מיקרופדיה תלמודית:הפשט ונתוח

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־17:18, 22 בפברואר 2016 מאת Micropedia bot (שיחה | תרומות) (הכנסת ערכי מיקרופדיה תלמודית לוויקישיבה. לפרטים נוספים.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - הסרת עור הקרבנות וחתיכת אבריהם לפני הקרבתם

מצותם

חלק ממצות מעשה קרבן העולה (ראה ערכו) - בעולת בקר וצאן (ראה להלן) - להפשיט את העור, ולנתח את האברים (משנה זבחים נג ב; גמ' שם קג ב; רמב"ם מעשה הקרבנות ו א), שנאמר: וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ (ויקרא א ו).

העור ניתן לכהנים (ראה ערך עולה וערך מתנות כהונה), והנתחים מקטירים על המזבח (ראה ערך הקטרה א).

עולת חובה ועולת צאן

אף על פי שהכתוב נאמר בעולת נדבה (קרבן אהרן לתורת כהנים, דבורא דנדבה פרק ה ב) - ובעולת בקר - לא עולת נדבה בלבד, אלא אף עולת חובה - כגון עולת יולדת (ראה ערכו) ומצורע - טעונה הפשט (תורת כהנים שם), ולא עולת בקר בלבד, אלא אף עולת צאן (תורת כהנים שם ג).

ואף על פי שעולת חובה אינה כעולת נדבה - שעולת נדבה אין לה חליפין בעוף, ועולת חובה יש לה חליפין בעוף, בקרבן-עולה-ויורד (ראה ערכו) - וכן עולת צאן אינה כעולת בקר - שעולת בקר נסכיה מרובים, ועולת צאן נסכיה מועטים (ראה ערך נסכים) - מכל מקום נתרבו כולם להפשט מהמילה: הָעֹלָה (ויקרא שם) - שהוא מיותר, שהרי בעולה הכתוב מדבר (מלבי"ם שם) - לרבות כל שהיא עולה (פירוש הראב"ד וקרבן אהרן שם).

של נשים, גרים, עבדים וגוים

מכיון שהקרבן בא לכפר על המקריב, והכפרות אינן שוות, אין מסברא לדמות קרבן הנשים לקרבן האנשים (קרבן אהרן שם ד), ומנין שאף של נשים, גרים, עבדים וגוים טעונה הפשט, שנאמר: הָעֹלָה (ויקרא שם), כל שהיא עולה טעונה הפשט (תורת כהנים שם. וראה קרבן אהרן שם).

עולה שנשחטה שלא לשמה

אף עולה שנשחטה שלא לשמה טעונה הפשט וניתוח, שאף היא נתרבתה מ'העולה', כל שהיא עולה (תורת כהנים שם ו), ואף על פי שלא עלתה לבעלים לשם חובה (ראה ערך זבחים), הרי שם עולה עליה (קרבן אהרן שם); אבל הפסולה אינה טעונה הפשט וניתוח, שנאמר: אֹתָהּ (ויקרא שם) - כשרה ולא פסולה (תורת כהנים שם ז; זבחים פה א), שאם נפסלה קודם הפשט שורפה בעורה, ואפילו אם עלתה לראש המזבח, שדינה כפסולים שעלו שלא ירדו (ראה ערך פסולי המוקדשים), אבל הפשט וניתוח אינה צריכה (רש"י שם ד"ה ונתח אותה, ושיטה מקובצת שם)[2].

נפסלה העולה אחר זריקת הדם, נחלקו תנאים:

  • יש אומרים שהעור נשרף יחד עם הבשר, ואין לו הפשט (רבי בזבחים קד א), וכן הלכה (רמב"ם פסולי המוקדשין יט ט).
  • ויש אומרים שכיון שנזרק הדם והורצה הבשר שעה אחת להקטיר - יפשיטנו (רבי אלעזר ברבי שמעון בגמ' שם).

עולת העוף

עולת העוף אינה צריכה הפשט (שבת קח א, ורש"י ד"ה להכשיר את העור) ולא ניתוח (תורת כהנים שם פרק ט ד).

חטאות הנשרפות

חטאות הנשרפות - פר ושעיר של יום הכפורים, פר העלם דבר של צבור ודומיהם - אין מפשיטים אותם, אלא מנתחים אותם כנתחי העולה בעורם (רמב"ם מעשה הקרבנות ז ב, ועבודת יום הכפורים ג ז), וניתוח זה הוא בבית השרפה (ראה ערך בית הדשן) לפני שרפתם, ומכל מקום אף לפני שמוציאם לבית השרפה, אחרי שהוציא את אימוריהם, מחתך שאר בשרם חתיכות גדולות מעורות זו בזו כמין קליעה, ואינו מפרק אותן (רמב"ם עבודת יום הכפורים שם, על פי משנה יומא סז ב וגמ' שם; מאירי יומא שם).

ומנין שאין מפשיטים אותם, שנאמר בפר-כהן-משיח (ראה ערכו): וְאֶת עוֹר הַפָּר וְאֶת כָּל בְּשָׂרוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְעַל כְּרָעָיו וְקִרְבּוֹ וּפִרְשׁוֹ וְהוֹצִיא אֶת כָּל הַפָּר וגו' (ויקרא ד יא-יב), מלמד שמוציאו שלם (תורת כהנים ויקרא, דבורא דחובה פרק ה א; יומא סח א וזבחים נ א) ואינו מנתחו, שאילו ינתחו אינו יכול להוציאו בהוצאה אחת (רש"י זבחים שם ד"ה מלמד שמוציא). יכול ישרפנו שלם - ולא ינתחו כלל - נאמר כאן: ראשו וכרעיו - עַל רֹאשׁוֹ וְעַל כְּרָעָיו (ויקרא שם יא) - ונאמר בעולה: ראשו וכרעיו - וְאֶת רֹאשׁוֹ וגו' וְהַכְּרָעַיִם (שם א יב-יג) - מה שם על ידי ניתוח אף כאן על ידי ניתוח (תורת כהנים שם ב; גמ' שם ושם), אבל הפשט אינו צריך כעולה, שנאמר בו: וְקִרְבּוֹ וּפִרְשׁוֹ (ויקרא ד יא. תורת כהנים שם; גמ' שם ושם), כשם שפרשו בקרבו, כך בשרו בעורו (רב פפא בגמ' שם ושם).

הנאכל לכהנים ולבעלים

חטאת ואשם וזבחי שלמי צבור - כבשי עצרת - שהם מתנה לכהן (ראה ערך מתנות כהונה) רצו - מפשיטים אותם, רצו - אוכלים אותם על גב עורם, וכן קדשים קלים, שהם לבעלים, רצו - מפשיטים אותם, רצו - אוכלים אותם על גב עורם (זבחים קג ב), ומכל מקום בכל הקרבנות היו מפשיטים אותם, ואחר כך מוציאים את אימוריהם (רמב"ם מעשה הקרבנות ה יח).

כשלא הפשיט וניתח

הפשט וניתוח אינם אלא למצוה, אבל אינם מעכבים, שנאמר: עֹלָה הוּא (ויקרא א יג), עולה אף על פי שלא הפשיט, אף על פי שלא ניתח (תורת כהנים ויקרא, דבורא דנדבה, פרק ז ו)[3].

מחשבת פסול

אין מחשבת פסול בשעת הפשט וניתוח פוסלת, לא מחשבת שינוי השם, ולא המחשבה לאכול או להקטיר חוץ למקומו או חוץ לזמנו (רמב"ם פסולי המוקדשים יג ה,ז).

במדבר ובבמה

עולות שהקריבו בסיני

בעולות שהקריבו ישראל בהר סיני, כמו שכתוב: וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים (שמות כד ה), נחלקו תנאים:

  • יש אומרים שהיו צריכות הפשט וניתוח (ברייתא אחת בזבחים קטו ב), שכן כללות ופרטות נאמרו בסיני (רבי עקיבא בחגיגה ו ב), ששם נתפרשו כל הלכות קרבן (רש"י שם ד"ה ופרטות).
  • ויש אומרים שלא היו צריכות הפשט וניתוח (רבי יוסי הגלילי בחגיגה שם; כן משמע מהגמ' שם, לדעת רבי ישמעאל; ברייתא אחרת בזבחים שם; רש"י שם ד"ה ופרטות, בדעת רבי ישמעאל; ירושלמי מגילה א יא, בדעת רבי יוסי בן חנינה), אם מפני שאין הפשט וניתוח אלא מאהל מועד ואילך (רבי יוסי הגלילי בחגיגה שם), ששם נאמרה פרשה זו (רש"י זבחים קד א ד"ה מאהל מועד), או מפני שבסיני לא נתפרשו פרטי ההלכות עד שהוקם המשכן (רבי ישמעאל בחגיגה שם), וממילא לא היו הפשט וניתוח בעולת סיני (חגיגה שם, ורש"י זבחים קטו ב ד"ה ופרטות, קטו ב, בדעתו), או מפני שנאמר שם: זְבָחִים שְׁלָמִים (שמות שם), ולא היו אלא עולות, ונקראו שלמים שהיו שלמים בגופם, בלא הפשט ובלא ניתוח (ירושלמי מגילה שם, בדעת רבי יוסי בן חנינה).

איל המלואים

איל העולה שהקריבו ביום הראשון להקמת המשכן (ראה ערך מלואים) אף על פי שהיה טעון ניתוח, כמו שכתוב: וְאֶת הָאַיִל תְּנַתֵּחַ לִנְתָחָיו (שמות כט יז), מכל מקום נחלקו תנאים אם היה צריך הפשט: * יש אומרים שכל המפורש בעולת יחיד מפורש כאן, חוץ מהפשט (תנא קמא בתורת כהנים צו, מכילתא דמילואים יז), והיתה הוראת שעה שנקטר עם העור (מלבי"ם שם).

  • ויש אומרים שאין ניתוח בלא הפשט (יש אומרים בתורת כהנים שם), שלא מצינו במוקטרים על גבי המזבח ניתוח בלא הפשט, אלא בנשרפים בלבד (ראה לעיל: מצותם. פירוש הראב"ד לתורת כהנים שם). ומכל מקום מכיון שלא נאמר בהם מפורש דין הפשט - אינו מעכב, ואפילו לסוברים כל הכתוב בהם מעכב בהם אפילו מה שאינו מעכב לדורות (ראה ערך מלואים. עזרת כהנים לתורת כהנים שם)[4].

בבמה קטנה

לסוברים עולות שהקריבו בסיני צריכות הפשט וניתוח (ראה לעיל), הרי שהיה הדבר בבמה קטנה, ואף מאוהל מועד ואילך צריכה הפשט וניתוח בבמה קטנה (כן משמע מזבחים קכ א); אבל לסוברים שאינן צריכות הפשט וניתוח, נחלקו תנאים ואמוראים אם מאהל מועד ואילך צריך הפשט וניתוח בבמה גדולה בלבד, או אף בבמה קטנה (ראה ערך במה):

  • יש אומרים שבשתיהן צריך הפשט וניתוח (תוספתא זבחים (צוקרמאנדל) יג יח; ברייתא בגמ' שם; רבי יוחנן בגמ' שם), שלא מצינו מיעוט לבמה קטנה (רש"י שם ד"ה שחיטה). וכן אמרו שמה שהקריב שמואל טְלֵה חָלָב אֶחָד וַיַּעֲלֵהוּ עוֹלָה כָּלִיל לַה' (שמואל א ז ט), והמילה "כליל" מיותרת, ובאה ללמדנו (קרבן העדה לירושלמי מגילה א יב) שהקריב הוא ועורו (רבי אבא בר כהנא בירושלמי שם, ובמדבר רבה יד א), בלא הפשט וניתוח (פני משה לירושלמי שם), היתה הוראת-שעה (ראה ערכו) על פי הדיבור (כן משמע מהירושלמי שם).
  • ויש אומרים שעולת במת יחיד אינה טעונה הפשט וניתוח (רב בגמ' שם).

בבמת בני נח

עולה הקרבה בבמת בני נח, כתבו ראשונים שאינה צריכה הפשט וניתוח (תוספות חולין כב ב ד"ה והביא, על פי ירושלמי מגילה א יא).

סדרם

זמן ההפשטה והניתוח

אין מפשיטים אלא לאחר זריקת הדם (תורת כהנים ויקרא, דבורא דנדבה פרק ז ו; זבחים קג ב; רמב"ם מעשה הקרבנות ה יח)[5], שנאמר: וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם (ויקרא א ה), ואחר כך כתוב: וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה (שם ו. קרית ספר שם). ולאחר מכן מנתחים אותה, שנאמר: וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ (ויקרא שם. כן משמע מקרית ספר שם).

ואין מפשיטים אבר אבר ומנתחים, אלא מפשיטה כולה ואחר כך מנתחה, שנאמר: הָעֹלָה (ויקרא שם. תורת כהנים שם פרק ה א), שהיא מיותרת, שהיה לו לומר "והפשיט וניתח אותה", ואמר "העולה" ללמד שיפשיט כולה, ורק אחר כך ינתח (קרבן אהרן שם).

וכל הזבחים מפשיטים אותם, ואחר כך מוציאים את אימוריהם (רמב"ם שם), כדי שלא ידבקו נימין של צמר באימוריהם (שבת קטז ב. וראה קרית ספר שם).

ונחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שמוציאים האימורים כשמגיע בהפשטו עד החזה, שיכול להוציאם בלי הדבקת נימי הצמר, ואחר כך גומר ההפשט (רש"י שבת קלג ב ד"ה מפשיט הפסח, על פי הגמ' שם).
  • ויש אומרים שמפשיט את כולו, ואחר כך יוציא את האימורים (רמב"ם קרבן פסח א יד, לפי שאגת אריה נא).

הראש

הראש אינו בכלל הפשט, שכבר הותז בשחיטה לפני ההפשט (תורת כהנים שם פרק ו ג; חולין כז א), וכל שנחתכו הסימנים נקרא הותז, מפני שכל חיותו תלויה בהם וכאילו הוא כבר מונח בסל, ואינו בכלל הפשט, אלא קרב כמות שהוא (רש"י שם ד"ה מנין לרבות), ולפיכך אף צמר שבראשי כבשים ושער שבזקן תיישים קרבים עם הראש (משנה זבחים פה ב, ורש"י ד"ה הצמר; רמב"ם מעשה הקרבנות ו ב).

ומנין שהראש אינו בכלל הפשט, שנאמר: וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵת הַנְּתָחִים (ויקרא שם ח), מה תלמוד לומר אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַפָּדֶר (שם), מלמד שאין הראש והפדר מהנתחים (תורת כהנים שם ב, לגירסתנו), ומפרשים שאינם מהנתחים שנאמר עליהם והפשיט וניתח (קרבן אהרן שם; מלבי"ם שם).

סדר הפשט עולת הצאן

בסדר זה מפשיטים ומנתחים העולה, ואלו הם הנתחים האמורים בתורה: וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ (ויקרא א ו. רמב"ם מעשה הקרבנות ו ט). סדר זה אינו נסמך על פסוקים, אלא לפי הסברא, לפי מה שנכון לעשות (המפרש לתמיד לא א ד"ה קרע את הלב; קרית ספר שם)[6]:

כשהיו מפשיטים את התמיד, שהוא עולת כבש, היה תולה אותו ברגליו, ולא היה שובר את הרגל אלא נוקב מתוך ערקובו - ארכובו (ראה ערך ארכובה) - ותולה בו ומפשיט (משנה תמיד שם, והמפרש שם ד"ה לא היה; רמב"ם שם ה), שלא כדרך הטבחים ששוברים את הרגל עם העור שבה, ומניחים רגל השבורה ברגל האחרת, מפני שהעולה לאחר שהפשיטה מנתחה אבר אבר, וכשחותך רגל ימין עדיין תלויה הבהמה ברגל השמאלית, ואם היה עושה כמו הטבחים, לאחר שיחתוך ממנה רגל ימין תיפול הבהמה לארץ, לפי שאותה רגל תחובה ברגל האחרת, ולכן נוקב בשתי הרגלים ומניחן באונקליות (ראה ערך בית המטבחים) דרך הנקבים (המפרש שם ד"ה אלא נוקבו; ברטנורא ותוספות יום טוב שם)[7].

היה מפשיט ויורד עד שהוא מגיע לחזה (תמיד שם; רמב"ם שם), שדרך הפשטו היה מצד הרגלים לצד הראש (יומא כה ב, ורש"י ד"ה דרך הפשטו), וכבר הופשטה כל הבהמה, אלא שעדיין תלויה עוד בחזה למטה שעדיין לא הופשטה שם (המפרש תמיד שם ד"ה היה מפשיט), ולפיכך לא היו מפשיטים עכשיו גם את החזה, לפי שקודם שיקרע את הלב צריך לחתוך את הראש, ואם היה מפשיט העור שעל החזה ושלמטה מכנגד החזה היתה הבהמה מתקררת וגם הלב מתקרר בתוך הבהמה, ולא היה דם יוצא מן הלב כשהוא קורעו, שהדם יוצא יותר טוב כשהלב חם מכשנתקרר (פירוש הראב"ד שם (לה ב בדפוס וילנא) ד"ה מירק והפשיט)[8].

סדר ניתוח העולה – מפורט ומפורש במשנה שם והמפרש; וברמב"ם שם.

מנין הנתחים

מנין הנתחים עשרה (תורת כהנים ויקרא, דבורא דנדבה פרק ו א; קרית ספר שם): הראש, שתי הידים, שתי הרגלים, העוקץ, החזה, הגרה ושתי הדפנות (משנה יומא כה א)[9].

הפשט וניתוח עולת בהמה

על הדרך הזה שמנתחים את עולת התמיד, שהיא כבש, כך מנתחים כל עולת בהמה, ואפילו שור (רמב"ם מעשה הקרבנות ו ט; מאירי תמיד לא ב; תוספות רי"ד יומא כו ב), אלא שאת השור מפשיטים בלא תלייה (רמב"ם שם ה). ואף על פי שבשור יש מהאברים שמוליכים אותם יותר מכהן אחד, כגון רגל הימנית ורגל השמאלית והעוקץ (ראה ערך הולכה), לא שהיו מחתכים אותם האברים לשנים או שלשה חלקים, שהרי אסור לחתכם (ראה להלן), אלא שאבר זה עצמו כשהוא שלם מוליכים אותו שני כהנים (תוספות רי"ד שם), וכן שנינו: שנים אוחזים ברגל - של הפר - ומעלים אותה לגבי מזבח, שלשה אוחזים בגרה ומקריבים אותה לגבי מזבח (תוספתא יומא (ליברמן) א יג)[10].

חלוקת חלק

אסור לחלק חלק אחד לשנים, שנאמר: וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ (ויקרא א ו), ולא נתחיה לנתחים (תורת כהנים שם פרק ה ז; חולין יא א); וכן נאמר בעולת הצאן: וְנִתַּח אֹתוֹ לִנְתָחָיו (ויקרא שם יב) - אותו לנתחיו, ולא נתחיו לנתחים (תורת כהנים שם פרק ז ג), ואף הראש בכלל איסור זה (גמ' שם, ורש"י ד"ה אתיא) אף על פי שאינו בכלל הפשט (ראה לעיל), שנאמר: וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵת הַנְּתָחִים (ויקרא א ח), מה תלמוד לומר: אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַפָּדֶר (שם), מלמד שאין הראש והפדר מתנתחים (תורת כהנים שם פרק ו ב, לגירסת הראב"ד שם; מדרש הגדול שם), ושכשאמרה תורה וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים את הראש, חזרה ועירבה את הראש בכלל שאר הנתחים לאיסור של ולא נתחיה לנתחיה (תוספות חולין כז א ד"ה מנין)[11].

ואין האיסור אלא כשחותך לגמרי, אבל אם נשאר מחובר מותר לחתוך בו (חולין יא א).

אף בקרבן עולה של יחיד אסור לנתח הנתחים (גבורת ארי יומא כו ב; חסדי דוד לתוספתא יומא א יא, בדעת הרמב"ם), שהרי עיקר הכתוב ונתח אותה לנתחיה בעולת יחיד נאמרה (חסדי דוד שם)[12].

העוסקים בהם

הפשט וניתוח אינם צריכים כהונה, ואפילו זר כשר (תורת כהנים ויקרא, דבורא דנדבה פרק ה ד; משנה יומא כו ב, ורש"י ד"ה הפשטן, וגמ' שם; רמב"ם ביאת מקדש ט ו)[13], ומספר למודים לדבר:

  • נאמר: וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ (ויקרא א ז), נתינת אש צריכה כהונה, ואין הפשט וניתוח צריכים כהונה (חזקיה בגמ' שם), שנתינת אש עצמה אין צריך לרבות שצריכה כהונה, שכבר מקבלת הדם ואילך יש מצות כהונה, אלא שבא למעט הפשט וניתוח (אביי בגמ' שם כז א).
  • נאמר: וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵת הַנְּתָחִים (ויקרא שם ח), שאינו צריך להזכיר שנעשה בכהונה, שהרי מקבלה ואילך מצות כהונה, אלא בא למעט הפשט וניתוח (גמ' שם כז א, ורש"י ד"ה וערכו).
  • נאמר: וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה (ויקרא שם ט), למעט הפשט וניתוח (גמ' שם, במסקנא, לגירסתנו).

ונחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שמכל מקום לא היו מניחים לעשות הפשט וניתוח אלא למיוחסים, מן המשיאים לכהונה (תוספות כתובות כד ב ד"ה חד, בשם רבנו תם בספר הישר, וקדושין עו ב ד"ה אין בודקין).
  • ויש אומרים שלא היו מניחים לעשות הפשט וניתוח אלא לכהנים בלבד (כן משמע מהמאירי יומא כו א), ובטיהור הבית בימי חזקיהו נאמר: רַק הַכֹּהֲנִים הָיוּ לִמְעָט וְלֹא יָכְלוּ לְהַפְשִׁיט אֶת כָּל הָעֹלוֹת וַיְּחַזְּקוּם אֲחֵיהֶם הַלְוִיִּם עַד כְּלוֹת הַמְּלָאכָה וְעַד יִתְקַדְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים (דברי הימים ב כט לד).

בתמיד

בהפשט וניתוח לא היה פייס (מאירי יומא כה א), מפני שכל הזוכים באברי התמיד הולכים אחר השוחט ומפשיטים ומנתחים (רמב"ם תמידין ו ג; מאירי שם כה א, ושם כו א).

בקרבנות יחיד

קרבנות ציבור וקרבנות יחיד שוים בהפשט וניתוח שכשרים בזר (משנה יומא כו ב, וגמ' שם), וכתבו אחרונים שכיון שכשר בזר, מצוה שהבעלים יטריחו עצמם בזה (העמק דבר ויקרא א ו).

מקומם

מקום ההפשט והניתוח היה בבית-המטבחים (ראה ערכו) שבעזרה, לצפונו של המזבח, ששם שמונה עמודים קצרים ואונקליות של ברזל שבהן תולים את הקרבנות ומפשיטים אותם (משנה תמיד ל ב, ומידות ג ה; רמב"ם בית הבחירה ה יג)[14], ובהפשט הפסחים אמרו: כל מי שלא מצא מקום לתלות ולהפשיט, מקלות דקים וחלקים - מחולקים, מפוצלות קליפותיהם (רש"י פסחים סד א ד"ה חלקין) - היו שם, מניח על כתפו ועל כתף חברו ותולה ומפשיט (משנה פסחים שם; רמב"ם קרבן פסח א יד).

כששחט בראש המזבח

שחט את העולה בראשו של מזבח, יפשיט וינתח אותה במקומה (משנה זבחים פד א; תוספתא שם (צוקרמאנדל) ט ט; רמב"ם פסולי המוקדשין ג ב), וכן כששחטה למטה והעלה אותה לראש המזבח (תוספתא שם; רמב"ם שם). ומוריד את הקרביים ומדיחן למטה (תוספתא שם; גמ' שם פה א, ורש"י ד"ה אלא היא; רמב"ם שם), ומוריד העור ונותנו לכהנים (תוספתא שם; רמב"ם שם), וכן זבחים - שאר קרבנות, מלבד עולות - שחוטים שעלו על גבי המזבח, מפשיטם ומנתחם במקומם, ומוריד הקרביים ומדיחן וחוזר ומעלה אותן, ומוריד את העור והבשר ונותנם לבעלים, וחוזר ומקטיר את השאר (תוספתא שם; רמב"ם שם ג). ומפני מה לא יוריד הכל, אלא יפשיט וינתח בראש המזבח, שכל הראוי לאשים אם עלה לא ירד (רמב"ם שם, על פי משנה זבחים פג א), ולא עולה בלבד, שהיא כולה ראוייה לאשים, אלא אפילו שאר זבחים, שגוף הזבח אינו עולה לאשים ומפסיק בין האימורים ובין המזבח, לא יורידם אחר שעלו, ולכן מפשיטם ומנתחם בראש המזבח (חזון יחזקאל לתוספתא שם).

ונחלקו אמוראים:

  • יש אומרים שכן הדין בכל עולה, שיש הפשט וניתוח בראש המזבח שהוא דומה לבית המטבחים (רב פפא או רב שימא בר אשי, בגמ' שם, לגירסת השיטה מקובצת שם ו), וכן הלכה (רמב"ם שם).
  • ויש אומרים שאין הפשט וניתוח בראשו של מזבח, שהוא דומה לשולחן (רב פפא או רב שימא בר אשי, בגמ' שם, לגירסת השיטה מקובצת שם), ולא אמרו יפשיט וינתחנה אלא בקרבן פסול, וכגון שהיתה לה שעת הכושר, שנזרק הדם ואחר כך נפסל, לדעת הסובר שזו צריכה הפשט וניתוח (גמ' שם), שאם יורידנה שוב לא יוכל להעלות אותה מאחר שנפסלה (ראה ערך פסולי המוקדשין), אבל הכשרה, שיכול להורידה ולהעלותה, שוב אין זה דרך ארץ להפשיטה שם (רש"י שם ד"ה אין הפשט, וד"ה הכא במאי עסקינן)[15].

בשבת

עולות ציבור הנקרבות בשבת, כגון תמידים ומוספים, מותר להפשיטן, כמו בחול (תוספות שבת קטז ב ד"ה פליגי), והרי זה בכלל הקטרת האברים, שדוחה את השבת (ראה ערך הקטרה א), שהרי אי אפשר להקטיר קודם שיפשיט את העור (כן משמע מתוספות פסחים סה ב ד"ה אלו).

בקרבן פסח

ארבעה עשר בניסן שחל להיות בשבת, נחלקו תנאים בהפשטו של קרבן הפסח:

  • יש אומרים שמפשיטים אותו עד החזה (רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה בתוספתא פסחים (ליברמן) ד י, וירושלמי שם ו א, וגמ' שבת קטז ב), כדי שיוכל להוציא האימורים ולהקטירם, שהקטר חלבים דוחה שבת (רש"י שם ד"ה עד החזה), אבל יותר מזה לא יפשיט, מאחר שכבר נעשה צורך גבוה (גמ' שם), ואחר נטילת האימורים אין שום הידור מצוה ביפוי הבשר (רש"י שם קלג ב ד"ה דלא, על פי הגמ' שם), אבל לפני הוצאת האימורים מותר להפשיט עד החזה, משום כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ (משלי טז ד) - לכבודו (רש"י שבת קטז ב ד"ה למענהו) - ואם יוציא האימורים קודם הפשטת העור ידבקו נימים של צמר העור באימורים (גמ' שם, ורש"י ד"ה משום נימין).
  • ויש אומרים שמפשיטים את כולו (חכמים בגמ' שם; רבי ישמעאל בירושלמי שם), משום כל פעל ה' למענהו (רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן בגמ' שם, לדעה זו), שלא יהא נראה כנוטל אימורין מתוך זבח מנוול (ירושלמי שם, לדעה זו) כשהוא עדיין בעורו (קרבן העדה שם), וכן הלכה (רמב"ם קרבן פסח א יד וטז).

ונחלקו אמוראים למה ההפשט הוא למענהו:

  • יש מפרשים שלא יסריח (רב יוסף בגמ' שם), שהעור מחממו ומסריחו, ואין זה כבודו להיות פרס אוכלי שולחנו מגואל (רש"י שם ד"ה שלא יסריח), ולכן כשרוח צפונית מנשבת, שהיא נוחה ולא יסריח - אין מפשיטים (גמ' שם, לפי רש"י ד"ה יומא דאסתנא, במסקנתו).
  • ויש מפרשים שלא יהיו קדשי שמים מוטלים כנבלה (רבא בגמ' שם) בעורותיהם (ר"ח שם), שחציו מופשט ועומד כך עד הלילה ודומה כנבלה (רש"י מנחות סג ב ד"ה בזיון קדשים), אבל לשמא יסריח עד הערב אין חוששים (רש"י שבת שם ד"ה אפתורי), ולכן כשאינו מונח בבזיון, כגון שהוא על שולחן של זהב אין מפשיטים (גמ' שם, ורש"י שם).

ולדעת המתירים להפשיט כל העור, לא התירו להפשיט כדרכו אלא עד החזה, ושאר העור לא התירו אלא באופן כזה שאין בו משום מלאכה (תוספות פסחים סה ב ד"ה אלו), דהיינו בחתיכות דקות, שמפשיט וחותך, שאין דרך הפשטה בכך, ואין זו מלאכה (שבת קיז א) אלא שבות (רש"י שם), או שאפילו שבות אין כאן, שאינו מפשיט כשיעור חשיבות עור יחד (תוספות שם ד"ה דשקיל, הראשון, בשם ר"י), או שהוא מנקב את העור, ומראה בכך שאינו מתכוין לעור, והרי זה דבר שאינו מתכוין, שמותר (רבנו חננאל שם; ערוך, ברזא).

ומכל מקום להלכה מותרת אף הפשטה גמורה (כן משמע מהרמב"ם שם ושם; כן מצדדים תוספות שם ד"ה דשקיל, השני, בשם ר"י; מאירי שם; רשב"א שם קלג ב), ולא אמרו להפשיט באופן האמור אלא בתורת תשובה לחולקים עליהם, שעל כל פנים היה לו להתיר להפשיט בחתיכות דקות, ולמה הוא אוסר לגמרי (תוספות שם, בשם ר"י; מאירי שם; רשב"א שם), וכן אין חילוק בין רוח צפונית והנחה בבזיון (כן משמע מהרמב"ם שם ושם), שלא אמרו הטעם של "כל פעל למענהו", אלא לדחות דברי הסוברים שמפשיטים עד החזה, אבל מצד האמת סוברים לדעה זו שכיון שהותר בתחילתו משום החלבים שמקטירים על גבי המזבח, הותר גם סופו, ואין שום חילוק בזה (כן מצדד בלחם יהודה לרמב"ם שם יד)[16].

בשאר קרבנות ציבור

בשאר קרבנות ציבור של שבת - היינו קרבנות הנאכלים, כגון שעירי חטאות של ראשי חדשים ושל רגלים כשחלו בשבת, או כבשי-עצרת (ראה ערכו) - נסתפקו ראשונים אם אף בהם נחלקו האם מפשיטים את כל העור, ולא אמרו התנאים המתירים הפשטה גמורה דבריהם בקרבן פסח אלא לרבות שאפילו לצורך קרבן יחיד התירו (תוספות מנחות סג ב ד"ה מפשיט, בתירוץ הראשון); או שדוקא בפסח נחלקו תנאים, שהפסח עיקרו לאכילה (ראה ערך קרבן פסח), וחשו שלא יתקלקל הבשר, אבל בשאר קרבנות הכל מודים שמפשיטים רק עד החזה (תוספות שם, בתירוץ השני).

כשאין לו מקום לתלות הפסח

ארבעה עשר בניסן שחל בשבת, ואין לו מקום לתלות בו את הפסח ולהפשיטו, נחלקו תנאים:

  • יש אומרים שמניח ידו על כתף חברו, ויד חברו על כתפו, ותולה ומפשיט (רבי אליעזר במשנה פסחים סד א-ב), אבל אינו תולה במקלות, כדרך שעושה בחול (ראה לעיל: מקומם), שאסור לטלטל המקלות משום מוקצה (רש"י שבת קכד א ד"ה ידו על כתף; פירוש המשניות לרמב"ם וברטנורא פסחים שם)[17].
  • ויש אומרים שעושה כמעשהו בחול, שאין-שבות-במקדש (ראה ערכו. תנא קמא במשנה שם, לפי פירוש המשניות לרמב"ם וברטנורא שם)[18], וכן הלכה (פירוש המשניות לרמב"ם וברטנורא שם).

הערות שוליים

  1. י, טורים שכו-שמב.
  2. ואף בעולת צאן נאמר: וְנִתַּח אֹתוֹ לִנְתָחָיו (ויקרא א יב) - אותו, הכשר ולא הפסול (תורת כהנים שם פרק ז ג), שבכמה דינים הוכפלו הדרשות בבקר ובצאן (מלבי"ם שם).
  3. ויש מהאחרונים המפרש שמחלוקת תנאים היא, שיש הסוברים שאינו מעכב (תנא קמא בתורת כהנים צו, מכילתא דמילואים יז); ויש הסוברים שמעכב (יש אומרים במכילתא שם. קרבן אהרן שם).
  4. יש מהאחרונים התולה מחלוקת זו במחלוקת התנאים אם עולה שהקריבו ישראל בסיני צריכה הפשט וניתוח (ראה לעיל), שאם היא צריכה, כל שכן האיל שבהקמת המשכן (מלבי"ם שם).
  5. ואף בקרבנות הנאכלים - שהיו מפשיטים אותם (ראה לעיל: מצותם) - אין מפשיטים אותם עד שיזרק הדם (רמב"ם מעשה הקרבנות שם).
  6. ויש מהראשונים שכתב שכל הנתחים שחילקו חכמים, אין זה אלא לפי מנהג הקצבים שהיו באותו פרק, שהיו מקצבים אותם לשולחן מלכים, או לבעלי סעודות, וכפי המנהג נקראו נתחים, ולא ישנה מן המנהג (פירוש הראב"ד לתורת כהנים ויקרא, דבורא דנדבה פרק ו ב), ויש מהאחרונים שביאר דבריו שהתורה עצמה תלתה החלוקה בנתחים הנהוגים ואמרה שלא ישנו מן המנהג, והוא שאמרה תורה ונתח אותה לנתחיה, היינו לנתחיה הידועים בכל עת וזמן (קרבן אהרן שם, בדעת הראב"ד).
  7. ויש המפרש שנוקב הרגל השמאלית בלבד ותולה בה (פירוש הרא"ש שם ד"ה אלא נוקבו).
  8. ויש שכתבו הטעם לפי שאם יפשיט גם החזה יפול העור ממילא למטה עד סמוך לראש, שהצואר אין העור מחובר בו (ראה משנה חולין קכג א) ועל ידי זה יהיה קשה לחתוך הראש בצמצום סמוך לצואר (תפארת ישראל שם); או שלמדים כן מן הכתוב, שמ"והפשיט" דרשו שמפשיט את כולה ואחר כך מנתח (ראה לעיל), והנתחים כתובים לחוד והראש והכרעים לחוד (ויקרא א יב-יג) הרי שהראש והכרעים אינם בכלל הנתחים, לפי שקודם גמר ההפשט היו נחתכים (באור הגר"א לתמיד שם).
  9. יש שלמד לעשרה נתחים מן הכתוב. נאמר בעולת בקר: וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ וגו' אֵת הַנְּתָחִים (ויקרא א ו,ח), "ונתח" אחד, "לנתחיה" שנים, שמיעוט רבים שנים, "את הנתחים" שנים, הרי חמשה, ובעולת צאן כתוב: וְנִתַּח אֹתוֹ לִנְתָחָיו (ויקרא שם יב), "ונתח" אחד, "לנתחיו" שנים, הרי שלשה, ואחר כך כתוב שם: וְעָרַךְ הַכֹּהֵן אֹתָם (שם) שמוסב על הנתחים, הרי שנים, והרי כאן עשרה (קרית ספר שם).
  10. ויש מהראשונים הסוברים שהשור היו מנתחים ליותר חלקים, שהרגל הימנית וכן השמאלית היו מחתכים לשנים, וכן העוקץ, וכן הצואר והריאה והכבד היו מפרידים ומחתכים לשלשה חלקים, כפי הולכת הכהנים למזבח (ראה ערך הולכה. פירוש הראב"ד לתורת כהנים שם; מאירי יומא שם, בפירוש הראשון).
  11. מהאחרונים יש שפירש האיסור של ניתוח לנתחים, שכל מה שחותך מגוף הבהמה יכול לחתוך כמה שירצה, והכל בכלל נתחים ראשונים, אבל לאחר שנחתך מהגוף אסור לחתוך אותו נתח שוב לנתחים (חוות יאיר קיא).
  12. על סדר הולכת האברים לכבש המזבח ולמזבח, ראה ערך הולכה; על סדר הקטרתם, ראה ערך הקטרה א.
  13. ויש מהראשונים שכתב שאינה כשרה אלא בכהונה, ולא הפשיטו הלויים בימי חזקיהו (ראה להלן) אלא מפני ששעת הדחק היה (רד"ק שם).
  14. על צורת העמודים והאונקליות ומקומם, ראה ערך בית המטבחים.
  15. וראה פירוש אחר בתוספות שם דה ומאי, בשם ה"ר חיים, ושיטה מקובצת שם כז.
  16. או שאין הלכה כסוגיא זו, שהרי קיימא לן שהמבשל לחולה בשבת מותר אף לאחרים (ראה חולין טו ב), ומכאן שכשמתחילים בהיתר מותר לסיים (מחנה ישראל ס).
  17. ויש מפרשים הטעם, שאינו יכול לתקן המקלות (רש"י פסחים סד ב ד"ה שחל להיות בשבת).
  18. ולדעה הראשונה, אף על פי שאין שבות במקדש, מכל מקום אסרו במקום שאפשר בלא זה (תוספות יום טוב שם).