראשונה מהחמה שמתחלת להתנוצץ על העולם (באור הלכה שם), מיד כשיתחיל גוף השמש לעלות (כסף משנה קריאת שמע א א; בית יוסף אורח חיים נח בשם מהר"י אבוהב)^[2].

תוך הנץ

בגמרא אמרו שעדים שהכחישו זה את זה, זה אומר קודם הנץ החמה היה המעשה, וזה אומר תוך הנץ החמה - עדותם בטלה, כדין הכחשה בדרישות (ראה ערך דרישה וחקירה); ואף על פי שאין ביניהם אלא שעה אחת, ודרך בני אדם לטעות בשעה אחת, מכל מקום בין קודם הנץ לתוך הנץ הדבר ניכר לכל (פסחים יב ב; רמב"ם עדות ב ה).

ולא אמרו זמנים אלו אלא לענין עדות, שמי שרואה בזמן זה אינו רואה בזמן זה, אבל לעיקר דינו של הנץ פשוט שבתוך הנץ דינו כלאחר הנץ (שיטה מקובצת שם).

ביחס לעמוד השחר

שיעור הזמן שמעמוד השחר עד הנץ החמה שוה לאותו שיעור שמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים (ראה פסחים צג ב, צד א. וראה שנות אליהו ברכות א א, ובאור הגר"א או"ח רסא ס"ק יב). ונחלקו כמה הוא שיעור זמן זה:

ר' יהודה אומר שהוא כדי שיהלך אדם ארבעה מילין; ועולא ורבא אומרים שהוא כדי שיהלך חמשה מילין (פסחים צד א-ב)^[3].

מחלוקת זו היא בזמן של עמוד השחר כמה הוא לפני הנץ החמה, אבל בזמן הנץ החמה לא נחלקו (ראה ערך עמוד השחר)^[4].

עיר שבהר

האחרונים נחלקו מה הדין בעיר היושבת על הר גבוה, שמחמת גובהו רואים ממנו את הזריחה בזמן מוקדם יותר מאותם האנשים הנמצאים למרגלות ההר:

* יש שכתבו שמספק יש לחשב את זמן הנץ לפי הנראה בתחתית ההר, ורואים כאילו ההר אינו במקומו (הרב איסר זלמן מלצר, הגהות לספר בין השמשות אות ז עמ' קנז).

* ודעת רוב הפוסקים היא שלא מנכים את גובה ההר, ומחשבים את זמן הנץ כפי שרואים את השמש בראש ההר (ביאור הלכה נח א ד"ה כמו; בן איש חי וארא ג, שו"ת רב פעלים ב ג; כף החיים נח סק"י; ספר נברשת דף ח; רבי יחיאל מיכל טיקוצינסקי בספר בין השמשות פרקים ה,ז), וכן נוהגים היום ברוב המקומות (פסקי תשובות נח ז)^[5].

הנץ הנראה

במקום שישנם הרים המסתירים את קרני השמש וגורמים לאחר את הזמן שהשמש נראית באותו המקום, נחלקו פוסקים כיצד מחשבים את זמן הנץ:

* יש סוברים שמנכים את כל ההרים גם אם הם רחוקים מאוד, וזמן הנץ הוא משעה שתראה החמה אילו לא היו שם הרים (רבי יחיאל מיכל טיקוצינסקי בספר בין השמשות פרקים ה,ז)^[6].

* ודעת הרבה פוסקים היא שהנץ החמה הוא בזמן שמגיעה השמש לאותו המקום, ולא מנכים את ההרים^[7], וכך נוהגים היום בהרבה מקומות (ביאור הלכה נח א ד"ה כמו; בן איש חי וארא ג, שו"ת רב פעלים ב ג; כף החיים נח סק"י; פסקי תשובות נח ז)^[8].

ויש שכתבו שגם לדעה זו, הרים הרחוקים פחות ממהלך יום אחד מנכים אותם ורואים כאילו אינם, ואם לולא אותם הרים היתה השמש מגיעה לאותו המקום נקרא שכבר הנצה החמה; אבל הרים הרחוקים יותר ממהלך יום לא מנכים אותם^[9], וזמן הנץ הוא רק משתעבור השמש את אותם ההרים (ספר נברשת א עמ' נח-ס, ובהקדמה דף ח, בשם מהרי"ל דיסקין; פסקי תשובות נח הע' 69; זמנים כהלכתם ב ה)^[10].

חשיבותו בהלכה

הדינים התלויים בהנץ החמה, מהם שהוא מפני חשיבות אותו זמן כשהוא לעצמו, ומהם שהוא מפני שמהנץ החמה מתחיל עיקרו של יום.

תפילת שחרית

חשיבות אותו זמן עצמו היא בנוגע לתפילת שחרית וקריאת שמע.

בתפילת שחרית אמרו שמצוה להתפלל עם הנץ החמה, שנאמר: יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ (תהלים עב ה. ברכות כט ב, ורש"י ד"ה ייראוך; תוס' יומא לז ב ד"ה אמר; רא"ש ברכות א י), שתפילת שחרית מצותה שיתחיל עם הנץ החמה (רמב"ם תפלה ג א; טוש"ע או"ח פט א). וכן אמרו: ותיקים היו גומרים את קריאת שמע עם הנץ החמה, כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום, שנאמר: יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ (ברכות ט ב).

ופירשו הראשונים שעיקר חביבות התפלה היא בשעת הנץ, ועת רצון היא (תוס' יומא לז ב ד"ה אמר, בשם רבינו תם; ספר הישר ח); ויש שכתבו להסביר מפני שבאותו זמן היו רוב האומות נכשלות אחר עבודת השמש, ולכן קבעו תפילה באותו זמן (מאירי ברכות ט ב).

תפילה ביחיד

יש שכתבו שתפילה בנץ החמה ביחיד עדיפה על תפילה בציבור שלא בזמן הנץ (מעשה איש ג עמ' קנז, בשם החזון איש; אשי ישראל יח הערה ח, בשם הגר"ח קנייבסקי).

אולם דעת רוב הפוסקים שתפילה בציבור עדיפה על תפילה ביחיד בנץ, ורק מי שמתפלל תמיד בהנץ החמה וארע פעם אחת שלא היה לו מנין, יתפלל בנץ החמה גם ביחיד (האלף לך שלמה מז; ביאור הלכה נח א ד"ה ומצוה; שו"ת פרי יצחק א ב; שו"ת מנחת יצחק ט י; קובץ תשובות להגרי"ש אלישיב א טו)^[11].

קריאת שמע

הראשונים נחלקו מהו תחילת זמן קריאת שמע:

• יש אומרים שעיקר זמן קריאת שמע הוא קודם הנץ, אלא שותיקים היו מאחרים עד קודם הנץ מעט, כדי שיסמכו אותה לתפלה, שהיא עם הנץ (רי"ף ברכות ט ב; רא"ש שם א י; תוס' שם ט ב ד"ה לק"ש; אור זרוע א יג), ולשאר העם שלא יכלו לכוין אותה שעה קבעו זמן קריאת שמע אחר הנץ, כשניצוצות היו יוצאים מנברשת שבהיכל (תוס' ורא"ש שם). ולדעה זו חשיבות הנץ היא לתפילה ולא לקריאת שמע.

• יש אומרים שעיקר זמנה הוא אחר הנץ, אלא שותיקים היו מקדימים לקרותה קודם הנץ שלא כדין משום חביבות התפילה בזמנה עם הנץ (תוס' יומא לז ב ד"ה אמר, בשם רבינו תם; ספר הישר ח, ואור זרוע א יג, בשמו); או שאף שאר העם היו קוראים כותיקים קודם הנץ, והניצוצות היו זהרורי חמה שהיו מגיעים שם קודם הנצתה מכח זהרורי האדמימות שהיו ניכרים בה (מאירי ברכות ט ב).

• יש מפרשים אף הם שהכתוב יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ בתפילה אמור, אלא ש'עם שמש' אינו בזריחת השמש אלא לאחר שנתפשט השמש בעולם, דהיינו אחר הנץ, וזמן קריאת שמע הוא קודם הנץ, והיו הותיקים מדקדקים לקרוא קריאת שמע בזמנה קודם הנץ כדי שיגיעו לגאל ישראל בהתחלת הנץ, שמשם ואילך הוא זמן תפילה (תלמידי רבינו יונה ברכות ט ב. וראה ערך קריאת שמע).

• ויש מפרשים שהכתוב יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ מדבר בקריאת שמע, ופירושו אימתי מתייראים ממך כשמוראך מקבלים עליהם, דהיינו מלכות שמים שמקבלים עליהם בקריאת שמע עם שמש, כשהשמש יוצא, דהיינו הנץ החמה (רש"י ברכות ט ב ד"ה דכתיב)^[12]. שאף על פי שזמן קריאת שמע עיקרה קודם לכן, מכל מקום מאחרים לקבל עליהם מלכות שמים עם שמש, כדי שיתפללו סמוך מיד לקריאת שמע, שתפילה מצוה מן המובחר להתפלל עם הנץ החמה (צל"ח ופני יהושע שם, בפירוש דברי רש"י). ולפירוש זה מצות תפילה עם הנץ החמה הוא מפני שתחילתו של יום הוא, וככל דבר שמצותו ביום שלכתחילה מצוה לעשותו עם הנץ, ולא קודם, שלא יבואו לטעות (פני יהושע שם).

• ויש שאינם מפרשים את הכתוב בנוגע לתפילה, וסוברים שיִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ הכונה קבלת מלכות שמים של קריאת שמע, וזמנה עם הנץ החמה; וותיקים שהיו גומרים אותה עם הנץ אין הכוונה שהתחילו קודם הנץ וגמרו עם הנץ, אלא גומרים פירושו קוראים, והתחלת קריאתה עם הנץ, ולדעה זו חשיבות הנץ היא לקריאת שמע ולא לתפילה (דעת הר"ח, הובא בתוס' יומא לז ב ד"ה אמר, וברא"ש ברכות א י, ואור זרוע א יג)^[13].

דינים הנוהגים ביום

זמן הנץ החמה בתורת התחלת היום נאמר בנוגע לכל הדינים הנוהגים ביום:

אין קוראים את המגילה, ולא מלים, ולא טובלים טבילת זב וטמא מת ביום השביעי, או טבילת אזוב (ראה ערך הזאה), וכן טבילת שומרת יום כנגד יום, ולא מזים עד שתנץ החמה, וכולם שעשו משעלה עמוד השחר - כשר (מגילה כ א, ורש"י ד"ה ולא; רמב"ם מילה א ח, פרה אדומה יא א, איסורי ביאה ו ט,יא; טוש"ע או"ח תרפז א, יורה דעה רסב א); והוא הדין בתקיעת שופר ובנטילת לולב (טוש"ע או"ח תקפח א, תרצב א), ובכל הדברים שמצותם ביום (רמב"ן במלחמות ברכות ח ב; טורי אבן מגילה שם ד"ה עד שתנץ).

ומה שקבעו לכתחילה הזמן בהנץ החמה, הוא כדי שיצא מספק לילה, שאף על פי שמעלות השחר יום הוא, לדינים שמצותם ביום (ראה ערכים יום; עמוד השחר), אבל לפי שאין הכל בקיאים בו שלפני הנץ החמה עדיין נראים כוכבים (קרית ספר קריאת שמע א יז), לכן צריך להמתין עד הנץ החמה שהוא דבר הברור לכל, וזמן עמוד השחר אינו ידוע לכל (רש"י מגילה כ א ד"ה וכולן; רמב"ן במלחמות ברכות ח ב).

ויש שכתבו הטעם שעיקר היום נחשב משנראו נצוצי השמש, אף על פי שגם קודם לכן חשוב יום (תלמידי רבינו יונה ברכות ח ב).

בתמיד

בתמיד של שחר, שמצותו לכתחילה משהאיר המזרח, שהוא קודם הנץ החמה (ראה ערכים: האיר המזרח; תמיד), כתבו הראשונים שהרי זה לפי שלא אמרו שהמצוה לכתחילה היא בנץ החמה אלא בדברים שאם הקדים לא פסל, שהם כשרים גם מעמוד השחר, והמתאחר בהם אינו מפסיד כלום, שאין הקדמתם מצוה, שזמנם כל היום; אבל תמיד שהקדמתו מצוה, שכתוב בו בוקר, קבעו זמנו בהאיר המזרח (רמב"ן במלחמות ברכות ח ב)^[14].

פועלים

הפועלים מדין תורה אינם יוצאים מביתם למלאכתם אלא בזריחת השמש, שנאמר: תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ וגו' יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ (תהלים קד כב - כג. בבא מציעא פג ב; טור ורמ"א חושן משפט שלא א), דהיינו בהנץ החמה ולא מעמוד השחר (רש"י בבא מציעא שם ד"ה משל; תוס' שם ד"ה פועל. וראה ערך פועל).

הערות שוליים