מיקרופדיה תלמודית:הספד

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־15:32, 31 בדצמבר 2015 מאת Micropedia bot (שיחה | תרומות) (הכנסת ערכי מיקרופדיה תלמודית לוויקישיבה. לפרטים נוספים.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - דברי קינה וצער על המת והזכרת שבחיו

מצותו וגדרו

מי שמת לו מת חייב לבכותו ולספדו, שכן מצינו באברהם אבינו: וַתָּמָת שָׂרָה וגו' וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ (בראשית כג ב. הלכות גדולות ברכות ג; שאילתות שאילתא יד), וזו מצות עשה של דבריהם לספוד המת, והיא גמילות חסד שבגופו, ואף שמצוה מדבריהם היא, מכל מקום הרי זו בכלל מה שכתוב בתורה וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (ויקרא יט יח. רמב"ם אבל יד א. וראה ערך אהבת ישראל וערך גמילות חסדים).

ומצוה גדולה להספיד על המת כראוי (טוש"ע יורה דעה שמד א), וכן מצינו בכתובים שהספידו את המת, כמו שנאמר: וַיִּסְפְּדוּ וַיִּבְכּוּ וגו' עַל שָׁאוּל וְעַל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ וְעַל עַם ה' וְעַל בֵּית יִשְׂרָאֵל (שמואל ב א יב), וְסָפְדוּ לוֹ כָל יִשְׂרָאֵל (מלכים א יג. וראה סנהדרין מו ב, ורש"י ד"ה וספדו), ואף ששנינו: מקום שנהגו להספיד - מספיד (תוספתא כתובות ד, ומסכת שמחות יד להספד על אשתו שמתה), הרי שהדבר תלוי במנהג המקום, פירשו ראשונים שמה שתלוי במנהג הוא אם להספיד בשכר או בחינם (רמב"ן בתורת האדם ענין ההספד).

מטרת ההספד

בגדרו של ההספד נסתפקו בגמרא אם הוא בשביל כבוד המת, או בשביל כבוד החיים (סנהדרין מו ב, ושם מז א), ונפשט שכבוד המת הוא (שם מז א; רמב"ם אבל יב א; טור יו"ד שמד, וט"ז שם סק"ד, וש"ך סק"ח), לפיכך אם ציוה שלא יספדוהו - שומעים לו, ואין סופדים אותו (גמרא שם מו ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם י), שהרי מחל על כבודו (שאילתות יד[2]); ואם לא ציוה, כופים את היורשים ליתן שכר הספד - כפי הראוי להם וכפי המנהג (מאירי סנהדרין שם) - ומוציאים מהם בעל כרחם, משום כבוד המת (גמרא שם, ורש"י ד"ה אי; רמב"ם שם; טוש"ע שם ט), וכתבו ראשונים שאין מוציאים מהיורשים אלא מממון שהניח המת, ולא מממונם (יד רמ"ה שם. וראה ערך קבורה).

כשלא נספד

מכיון שההספד הוא משום כבוד המת, סימן יפה הוא למת שלא נספד, שנפרעו ממנו בעולם הזה לאחר מיתה, ויש לו כפרה בבזיונו (סנהדרין מז א, ורש"י ד"ה סימן וד"ה ש"מ).

יש מפרשים שלא נספד בכבוד, שאם לא נספד כלל הרי זה עונש האמור ברשעים גמורים (שאילתות יד); ויש מפרשים שלא נספד כלל, שבזיון זה באדם בינוני עונש הוא לו וכפרה היא לו, וברשעים עונש זה אינו די למרק עונותיהם (חידושי הר"ן שם מו ב).

אם מותר להלין את המת לכבודו, כדי להספידו, ראה ערך הלנת המת.

צורת ומיני ההספד

מצות ההספד להרים קולו (טוש"ע יו"ד שמד א) בלשון נהי ועגמת הנפש שיבכו השומעים (רש"י ברכות ו ב ד"ה דלויי), ויאמר עליו דברים המשברים את הלב, כדי להרבות בבכיה ולהזכיר שבחו של מת (טוש"ע שם).

ומצאנו כמה מיני הספד:

  • יש הספד שהוא באברי הגוף, כמו שאמרו: איזהו הספד על לב - שמטפח כנגד הלב (רש"י) - שנאמר: עַל שָׁדַיִם סֹפְדִים (ישעיה לב יב); טיפוח ביד - שסופק ידיו זו לזו (רש"י); קילוס ברגל (תוספתא סוף מועד קטן; עולא בגמרא שם כז ב) - שמכה בקרקע (רש"י שם).
  • יש הספד בחלילים (ראה משנה שבת קנא א), שקולם מעורר בכי (ברטנורא שבת כג ד), ובכלי שיר מיוחדים (ראה כלים טו ו, ושם טז ז, ופירוש המשניות לרמב"ם שם ושם).
  • ויש הספד בנשים מקוננות (ראה משנה כתובות מו ב, ומועד קטן שם, ורמב"ם אבל יב א), וכן כתוב: וְקִרְאוּ לַמְקוֹנְנוֹת וּתְבוֹאֶינָה וְאֶל הַחֲכָמוֹת (ירמיה ט טז), והתקינו חכמים שיהיו עושים כן לכל זקני ישראל ולגדוליהם (פרקי דרבי אליעזר, והובא בתורת האדם שם).

יש מהראשונים שמנה תשעה מיני הספד (רבנו בחיי ויחי: מספד נהי צעקה וכו').

מידות טובות

מזכירים מידות טובות שבו (טוש"ע יו"ד שמד א) וכדלהלן:

  • בן תורה מספידים אותו בשבח תורתו, בן אבות ולא בן תורה בשבח אבותיו, בן אבות ובן תורה בשבח עצמו ואבותיו (הלכות גדולות הלכות הספד).
  • חכם וחסיד מזכירים לו חכמתו וחסידותו (טוש"ע שם).
  • תינוק שיודע לישא וליתן - מספידים אותו במעשה עצמו, ואם אין לו מעשים - במעשי אבותיו, ואם אין להם מעשים - במעשי קרוביו (מסכת שמחות ג; טוש"ע שם ו. וראה להלן: הנספדים; קטנים).
  • הכלה מספידים אותה בין במעשה אביה ובין במעשה בעלה, שעולה עמו ואינה יורדת (טוש"ע שם ז. וראה ערך בעל על עולה עמו ואינה יורדת).

אם לא היו לאדם מידות טובות, לא יזכיר כלל (טוש"ע שם א), אם איננו בר כבוד, מספידים אותו בחליו, שמת ביסורים, שאינו ראוי להספד אחר (תורת האדם לרמב"ן ענין ההספד).

האם מוסיפים בשבחיו

אין מוסיפים בתחילה, אבל מוסיפים על העיקר (מסכת שמחות ג), היינו שאין מספידים בכבוד מי שאינו ראוי לכך, אבל אם היה ראוי לכבוד מועט - מאריכים בכבודו, ומוסיפים במקצת שבחיו (תורת האדם לרמב"ן ענין ההספד); בירושלים לא אמרו אלא מה שיש בו, וביהודה היו אומרים דברים שיש בו ושאין בו (מסכת שמחות שם, ובתורת האדם שם).

מוסיפים קצת במידות טובות שבו על כל מידה ומידה (רא"ש מועד קטן ג סג; טוש"ע יו"ד שמד א), ומוסיפים קצת בבני עשירים ובני חכמים על שבח מעשיהם (תורת האדם שם; טוש"ע שם ה), ובלבד שלא יפליג, שאסור להפליג בשבחו יותר מדאי (תורת האדם שם; רא"ש שם; טוש"ע שם א).

ונפרעים מן הספדנים ומן העונים אחריהם (ברכות סב א), שאומרים על חוטא שהוא צדיק (ערוך ערך ספד), וכל המזכיר על מי שלא היה בו כלל, או שמוסיף להפליג יותר מדאי על מה שהיה בו גורם רעה לעצמו ולמת (טוש"ע שם).

האם מותר להניח ספר תורה על המיטה

כשמת חזקיהו מלך יהודה הניחו ספר תורה על מיטתו, ואמרו קיים זה מה שכתוב בזה (רבי נחמיה בברייתא בבא קמא יז א), ונחלקו בגמרא שני לשונות אם היום מוציאים ספר תורה לפניו, אבל אין מניחים על מיטתו, או שמניחים גם על מיטתו, אלא שאין אומרים קיים זה מה שכתוב בזה (גמרא שם), וכתבו ראשונים שלאדם חסיד וגדול בתורה ויחיד בדורו, התירו לעשות לו הספד וספר תורה מונח לפניו וסדין פרוס עליו (רב האי גאון ברי"צ גיאת אבל עמ' סח ,ובתורת האדם לרמב"ן ענין ההספד, ובטור יו"ד שמד), ויותר טוב שלא לעשות כן (רב האי שם, על פי מועד קטן כה א), ואין מניחים ספר תורה על מיטתו של חכם (שו"ע יו"ד שנג ב); ויש נוהגים להוציא בהספד ספר תורה בלא עטרה, אבל לא להניח הספר על מיטתו (מאירי מועד קטן שם, וראה שם כמה מנהגים).

הנספדים

חכם

חכם שמת, הכל סופדים עליו (תוספתא מועד קטן ב. וראה ערך קריעה), וראשונים פירשו מה שאמרו שעיקר ההספד הוא הרמת קול (ראה לעיל: מצותו וגדרו; צורת ומיני ההספד), שהוא נשיאת קול בהספד על חכמים וכשרים (תורת האדם לרמב"ן ריש ענין ההספד), וכל המתעצל בהספדו של חכם - ויש גורסים של אדם כשר (טור יו"ד שמד, וראה רמב"ם אבל יב ב, ובלחם משנה שם) - ראוי לקברו בחייו, ואינו מאריך ימים, מידה כנגד מידה (שבת קה ב).

נשים

מספידים את הנשים בכל מקום (רמב"ם אבל יב ה; טוש"ע יו"ד שמד ב) כראוי להן (טוש"ע שם), ונספדות בין האנשים והחכמים (תורת האדם לרמב"ן ענין ההספד; טור ורמ"א בשו"ע שם).

ומחיובי הבעל, שאם מתה אשתו יעשה לה מספד וקינים כדרך כל המדינה, ואפילו עני שבישראל לא יפחתו לו משני חלילים ומקוננת (משנה כתובות מו ב, וגמרא שם מה א; רמב"ם אישות יד כג; טוש"ע אהע"ז פט א. וראה ערך בעל); במקום שאין מספידים בחינם אלא בשכר, אם לא רצה הבעל, בא אביה ושוכר ומוציא ממנו בעל כרחו (תורת האדם שם בפירוש מסכת שמחות יד; טוש"ע שמד ג).

קטנים

אין מספידים את הקטנים (רמב"ם אבל יב ט), ונחלקו תנאים כמה יהיה גדול שמצוה להספידו (ראה רש"י מועד קטן כד ב ד"ה מה הן):

  • יש אומרים עניים בני שלש, ועשירים בני ארבע (רבי יהודה משום רבי אלעזר בן עזריה במסכת שמחות ג).
  • יש אומרים עניים בני של,ש ועשירים בני חמש (רבי מאיר בשם רבי ישמעאל בברייתא מועד קטן כד ב).
  • יש אומרים עניים בני חמש, ועשירים בני שש (רבי יהודה משמו שם).
  • ויש אומרים עניים בני שש, ועשירים בני שבע (רבי עקיבא במסכת שמחות שם).

הלכה עניים בני חמש, ועשירים בני שש (מועד קטן שם; רמב"ם שם; טוש"ע יו"ד שמד ד), אחד זכרים ואחד נקבות (רמב"ם שם),

בטעם שבני עניים מקדימים להספיד עליהם כתבו ראשונים לפי שהעני מצטער על בניו יותר מן העשיר, לפי שאין לו שמחה אחרת (רש"י מועד קטן שם; ש"ך שם סק"ב), שהעשירים יש בידיהם מתנות טובות ודעתן מיושבת בהם, אבל עניים אין דעתם מיושבת בהם, ואם אי אתה נד להם ומרויח כאב לבם בהספד באים לכדי צער גדול (תורת האדם לרמב"ן ענין ההספד); ויש מפרשים לפי שהעניים מגדלים בניהם ברעב וחביבים להם יותר (חידושי הר"ן למועד קטן שם).

בני זקנים כבני עניים (גמרא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

הרוגי מלכות

הרוגי מלכות אין מספידים עליהם (סנהדרין יא א), והיינו הרוגי מלכות של אומות העולם (תורת האדם לרמב"ן ענין ההספד; טור יו"ד שמה), אף שאין מונעים מהם שום דבר אחר של אבלות (שם ושם); ויש סוברים שאין זה משורת הדין, אלא מפני יראת המלך, ובמקום שהמלך לא יקפיד אם יספדוהו, סופדים אותו (בית יוסף שם, ע"פ רש"י סנהדרין שם, וכתב שכן מעשים בכל יום).

מאבד עצמו לדעת

המאבד עצמו לדעת, בין שאר הדברים שאין מתעסקים עמו, אף זה שאין מספידים אותו (מסכת שמחות ריש פרק ב; רמב"ם אבל א יא; טוש"ע יו"ד שמה א), ושאול המלך שנענשו על שלא הספידו אותו (ראה יבמות עח ב) אף שהרג את עצמו, הרי זה מפני שאנוס היה, ואיבודו היה מותר לו (תורת האדם לרמב"ן ענין ההספד; רא"ש מועד קטן ג צד; טור שם. וראה ערך מאבד עצמו לדעת מה נקרא איבוד לדעת).

מנודה

המנודה שמת בנידוי, דינו כמאבד עצמו לדעת, ואין מספידים אותו (תורת האדם לרמב"ן ענין ההספד; טוש"ע יו"ד שמה ד. וראה ערך מנודה חילוק בין מנודה מחמת עבירה או מחמת ממון).

גוי

הגוי אין מתעסקים עמו (מסכת שמחות פרק א) להספד (טוש"ע יו"ד שמד ח), אבל קוראים עליו הוי ארי הוי גבור (שמחות שם), אלא שאמרו מספידים מתי גוים מפני דרכי שלום (תוספתא גיטין ג; טוש"ע יו"ד קנא יב. וראה ערך דרכי שלום).

בליקוט עצמות

המלקט עצמות אין אומרים עליהם קינים ונהי (ירושלמי מועד קטן א ה; רמב"ם אבל יב ו; טוש"ע יו"ד תג ג), ואפילו על עצמות אביו ואמו (רמב"ם שם ח, וראה כסף משנה), אבל אומרים עליהם דברי קילוסים (ירושלמי שם; טוש"ע שם).

יש מפרשים שהקילוסים הם דברי שבח להקב"ה שהוא ממית ומחיה (רמב"ם שם; פירוש ב ברא"ש מועד קטן א י, ובטור שם) ודברי כבושים (רמב"ם שם); ויש מפרשים שמקלסים למת ומספרים בשבחיו לפי מה שהוא (פירוש א ברא"ש וטור שם. והרמ"א בשו"ע שם כתב שני הפירושים יחד).

המפנה ארונו של מת ממקום למקום, אם שדרתו קיימת - מספידים אותו, אף שהעבירוהו לאחר שנים עשר חודש (ראה להלן: זמנו ומקומו; מנין ימי ההספד); ואם אין שדרתו קיימת - אין מספידים אותו (רמב"ם שם ז[3]).

אם יש הבדל בין ארון של עץ או של אבן, ראה ערך לקוט עצמות.

זמנו ומקומו

עד שימות

אין מספידים את הגוסס עד שימות (מסכת שמחות א; רמב"ם אבל ד ה; טוש"ע יו"ד שלט א. וראה ערך גוסס הטעם).

מנין ימי ההספד

שבעה ימים להספד (מועד קטן כז ב; רמב"ם אבל יג יא; טוש"ע שצד א), ואין מספידים יותר משבעה (רמב"ם שם י), שנאמר: אַל תִּבְכּוּ לְמֵת וְאַל תָּנֻדוּ לוֹ (ירמיה כב י) יותר מכשיעור (מועד קטן שם, וראה רמב"ם שם יא).

במה דברים אמורים בשאר העם, אבל תלמידי חכמים הכל לפי חכמתם (רמב"ם שם[4]; טוש"ע שם ב), וכן החשובים והגדולים (תורת האדם ענין ההספד), ואין מספידים עליהם יותר משנים עשר חודש (רמב"ם שם י; טוש"ע שם), וכן חכם שבאה שמועתו אחר י"ב חודש, אין מספידים אותו (רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואפילו ביום השמועה (תורת האדם שם).

יש נוהגים לספוד המת בתשלום השנה (תורת האדם שם; בית יוסף או"ח תקטז ושו"ע שם ח).

מנהגים שונים בצורת ההספד

מנהגים שונים מצויים בצורת ההספד:

  • בגליל היו הספדנים לפני המיטה, וביהודה לאחר המטה (שבת קנג א, ורש"י ד"ה לאחר).
  • יש שהיו עושים שורה סביב המיטה להספד (רש"י סנהדרין סח א ד"ה פתח).
  • יש שהיו מעמידים המיטה ברחוב להספיד (ראה משנה מועד קטן כז א, ורש"י ד"ה אין מניחין), אלא שאין מניחים מיטת האשה ברחוב (משנה שם; רמב"ם אבל יב ה; טוש"ע יו"ד שנה א) מפני הכבוד (משנה שם; טוש"ע שם), שזה גנאי לאשה (רמב"ם שם).
  • יש שהיו סופדים בבית הקברות (ראה רש"י מגילה כט א ד"ה כגון).
  • ויש שהיה להם מקום מיוחד "בית הספד" (ברייתא בבבא בתרא ק ב, וראה משנה כתובות כח א, ורש"י ד"ה מעמד); יש מפרשים שזהו שנקרא שדה בוכין (ראה אהלות יח ד), והוא מקום רחוק מבית הקברות וקרוב למדינה (פירוש המשניות לרמב"ם שם. וראה ערך בית הפרס, ושם גם פירושים אחרים).

בבתי כנסיות ומדרשות

אין מספידים בבתי כנסיות ובתי מדרשות אלא הספד של רבים (ברייתא במגילה כח ב; רמב"ם תפלה יא ז; טוש"ע או"ח קנא א), היינו של תלמיד חכם שמת שצריכים להתאסף ולהספידו, ובית הכנסת ראוי לכך לפי שהוא בית גדול (רש"י מגילה שם ד"ה הספד), או כגון שיהיה שם הספד לגדולי וחכמי אותה העיר, שכל העם מתקבצים ובאים בגללם (רמב"ם שם; טוש"ע או"ח שם, וראה מגן אברהם שם סק"ג ומחצית השקל).

הראוי להספד בבית המדרש

חכם אלוף וגאון מכניסים אותו לבית המדרש, ומניחים המיטה במקום שהיה דורש, וסופדים אותו תלמידים וקהל ישראל, וכשמוציאים המיטה סופדים אותו עד בית הקברות (תורת האדם לרמב"ן ענין ההספד; טור יו"ד שמד, בשם רב האי גאון; שו"ע שם כ), אבל מי שאינו חכם וראוי לכך אין להכניסו בבית הכנסת או בית המדרש (מאירי בחבור התשובה עמ' 622; חכמת אדם כלל קנה יח).

העם

שני הספדים בעיר אחת

אין עושים שני הספדים בעיר אחת, אלא אם כן יש שם כדאי לזה וכדאי לזה (מסכת שמחות יא), היינו שיש שם רוב עם להיחלק לשניים, ויהיה בכל הספד עם כדי צורכו (תורת האדם לרמב"ן ענין ההספד; טוש"ע יו"ד שמד יד), וכן אין עושים שני קילוסים - שבחים שאומרים בשעת הספד - אלא אם כן יש כדי קילוס לזה וכדי קילוס לזה (תורת האדם שם, וטוש"ע שם טו לגירסתם במסכת שמחות שם. וראה דרישה שם); רבן שמעון בן גמליאל (ולפנינו בשמחות רבן שמעון בן אלעזר) אומר אף על פי כן אסור משום איבה (שמחות שם לפירוש הרמב"ן בתורת האדם שם), הלכה כתנא קמא (תורת האדם שם; שו"ע שם טו).

הפסק לקריאת שמע ותפילה

העם העוסקים בהספד והגיע זמן קריאת שמע, כל זמן שהמת מוטל לפניהם נשמטים אחד אחד וקוראים (ברייתא בברכות יט א; רמב"ם קריאת שמע ד ה; טוש"ע או"ח עב ג, ויו"ד שמד יב), וחוזרים להספד (רמב"ם שם).

בתפילה, נחלקו ראשונים: יש סוברים שלא אמרו אלא בקריאת שמע שהיא מן התורה, אבל תפילה שהיא מדרבנן (ראה ערך תפלה) אין צריך ללכת ולהתפלל (תלמידי רבינו יונה שם, בשם אית דאמרי; רמב"ן בתורת האדם ענין ההספד); ויש סוברים שאף מתפללים (תלמידי רבינו יונה שם על פי התוספתא; שו"ע או"ח ויו"ד שם).

במה דברים אמורים שמפסיקים, ביום השני אבל ביום הראשון פטורים מקריאת שמע (ירושלמי ברכות ג ב), אלא שהעם נשמטים אחד אחד וקוראים, שלא יפסיקו את ההספד, והחזנים הסופדים פטורים (טור או"ח ויו"ד שם, על פי הירושלמי, וראה מראה הפנים בירושלמי שם ד"ה הסופד, וט"ז או"ח שם סק"ב).

יש מהראשונים שכתבו שקודם הקבורה אם ההספד בפני המת נשמטים וקורים ולא מתפללים, ובזמן שאין ההספד בפני המת קורים ומתפללים, ולאחר קבורה בתוך השורה אין מפסיקים לא לקריאת שמע ולא לתפילה, אבל את ההספד מפסיקים בין לקריאת שמע ובין לתפילה (רמב"ן בתורת האדם ענין ההספד[5]; טור שם בשמו; שו"ע יו"ד שם יג).

בתי מדרשות בטלים

אותה שאמרו חכם שמת בית מדרשו בטל, אב בית דין שמת כל בתי מדרשות בטלים, נשיא שמת בתי מדרשות כולם בטלים (ברייתא במועד קטן כב ב) - פירשו ראשונים שהוא משום הספד, שחכם שמת לפי שסופדים אותו כל שבעה אין מתעסקים בתורה כלל בבית מדרשו שלא יתעצלו בהספדו, אבל שאר מדרשות עוסקים בתורה אפילו בשעת ההספד, שאין מבטלים תלמוד תורה להספד; ואב בית דין שמת מבטלים תלמוד תורה כל שבעה, כדי שיהיו כולם פנויים ומתעסקים בהספדו; ונשיא שמת כל בתי מדרשות שבכל מקום מספידים אותו ובטלים (נמוקי יוסף מועד קטן שם, בשם הראב"ד; רמב"ן בתורת האדם ענין שבתות וימים טובים; טוש"ע יו"ד שמד יח).

ימים אסורים בהספד

שבתות וימים טובים אסורים בהספד (ברייתא בראש השנה יט א, ותענית יז ב[6]), וכן חולו של מועד (תענית שם; רמב"ם יום טוב ו כב, ושם אבל יא ג; טוש"ע או"ח תקמז א), ויום טוב שני של גלויות (רמב"ם אבל שם ה), וראש חודש (תענית שם ויח א; רמב"ם יום טוב שם, ואבל שם ג; טור או"ח תכ), וחנוכה (רמב"ם שם; טוש"ע או"ח תרע א), ופורים שני הימים, י"ד וט"ו באדר (מגילה ה ב; רמב"ם מגילה ב יג; טוש"ע שם תרצו ג[7]).

שבת

יש מקומות שפשטה בהם ההוראה להתיר ההספד בכל שבת על ידי הזכרת שבחי המת, ואף שעל ידי זה הם בוכים ומבכים את השומעים והם מצטערים התירו להם אם הנספד הוא תלמיד חכם מפני כבוד התורה, ועוד שהצער שמצטערים הוא לא על המת אלא על עונותינו שגרמו לסילוקו של הנפטר (ספר צפיחית בדבש, שלוניקי תר"ח כז[8]).

חודש ניסן

אף שמן הדין מותר להספיד לפני הרגל, ואפילו ערב יום טוב (ראה להלן: כשמת בתוך שלושים יום שלפני הרגל), מכל מקום מראש חודש ניסן עד אסרו-חג (ראה ערכו) כתבו ראשונים שאין מספידים (רוקח רמה; טור או"ח תכט); ויש אוסרים בכל החודש (שו"ע שם ב; דרכי משה שם: והמנהג הפשוט).

בערב פסח יש מהאחרונים מצדדים לומר שמפני שחיטת קרבן הפסח נחשב ערב פסח ליום טוב, ואסור בהספד מן הדין, על כל פנים אחר חצות היום, שהוא זמן שחיטת הפסח (משנה למלך כלי המקדש ו ט. וראה פרי מגדים או"ח תקמז משבצות סק"ד); ויש מצדדים לומר שבכל ערב שבת וערב יום טוב אחר חצות אין להספיד (ראה פרי מגדים שם, ובאור הלכה על המשנה ברורה שם ג).

אסרו חג של שבועות

באסרו-חג של שבועות, היינו היום שלאחר החג, אסור להספיד, ומעשה ומת אלכסא - שם אדם - בלוד ונכנסו כל ישראל לספדו, ולא הניחם רבי טרפון, מפני שהיה יום טבוח של עצרת (חגיגה יח א), שביום שאחר חג שבועות טובחים את אותם הקרבנות של החג שאינם דוחים יום טוב (ראה ערך אסרו חג, ושם על מחלוקת תנאים אם יש יום טבוח מצד הדין, ועל אסרו חג של פסח וסוכות).

יום שאין אומרים בו תחנון

יש מחמירים שלא להספיד בכל יום שאין אומרים בו תחנון (ראה גשר החיים לרי"מ טוקצינסקי א עמ' פה. וראה ט"ז או"ח תכ סק"א).

תלמיד חכם

תלמיד חכם שמת סופדים אותו במועד (מועד קטן כז ב; רמב"ם יום טוב ו כב, ושם אבל יא ה; שו"ע יו"ד תא א. ועי' להלן: לענות לקונן ולטפח בימים מיוחדים, בעניית נשים), וכל שכן בחנוכה ופורים (מועד קטן שם; רמב"ם שם ושם) וראשי חדשים (רמב"ם שם ושם), אבל לא ביום טוב שני של גלויות (רמב"ם אבל שם), כיון שהוא במקום יום טוב של תורה (כסף משנה שם. וראה ערך יום טוב שני[9]). ודוקא בפניו, אבל שלא בפניו - אסור (גמרא שם; רמב"ם שם ושם), יש מפרשים בפניו קודם שנקבר, אבל אחר הקבורה אסור (רמב"ם שם ושם; נמוקי יוסף שם בשם יש מפרשים); ויש מפרשים בפניו היינו כל יום מיתה וקבורה (נמוקי יוסף שם בפירוש א; מאירי שם).

יום השמועה (ראה ערך שמועה קרובה ושמועה רחוקה) כבפניו הוא, וסופדים אותו (גמרא שם; רמב"ם אבל שם; טוש"ע יו"ד תא ה בעניית נשים) אף שהיא שמועה רחוקה (רמב"ם שם; טוש"ע שם); ויש סוברים דוקא שמועה מעיר סמוכה, שהמקומות קרובים (נמוקי יוסף שם, בשם יש מפרשים; מאירי שם).

תשעה-באב (ראה ערכו), אף שנקרא מועד (ראה ערך תשעה באב) מותר להספיד בו על חכם שמת, ואפילו אחר חצות, שהרי כל אותו יום קבוע לבכי ולהספד, ולענין זה אין משגיחים במה שנקרא מועד (ט"ז או"ח תקנט סק"ו. ומשמע שעל סתם מת אין מספידים, וראה גשר החיים א פו).

להניח המיטה ברחוב העיר בחול המועד

אין מניחים את המיטה ברחוב העיר בחול המועד, שלא להרגיל את ההספד - שמתוך שיעשו כפי שעושים בימות החול יבואו להספידו - (משנה מועד קטן כז א; רמב"ם יום טוב ו כג, ושם אבל יא ג; טוש"ע או"ח תקמז א, ויו"ד תא א), לפיכך אין מוליכים את המת לבית הקברות עד שיהיה כל הקבר מתוקן ומזומן (שו"ע שם ושם).

בצדוק- הדין (ראה ערכו) נחלקו ראשונים: יש סוברים שאף מתוך צידוק הדין ירגיל את ההספד, ולכן אסור לאמרו (רא"ש מועד קטן ג פז, בשם רבנו משולם; טור יו"ד תא, בשמו); ויש סוברים שאין צידוק הדין הספד אלא הודאה וקבלת דין שמים, ומותר לאמרו (טור שם, בשם תלמידי רש"י[10]).

לענות לקונן ולטפח בימים מיוחדים

נשים בחול המועד - במת שאינו תלמיד חכם - מענות בפני המת (משנה מועד קטן כח ב; רמב"ם יום טוב ו כד, ושם אבל יא ד; טוש"ע או"ח תקמז ב, ויו"ד תא ה), אבל לא מטפחות - כף אל כף (טוש"ע שם) - ולא מקוננות (משנה ורמב"ם וטוש"ע שם).

איזהו עינוי - שכולן עונות כאחת; קינה - שאחת מדברת וכולן עונות אחריה (שם ושם), כענין שנאמר וְלַמֵּדְנָה בְנוֹתֵיכֶם נֶהִי וְאִשָּׁה רְעוּתָהּ קִינָה (ירמיה ט יט, משנה שם), רבי ישמעאל אומר הסמוכות למיטה מטפחות (משנה שם), ואין הלכה כמותו (רמב"ם וטוש"ע שם).

בראשי חדשים וחנוכה ופורים מענות ומטפחות, אבל לא מקוננות (משנה ורמב"ם וטוש"ע שם, ואו"ח תכ א). לאחר שנקבר - לא מענות ולא מטפחות (שם ושם).

לתלמיד חכם שמת, בין בחול המועד ובין בראש חודש וחנוכה ופורים, מענות ומקוננות כדרכן בחול, ודוקא בפניו ולא שלא בפניו (טוש"ע שם, וראה לעיל: תלמיד חכם).

שלושים יום קודם הרגל

לא יעורר אדם על מתו ולא יספידנו קודם הרגל שלשים יום (משנה מועד קטן ח א), ונחלקו ראשונים בפירושו:

  • יש מפרשים ששני דינים הם, והדין הראשון של "לא יעורר" אינו שייך לשלשים יום לפני הרגל, אלא שאם מת לו מת במועד, והוא מקצת המתים שרשאי לספוד עליהם (ראה לעיל), לא יעורר אחרים שהם מרי נפש שיבכו עמו את מתיהם הישנים, שלא להרבות בבכי ומספד במועד; והדין השני הוא שלא יחזר אחר ספדן לספוד לו מת סמוך לחג (נמוקי יוסף שם; רבנו ירוחם נתיב כח ג, בשם הראב"ד; מאירי שם).
  • יש מפרשים שאף הדין של "לא יעורר" מוסב על שלשים יום לפני החג, היינו שכשמת לו מת חודש או חדשים קודם המועד לא ישכור ספדן לחזור על קרוביו ולומר שיבכו עמו (רש"י שם ד"ה לא; חידושי הר"ן שם), ולא יספידנו היינו כשמת לו מת תוך שלשים יום לפני הרגל (רש"י שם, וראה שו"ת בית אפרים יו"ד עז בבאור שיטת רש"י).
  • ויש מפרשים שהערור וההספד דבר אחד הוא, ואין כאן דינים שונים (ראה רמב"ם יום טוב ו כד, ושם אבל יא ו; שיטה למועד קטן שם, וראה שם בהערה 6), והכוונה לא יעורר על מתו שמת זמן מרובה קודם הרגל לספדו קודם הרגל שלשים יום (שיטה שם).

הטעם שקבעו שלושים יום

בטעם שקבעו זמן שלשים יום נחלקו אמוראים:

  • רב אמר שאם היו לו מעות מזומנות לעלייה לרגל ויתנם לספדנים - שהיו אבלים מוציאים על זה הוצאות רבות (שיטה למועד קטן שם) - ימנע מלעלות לרגל.
  • שמואל אמר לפי שאין המת משתכח מן הלב שלשים יום (מעוד קטן ח א), ואם מספידו פחות משלשים יום לפני הרגל יבוא להספידו ברגל, שעדיין לא שכחו (רש"י שם ב ד"ה לפי), או שיבוא הרגל והוא נעצב ולבו דואג וכואב מזכרון הצער (רמב"ם יום טוב ו כד, ושם אבל יא ו). החילוק בין שני הטעמים הוא כשהספדן סופדו בחינם, שלרב מותר ולשמואל אסור (גמרא שם).

להלכה, יש פוסקים כרב (רי"ץ גיאת ב עמ' יב; תוספות מועד קטן שם ב ד"ה דקא; רמב"ן בתורת האדם ענין ההפסד); ויש פוסקים כשמואל (רמב"ם שם ושם; טור או"ח תקמז, בשם הרא"ש[11]).

מהפוסקים כרב יש סוברים שבזמן הזה מותר לגמרי, שהרי אין לנו עלייה לרגל (רי"ץ גיאת שם); ויש סוברים שאף בזמן הזה אסור, אם משום שדבר-שבמנין-צריך- מנין-אחר-להתירו (ראה ערכו), או שאדם קומץ מעות לצורך הוצאות החג, וכשיוציאם על הספדן יבוא לבטל משמחת הרגל (רמב"ן בתורת האדם ענין ההספד).

כשמת בתוך שלושים יום שלפני המועד

איסור זה של הספד קודם הרגל לא אמרו אלא במת ישן, היינו שמת קודם שלשים יום לפני המועד, אבל במת חדש, שמת בתוך שלשים יום שלפני המועד - מותר (רא"ש מועד קטן א יג; רמב"ם אבל יא ו; טוש"ע או"ח תקמז), ויש שהסבירו שהמרירות כבר היא בלבו על מיתת המת, ואין בה תוספת מפני ההספד (רא"ש שם בשם הראב"ד), ולפי זה אין הדברים אמורים אלא לשמואל שהטעם הוא משום הצער שיהיה לו במועד (ראה שם ברא"ש שלכן פסק כשמואל מפני שהירושלמי כמותו. וראה ביאור נוסף בתורת האדם לרמב"ן ענין ההספד).

בשמועה תוך שלושים יום

מי שבאה לו שמועה בתוך שלשים יום קודם לרגל, אפילו שהיא שמועה רחוקה - מותר לספדו, שהרי זה כמת חדש, שאף כאן המרירות כבר יש לו, ואין בהספד משום תוספת צער (בית יוסף או"ח תקמז, ושו"ע שם ד).

יום הזכרון (יארצייט) תוך שלושים יום לרגל

מה שנוהגים בתשלום השנה לספוד המת ולהזכיר נשמתו אינו בכלל זה, ומותר לעשותו בתוך שלשים יום קודם לרגל (בית יוסף או"ח תקמז, ושו"ע שם ה), שאינו אלא בשביל להפסיק אבלותו (בית יוסף שם).

הערות שוליים

  1. ט', טור' תרו-תריט.
  2. וראה פתחי תשובה שם סק"א, ושדי חמד אבלות אות צ אם אף בגדולי הדור כן. וראה גשר החיים לרי"מ טוקצינסקי א עמ' פד כמה עובדות מגדולי ירושלים שהספידו לגדולים שציוו שלא להספידם אלא שקיצרו באמרים.
  3. בטוש"ע שמה ח הושמט הספד, כבמועד קטן שם.
  4. וראה רדב"ז שם שהביא ראיה ממסכת מגילה ו א שהיו מספידים בארץ ישראל על החכמים שהביאו לקבורה מחוץ לארץ.
  5. וראה מעדני יום טוב על הרא"ש ברכות ג כו שהרמב"ן מפרש יום שני בירושלמי לאו דוקא והכוונה לאחר הקבורה.
  6. וכתוב שם סתם אסורים, ורצונו לומר בין בתענית ובין בהספד, ראה תענית שם דלא למספד כו', ומועד גופיה יום טוב הוא כו', ושם יח א עשאוהו כיום טוב עצמו אפילו בהספד כו'.
  7. על פורים באדר ראשון בי"ד וט"ו בו ראה ערך פורים קטן, ושם מחלוקת ראשונים.
  8. וכתב בשם מהרי"ט שגדולי ישראל רבנן תקיפי נהגו כן משנים קדמוניות. אף בימינו יש מעדות המזרח שנוהגים להספיד על תלמיד חכם בשבת, אלא שמקצרים בדברים.
  9. וראה ספר רוח חיים לרבי חיים פלאגי תקמז שבאיזמיר נהגו להספיד לחכם אף ביום טוב, ובחול המועד כתב שנהגו שם להספיד על כל מת, וצריך עיון.
  10. וראה טור שם גם טעמים אחרים למחלוקת של צידוק הדין בחול המועד וכו'. וראה מחלוקת המחבר ורמ"א בשו"ע או"ח תכ ב, ויו"ד תא ו, וראה ערך צדוק הדין.
  11. וראה שער הציון שם סק"ב שרוב הראשונים פסקו כשמואל.