מיקרופדיה תלמודית:הערמה

הגדרה^[1] - תחבולה להפקיע איסורים מדברים מסויימים או ממעשים מסויימים^[2].

גדרה

הערמה מובנה תחבולה, בין באופן המותר, ובין באופן שאינו מותר (תפארת ישראל תרומה ה א)^[3].

סוגי ההערמות

• יש הערמה הבאה להפקיע איסורים התלויים בבעלותו של האדם על הדבר, על ידי שיערים לשלול את בעלותו על ידי מכירה, או מתנה לאחר, או על ידי הפקר.

• יש שהערמה זו היא על ידי עשיית שינוי בתנאים הנצרכים לחלותו של האיסור.

• ויש שההערמה היא באיסורים התלויים במעשה האדם לתכלית מסויימת, והוא עושה באופן שאין תכליתם האסורה ניכרת, או שאומר שמתכוין לתכלית המותרת, כגון במלאכות שבת ויו"ט וחול המועד.

הערמות אלו יש מהן המותרות, ויש שהן אסורות, ויש דברים שמצד עצמם הם מותרים, ואסרום חכמים מפני שנראים כמו הערמה לעשות איסור.

אינן דומות זו לזו

וכתבו ראשונים שהערמות באיסורים דרבנן לא כולן שוות: יש הערמה שמותרת לכל אדם, ויש שאינה מותרת אלא לתלמיד חכם, ויש שאסורה לכל העולם והחמירו בה חכמים יותר מן המזיד, ויש שנחלקו בה חכמים (רא"ש שבת ב ה).

ואין אומרים בהערמות זו דומה לזו (רשב"א ביצה יא ב ד"ה רב אדא), ואין כל המקומות והזמנים שוים לחכמים בזה (שו"ת חתם סופר אורח חיים סב).

בתלמיד חכם

יש מן הראשונים סוברים שכשם שמצינו בהערמות ידועות שלא התירו אלא לתלמיד חכם, כך לא התירו בכל הערמות שום איסור בעולם אלא לתלמיד חכם שאינו פורץ גדר (ראבי"ה יום טוב תשלד, בשם אית מרבוותא; מרדכי ביצה א תרנו. וראה בית יוסף שהרבה פוסקים חולקים עליו); ויש חולקים וסוברים שאף ההערמות שנאסרו בסתם, מותרות הן לתלמיד חכם, לפי שאין חוששים בו להערמה (ראבי"ה שם תשנב).

בהפקעת הבעלות

לפדיון מעשר שני בלא חומש

מותר להערים על מעשר שני לפדותו בלי תוספת חומש [שהפודה מעשר שני שלו מוסיף חומש, ושל אחרים אינו מוסיף חומש]. כיצד, אומר אדם לבנו ולבתו הגדולים הילך מעות אלו ופדה לך מעשר שני זה (מעשר שני ד ד; רמב"ם מעשר שני ד ח, וראה ערך פדיון מעשר שני).

להתיר מודר הנאה

המודר הנאה מחברו, ואין לו מה יאכל, מותר המדיר ליתן מתנה לאחר, והמודר מותר ליהנות ממנה, ובלבד שלא יתנה תנאי שאינו נותן לו אלא כדי שיבוא המודר ויהנה ממנה, שהוכיח סופו על תחילתו שאינה אלא הערמה (נדרים מג א, ושם מח א ור"ן; רמב"ם נדרים ז יד,טו; טוש"ע יו"ד רכא ט).

בהערמה זו לא התירו אלא כשאין למודר מה שיאכל (תוספות נדרים שם ד"ה ונותן, ופירוש הרא"ש שם; ש"ך רכא ס"ק נב), שכל הערמות אסורות בנדרים, בין ברבים בין ביחיד, ולא התירו אלא בשעת הדחק, שאין לו מה יאכל (תוספות שם).

להיפטר מקדושת בכור

בכור בהמה טהורה, שאינו קדוש בקדושת בכורה אלא ביציאתו מן הרחם (ראה ערך בכור בהמה טהורה), כתבו ראשונים שבזמן הזה מותר לשתף בו גוי, כדי לפטרו מן הבכורה (תוספות בכורות ג ב ד"ה דקא; טוש"ע יו"ד שכ ו), ואף מצוה לשתף את הגוי, כדי שלא יתחייב כלל בבכורה, ולא יבוא לידי תקלה (טוש"ע שם. וראה ערך בכור בהמה טהורה על אופן השיתוף וההקנאה).

בחמץ בפסח

ישראל וגוי שהיו באים בספינה וחמץ ביד ישראל, הרי זה מוכרו לנכרי ונותנו במתנה, וחוזר ולוקחו ממנו אחר הפסח, ובלבד שיתננו לו במתנה גמורה (תוספתא פסחים ב יב, וירושלמי פסחים ב ב; רמב"ם חמץ ומצה ד ו; טוש"ע או"ח תמח ג), ואף על פי שהישראל מכירו לגוי ויודע שלא יגע בו כלל, אלא ישמרנו לו עד לאחר הפסח ויחזור ויתננו לו - מותר (תרומת הדשן קכ; בית יוסף תמח ושו"ע שם. וראה ערך מכירת חמץ)^[4].

הערמת מכירה זו היא היתר גמור מן התורה, שהרי מוכר במכירה גמורה באחד מהקניינים שהגוי קונה, ואף ששניהם יודעים שרוצים בהחזרת החמץ לאחר הפסח, מכל מקום עכשיו מכור הוא, ויכול הלוקח למכרו ולהקדישו ולאבדו מבלי מוחה (שו"ת חתם סופר אור החיים קיג)^[5].

בעירוב תבשילין

מי שלא הניח ערוב-תבשילין (ראה ערכו), שאסור לו לבשל מיום טוב לשבת, מקנה קמחו לאחרים, והם אופים ומבשלים לו (ביצה יז א; רמב"ם יום טוב ו ט; טוש"ע אורח חיים תקכז ב), ואין זו הערמה האסורה, לפי שבאמת הוא מקנה לו בקנין גמור, שהרי זה הקונה יוכל לאפות לו מקמח אחר, משל הקונה (שו"ת רשב"ש תסח).

להיפטר מטבילת כלים

כלי חדש הטעון טבילה (ראה ערך טבילת כלים) - לדעת הסוברים שאסור להטבילו בשבת ויו"ט, יתננו לגוי במתנה, ויחזור וישאלנו ממנו (מרדכי ביצה תרעז; שו"ע אורח חיים שכג ז, ויורה דעה קכ טז); ויש שכתבו שהערמה היא זו ואסורה, שניכרים הדברים שלא נתן לו אלא על מנת שיחזור וישאילנו לו, ולא במתנה גמורה, שודאי לא יעבור על לא-תחנם (ראה ערכו. שו"ת רשב"ש תסח, וראה שו"ת עמודי אש יג יז שדחה דברי הרשב"ש).

בשינוי בתנאי החיוב

הפקעה מקודשת בכור

בכור בהמה טהורה, מכיון שאינו קדוש בקדושת בכורה אלא ביציאתו מן הרחם, מותר להערים על הבכור ולהפקיעו מן הכהן על ידי שיקדישו לקרבן עולה קודם יציאתו (משנה תמורה כד ב; רמב"ם תמורה ד יב).

לאחר שחרב בית המקדש שאי אפשר להקריב את הבכור לקרבן כמצותו, מותר להטיל בו מום קודם יציאתו מן הרחם, כדי להפקיע ממנו קדושתו (תמורה שם; רמב"ם בכורות ב יד; טוש"ע יורה דעה שיג ז), אבל אסור לשתף בו את הגוי כדי לפטרו מן הבכורה, מפני שהמום מפקיעו רק מקדושתו, אבל אינו מפקיעו מן הכהן, כשותפות הגוי (בכורות ג ב, וראה ערך בכור בהמה טהורה).

בהפקעה מחיוב מעשרות

בהפקעה מחיוב מעשרות מצינו הערמות מותרות ואסורות:

• מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה, כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשרות (ברכות לא א; רמב"ם מעשר ג ו; טוש"ע יורה דעה שלא פד), שאין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית לאחר שנתמרח בכרי (ראה ערך טבל), וכשמכניס תבואתו לבית קודם מירוח לא הוקבעה למעשר מן התורה עד שימרח, וחכמים הם שאסרו אכילת קבע בדבר שלא נגמרה מלאכתו (ראה ערך גמר מלאכה כרך ו), אבל אכילת עראי לא אסרו, ומאכל בהמה עראי הוא (רש"י ברכות שם ד"ה במוץ, וראה תוספות פסחים ט א ד"ה כדי)^[6].

• הערמה אחרת אמרו במעשרות: דורות הראשונים היו מכניסים פירותיהם דרך שערי החצר והבית, כדי לחייבם במעשר, ודורות האחרונים מכניסים פירותיהם דרך גגות, דרך חצרות, דרך קרפיפות כדי לפטרם מן המעשר (ברכות לה ב ורש"י); וכתבו ראשונים שאסור להערים כן ולהכניסם דרך גגות וקרפיפות, כדי לפטרם מן המעשר, אלא שאם עשה כן לא נתחייבו במעשר (מאירי ברכות שם ד"ה כבר).

• הערמה האסורה אף בדיעבד במעשרות אמרו במירוח גוי, שמן התורה פוטר מן המעשרות, אבל חכמים חייבוהו גזרה משום בעלי כיסים (מנחות סז א), שיש להם קרקעות הרבה וחסים על רוב מעשרות, ויקנוהו לגוים וימרחום גוים ויפקיעו מן המעשר (רש"י מנחות שם ד"ה גזירה בפירוש ב), שמתוך שאינו רוצה להערים בפרהסיא בדרך של הכנסה במוץ לבית, או דרך גגות וקרפיפות (ראה לעיל) שגנאי הוא לו, שיאמרו פלוני מערים להפטר ממעשר, הוא עושה כן בצנעא על ידי מירוח גוי (מנחות סז ב ורש"י).

בהפקעה מחיוב חלה

בעיסה קודם גלגול - שהוא זמן חיובה לחלה (ראה ערך חלה וערך גמר מלאכה) - שאסור לאכול ממנה אכילת קבע (ראה חלה ג א, ורמב"ם בכורים ח ד, וטוש"ע יורה דעה שכז ד) הטעם הוא מפני שמערים לפטרה מן החלה (ירושלמי ג א, והובא בר"ש חלה שם). וכתבו ראשונים שהוצרכו לטעם שלא יערים, אף על פי שבכל תבואה קודם גמר מלאכה אסור לאכול אכילת קבע, לפי שקודם גלגול אין עליה שם עיסה, ואין ראוי לאסרה באכילת קבע אם לא הטעם של הערמה (פירוש הרא"ש חלה שם. וראה חזון איש שבת מ סק"ה, מב סק"מ שהאריך בפירוש הירושלמי).

בסירוס בהמה

סירוס בהמתו של ישראל על ידי נכרי, שאינו מותר אלא אם לקחה הגוי מעצמו וסירסה, ולא שהישראל יאמר להגוי שיעשה כן (ראה בבא מציעא צ ב, ורמב"ם איסורי ביאה טז יג, וראה ערך סרוס), אם הערים הישראל שיסרס הגוי את שורו, קנסוהו חכמים למכרו לאחר (בבא מציעא שם; רמב"ם שם; טוש"ע אהע"ז ה יד), שלא יהנה בעבירה זו, שהוא עשה שלא כהוגן כדי שיהא יפה לחרוש בו, ולפיכך קנסוהו (רש"י שם)^[7].

במלאכת שבת

בהוצאה

הוצאה ברשות הרבים, שאינה אסורה בשבת בדבר שהוא עליו בתורת מלבוש ותכשיט, יש שגזרו משום הערמה, ולכן אף על פי שיוצאה אשה בפלפל ובגרגיר מלח וכל דבר שתתן לתוך פיה - משום ריח הפה או לחולי שיניים (עי' שבת סה א) - מכל מקום לא תתנם לכתחילה בשבת (משנה שם סד ב; רמב"ם שבת יט יב; טוש"ע אורח חיים שג טו), וכתבו ראשונים שהאיסור הוא מפני שנראה כמערמת להוציא בשבת (תוספות שבת שם ד"ה ובלבד).

וכן אותה ששנינו יוצאה אשה במוך שבאזנה, ובמוך שבסנדלה, ובמוך שהתקינה לנידתה (משנה שם, ורמב"ם וטוש"ע שם) - אסורה ליתנם לכתחילה בשבת מטעם זה שנראה כמערמת (תוספות שם).

ומכל מקום בדבר שהוא ניכר והכל יודעים שהיא צריכה לכך, ואינו נראה כהערמה - מותר, ולכן התירו לכתחילה לאשה לכרוך אבן או אגוז ברצועה שהטלית לא תיפול מעליה (משנה שם סה א ורש"י), ואין חוששים למערמת, שניכר הדבר והכל יודעים שצריכה לכך (תוספות שם).

ומטעם זה יש סוברים שאפילו במוך שבאזנה ושבסנדלה מותר לכתחילה ליתנם בשבת, שאף כאן מוכח הדבר שצריכה לכך, ואינה נראית כמערמת להוציא, ומה שנותנת לתוך פיה בלבד הוא שאסרו (אליה רבה שג ס"ק כג; משנה ברורה שם ס"ק מט. וראה ערך מוציא).

בנפלה דליקה

נפלה דליקה בלילי שבת, שאסרו חכמים להציל מזון יותר משלש סעודות (ראה משנה שבת קיז ב, וראה ערך אדם בהול על ממונו כרך א) נחלקו תנאים אם מותר להערים ולהציל הרבה, ואחר כך יזמין אורחים שיהיה כדי שלש סעודות לכל אחד מהם; או שאסור להערים בכך, אלא תחילה מזמין אורחים, ואחר כך מציל כדי שלש סעודות לכל אחד (תוספתא שבת יג ז, ירושלמי שבת טז ג)^[8].

הציל פת נקיה, לא יחזור ויציל פת קיבר (שבת קיז ב; רמב"ם שם כג כה; טוש"ע שלד ג), לפי שאין ערמה כשרה לומר פת הדראה נוחה לי (רש"י שם; ט"ז סק"ג); הציל פת קיבר, מציל פת נקיה (ברייתא שם, ורמב"ם וטוש"ע שם), שהרי יכול להערים ולומר לפת נקיה אני צריך (מאירי שם ד"ה הציל), ואף לכתחילה יכול להציל תחילה פת קיבר, ואחר כך פת נקיה על ידי הערמה זו (משנה ברורה שם ס"ק יב).

בנשברה חבית בראש גגו

נשברה לו חבית יין בשבת בראש גגו, מביא כלי ומניח תחתיה, אבל לא יביא כלים רבים (וראה ערך מוציא בטעם האיסור); נזדמנו לו אורחים - מותר להביא כלי אחר ולקלוט קילוח היין מן האויר, ולהביא כלי אחר ולצרף אותו לראש הגג, אבל לא יקלוט ואחר כך יזמין אורחים, אלא יזמין אורחים ואחר כך יקלוט, ואין מערימים בכך - לזמן אורחים שאינם צריכים לאכול ויותירו (רש"י); משום ר' יוסי ב"ר יהודה אמרו - מערימים (ברייתא שבת קיז ב).

להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים שמותר להערים אף לכתחילה, ולזמן אורחים שאינם צריכים לאכול - ויותירו (רמב"ם כב טז, להבנת הדרישה, והמגן אברהם שלה סק"ב); ויש פוסקים שאסור להערים (טוש"ע שלה ג), אבל אם עבר ועשה, שקלט ואחר כך זימן אורחים - מותר (רמ"א שלה ג), ואפילו אורחים שאינם צריכים לאכול ולשתות (שו"ע הרב שלה ג).

במציל מן הדליקה

המציל מן הדליקה לובש כל מה שיכול ללבוש ועוטף כל מה שיכול לעטוף, אפילו עשרה חלוקים זה על זה ומוציא, דברי ר' מאיר; ר' יוסי אומר אינו מציל אלא שמונה עשר בגדים אותם שמנו חכמים שדרך ללבשם יחד בחול (משנה קכ א, ורש"י שם, ורש"י סה ב ד"ה תיבעי).

מחלוקתם היא בהערמה, שר' מאיר מתיר להערים בכך, ור' יוסי אוסר (שבת סה ב, ורש"י שם, ור"ח קכ ב). הלכה כר' מאיר (ר"ח שם; רמב"ם כג כה; טוש"ע שלד ח).

בסתימת נקב בחבית

חבית שניקבה, אף על פי שאסור לסתום הנקב בשבת, מפני שהוא כמתקן כלי (ראה ערך מתקן מנא), מכל מקום מותר ליתן בתוך הנקב דבר מאכל, כגון צלע של שום, על ידי שיערים ויאמר - לכל רואה (שו"ע הרב שיד כ) - שמתכוין להצניעו שם (שבת קלט ב ורש"י; רמב"ם שבת כג ג).

לשוט בספינה

אף על פי שאסור לשוט בספינה בשבת (ע"ע שבות), מותר להערים ולהיכנס לתוך המעבורת על ידי שיאמר שרוצה לישון בה, ובא הגוי בעל המעבורת, ומעבירה לעבר השני של הנהר (שבת כג ג).

שתי הערמות אלו לא התירו אלא לתלמיד חכם, לפי שאפילו אם יעשה בלא הערמה - שאמר שמתכוין לסתום הנקב (שו"ע הרב שיד כ), או שמתכוין שיעבירוהו את הנהר - אין איסור דברים אלה אלא מדרבנן (כגירסא שלנו בגמרא הערמה בדרבנן, וכן בשו"ע הרב שם), או מפני שהאיסור להערים אינו אלא מדרבנן (מאירי שבת קלט בד"ה מותר, לגירסתו בגמרא). לכן בתלמיד חכם לא החמירו עליו, שהוא לא יבוא לעשות בלא הערמה (שבת שם ורש"י), או שאין לחוש שיעשה כן שלא מחמת צורך גדול (מאירי שם), אבל למי שאינו תלמיד חכם - אסור (מאירי שם בשם גאוני הראשונים; טוש"ע שיד יא, וטור שלט).

ויש מן הראשונים סוברים שבסתימת נקב התירו הערמה האמורה לכל אדם, ובמעבורת בלבד הוא שלא הותרה אלא לתלמיד חכם, ובזמננו אין מצוי דין תלמיד חכם (רמב"ם שבת כג ג).

ולפי שיש מתירים סתימת נקב לכל אדם, סמכו הפוסקים על דבריהם להקל בזה בתלמיד חכם שבזמננו, אף שלשאר דברים אין דין תלמיד חכם נוהג היום (ראה ערך תלמיד חכם), אבל בדין מעבורת פסקו לאסור בימינו אף לתלמיד חכם (מגן אברהם שיד ס"ק טז).

יש מהאחרונים סוברים שכל היתר הערמות אלו לא אמרו אלא כשיש הפסד בדבר, היינו הפסד היין אם הוא יוצא דרך הנקב, והפסד הפירות כשהולך במעבורת הנהר לשמור את פירותיו שבעבר השני, אבל שלא במקום הפסד לא התירו אפילו לתלמיד חכם (ב"ח שיד).

בטבילת כלים

טבילת כלים בשבת, שאסורה משום מתקן כלי (ראה ביצה יח א, ושם עוד טעמים בדבר, וראה ערכים טבילה ושבות), לא אסרו אלא כלים גדולים, שניכר לכל שהוא מורידם לטבילה, אבל כלים קטנים מערים אליהם ומטבילם (ירושלמי תרומות ב א, וקרבן העדה), שממלא כלי טמא מן המקוה ומטבילו.

וכן נפל דליו בתוך הבור, או שנפלו כליו לתוך הבור, מערים עליהם ומטבילם (ברייתות בירושלמי שם)^[9].

וכן כלי תשמיש של גוים הצריך טבילה (ראה ערך טבילת כלים) מותר להטבילו בשבת על ידי הערמה, ששואב בו מים לשתות וממילא נטהר הכלי (הגהות מימוניות שבת כג ה; רמ"א אורח חיים שכג ז).

בטבילת בגדי נדה

נדה שאין לה בגדים טהורים להחליף וללבוש אחר טבילתה, מערמת וטובלת בבגדיה בשבת כשהיא לבושה, ועולה לה הטבילה אף לבגדיה, הואיל ואין הדבר ניכר שהיא מתקנת הבגדים, שלטבילת עצמה נכנסה, ואדם מותר לטבול מפני שנראה כמיקר (ביצה יח א ורש"י).

בהדחת בשר שלא נמלח

בשר ששהה שלשה ימים בלא מליחה, שאם לא ימלחוהו או לא ישרוהו במים ביום השלישי יהיה אסור בבישול (ראה ערך מליחה בטעם הדבר) - לדעת הסוברים שאף אם חל יום השלישי בשבת אסור לשרותו (ראה מגן אברהם שכא סק"ז) יש שכתבו שמכל מקום על ידי הערמה מותר, כגון שירחץ ידו על גביו וכיוצא בו (פחד יצחק ערך בשר ששהה בשם רבני איטליה).

בהנאה ממלאכת גוי

באיסור הנאה ממלאכת שבת שעשה גוי לצורך ישראל (ראה שבת קכב א, וראה ערך מעשה שבת) כתבו ראשונים שאין מערימים בכך, ועל דברים אלו נאמר וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ (ויקרא יט יד), כגון אם מתקן לו הגוי אש לישראל והולך לו הגוי - אסור ליהנות ממנה (ראבי"ה סי' רנז; הגהות מרדכי שבת תסא, בשם הרא"ם).

יש סוברים שהישראל הוא שאסור להערים ולעשות דבריו בהערמה על ידי הגוי (רא"ש שבת טז יב); ויש סוברים שאף הגוי לא יערים לעשות בשביל ישראל ויאמר שעושה לעצמו (מרדכי שבת סי' תו. וראה מגן אברהם שכה סק"ל על מחלוקת זו, וראה ערך מעשה שבת).

ביום טוב

בתליית משמרת

אסור לתלות משמרת על פי החבית ליתן בה שמרים ביום טוב, והואיל ואיסור זה אינו אלא מדרבנן מערים אדם על המשמרת ביום טוב לתלות בה רמונים ותולה בה שמרים (שבת קלט ב ורש"י; רמב"ם יום טוב ג יז; טוש"ע או"ח תקי ד), ודוקא כשהניח הרמונים בתחילה (שבת שם, ורש"י ד"ה והוא; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שמוכח הדבר שלא תלאה בשביל שמרים, אבל אסור לסנן השמרים תחילה, ואחר כך להניח הרמונים, שניכרת הערמתו, שסתם תולה משמרת לשמרים הוא תולה (רש"י שם ד"ה התם).

אותו ואת בנו

אותו-ואת-בנו (ראה ערכו) שנפלו לבור ביום טוב, נחלקו תנאים: ר' אליעזר אומר מעלה את הראשון על מנת לשחטו ושוחטו, והשני עושה לו צרכיו במקומו כדי שלא ימות; ר' יהושע אומר מעלה את הראשון על מנת לשחטו ואינו שוחטו - שמוצא לו עלילה שמא חברו שמן ממנו (רש"י) - וחוזר ומערים ומעלה את השני על מנת לשחטו, ואחר כך שוחט איזה מהם שירצה (ברייתא שבת קיז ב), שמשום צער בעלי חיים התירו להערים (רמב"ם יום טוב ב ד), לפי שאין כאן הערמה הניכרת, שהרואה יאמר כחוש נזדמן לו (מאירי ביצה לז א ד"ה אותו). הלכה כר' יהושע (רמב"ם שם; טוש"ע אורח חיים תצח י).

במליחת העור ביום טוב

מותר למלוח עור ביום טוב על ידי הערמה, שאף על פי שמליחת העור אסורה משום עיבוד (ראה ערך מעבד), אבל מכיון שמותר למלוח את הבשר על גבי העור מליחה מועטת, כדרך שמולחים לצלי (ראה ברייתא ביצה יא א, ורמב"ם יום טוב ג ד, וטוש"ע או"ח תצט ג), מותר להערים בדבר זה ולמלוח מעט בשר מכאן ומעט מכאן עד שימלח העור כולו (ירושלמי ביצה ג ו, והובא בר"ח ורי"ף ורא"ש שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם). בימינו שאין דרך העולם למלוח בשר על גבי העור, וניכר הדבר שעושה כדי לעברו - יש אוסרים הערמה זו (מג"א שם ס"ק י); ויש חולקים ומתירים (אליה רבה שם ס"ק ט; קו"א לשו"ע הרב סו"ס תצט), שלא חילקו חכמים בין זמן לזמן, ואף על פי שנשתנה בימינו, כיון שהתירו התירו (קו"א שם, ע"פ הבית יוסף יג, ומגן אברהם שם ס"ק ז בטלית בשבת).

במליחת בשר ביום טוב

במליחת בשר ביום טוב בהערמה, נחלקו אמוראים: אמר רב יהודה אמר שמואל מולח אדם כמה חתיכות בשר בבת אחת, אף על פי שאינו צריך אלא לחתיכה אחת; רב אדא בר אהבה היה מערים ומולח חתיכה אחר חתיכה (ביצה יא ב), שלאחר שמלח זו לאכלה היום נמלך ואמר חברתה ערבה עלי לאכלה היום, וחוזר ומולחה (רש"י) עד שימלח את כולן (רשב"א בעבודת הקודש ב ג).

• יש מפרשים ששמואל מחמיר, ואינו מתיר אלא בבת אחת, שמולח כל החתיכות במפולת יד אחת, ורב אדא בר אהבה מיקל ומתיר למלוח אפילו בזה אחר זה על ידי הערמה (מגיד משנה יום טוב א י), אלא שנחלקו להלכה: יש פוסקים כשמואל (רמב"ם שם; מגן אברהם שם סק"ט); ויש פוסקים כרב אדא (רמ"א שם; ט"ז שם סק"ב).

• ויש מפרשים שאין האמוראים חולקים, ושמואל שאמר דוקא בבת אחת הוא כשנשחטה הבהמה בערב יום טוב, ורב אדא שמתיר בהערמה בזה אחר זה הוא כשנשחטה ביום טוב, שאם לא נתיר לו יחשוש שמא יסריח הבשר וימנע ולא ישחט ויתבטל משמחת יום טוב (ב"ח שם בדעת רי"ף ורא"ש ורש"י ורמב"ם וטור).

בבישול ביום טוב

בבישול ביום טוב אסור להערים ולבשל, כגון:

• לאחר שכבר בישל לצורך היום, אומר אני צריך עוד להזמין אורחים, ואחר כך יותיר לשבת שחלה למחרתו, ואם הערים אסור התבשיל באכילה למחר (ברייתא ביצה יז ב ורש"י; רמב"ם יום טוב א יא).

• וכן אם הערים ובישל קודם סעודתו, אלא שבישל בשתי קדרות ממין אחד, ואומר שרוצה לאכול משתיהן היום, ואחר כך הותיר אחת לצורך מחר, שאפילו אם יאכל מעט מהשניה ביום טוב אין מועיל, כיון שטעם אחד לשתיהן (טוש"ע תקכז כד, לפירוש הט"ז שם ס"ק כב בדעת השו"ע).

• או שהערים שלאחר שבישל קדרה אחת לצורך היום חזר ובישל קדרה אחרת ואמר שקדרה הראשונה תישאר למחר וזו תהיה להיום (שו"ת הריב"ש רנד, ובאליה רבה תקכז סק"ל).

חומרת המערים

והחמירו חכמים במערים יותר מן המזיד, שהמזיד אם עבר ואפה ביום טוב לצורך מחר בלא ערוב-תבשילין* לא אסרו את התבשיל, ובמערים - אסרו (ביצה יז ב. וראה ב"ח תקכז; רמב"ם יום טוב א יא), שהמזיד רשע הוא לעבור על דברי חכמים, ואין אחרים למדים הימנו, והוא עצמו משים אל לבו ושב, ואין תורת עירוב נעקרת, אבל המערים סבור לעשות בהיתר ולא ישיב אל לבו לחזור בו ואחרים למדים הימנו ונעקרת תורת ערוב, לפיכך קנסוהו חכמים (רש"י ביצה יז ב ד"ה שאני)^[10].

בחול המועד

במלאכות האסורות בחול המועד נחלקו תנאים אם הערמה מותרת:

טוחנים קמח, וקוצצים עצים, ומטילים שכר במועד לצורך המועד, ושלא לצורך המועד אסור, ואם עשה לצורך המועד והותיר - מותר, ובלבד שלא יערים - שלא יעשה הרבה ויאמר לצורך המועד אני עושה ומתכוין כדי שישתייר לאחר המועד (מועד קטן יב ב ורש"י).

ור' יוסי ב"ר יהודה אומר מערימים בכך, ואף על פי שיש לו שכר ישן, מותר להערים ולהטיל שכר חדש ושותה מן החדש במועד (במועד קטן יב ב), שיכול לומר לצורך המועד הטילו (רש"י שם), ואין הערמה זו ניכרת לרואה, והוא הדין בכל כיוצא בזה (רמב"ם יום טוב ז ח).

להלכה יש פוסקים כחכמים ואוסרים להערים במועד (רי"ץ גיאת ב חול המועד יט א; טוש"ע תקלג א) אלא שמהם יש סוברים שתלמיד חכם מותר להערים בזה (ראבי"ה תתכז); ויש פוסקים כר' יוסי ב"ר יהודה ומתירים (רמב"ם יום טוב ז ח).

לצורך מצווה

כותב אדם במועד תפילין ומזוזות לעצמו, וטווה על ירכו תכלת לציציתו, ולאחרים בהחזקת טובה, אבל לא בשכר דברי ר' מאיר; ר' יהודה אומר מערים ומוכר את שלו, וחוזר וכותב לעצמו, ועושה כן כל ימות החג, ר' יוסי אומר כותב ומוכר כדרכו כדי פרנסתו (מועד קטן יט א ורש"י).

וכתבו ראשונים שאף התנאים האוסרים להערים בשאר מלאכות של חול המועד (ראה לעיל) אינם אוסרים אלא להערים לצורך דבר רשות, ולא הערמה זו שהיא לצורך דבר מצוה (שיטה למועד קטן שם).

הלכה כרבי יוסי שמותר אף בלא הערמה (רמב"ם יום טוב ז יג; טוש"ע תקמה ג. וראה ערך חול המועד).

הערות שוליים