מיקרופדיה תלמודית:הקדש

הגדרה^[1] - הקדשת נכסים, והנכסים שהוקדשו, לצרכי בית המקדש או לצרכי המזבח^[2]

מהותו וחלותו

מיני ההקדש

שני מיני הקדש הם:

• הקדש בדק הבית, והוא לתיקון קלקול והרס של בנייני בית המקדש (ראה ערך בדק הבית).

• והקדש מזבח, והוא לקרבנות בעלי חיים ומנחות ונסכים שמקריבים על גבי המזבח (ראה ערך קדשי מזבח).

יש שהדבר המוקדש גופו ראוי למזבח ולא לבדק הבית, ויש שהוא ראוי לבדק הבית ולא למזבח, ויש שאינו ראוי לא למזבח ולא לבדק הבית (משנה מעילה יג א).

• הראוי למזבח ולא לבדק הבית, כגון בהמות, או תורים ובני יונה, או סולת ולבונה ויין ושמן (רשב"ם בבא בתרא עט א ד"ה כל הראוי).

• הראוי לבדק הבית ולא למזבח, כגון זהב וכסף ואבנים יקרות (רשב"ם שם ד"ה לבדק הבית).

• ושאינו ראוי לא לזה ולא לזה, כגון חלב, ואשפה, ועשבים וכיוצא בהם, שמוכרים אותו וקונים בדמיו צרכי מזבח או צרכי בדק הבית, כפי מה שפירש בשעה שהקדיש (רשב"ם שם ד"ה לא לזה).

קדושת דמים וקדושת הגוף

הקדש בדק הבית קדושת דמים הוא (חולין קלט א; רש"י מעילה יב ב ד"ה אבל; תוספות שם ד"ה אלא; רמב"ם ערכין ה יח), ואפילו אבנים שלקח כדי לשקען בבנין שבמקדש, אם נמלך עליהן לפדותן - יכול לפדותן, וכן כשנפל הבנין - אם רוצה פודה האבנים (תוספות בבא מציעא נה א ד"ה נדמייה), אבל כל שאינו עומד לפדיון, כגון חרמי כהנים (ראה ערך חרמים), אפילו שאין גופו עולה למזבח, הרי זה קדושת הגוף (כן משמע מתוספות ערכין כח א ד"ה דתנו).

הקדש מזבח הוא קדושת הגוף, אבל הקדיש להימכר ולהביא בדמיו צרכי מזבח, הרי זה קדושת דמים (מעילה יב ב).

תחילת ואמצע וסוף הקדש

קדושת דמים שהקדיש בראשונה, נקראת תחילת הקדש, או הקדש ראשון, וכשפדאה על אחר (ראה ערך פדיון הקדש) נקרא האחר אמצע הקדש, או הקדש שני, וזה שמשקיע בבנין המקדש או מקריבו למזבח, נקרא סוף הקדש (בבא מציעא נד ב - נה א), וישנם הבדלים ביניהם בנוגע לתוספת חומש בפדיונו (ראה ערך הנ"ל וערך חומש).

חלות ההקדש באמירה

הקדש חל באמירתו של האדם המקדיש - כשהוא הבעלים של הדבר שהקדיש (ראה ערך דבר שאינו שלו) - אפילו שהדבר הוא בסוף העולם (קדושין כח ב)^[3], מפני שאמירה-לגבוה-כמסירה-להדיוט (ראה ערכו), ומספר לשונות של הקדשה הן:

• האומר הרי זה הקדש לבדק הבית, או חרם (ראה ערכו) לבדק הבית, או חרם לשמים - יפלו לבדק הבית^[4], ואפילו אמר על כל נכסיו באחת הלשונות הללו (ראה להלן: הקדש כל הנכסים. רמב"ם ערכין ו א).

• ואפילו שלא אמר "הרי זה", אלא אמר ככר זו הקדש, חל ההקדש, למרות שמשמעות לשון זה היא שמודיע דבר שעבר, ואינו מועיל במקום שצריך לשון של להבא (ראה ערך בטול הגט), וכן בקדשי מזבח אם אמר שור זה עולה וכיוצא, ההקדש חל (כן משמע מהמשנה וגמ' ערכין כ ב, ומשנה תמורה כה א, וגמ' קדושין כח ב, ונדרים כט א, ורמב"ם מעשה הקרבנות טו א)^[5].

• וכל כינויי הקדש כהקדש^[6], כגון שאמר הגדר הגזר הגרם, הרי זה כאומר הקדש (ירושלמי נדרים א א, לפי אור שמח נדרים א יז; מאירי נדרים ב א), או שאמר השי"ן כתי"ו רפה, היינו הקדת במקום הקדש (מאירי שם), וכשם שאוסר עצמו בכינויים, כך אם הקדיש בכינויים הרי זה הקדש (רמב"ם נדרים שם, ומעשה הקרבנות יד יא).

• וכן כל כינויי חרמים כחרמים (משנה נדרים ב א), כגון שאמר חרק חרך חרף (משנה שם י א, לפי תוספות שם ב א ד"ה וחרמים, ופירוש הרא"ש שם ד"ה וחרמים).

קניית הגזבר

גזבר שקנה דבר ממעות הקדש - זהו הקדשו (כן משמע מרש"י בבא מציעא נז ב ד"ה דאמר שמואל).

לה' עולה

כשמקדיש קרבן לא יאמר לה' עולה, לה' מנחה, לה' שלמים, אלא עולה לה', מנחה לה', שלמים לה', שנאמר: קָרְבָּן לַה' (ויקרא א ב. תורת כהנים ויקרא, דבורא דנדבה, פרשה ב ד; ספרי האזינו שו; נדרים י ב), שמא לא יגמור דיבורו אחר שאמר לה', ונמצא מזכיר שם שמים לבטלה (נדרים שם א); או מפני שאמר המקום אל יחול שמי עליהם עד שקדשו (ספרי שם;קרבן אהרן ומלבי"ם שם, בדעת התורת כהנים).

חלות ההקדש במחשבה

הקדש חל אפילו במחשבה, שכיון שגמר בלבו שזה עולה, אף שלא אמר בפיו, הרי זה קדוש, שנאמר: כל נדיב לב (שבועות כו ב; ירושלמי נזיר ה א; רמב"ם מעשה הקרבנות יד יב).

• יש מפרשים ששני כתובים של נדיב לב הם: הראשון, כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ (שמות לה כב) האמור בתרומת מלאכת המשכן, שהם קדשי בדק הבית; והשני, וְכָל נְדִיב לֵב עֹלוֹת (דברי הימים ב כט לא) האמור בקדשי מזבח, ששניהם קדושים במחשבה (רש"י שבועות שם ד"ה תרומה וקדשים; תוספות חגיגה י א ד"ה לאפוקי).

• ויש מפרשים שבין קדשי מזבח ובין קדשי בדק הבית למדום מנדיב לב עולות (תוספות שבועות שם ד"ה משום; רשב"א וריטב"א שם).

• ויש מפרשים שהכתוב הוא: כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ (שמות לה ה. רמב"ם שם, בנוסחאות מדוייקות), בנדיבות לב יתחייב להביא (רמב"ם שם).

הקדש במחשבה לבית הכנסת

לדעת הסוברים שקדושת בית הכנסת היא מעין קדושת בית המקדש (ראה ערך בית הכנסת), מי שהתנדב לבית הכנסת במחשבה חל ההקדש (מהרי"ק קסא, לצד הראשון בפירושו השני).

הקדש רבים

הציבור והשותפים מקדישים (משנה תמורה טז ב), ואף אחד מן השותפים שהקדיש חלקו, הרי חלקו הקדש (כן משמע מקדושין ז א).

מעלת ההקדש

ההקדש הוא מצוה (משנה ביצה לו ב; רמב"ם ערכין ח יב) שציוו נביאים: כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךָ (משלי ג ט), וראוי לו לאדם להנהיג עצמו בדברים אלו כדי לכוף יצרו ולא יהיה כִילַי - שנותן במידה, לא יותר דבר בשום פנים, ועינו צרה (רד"ק ישעיהו לב ה) - ואף על פי כן אם לא הקדיש מעולם אין בכך כלום, הרי התורה העידה ואמרה: וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא (דברים כג כג. רמב"ם שם).

סתם הקדש

הקדיש נכסיו סתם

המקדיש את נכסיו סתם, ולא פירש אם הקדישם לצרכי בית המקדש, הנקרא בדק-הבית (ראה ערכו), או לצרכי קרבנות למזבח, והיו שם בהמות הראויות למזבח, נחלקו תנאים בדבר:

• יש אומרים שסתם הקדשות לבדק הבית (סתם משנה תמורה לא ב; רבי אליעזר בגמ' שם, לפי רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן בגמ' שם; רבי חנניה בירושלמי שקלים ד ד), שאפילו הבהמות הראויות למזבח קדושות לבדק הבית (רבי אליעזר במשנה שקלים ד ז), שנאמר: וְאִישׁ כִּי יַקְדִּשׁ אֶת בֵּיתוֹ קֹדֶשׁ לַה' (ויקרא כז יד), אם במקדיש בית דירה, הלא כבר נאמר: וְאִם הַמַּקְדִּישׁ יִגְאַל אֶת בֵּיתוֹ (שם טו), אלא במקדיש נכסיו (תורת כהנים בחקותי פרשה ד ח; רבי יוחנן בירושלמי שם, בדעת רבי אליעזר), ואמרה תורה: קֹדֶשׁ לַה' (ויקרא שם יד), מלמד שסתם הקדשות לבדק הבית (תורת כהנים שם ט), שקודש לה' היינו הקדש שכולו לה', והוא קדשי בדק הבית, שקדשי מזבח אינם כולם לה' (כן משמע מפירשו רבנו משולם לירושלמי שם; קרבן אהרן לתורת כהנים שם באור החפץ חיים שם), שאפילו עולות שכולן כליל הרי עורותיהם לכהנים (באור החפץ חיים שם). ולפיכך אם הקדיש כל נכסיו והיו בהם בהמות הראויות למזבח, זכרים ימכרו לצרכי עולות, ונקבות ימכרו לצרכי זבחי שלמים, ודמיהם יפלו עם שאר הנכסים לבדק הבית (רבי אליעזר ורבי עקיבא במשנה שקלים שם), לפי שהכל נתפס לבדק הבית, אלא שהראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם, לפיכך הבהמות נמכרות למזבח, שזה שפודה אותם מיד הגזבר אינו פודה אותם אלא בשביל מזבח, והדמים לבדק הבית (רש"י תמורה לא ב ד"ה ודמיהן), וכן הלכה (רמב"ם ערכין ה ז, ובפירוש המשניות שם).

• ויש אומרים שהמקדיש נכסיו והיו בהם בהמות הראויות למזבח, הזכרים הם עצמם יקרבו עולות, והנקבות ימכרו לצרכי שלמים ויביא בדמיהם עולות, ושאר הנכסים לבדק הבית (רבי יהושע במשנה שקלים שם).

ובטעם דעה זו נחלקו התלמודים:

• בבבלי אמרו הטעם - מסברא - לפי שאדם חולק הקדשו (כן משמע מסתמא דגמ' זבחים קג א), וסתם הקדש כל הראוי למזבח מקדיש למזבח, ושאינו ראוי למזבח - לבדק הבית (רש"י שם ד"ה ואפילו), שאין אדם מניח קדשי מזבח ומקדיש לבדק הבית דבר הראוי לקדשי מזבח (רש"י תמורה כ א ד"ה ודמיהם; תוספות שם ד"ה ורבי), והראוי למזבח הם עולות, שדעתו של אדם שיהיה כולו למזבח, והיינו לעולה, שכולה כליל לאישים, דומה לבדק הבית שכולו קדוש, ולכן הראויים בעצמם לעולות יקרבו עולות, והראויות לשלמים, מכיון שבשרם נאכל ואין הכל למזבח, לכן ימכרו לצרכי עולות (רש"י זבחים שם ד"ה זכרים עצמן וד"ה ונקבות, ותמורה לא ב ד"ה אלא בהמה; תוספות תמורה שם).

• ובירושלמי אמרו הטעם, לפי שנאמר: אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ לְכָל נִדְרֵיהֶם וּלְכָל נִדְבוֹתָם אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' לְעֹלָה לִרְצֹנְכֶם תָּמִים זָכָר (ויקרא כב יח-יט), הכל קרב לעולה - שכל מה שהם נודרים ומתנדבים מדברים אשר יקריבו לה' יהיה לעולה (קרבן העדה לירושלמי שקלים שם), שגם המקדיש נכסיו יקריבם לעולה (תקלין חדתין שם), שבכתוב זה נאמר נדר ונדבה, ומקדיש נכסיו אף זה נדבה (פירוש תלמיד רבי שמואל ברבי שניאור שם) - ומנין אפילו נקבות, תלמוד לומר: בַּבָּקָר (ויקרא שם יט) לרבות את הנקבות (רבי זעירא בשם רבי שמעון בן לקיש בירושלמי שם, לגירסתנו), שבבקר סתם כתוב, ונקבות אף הן בכלל בקר (תקלין חדתין שם), שאפילו התנדבו נקבות, לעולה הן (ר"ש סיריליאו שם) ,שהרי כתוב שם אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' לְעֹלָה (ויקרא שם), ולא כתוב שלמים (פירוש תלמיד רבי שמואל ברבי שניאור שם)^[7].

עור הבהמות

המקדיש נכסיו סתם, אמרו בתלמוד שלדעה השניה, שהראוי למזבח הוא הקדש למזבח לעולות, העור שלהם לבדק הבית, ואינו לכהנים כמו בכל שאר העולות, שנאמר: עֹלַת אִישׁ (ויקרא ז ח) פרט לעולת הקדש (רב המנונא בזבחים קג א).

דברים הראויים למזבח

המקדיש נכסיו סתם, והיו בהם דברים הראויים למזבח, והם יינות שמנים ועופות, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שימכרו לצרכי אותו המין ויקריבו אותם, ויביא בדמיהם עולות (רבי אלעזר במשנה שקלים ד ח; רבי אליעזר בתורת כהנים ויקרא, דבורא דנדבה פרשה ה ד), ושאר הנכסים יפלו לבדק הבית (רבי אלעזר במשנה שם), שנאמר: וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ מִן הַכְּשָׂבִים אוֹ מִן הָעִזִּים לְעֹלָה (ויקרא א י), מה תלמוד לומר: לעולה - שהיא מיותרת, שכבר נאמר קודם: אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ (שם ג. מלבי"ם שם) - לרבות את כולם - יינות שמנים ועופות - לעולות (רבי אליעזר בתורת כהנים שם).

• ויש אומרים יפלו - דמי היינות השמנים והעופות - לנדבה (חכמים בתורת כהנים שם), היינו לעולת נדבת צבור (ראה ערך קיץ המזבח).

קטורת

המקדיש נכסיו סתם, והיתה בהם קטורת - כגון שהיה זה המקדיש אומן, ונתנו לו בשכרו ממותר הקטורת שנשתייר משנה העברה (ראה ערך קטורת), ולא הספיקו לחזור ולקנות ממנו מתרומה חדשה של הלשכה לצורך קטורת של השנה (ראה ערך הנ"ל) עד שהקדיש כל נכסיו - הרי זו תינתן לאומנים בשכרם, כמו שעושים במותר הקטורת (שקלים ד ה, לפי גמ' כריתות ו א, ורש"י ד"ה באותה, ושיטה מקובצת מא; רמב"ם ערכין ה י, ולחם משנה שם), וכן עושים אם יש בנכסיו אחד מסממני הקטורת (רב יוסף בכריתות שם; רמב"ם שם, ורדב"ז שם).

כשאינם ראויים למזבח

המקדיש נכסיו שאינם דברים הראויים למזבח, כגון ביתו, או בהמה טמאה, או שאר מטלטלין - הדמים לבדק הבית (רמב"ם ערכין ה ג), ואפילו אם אמר בית זה קרבן, הוא קדוש לבדק הבית (כן משמע מהמשנה ערכין כ ב, ורש"י שם ד"ה ובית, וחולין קלט א ד"ה ובית), שאף בדק הבית נקרא קרבן, כענין שנאמר: וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן ה' אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי זָהָב וגו' (במדבר לא נ), וקדושת דמים הם (רש"י חולין שם).

תמימים לבדק הבית

איסור הקדש

המקדיש בהמה תמימה לבדק הבית, עובר בעשה, שנאמר במקדיש בעל מום: וְשׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ וְקָלוּט נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ (ויקרא כב כג) - אותו תעשה נדבה, ואי אתה עושה תמים נדבה לבדק הבית (תורת כהנים אמור פרק ז ח; תמורה ז ב; רמב"ם ערכין ה ה-ו), שהרי אין מקריבים בעל מום למזבח (רש"י תמורה שם ד"ה נדבה תעשה; רמב"ם שם ו), ואמרה תורה בעל מום ולא תמים, ולאו-הבא-מכלל-עשה (ראה ערכו) - עשה (רש"י שם ד"ה עובר; רמב"ם שם)^[8]. ואין איסור זה אלא בבהמה לבד, שלא למדנו איסור זה אלא מהכתוב שור או שה וגו', ואם כן אינו אלא בבהמה (רמב"ם שם ה, לפי אבן האזל איסורי מזבח ה ט ז; כן משמע מהמאירי פסחים מב א).

עשה זה לא נמנה במנין המצות, כדרך כל לאו הבא מכלל עשה שאינו נמנה (כן משמע מהרמב"ן לספר המצוות שורש ו, ומגילת אסתר שורש א).

ונחלקו תנאים:

• יש אומרים שאינו עובר אלא בעשה בלבד (חכמים בתורת כהנים שם), וכן הלכה (רמב"ם שם ו; מאירי פסחים מב א)^[9].

• ויש אומרים שעובר אף בלא תעשה, שנאמר באותה פרשה: וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר (ויקרא שם יז), לימד על הפרשה כולה שהיא בלאו (רבי יהודה בתורת כהנים שם, ותמורה שם, ותוספתא שם (צוקרמאנדל) א יג, וירושלמי נזיר ה א; רבי יוסי ברבי יהודה במשנה תמורה יז א, לפי הירושלמי שם).

ונחלקו אמוראים בפירוש הלימוד לדעה זו:

• יש מפרשים, שמכיון שנאמר 'לאמר', כאילו "לא" נאמר בדברים (בר קפרא בפסחים שם, ובתמורה שם, לגירסתנו)^[10].

• ויש מפרשים שלדעה זו פירושו של 'לאמר' - לאו אמור (בי רבי בגמ' שם ושם), שכך אמר הקב"ה לאו אמור להם לישראל, שאם יעברו על פרשה זו יעברו בלאו (רש"י פסחים שם ד"ה לאו אמור, ותמורה שם ד"ה לא אמור).

כשעבר והקדיש

אף על פי שאסור להקדיש תמימים לבדק הבית, אם עבר והקדיש - מה שעשה עשוי, וחל ההקדש לבדק הבית (תמורה ו א; רמב"ם ערכין ה ה), ואף לדעת האומרים כל מקום שאמרה תורה לא תעשה, אם עשה אינו מועיל (ראה ערך כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד) כאן ההקדש חל, לפי שנתרבה מן התורה ממקום שנתרבו בעלי מומים למזבח, שהם קדושים אף על פי שאסור להקריבם (ראה ערך בעל מום ב), וכן תמימים לבדק הבית, אף שאסור להקדיש, הרי זה קדוש (גמ' שם, ורש"י ד"ה איתרבו), שמכתוב אחד למדום שאסור להקדישם, לפיכך הוקשו זה לזה שמה שעשה עשוי (רש"י שם).

ונפדית כשהיא תמימה והכהן מעריך אותה והדמים יפלו לבדק הבית (רמב"ם שם), והפודה אותה אינו פודה אלא על מנת להקריב למזבח (תוספתא תמורה (צוקרמאנדל) א יג; מנחות קא א; רמב"ם שם).

ונחלקו אמוראים כיצד נפדית:

• יש אומרים שיוצאה לחולין - ואחר כך מקדישים אותה למזבח - שאם לא יצאה לחולין אין קדשי מזבח חלים על קדשי בדק הבית (רב חונה בשם רב ורבי אבהו בשם רבי יוחנן ורבי חזקיה בשם רבי יוסה בירושלמי שקלים ד ד).

• ויש אומרים שנפדים בתחילה למזבח (רבי חזקיה בשם רב חסדא בירושלמי שם, לפי תקלין חדתין שם).

ונחלקו אחרונים אם ההלכה כדעה הראשונה (מהרי"ט אלגאזי בכורות ה מב, בדעת הרמב"ם); או כדעה השניה (צפנת פענח ערכין ה ה, בדעת הרמב"ם).

הטעם שהפודה אותה אינו פודה אלא על מנת להקריב למזבח, שכל דבר הראוי להקרבה על גבי המזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם (גמ' שם; רמב"ם שם).

העמדה והערכה

הראוי למזבח שהקדישו לבדק הבית, לפי שאינו יוצא מידי מזבח, הרי הוא צריך העמדה-והערכה (ראה ערכו), אפילו לסוברים שקדשי בדק הבית אינם צריכים העמדה והערכה (ראה ערך העמדה והערכה), ולכן אם מתו תמימים קודם שנערכו ונפדו - יקברו (תמורה לג ב).

מהקדש להקדש

האיסור

אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית, אין משנים אותם מקדושה לקדושה (משנה תמורה לב א; רמב"ם תמורה ד יא), שקדשי בדק הבית אין משנים לקדשי מזבח, ובקדשי מזבח אין משנים מקדושת עולה לשלמים ומשלמים לעולה (רש"י שם ד"ה מקדושה).

מקור דין זה, ממה שנאמר בבכור: אַךְ בְּכוֹר אֲשֶׁר יְבֻכַּר לַה' בִּבְהֵמָה לֹא יַקְדִּישׁ אִישׁ אֹתוֹ אִם שׁוֹר אִם שֶׂה לַה' הוּא (ויקרא כז כו), שאי אתה מקדישו הקדש מזבח (רבי ישמעאל במשנה ערכין כט א, לפי רש"י שם ד"ה כתוב אחד וד"ה וכתוב אחד, ותורת כהנים בחוקותי פרשה ה ב; רבי עקיבא בתורת כהנים שם ה; רמב"ם שם), שלא יעשנו עולה או שלמים (רמב"ם שם)^[11].

בקדשי בדק הבית, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאף קדשי בדק הבית בכלל האיסור (רמב"ם שם; חינוך שנו), ומה שהקדיש לבדק ההיכל לא ישנה לבדק המזבח, וכן כל כיוצא בזה (רמב"ם שם. וראה כסף משנה שם).

• ויש אומרים שבקדשי בדק הבית מותר לשנות מקל לחמור ומחמור לקל, ואינו דומה לקדשי מזבח, שהם שונים זה מזה בדיניהם, יש מהם נאכלים ויש שאינם נאכלים, יש נאכלים ליום אחד ויש לשני ימים, והנאכלים ליום אחד לא שוו במתנותיהם, ויש מהם מכפרים ויש שאינם מכפרים, לכן דין הוא שלא ישתנו מזה לזה, אפילו מקלים לחמורים, אבל בקדשי בדק הבית מה הפרש בין זה לזה (הראב"ד בהשגות שם).

כשעבר ושינה

עבר ושינה מהקדש להקדש, עובר בלא תעשה (תמורה שם; רמב"ם שם) מהכתוב הנ"ל, ונמנה לאו זה במנין המצות (ספר המצוות שם; סמ"ג לאוין שמו; חינוך שם), ואין לוקים על לאו זה (רמב"ם שם; החינוך שם), לפי שהוא לאו שאין בו מעשה (חינוך שם; כסף משנה שם), שהרי בדיבורו לא עשה כלום, שהקדושה השניה שרצה לעשות לא חלה כלל (מהר"י קורקוס שם).

הקדיש קדשי בדק הבית לקדשי מזבח

קדשי בדק הבית שהקדישם לקדשי מזבח, לא עשה כלום (תמורה לב א; רמב"ם ערכין ו ח), ואין הקדש מזבח חל על קדשי בדק הבית, שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו (רמב"ם שם; מאירי שקלים ד ד).

חרמי כהנים

וכן קדשי בדק הבית שהתפיסם לחרמי כהנים (ראה ערך חרם) - לא עשה כלום (תמורה שם; רמב"ם ערכין ו ח), וכן חרמי כהנים שהתפיסם בין לקדשי מזבח ובין לקדשי בדק הבית, לא עשה כלום (גמ' שם), שאין לו שום חלק בחרמי כהנים ואפילו טובת הנאה, שאינו רשאי ליתנם אלא לכהן שבאותו משמר (רש"י שם ד"ה וכן חרמי), וכן אין שום שייכות לבעלים בהם בפדיון, שאין להם פדיון כלל (חסדי דוד לתוספתא ערכין ד יא, לדעת התוספות).

קדשי מזבח אחרים

קדשי מזבח שהקדיש אותם לקדשי מזבח אחרים, בין שהקדיש קדושה קלה על קדושה חמורה, ובין שהקדיש קדושה חמורה על קדושה קלה, כגון ששינה מעולה לשלמים או משלמים לעולה, אין הקדושה השניה חלה כלל (בכורות נג ב) וכן אם אמר הרי זו תמורת עולה ונמלך ואמר תמורת שלמים, הרי זו תמורת עולה (משנה תמורה כה ב; רמב"ם תמורה ב ד)^[12].

הקדש עילוי

אף על פי שאין משנים מהקדש להקדש, יכול אדם להקדיש קדשי מזבח לבדק הבית בהקדש עילוי (משנה תמורה לב א; תורת כהנים בחקותי פרשה ה ב,ד,ו,ח. וראה שם מחלוקת תנאים במקור הלימוד).

עילוי זה נחלקו בפירושו:

• יש מפרשים אותו מלשון מעלין בדמים, היינו הקדש של שומא, ששמים כמה יש לו בהקדש זה^[13] ונותן לבדק הבית (כן משמע מרש"י שם כט א ד"ה הקדש עילוי; תוספות שם לב א ד"ה מקדישין).

• ויש מפרשים עילוי שמעלה הקדש על הקדש, ואינו משנה מהקדש להקדש (לקוטים במשניות וילנא שם ז ג).

מהות העילוי

עילוי זה של ההקדש הוא, שאם היה ההקדש למזבח נדר, שחייב באחריותו, הרי הוא נותן לבדק הבית דמי אותה הבהמה - שהואיל ואם תמות או תיגנב הוא חייב באחריותה, נמצא שלו היא, לכן נותן כל דמיה, ואת הבהמה יקריב לנדרו (רש"י ערכין כח ב ד"ה שחל החרם); ואם היה ההקדש נדבה, שאינו חייב באחריותו, הרי הוא נותן רק דמי טובת הנאה שיש לו בבהמה זו (משנה שם; רמב"ם ערכין ו יא-יב).

בכור

המקדיש בכור הקדש עילוי, נותן טובת הנאה לבדק הבית, והוא כמה יתן אדם בבכור זה שיתנו לבן בתו או לבן אחותו כהן (משנה ערכין שם; רמב"ם שם יד), וכל הנותן אותו שיעור יקח את הבכור ויתננו לכל כהן שירצה, והדמים יפלו לבדק הבית (רמב"ם שם), שהבכור אף הוא אינו חייב באחריותו (משנה למלך שם).

עולה

המקדיש עולתו לבדק הבית, נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שההקדש נתפס בגוף הבהמה, ואסור מן התורה לשחטה עד שתיפדה (רב הונא בתמורה לב א).

• ויש אומרים שאין בה אלא עיכוב גזברים בלבד (עולא בגמ' שם), וכן הלכה, ולפיכך אם עבר ושחטה - בלא פדיון - הרי זו כשרה (רמב"ם שם ו י).

שקלים

המקדיש שקלו (ראה ערך שקלים) לבדק הבית, הרי זה קודש (רמב"ם ערכין ו טז, על פי שקלים ח ח), לפי שהשקלים הם כקדשי מזבח, לכן יכול להקדישם הקדש עילוי ככל קדשי מזבח שמקדישים לבדק הבית הקדש עילוי (תוספות יום טוב שם; חידושי רבנו חיים הלוי שם), או שמכיון שעד שיגיע ליד הגזבר הוא חייב באחריותו (ראה ערך שקלים) הם כשלו ויכול להקדישם (רדב"ז שם); או שכל זמן שלא בא ליד גזבר עדיין הוא חולין ולכן יכול להקדיש (צפנת פענח שם).

הקדש כל הנכסים

האיסור

אין אדם רשאי להקדיש את כל נכסיו (תוספתא ערכין (צוקרמאנדל) ד כג; רמב"ם ערכין ח יג), וכן אין אדם רשאי להחרים - חרמי כהנים (תוספות ערכין כח א ד"ה דתנו) - את כל נכסיו (תוספתא שם; רמב"ם שם). שנאמר בחרם: מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ (ויקרא כז כח) - ולא כל אשר לו (תורת כהנים בחקותי פרק יב ג; גמ' שם; רמב"ם שם), היינו ממטלטלים, ולא כל מטלטלים (רש"י שם ד"ה מכל אשר לו), מֵאָדָם (ויקרא שם)- עבדיו הכנענים (רש"י ערכין שם ד"ה מאדם) - ולא כל אדם, מבהמה - דהיינו וּבְהֵמָה (ויקרא שם) שהמ' של "מאדם" מוסב אף עליה (מלבי"ם שם; ביאור החפץ חיים שם) - ולא כל בהמה, מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ (שם) - ולא כל שדה אחוזה (תורת כהנים שם; גמ' שם).

והעושה כן עובר על דעת הכתוב, ואין זו חסידות אלא שטות, שהרי הוא מאבד כל ממונו, ויצטרך לבריות ואין מרחמים עליו (רמב"ם שם).

עבר והקדיש והחרים

עבר והקדיש את כל נכסיו, הרי הם מוקדשים (תנא קמא בתוספתא שם; רבי אליעזר בתוספתא שם כד, לגירסת דפוס ונציה ודפוס וילנא).

עבר והחרים כל נכסיו, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שהרי הם מוחרמים (תנא קמא בתוספתא שם כג), וכן הלכה (רמב"ם ערכין ו ב).

• ויש אומרים שאינם מוחרמים (רבי אליעזר בתוספתא שם כד, ובמשנה וגמ' שם כח א; תורת כהנים שם),

לפי שבאותו כתוב שלמדנו שאסור להחרים כל נכסיו נאמר: אַךְ כָּל חֵרֶם (ויקרא שם. תורת כהנים שם; רבי אליעזר בגמ' שם), ואכין-ורקין (ראה ערכו) - מיעוטים (רש"י שם ד"ה אך כל חרם), למעט שדוקא אם החרים מקצת אשר לו הוא חרם ולא כל אשר לו (מלבי"ם לתורת כהנים שם), ואפילו שהחרים מין אחד כולו, והשאיר שאר מינים, אינו חרם (גמ' שם), וכל מין בהמה אחד, וכן מין אדם - עבדים ושפחות - אחד (שיטה מקובצת שם, בשם הרא"ש).

מה נכלל בהקדש

המקדיש כל נכסיו, לוקחים כל מה שיש לו, ואפילו תפילין שבראשו, ואין צריך לומר כלי אומנותו ובגדיו, שהכל הקדש (ערכין כג ב; רמב"ם שם ג), אבל אין בגדי אשתו ובגדי בניו בכלל ההקדש (משנה ערכין כד א; רמב"ם שם ג יד), שאינם שלו (רש"י שם ד"ה אין לו). וכן בגדים שצבעם לשמם, וסנדלים חדשים שלקחם לשמם (משנה שם; רמב"ם שם), שהם בחזקתם משעת לקיחה (רש"י שם ד"ה סנדלים).

בטעות

הקדש בטעות, כגון שאמר שור שחור שיצא מביתי ראשון הרי הוא הקדש, ויצא לבן, נחלקו בו תנאים:

• יש אומרים שהקדש טעות הקדש (בית שמאי במשנה נזיר ל ב - לא א), שלמדים תחילת הקדש מסוף הקדש - היינו תמורה (ראה ערכו), שנקראת סוף הקדש, לפי שקדושתה באה מכח הקדושה הקודמת (פירוש הרא"ש שם לא א ד"ה מסוף הקדש) - מה תמורה חלה אפילו בטעות (ראה תמורה יז א), אף תחילת הקדש חל אפילו בטעות (סתמא דגמ' שם).

• ויש אומרים שאינו הקדש (בית הלל במשנה שם ל ב - לא א), ואין תחילת הקדש דומה לתמורה, שבתמורה שבאה מכח קדושה ראשונה חלה גם בטעות, אבל להוריד קדושה בתחילה אי אפשר בטעות (סתמא דגמ' שם לא א), וכן הלכה (רמב"ם ערכין ו לד).

טעה בדיבורו ונתכוין לחולין

להלכה שהקדש טעות אינו הקדש, אם נתכוין לומר חולין, וטעה בדיבורו ואמר הקדש - אינו קדוש, שהרי זה הקדש בטעות (כן משמע מהירושלמי נזיר ה א).

טעה בדיבורו ונתכוין להקדש אחר

המתכוין לומר עולה ואמר שלמים, שלמים ואמר עולה, לא אמר כלום (תרומות ג ח; רמב"ם מעשה הקרבנות יד יב), שהרי מה שאמר בפיו הרי זה הקדש בטעות (כן משמע מהירושלמי נזיר שם).

הקדש לזמן

כשיש פדיון

המקדיש דבר לזמן ידוע בקדושת דמים, שיש לה פדיון, כגון שאמר נטיעות האלו קרבן - הקדש להימכר ולהביא בדמיהן קרבן (תוספות נדרים כח א ד"ה הרי; פירוש הרא"ש שם ד"ה הרי אלו) - עד שיקצצו, נחלקו בו אמוראים:

• יש אומרים שאם פדאן חוזרות וקדושות, פדאן חוזרות וקדושות, עד שיקצצו (בר פדא בנדרים כח ב; חזקיה בירושלמי שם ג ה), וכן הלכה (רמב"ם מעילה ד יא).

• ויש אומרים שאם פדאן - פדויין, ואותה ששנינו אין להן פדיון לאחר קציצה הוא (רבי יוחנן בירושלמי שם).

פקיעת הקדושה

המקדיש דבר לזמן, אם קדושת דמים או קדושת הגוף, נחלקו בו אמוראים אם כשמגיע סוף הזמן נפקעת הקדושה מאליה:

• יש אומרים שאין הקדושה נפקעת בלא כלום, לא בקדושת דמים ולא בקדושת הגוף, אלא שבקדושת דמים, שיש לה פדיון, כשמגיע הזמן פודהו ויוצא לחולין, ובקדושת הגוף, שאין לה פדיון, נשארת הקדושה לעולם. ולפיכך הרי שאמר נטיעות האלו קרבן - הקדש להימכר ולהביא בדמיהן קרבן - עד שיקצצו, פודן אחר שנקצצו (בר פדא בנדרים כח ב).

• ויש אומרים שהקדושה נפקעת אחר הזמן ממילא, וכיון שנקצצו הנטיעות שוב אין צריך לפדותן, וזוהי ששנינו אין להן פדיון (ראה משנה שם כח א), היינו שאינן צריכות פדיון אחר הקציצה (עולא בגמ' שם כח ב, ור"ן ד"ה ועולא אמר).

ובדעה זו נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שאין הדברים אמורים אלא בקדושת דמים, אבל בקדושת הגוף הכל מודים שאינה נפקעת בחנם (רבא בגמ' שם כט א).

• ויש אומרים שאפילו קדושת הגוף פקעה בכלות הזמן שהקדיש, והרי שאמר שור זה עולה אחר שלשים יום ומעכשיו שלמים, חלה עליו קדושת שלמים עד שלשים יום, ואחר כך פקעה קדושת השלמים מאליה וחלה עליו קדושת עולה (אביי בגמ' שם, ור"ן ד"ה אמר ליה אביי; רבי אבהו בשם רבי יוחנן בירושלמי קדושין ג א).

הקדש לאחר זמן

המקדיש דבר שיחול ההקדש לאחר זמן מסויים, בין קדושת דמים ובין קדושת הגוף, כשיגיע אותו זמן ההקדש חל (כן משמע מנדרים כט א-ב וירושלמי קדושין ג א).

שחט בתוך הזמן

האומר שור זה הקדש לאחר שלשים יום, ושחטו בתוך שלשים יום, הרי זה מותר (תוספתא תמורה (צוקרמאנדל) ג ב; רמב"ם ערכין ו ט) באכילה (תוספתא שם; רמב"ם שם, לפי החסדי דוד לתוספתא שם) ובהנאה (רמב"ם שם), ואם מת מותר בהנאה (תוספתא שם).

חזר בו בתוך הזמן

לא הקדיש ולא מכר לאחר, אלא חזר בו בתוך שלשים יום, אין חזרתו מועילה, שאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט (נדרים כט ב).

מעכשיו ולאחר שלשים יום

אמר שור זה הקדש מעכשיו ולאחר שלשים יום, ושחטו בתוך שלשים יום - הרי זה אסור באכילה; מת - אסור בהנאה (תוספתא תמורה שם), ואם הקדישו לשם קרבן אחר אינו מוקדש (תוספתא שם; רמב"ם שם), וכן אינו יכול לחזור בו בתוך שלשים (ירושלמי קדושין שם, וקרבן העדה ופני משה שם).

בבני אדם

המקדיש עבדו

המקדיש את עבדו - הכנעני - נחלקו תנאים ואמוראים איזו קדושה חלה עליו:

• יש אומרים שנתפסה קדושה בגופו, ואסור ליהנות ממנו, אלא שהנהנה אינו חייב בקרבן מעילה, לפי שעבד דומה לקרקעות (ראה ערך עבד כנעני), ואין מועלים בקרקעות (ראה ערך מעילה. תנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל בגיטין לט א, לפי תוספות שם לח ב ד"ה גופיה; תנא קמא בגמ' שם לח ב, לפי הרמב"ן שם, בשם מקצת מפרשים, והרשב"א שם, לפי התוספות; רבי בגמ' שם, לפי הרמב"ן ורשב"א שם, בשם מקצת מפרשים), ובשערו העומד להיגזז הדבר תלוי במחלוקת תנאים אם העומד להיגזז כגזוז דומה, ודינו כמטלטלים ומועלים בו (רבן שמעון בן גמליאל בגמ' שם לט א, לפי הגמ' שם), או שאינו כגזוז ואין מועלים בו (תנא קמא שם, לפי הגמ' שם).

• יש אומרים שהמקדיש עבדו - העבד קדוש לדמיו להימכר (סתם ברייתא שם לח ב, לפי הגמ' שם לט א; תנא קמא ורבי בגמ' שם לח ב, לפי רש"י שם ד"ה אין הגזברים וד"ה מפני וד"ה גזברין; רבה אמר רב בגמ' שם, לפי רש"י שם ד"ה גופיה).

• יש אומרים שהמקדיש עבדו הרי זה כאומר דמיו עלי, לא שיהא בגוף העבד הקדש לדמיו, אלא שהמקדיש התחייב ליתן דמיו להקדש, ולכן המקדיש עבדו עושה ואוכל, ואין מעשה ידיו הקדש, שלא הקדיש אלא דמיו (סתם ברייתא שם לח ב, לפי הגמ' שם לט א ורש"י ד"ה אי אמרת).

• ויש אומרים שהמקדיש עבדו יצא לחירות, לפי שגופו אינו יכול להיות קדוש, ולדמים לא אמר, אלא להיות עם קדוש אמר (רבה אמר רב בגמ' שם לח ב), היינו ישראל גמור, שכתוב בהם: כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה (דברים יד ב. רש"י גיטין שם ד"ה דליהוי).

להלכה כתבו ראשונים שהמקדיש עבדו או שפחתו הכנענים, או המקדיש כל נכסיו והיו בהם עבדים, הרי גופם קודש, לפיכך אסורים ליהנות מהם עד שיפדו (רמב"ם ערכין ו יז), אלא שאין מועלים בו, ולא בשערו, אפילו שעומד להיגזז, מפני שהוא מחובר לו (רמב"ם מעילה ה י).

המקדיש את עצמו

המקדיש את עצמו, עושה ואוכל, שלא הקדיש אלא דמיו (גיטין לט א; רמב"ם שם כ), והרי הוא חייב בדמי עצמו, ולא נתקדש גופו כעבד (רמב"ם שם).

בעין יפה

המקדיש אם בעין יפה הוא מקדיש דנים בו בשני אופנים: כשיש ספק איזה מהדברים הקדיש, היפה או הרע, וכשיש ספק אם כשהקדיש דבר ידוע נכלל בהקדשו אף דבר שני.

כשיש ספק איזה מהדברים הקדיש

באופן הראשון לא מצינו מחלוקת, אלא אומרים ודאי מקדיש בעין יפה מקדיש, ולפיכך האומר אחד מכבשי הקדש - למזבח (רש"י מנחות קח ב ד"ה אחד מכבשי) - ואחד משוורי הקדש, והיו לו שנים, הגדול שבהם הקדיש (משנה שם; רמב"ם מעשה הקרבנות טז ח), שמקדיש בעין יפה מקדיש (גמ' שם).

היו שלשה, הבינוני שבהם הקדש (משנה שם), היינו שחוששים אף לבינוני שלגבי הקטן הוא עין יפה (גמ' שם; רמב"ם שם), כיצד יעשה - שאחד מהם יהיה מותר (רש"י שם ד"ה היכי עביד) - ימתין עד שיפול מום בבינוני, ויחלל קדושתו על הגדול (גמ' שם; רמב"ם שם), שממה נפשך, אם הקדושה חלה על הבינוני הרי הומם וחיללו על הגדול, ואם הקדושה חלה בתחילה על הגדול, הרי הבינוני חולין מתחילתו (רש"י שם ד"ה ומחיל לקדושתיה), והוא הדין אם הומם הגדול, שיחללו על הבינוני, אלא שצריך להביא גם בדמים היתרים על הבינוני (תוספות יום טוב שם).

כשיש ספק אם נכלל בהקדשו דבר אחר

באופן השני של עין יפה, כשיש ספק אם נכלל בהקדשו דבר אחר, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שהמקדיש את השדה, הקדיש את כולה (תנא קמא במשנה בבא בתרא עא א), ואפילו הדברים שאינם בכלל שדה כשמוכר אותה, שאף לסוברים מוכר בעין רעה מוכר, מקדיש בעין יפה מקדיש, כמו נותן (רשב"ם שם ד"ה אבל בנותן וד"ה הקדיש), וכן הלכה (רמב"ם מכירה כו ו).

• ויש אומרים שלא הקדיש כלום מכל מה שבמכירה אינו מכור, שהמקדיש דעתו כדעת מוכר שלא הקדיש אלא מה שפירש, מלבד חרוב המורכב וסדן השקמה, שאף על פי שבמכירה אינם מכורים, בהקדש הם מוקדשים בכלל השדה (רבי שמעון במשנה שם, ורשב"ם ד"ה ר"ש אומר), לפי שיונקים משדה הקדש (רבי שמעון בתוספתא בבא בתרא (ליברמן) ג ז, וגמ' שם עא ב).

בשבת ויום טוב

במשנה שנינו שאין מקדישים הקדשות ביום טוב, קל וחומר בשבת (משנה ביצה לו ב, ורש"י ד"ה ולא מקדישין; רמב"ם שבת כג יד; טוש"ע או"ח שלט ד, ושם תקכד א), גזרה משום מקח וממכר (גמ' שם לז א; רמב"ם שם; מגן אברהם שלט סק"ו), שדומה למקח וממכר, שמוציא מרשותו לרשות הקדש (רש"י שם ד"ה משום מקח וממכר).

ונחלקו אמוראים בפירוש המשנה:

• יש המפרשים המשנה כפשוטה, שאין מקדישים בתחילה ביום טוב (רבי שמעון בן לקיש בירושלמי פסחים ח ג, וביצה ה ב) - ובשבת - אפילו בחובות שקבוע להם זמן (פני משה שם ושם), ולכן הם שנו בברייתא שהולך לו - בערב פסח שחל בשבת (קרבן העדה שם ושם) - אצל מוכרי פסחים (אית תני תניי בירושלמי שם ושם) שכבר הוקדשו מאתמול (קרבן העדה ופני משה שם ושם), ולא שנו בברייתא שהולך לו אצל מוכרי טלאים (אית תני תניי בירושלמי שם ושם), שלא הוקדשו מאתמול ונוטל מהם אחד ומקדישו (קרבן העדה ופני משה שם ושם).

• יש המפרשים שהמשנה לא דברה אלא במקדיש לצורת חובת מחר (רבי חנניה או רבי מנא בירושלמי שם ושם), דהיינו בחובות שאין קבוע להם זמן, אבל בחובות שקבוע להם זמן - לבו ביום (רש"י פסחים סו ב ד"ה חובות הקבוע) ושעתם עוברת (מאירי ביצה שם) - מקדישים (מסקנת הגמ' בשבת קמח ב, ופסחים סו ב; רבי יוחנן בירושלמי שם ושם, לפי הפני משה שם ושם), ולפיכך מקדיש אדם את פסחו בשבת שחל בארבעה עשר בניסן ואת חגיגתו ביום טוב (רבי יוחנן בשבת שם ופסחים שם), ולכן הם שנו בברייתא שהולך לו אצל מוכרי טלאים (אית תני תניי בירושלמי שם ושם), ושנו בברייתא שהולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו - בערב פסח שחל בשבת - ונותן לו טלה לפסחו ומקדישו (תני רב אושעיא בשבת שם), וכן הלכה (רמב"ם שם וקרבן פסח א יט).

• יש המפרשים שהמשנה לא דברה כלל על המקדיש למזבח, אלא על המקדיש לבדק הבית (רבי חנניה או רבי מנא בירושלמי שם ושם), ומקדישים למזבח בשבת ויום טוב (קרבן העדה ופני משה שם ושם).

• ויש המפרשים שהמשנה לא אסרה להקדיש, אלא מחוץ לעזרה, אבל בעזרה מקדישים, שאין-שבות-במקדש (ראה ערכו. רבי שמי בירושלמי שם ושם, לגירסתנו).

עבר והקדיש

להלכה שאסור להקדיש בשבת ויום טוב, אם עבר והקדיש, בין בשוגג בין במזיד, מה שעשה עשוי, ואין צריך לומר ביום טוב (רמב"ם שבת שם טו, על פי תוספתא ביצה (ליברמן) ד ד).

לבית הכנסת

הקדשות שלנו לבית הכנסת, שאינם לא למזבח ולא לבדק הבית, שלכל ישראל יש להם זכות בהם, וגם המקדיש בכלל, לא יצאו מרשותו, ולכן מותרים בשבת (מגן אברהם שו ס"ק יא).

בזמן הזה

אין מקדישים ואין מחרימים ואין מעריכים בזמן הזה (יומא סו א; רמב"ם ערכין ח ח), שאין לנו מקדש (רמב"ם שם), כדי שלא יבואו לידי תקלה, ליהנות מן ההקדש ולבוא לידי מעילה (יומא שם). ומטעם זה ביטלו חכמים מעשר-בהמה (ראה ערכו) - מספר דורות (תוספות שם ד"ה אין; תוספות בכורות נג א ד"ה אלא) - לאחר החורבן (בכורות שם; רמב"ם בכורות ו ב).

עבר והקדיש

עבר והקדיש:

• אם הקדיש בהמה - תיעקר (יומא שם), ואיזהו עיקור, נועל דלת בפניה והיא מתה מאליה (גמ' שם; רמב"ם שם)^[14].

• הקדיש פירות וכלים - ירקבו (יומא שם; רמב"ם שם), ויניחם במקום שלא יבואו לידי תקלה (תוספות עבודה זרה יג ב ד"ה ירקבו).

• הקדיש מעות או כלי מתכות - יוליכם לים המלח (יומא שם; רמב"ם שם), או לים הגדול (רמב"ם שם), וזורק אותם כמו שהם, ואם זורקם בשאר נהרות צריך לשחקם תחילה (תוספות עבודה זרה שם ד"ה יוליכם, על פי פסחים כח א).

• הקדיש קרקעות, שהן קיימות לעולם ואין יכולים לכלותן, ואם יאסרו איסור עולם כל שכן שיבואו לידי תקלה - יפדו אותן וישליכו את כסף הפדיון בנהר (תוספות עבודה זרה שם, ורא"ש שם א יג ור"ן שם, בשם רבנו תם, על פי ערכין כט א). ואף על פי שמן הדין די בשוה פרוטה, שהקדש שוה מנה שחילל על שוה פרוטה מחולל (ראה ערך פדיון הקדש), ובזמן הזה, שאין הפסד קדשים, מותר אפילו לכתחילה, מכל מקום תיקנו חכמים שיפדו בארבעה זוזים - או קרוב לזה (רמב"ם ערכין ח י) - כדי לפרסם הדבר (ערכין כט א; רמב"ם שם) שהוא בר פדיון (רבנו גרשום שם ד"ה משום פרסומי); ויש מפרשים לפרסם שאסור ליהנות מן ההקדש (שיטה מקובצת שם ז).

• הקדיש או החרים עבד שנכנס למצות - פודהו וילכו דמיו לים המלח כשאר דמים וערכין של זמן הזה, ואם היה עבד עובד עבודה זרה, לא מעלין ולא מורידין (רמב"ם ערכין ח ט, על פי עבודה זרה יג ב), שאין פודים אותו ואין נהנים ממנו, ואם מת מת (רדב"ז שם) .

• עבר ועישר מעשר בהמה בזמן הזה - ימותו, שלא יבואו לידי תקלה (בכורות סא א, ותוספות ד"ה במעשר), וינעל בפניהם וימותו מאליהם (רש"י שם ד"ה בזמן הזה)^[15].

• גר שהקדיש בזמן הזה את קינו שהוא חייב להביא (ראה ערך גרות), אפילו לסוברים שביטלו חיוב זה מפני התקלה (ראה ערך הנ"ל), מכל מקום אם הקדיש הרי זה קודש (ירושלמי שקלים ח ד)^[16].

פדיון מטלטלים

ובעיקר דין המקדיש מטלטלים, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שהמקדיש מטלטלים בזמן הזה אין לו תקנה בפדיון (אור זרוע ד קכח, בשם רבנו תם; הגהות אש"רי שם, בשם האור זרוע, שכתב בשם רבנו תם; רמ"א יו"ד רנח א) - ולכן דינו שירקב ויוליכו לים המלח וכיוצא בזה (ראה לעיל) - וצריך לשאול לחכם ומתירים לו בחרטה כשאר נדר (אור זרוע שם; הגהות אש"רי שם, בשם האור זרוע; רמ"א שם).

• ויש אומרים שיכול לפדותם - בשוה פרוטה (כן משמע מהרי"ף שם; תוספות יומא נה ב ד"ה וניברור; ראב"ד ערכין ח ח) - ולא אמרו ירקבו ויוליכם לים המלח אלא מן הדין, כשאינו רוצה לפדותם (כן משמע מהשאילתות ק; רי"ף עבודה זרה שם; ראב"ד ערכין שם; כסף משנה ולחם משנה שם, בדעת הרמב"ם).

• ויש המחלקים בין הבעלים שהקדישו לאדם אחר - שהבעלים, או אחר ברצונם, יכולים לפדותם בשוה פרוטה, אבל אם אין הבעלים כאן, בהמה תיעקר ומטלטלים ירקבו (ריטב"א בבא מציעא נח ב, בדעת הרי"ף).

לדעה הראשונה, נחלקו ראשונים כשהקדיש קרקעות ומטלטלים ביחד - יש סוברים שהקרקעות יפדו והמטלטלים ירקבו (תוספות יומא סו א ד"ה פירות; שיטה מקובצת ערכין כט א, יט); ויש מצדדים לומר שאם הקדישם ביחד מועילה תקנה זו של פדיון גם למטלטלים, שיכול לפדותם ולהשליכם בנהר (תוספות עבודה זרה יג א ד"ה ואם).

בכור

בכור הקדוש מאליו, ממתין עד שיפול בו מום, שלא אמרו בבהמת קדשים נועל בפניה עד שתמות אלא כשהאדם הקדיש הבהמה, שקנסוהו מפני שעבר על תקנת חכמים שאסרו להקדיש בזמן הזה, אבל בכור, כיון שהוא קדוש מאליו, ולא עבר כלום, לא קנסוהו, ועוד שהבכור נאכל במומו ואין צריך פדיון (ראה ערך בכור בהמה טהורה), מה שאין כן שאר קדשים שצריכים פדיון (תוספות עבודה זרה יג ב ד"ה נועל)^[17], ואפילו ירצה הכהן לנעול בפניו עד שימות אסור לו לעשות כן, שיש כאן הפסד קדשים, מה שאין כן בשאר קדשים שההקדש לא מפסיד, שאף אם יפול בו מום טעון פדיון והדמים צריך להשליך לאיבוד (תוספות בכורות נג א ד"ה ואיזהו; רא"ש עבודה זרה א יג; סמ"ג עשין ריא ומרדכי שם תת, בשם ר"י; סמ"ג שם, בשם רבנו אלחנן; טוש"ע יו"ד שט א, וט"ז סק"א).

סלע זה להקדש

אל יאמר אדם סלע זה להקדש, אלא לצדקה (מרדכי עבודה זרה תשצט; רמ"א יו"ד רנח א), ואם אמר להקדש סתם, אנו אומרים שדעתו לצדקה, כיון שאין לנו בית המקדש (ר"י מיגאש בבא בתרא קב ב; התרומות מו ד ח; מרדכי עבודה זרה שם, על פי תענית כד א; רמ"א שם), אבל אמר מפורש שכוונתו להקדש ממש, הרי הוא הקדש, ודינו כמקדיש בזמן הזה (התרומות שם; רמ"א שם), שיש לו תקנה על ידי שאלת חכם (רמ"א שם).

ספר זה להקדש

וכן אסור לומר ספר זה להקדש (אור זרוע ד קכח, בשם רבי אליעזר בר יצחק מפרגא; הגהות אש"רי עבודה זרה א יג, בשם האור זרוע, שכתב בשם הרשב"ם), ומכל מקום יש לו תקנה על ידי שאלת חכם (אור זרוע שם; הגהות אש"רי שם, בשמו).

בשר זה לפסח

וכן אסור לומר בשר זה לפסח (פסחים נג א; טוש"ע או"ח תסט א), אף שהוא שחוט (רש"י שם ד"ה בשר זה), לפי שנראה שהקדישו מחיים ואוכל קדשים בחוץ (תוספות שם ד"ה מפני; טוש"ע שם).

חומרו

חומר בהקדש משאר איסורים, שכן הוא אסור בהנאה (ראה ערך מעילה), והנהנה בשוגג חייב להביא קרבן מעילה (ראה ערך אשם מעילות), ולשלם קרן וחומש (ראה ערך מעילה).

פרישת בני אדם ממנו

החומר שיש בהקדש מחמת איסורו גורם שבני אדם פורשים ממנו ביותר, ולכן אף במקומות שחששו חכמים שמא יבואו לידי תקלה לעבור על איסור, בהקדש יש שלא חששו כן:

• בדמאי (ראה ערכו), אימת קדשים על עם הארץ (רבי אושעיא בירושלמי דמאי א ג), ולכן שיירי מנחות פטורים מן הדמאי (דמאי א ג), ואין חוששים שמא הביא עם הארץ דבר שאינו מתוקן (ר"ש שם).

• בחמץ (ראה ערכו), המוצא חמץ בביתו ביום טוב של פסח, שדינו שכופה עליו כלי עד לערב, שלא ישכח ויאכלנו (ראה ערך בעור חמץ), אם היה חמץ זה של הקדש, אינו צריך לכפות, לפי שהכל פורשים ממנו (פסחים ו א; רמב"ם חמץ ג ח) מחמת איסורו (רש"י ביצה לט א ד"ה הקדש), כדי שלא יבואו לידי מעילה (רמב"ם שם ד ב), ואף בחול הוא למוד לפרוש ממנו (רש"י פסחים שם ד"ה מיבדל). וכן חמץ שאין עוברים עליו בבל-יראה-ובל-ימצא (ראה ערכו) - כגון חמץ של גוי (ראה ערך הנ"ל) - שצריך לעשות מחיצה גבוהה עשרה טפחים לפניו שמא יבוא להסתפק ממנו (ראה ערך הנ"ל), אם היה חמץ של הקדש אינו צריך, שהכל פורשים מן ההקדש (פסחים שם; רמב"ם שם ד ב).

• בתרומה (ראה ערכו) טמאה, סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות ממאה הקדש, שכולם ירקבו (תרומות ה א), הדברים אמורים דוקא במקום חרב, שלא ימצאו למכרו אפילו בדמי עצים (ירושלמי שם ה א; ר"ש שם, בשמו), אבל אם אפשר למכרו בדמי עצים - מוכרים, ואין חוששים לתקלה, לפי שהקדש פורשים בני אדם ממנו (פירוש הרא"ש שם).

בכמה מצוות דנים אם ההקדש חייב בהם או פטור בהם:

• במתנות עניים

• בתרומות ומעשרות וחלה

• בערלה ושביעית

• בבכורה ומעשר בהמה

• במתנות כהונה

• בשלוח הקן

• בכסוי הדם

• במזוזה

• בנגעים

במתנות עניים

לקט שכחה ופאה

הקדש פטור מן הלקט והשכחה והפאה (ראה ערכם), שנאמר בשכחה: כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ (דברים כד יט), קצירך, פרט להקדש (ספרי כי תצא רפב), וכן נאמר בפאה ובלקט: וּבְקֻצְרְכֶם (ויקרא יט ט), וכשם שנתמעט מכאן קציר גוים (ראה תורת כהנים קדושים פרק א ו) כך נתמעט הקדש (ר"ש וברטנורא פאה ד ו).

פטור זו אינו אלא כשהיה הקדש בשעת קצירה, לפיכך הקדיש קמה ופדה קמה - חייב (פאה שם; רמב"ם מתנות עניים ב ח), בין בפאה ובין בלקט ושכחה (מלאכת שלמה שם; משנה ראשונה שם), ואינו פטור מטעם הקדש, שכשבא לקצרה כבר פדאה (מלאכת שלמה שם).

הקדיש קמה ופדה עומרים - פטורה, שבשעת חובתה - בשעת הקצירה - היתה פטורה (משנה שם; רמב"ם מתנות עניים שם) מפאה (רמב"ם שם) ומלקט (משנה ראשונה שם). בשכחה, הדבר תלוי במחלוקת תנאים:

• לסוברים כל שאינו בשכחת קמה אינו בשכחת עימור (תנא קמא במשנה שם, לפי הירושלמי פאה ד ד), כיון שבשעת קצירה היתה של הקדש, ואין בה שכחת קמה, אין בה אף שכחת עימור (תנא קמא במשנה שם, לפי הר"ש וברטנורא ותפארת ישראל שם), וכן שנינו: קצר הקדש ולקח ישראל - פטור (רבי יוסי הגלילי בספרי שם).

• ולסוברים שאין שכחת עימור תלויה בזו של קמה (רבי יהודה במשנה שם), אף כאן חייבת בשכחת עימור (רבי יהודה במשנה שם, לפי ר"ש וברטנורא ותפארת ישראל שם).

ואף באילנות פטור הקדש מפאה ושכחה, שנאמר: כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ (דברים כד כ), זיתך, פרט להקדש (ספרי שם פסקא רפד).

עוללות

הנוטע כרם להקדש, פטור מן העוללות (ראה ערכו. ירושלמי פאה ז ז), שנאמר בעוללות: כַּרְמְךָ (דברים כד כא) - ולא של הקדש (ר"ש סיריליאו שם).

והמקדיש כרמו עד שלא נודעו בו העוללות - שהענבים עדיין קטנים (תפארת ישראל פאה ז ח) - אין העוללות לעניים (משנה שם; רמב"ם מתנות עניים ד כג) מפני שהוא כרם של הקדש (ירושלמי שם; ריבמ"ץ ור"ש שם).

הקדיש משנודעו בו העוללות - העוללות לעניים (משנה שם; רמב"ם שם), שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו (ירושלמי שם; פירוש המשניות לרמב"ם ורימב"ץ ור"ש וברטנורא שם), והרי העוללות הן ממון עניים (פירוש המשניות לרמב"ם שם). ואף על פי שאין העניים זוכים ליטול בעוללות עד שיתחיל בעל הבית לבצור (ראה ערך עוללות), מכל מקום אין לבעל הבית זכות בהן, ואינן ברשותו כמו ביתו שהוא ברשותו (קרית ספר שם). ונחלקו תנאים:

• יש אומרים שיתנו - העניים - שכר גידוליו להקדש (רבי יוסי במשנה שם), שמשביחים בכל שעה בתוך קרקע של הקדש (ר"ש וברטנורא שם), וכן הלכה (כן משמע מהירושלמי שם; רמב"ם שם כג).

• ויש אומרים שאינם צריכים ליתן, כיון שכבר נתחייב הכרם בעוללות (תנא קמא במשנה שם, לפי ריבמ"ץ ור"ש שם)^[18].

פרט

הקדש פטור אף מן הפרט (ראה ערכו. ירושלמי פסחים ד ט, לגירסתנו).

בתרומות ומעשרות וחלה

בתרומות ומעשרות

הקדש פטור מתרומות ומעשרות, אם היתה התבואה ביד ההקדש באחד משני הזמנים המחייבים את התבואה במעשרות: בשעת הבאת שליש, והיא הנקראת עונת המעשרות (ראה ערך הבאת שליש וערך עונת המעשרות), או בשעת מירוח, והוא הנקרא גמר מלאכה (ראה ערך גמר מלאכה. ירושלמי פאה ד ד, על פי פאה ד ח, וחלה ג ד), שנאמר: תְּבוּאַת זַרְעֶךָ (דברים יד כב) - ולא של הקדש, למעט הקדש במחובר, בשעת הבאת שליש (קרית ספר מעשר ב; מלאכת שלמה פאה שם), ונאמר: דְּגָנְךָ (דברים יב יז, ושם יד כג) - ולא דיגון הקדש, כלומר מירוח (רש"י מנחות סו ב ד"ה מירוח הקדש, ושם סז א ד"ה התם; פירוש הרא"ש חלה שם). ולפיכך המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות, ופדאם קודם שהגיעו לעונה זו - חייבים (פאה שם; רמב"ם מעשר ב ח), ועונת המעשרות זו היא הבאת שליש (ירושלמי שם) שעה שיתחייבו במעשרות, וזמנה משתנה כפי שינוי הזרעים (פירוש המשניות לרמב"ם שם). הקדיש משבאו לעונת המעשרות ופדאם, חייבים (משנה שם; רמב"ם שם).

הקובע לטבל

הדברים הקובעים לטבל אחר המירוח, כגון ראיית פני הבית או החצר וכיוצא (ראה ערך טבל) כשהם ברשות הקדש אינם קובעים (כן משמע מהירושלמי מעשרות ד א).

נכנסה שבת - שהיא מהקובעים לטבל (ראה ערך הנ"ל) - ברשות הקדש, פוטרת, אלא אם כן שלק אחר כך ועשה מעשה בגופו (מקדש דוד מעשרות נו ד).

חלה

הקדש פטור מן החלה, שנאמר: עֲרִסֹתֵכֶם (במדבר טו כ) - ולא של הקדש (מנחות סז א; פירוש הרא"ש וברטנורא חלה ג ג).

צירוף

עיסת הקדש שהיא בין שתי עיסות, שכל אחת מהן פחותה משיעור של חיוב חלה (ראה ערך הפרשת חלה) מצרפת אותן, ואינה דומה לעיסת פטור המפסקת, לפי שראויה לפדותה ותתחייב בחלה (ירושלמי חלה ד ב; רמב"ם בכורים ז ו).

בערלה ושביעית

בערלה ורבעי

הנוטע כרם להקדש, פטור מן הערלה ומן הרבעי (תוספתא פאה (ליברמן) ג טו; ירושלמי שם ז ז), שנאמר בערלה: לָכֶם (ויקרא יט כג) - פרט להקדש (ר"ש סיריליאו לירושלמי שם; פני משה שם; חסדי דוד לתוספתא שם, במסקנתו)^[19], וכיון שפטור מן הערלה, פטור אף מרבעי, שכל שאין לו ערלה אין לו רבעי (ר"ש סיריליאו ופני משה שם, על פי ירושלמי ערלה א א).

בשביעית

הנוטע כרם להקדש, חייב בשביעית (תוספתא פאה שם; ירושלמי שם ז ז), שנאמר: וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' (ויקרא כה ב), דבר שהוא לה' שביעית חלה עליו (ירושלמי שם)^[20].

בבכורה ומעשר בהמה

בבכורה

בהמה של הקדש - בין קדשי מזבח, בין קדשי בדק הבית (רמב"ם בכורות א ה) - פטורה מן הבכורה (תוספתא בכורות (צוקרמאנדל) ב ב; רמב"ם שם), ומספר לימודים לדבר:

• נאמר לגבי בכורה: בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ (דברים טו יט), ולא של הקדש (רש"י חולין קל א ד"ה בכור).

• נאמר שם: תַּקְדִּישׁ (דברים שם), ולא שכבר קדוש (רש"י חולין שם; קרית ספר בכורות א).

• נאמר בקדושת בכור: בְּיִשְׂרָאֵל (במדבר ג יג), ולא של הקדש (כן משמע מתוספות בכורות יד א ד"ה קדושת).

• נאמר: וְכָל מִקְנְךָ תִּזָּכָר (שמות לד יט), ולא של הקדש (מהרי"ט אלגזי חלה ג ד"ה ואולם לפי).

וכל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשם - והקדישם להימכר ולהביא מדמיהם קרבן למזבח (רש"י בכורות שם ד"ה כל הקדשים) - ונפדו, חייבים בבכורה (משנה חולין שם ובכורות שם; רמב"ם שם ה ח).

וכן קדשי בדק הבית שנפדו - חייבים בבכורה (כן משמע מהרמב"ם שם א ה).

קדם הקדשם את מומם, או שקדם מום עובר להקדשם, ולאחר מכאן נולד להם מום קבוע, ונפדו - פטורים מן הבכורה (משנה שם ושם; רמב"ם שם ה ח), שנאמר בפסולי המוקדשים - קדשי מזבח שנולד להם מום ונפדו - כַּצְּבִי וְכָאַיָּל (דברים יב טו), מה צבי ואיל פטורים מן הבכורה, אף פסולי המוקדשים פטורים מן הבכורה (בכורות טו א, ורש"י חולין קל א ד"ה פטורין).

במעשר בהמה

מעשר-בהמה (ראה ערכו) אינו נוהג במוקדשים (משנה בכורות נג א; רמב"ם בכורות ו ב), שהרי מעשר בהמה אינו אלא בבהמות שלו, שהוא חייב לעשרם, ומוקדשים אינם שלו, ואפילו קדשים קלים, לדעת הסוברים שקדשים קלים ממון בעלים הם (ראה ערך קדשים קלים), מכל מקום למדנו מהכתוב שאין מעשר בהמה נוהג בהם, שנאמר: הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ (ויקרא כז לב) - ולא שכבר קדוש (גמ' שם ב).

במתנות כהונה

זרוע לחיים וקיבה

הזרוע והלחיים והקיבה, שהם ממתנות-כהונה (ראה ערכו), אינם נוהגים במוקדשים (משנה חולין קל א; רמב"ם בכורים ט א; טוש"ע יו"ד סא יט), ומספר לימודים לדבר:

• נאמר בחזה ושוק: וָאֶתֵּן אֹתָם לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וּלְבָנָיו לְחָק עוֹלָם (ויקרא ז לד), אין לו אלא מה שאמור בענין (משנה שם; תורת כהנים צו פרק יז ו), ש"אותם" הוא מיעוט, דוקא חזה ושוק, ולא דבר אחר (רש"י שם ד"ה מה קדשים).

• נאמר בזרוע ולחיים וקיבה: וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים (דברים יח ג), זה ולא קדשים (ספרי שופטים קסה, ורבנו הלל שם).

• נאמר שם: מֵאֵת הָעָם (דברים שם), ולא מאת הקדש (פסיקתא זוטרתא שם; כן משמע מתוספות בכורות יד א ד"ה קדושת)^[21].

ראשית הגז

ראשית-הגז (ראה ערכו) אינו נוהג במוקדשים (משנה חולין קלה א; רמב"ם בכורים י א), שנאמר בראשית הגז: צֹאנְךָ (דברים יח ד) - ולא צאן הקדש (גמ' שם).

ואין הדברים אמורים בקדשי מזבח, שהרי אינם בני גיזה (ראה ערך גזה ועבודה), ואפילו אם הקדיש את הבהמה חוץ מגיזותיה, הרי פשטה קדושה בכולה, כשהקדיש אבר-שהנשמה-תלויה-בו (ראה ערכו וערך גזה ועבודה), אלא הדברים אמורים בקדשי בדק הבית, שאינם אסורים בגיזה אלא מדבריהם (גמ' שם), לפיכך המקדיש בהמות לבדק הבית וגזזן, אינו חייב לפדות וליתן לכהן (גמ' שם; רמב"ם שם ב).

בשילוח הקן

שלוח-הקן (ראה ערכו) אינו נוהג במוקדשים (משנה חולין קלח ב; רמב"ם שחיטה יג כ), ומספר לימודים לדבר:

• נאמר: שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם (דברים כב ז), במי שאתה מצווה לשלחו, יצא זה שאי אתה מצווה לשלחו אלא להביאו לידי גזבר (גמ' שם). ונחלקו ראשונים: יש מפרשים לימוד זה, מפני שלא אמרה תורה שלח לתקלה (תוספות שם ד"ה יצא, בשם רש"י); ויש מפרשים שפשוטו של מקרא דורש, שמשמעו בדבר שיכול להשתלח, אבל הקדש מצוה להביאו לגזבר (תוספות שם).

• נאמר שם: וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ (דברים שם), יצא הקדש שאין אתה יכול ליקח לך (תוספות שם, בשם רש"י), שאלו אינם שלך (רמב"ם שם).

וכתבו ראשונים ששני הלימודים נצרכים: שמ"תקח לך" אין ללמוד אלא כשהבנים הם של הקדש, ומ"שלח תשלח" למדים כשהאם היא של הקדש ורובצת על ביצי חולין שאינן שלה (ריטב"א שם)

בכיסוי הדם

כסוי-הדם (ראה ערכו) אינו נוהג במוקדשים (משנה חולין פג ב; רמב"ם שחיטה יד ב), בין בקדשי מזבח, בין בקדשי בדק הבית (רמב"ם שם), ושני טעמים לדבר:

• נאמר בכיסוי הדם: ושפך וכסה - וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר (ויקרא יז יג) - מי שאינו מחוסר אלא שפיכה וכיסוי, יצא זה שמחוסר גם גרירה (מסקנת הסתמא דגמ' שם פד א), דהיינו גרירת הדם מעל המזבח לאחר הזאה ונתינתו למטה לכיסוי (גמ' שם פג ב, ורש"י ד"ה וליגרריה), שאינו יכול ליתנו על גבי המזבח, שאם ישאירו שם לעולם, הרי הוא מוסיף על הבנין, ואם לא ישאירו, הרי הוא חציצה על גבי המזבח (גמ' שם, ורש"י ד"ה וליבטליה).

• נאמר שם: חַיָּה אוֹ עוֹף (ויקרא שם), מה חיה אינה קודש - שאין חיה ראויה להקריבה על המזבח (רש"י חולין פד א ד"ה מה חיה) - אף עוף שאינו קודש (מר בר רב אשי בגמ' שם).

שחט קדשים בחוץ

שחט קדשים בחוץ, נחלקו תנאים:

• יש מחייבים (רבי מאיר במשנה שם פה א), שלדעתם שחיטה שאינה ראויה לאכילה שמה שחיטה (גמ' שם), ולא למדו מחיה שאינה קודש (ראה לעיל) אלא בקודש בפנים, ולא בחוץ (תוספות שם פד א ד"ה מה).

• ויש פוטרים (חכמים במשנה שם), ששחיטה שאינה ראויה לאכילה לא שמה שחיטה (גמ' שם), ובכיסוי הדם כתוב: אֲשֶׁר יֵאָכֵל (ויקרא שם. רש"י שם ד"ה וחכמים).

במזוזה

בחיוב מזוזה בהקדש דנו התלמודים מכח מחלוקת תנאים:

• יש אומרים שכל הלשכות שהיו במקדש לא היתה להן מזוזה, חוץ מלשכת פרהדרין (ראה ערך לשכות), שהיה בה בית דירה לכהן גדול (תנא קמא בתוספתא יומא (ליברמן) א ב, וגמ' שם י א, וירושלמי שם א א) שבעה ימים בשנה (תנא קמא בתוספתא שם, ובירושלמי שם), וכן הלכה (רמב"ם מזוזה ו ו).

• ויש אומרים שכמה לשכות היו במקדש שהיו בית דירה (רבי יהודה בתוספתא שם ובגמ' שם), ולא היתה בהם מזוזה, אלא בלשכת פרהדרין בלבד (רבי יהודה בגמ' שם), מפני שגזרו בה גזירה (רבי יהודה בגמ' שם ובירושלמי שם).

ונחלקו התלמודים בביאור מחלוקתם:

• בירושלמי נאמר שהכל מודים בלשכות שאין בהם מזוזה אלא בלשכת פרהדרין בלבד, אלא שנחלקו התנאים הללו בשערי הר הבית והעזרות, שלדעה הראשונה נאמר שם: וּבִשְׁעָרֶיךָ (דברים שם) - לרבות את שערי הר הבית והעזרות (אית תניי תני בירושלמי שם; ירושלמי שם, בדעת תנא קמא), שכל הנקרא שער חייב במזוזה (פני משה שם) מפני שנכנסים ויוצאים בו (קרבן העדה שם), ולכן לשכת הפרהדרין חייבת במזוזה שהיא דירה לכהן גדול שבעת ימים בשנה (תנא קמא בירושלמי שם); ולדעה השניה להיפך, נאמר שם: ובשעריך - ולא שער הקדש (כן משמע מגליון הש"ס לירושלמי שם) - למעט את שערי הר הבית והעזרות (אית תניי תני בירושלמי שם; ירושלמי שם, בדעת רבי יהודה), ולא נתחייבה לשכת פרהדרין אלא משום גזירה (רבי יהודה בירושלמי שם).

• ובבבלי נאמר סתם שהקדש פטור מן המזוזה (גמ' שם יא ב), שנאמר: בֵּיתֶךָ (דברים ו ט), מה ביתך שהוא חול, אף כל שהוא חול (ספרי ואתחנן לו; גמ' שם), ולפיכך הר הבית והלשכות והעזרות, שהם קודש, פטורים מן המזוזה (גמ' שם) - וכן הלכה (רמב"ם שם) והכל מודים בה (מאירי שם י ב) - ולא נחלקו התנאים, אלא שלדעה הראשונה בלשכת פרהדרין היתה מזוזה - שחיובה מן התורה - מפני שהיא בית דירה לכהן גדול (תנא קמא בגמ' שם י א); ולדעה השניה הרבה לשכות היו בבית המקדש שהיה להן בית דירה ולא היה להן מזוזה, ולא נתחייבה לשכת פרהדרין במזוזה, אלא מגזירה (רבי יהודה בגמ' שם) דרבנן, שמא יאמרו כהן גדול בבית האסורים הוא חבוש (מסקנת הגמ' שם י ב)^[22].

בנגעים

בתים של הקדש אינם מיטמאים בנגעים (ראה ערך נגעי בתים), ולכן אפילו לסוברים ירושלים נתחלקה לשבטים ומיטמאה בנגעים (ראה ערך הנ"ל), מקום מקדש אינו מיטמא (יומא יב א), שנאמר: וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת (ויקרא יד לה), וזה בית של קודש הוא (רש"י מגילה כו א ד"ה אני), או לפי שנקנה מכסף של כל ישראל, ובנגעים כתוב: אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם (ויקרא שם לד. רש"י יומא יב א ד"ה אלא)^[23].

באכילת אדם ובהמה

באכילת אדם ובהמה, דנו מתי מותר בפירות הקדש ומתי אסור:

אכילת אדם

פועל העושה במחובר לקרקע, שמותר לו לאכול מן הפירות בשעת גמר מלאכה (ראה ערך פועל), וכן העושה בתלוש מן הקרקע, שמותר לו לאכול עד שלא נגמרה מלאכתו (ראה ערך הנ"ל), כשעושה בשל הקדש אסור לו לאכול, שנאמר: כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ (דברים כג כה), רעך ולא של גבוה (ספרי כי תצא רסו, ומשנה מעילה יג א, ורש"י ד"ה הפועלים, ובבא מציעא פז ב; רמב"ם מעילה ח א ושכירות יב ו). ואפילו שפסקו עם הפועל מזונות לא יאכל משל הקדש, אלא ההקדש נותן להם דמי מזונות (רמב"ם מעילה שם).

אכילת בהמה

בהמה העושה בשל הקדש, אינה אוכלת בשעת מלאכה, כדרך שעושה בשל חולין (משנה מעילה יג א, ורש"י ד"ה וכן פרה), והדש כרשיני הקדש הרי זה חוסם את הפרה (רמב"ם מעילה שם ב), שנאמר: לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ (דברים כה ד) - דישו שלך, ולא דישו של הקדש (גמ' שם, לפי רש"י ד"ה דישו), שכל הפרשה בחולין נאמרה (רש"י שם); או שדישו משמעו דיש הראוי לו (רמב"ם מעילה שם, ובפירוש המשניות שם), היינו דיש הראוי לו לשור הוא שלא תחסום, אבל בדיש של הקדש שהוא אסור עליו - חוסם (פירוש המשניות לרמב"ם שם).

באיסורים

במספר איסורים דנו אם נוהגים בהקדש:

אותו ואת בנו

להלכה ששחיטה שאינה ראויה לאכילה שמה שחיטה (ראה ערך שחיטה. חולין פ ב) איסור אותו-ואת-בנו (ראה ערכו) נוהג במוקדשים (משנה שם עח א; רמב"ם שחיטה יב ב), בין בקדשים הנאכלים, ובין בקדשים שאינם נאכלים (רמב"ם שם) - כגון שלמים הנאכלים, וכגון עולה שאינה נאכלת (מגיד משנה שם) - שנאמר: שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי וגו' יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַה' (ויקרא כב כז), וכתוב אחריו: וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד (שם כח), לימד על אותו ואת בנו שנוהג במוקדשים (גמ' שם), ובין שהיו שניהם קדשים, בין שהיה אחד מהם חולין ואחד קדשים, זה ששחט אחרון לוקה משום אותו ואת בנו (כן משמע מהמשנה שם ורמב"ם שם)^[24].

בל יראה ובל ימצא

איסור בל-יראה-ובל-ימצא (ראה ערכו) אינו נוהג בשל הקדש, שנאמר: וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ (שמות יג ז), שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה (פסחים ה ב; רמב"ם חמץ ומצה ד א), שהקדיש לבדק הבית (רש"י שם ד"ה לפי שנאמר)^[25].

גיד הנשה

גיד-הנשה (ראה ערכו) נוהג במוקדשים (משנה חולין פט ב; רמב"ם מאכלות אסורות ח א), בין בקדשים הנאכלים, ובין בקדשים שאינם נאכלים (גמ' שם צ א; רמב"ם שם).

עיר הנדחת

איסור עיר-הנדחת (ראה ערכו) אינו חל על הקדש, שאם היו נכסי הקדש בעיר הנדחת אין דינם בשריפה, כשאר נכסים שבה, שנאמר: וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ (דברים יג יז), שללה, ולא שלל שמים, מכאן אמרו ההקדשות - של בדק הבית (סנהדרין קיב ב; רמב"ם עבודה זרה ד יג) - שבתוכה יפדו (משנה שם קיא ב; ספרי ראה צה; רמב"ם שם).

באיסורי ממונות

אונאה

אם יש להקדשות דין אונאה, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שההקדשות אין להם אונאה (תנא קמא במשנה בבא מציעא נו א), כגון גזבר המוכר הקדש, או המוכר עולתו שנפל בה מום (רש"י שם ד"ה וההקדשות), אם מפני שנאמר: אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו (ויקרא כה יד), אחיו - ולא הקדש (גמ' שם ב); או מפני שנאמר שם: אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ (ויקרא שם), עמיתך - ולא הקדש (בכורות יג ב, לפי רבינו גרשום שם ד"ה וחד למעוטי הקדש; רבינו גרשום תמורה כז א ד"ה יוצא לחולין; רמב"ם מכירה יג ח; חינוך שלז), וכן הלכה (רמב"ם שם; שו"ע חו"מ רכז כט).

• ויש מחלקים: קדשים שחייב באחריותם, כגון שאמר הרי עלי עולה והפרישה והוממה ומכרה, יש להם אונאה, שכיון שאם מתה או נגנבה חייב באחריותה - שלו היא, ואנו קוראים בו אל תונו איש את אחיו, ושאינו חייב באחריותם, כגון שאמר הרי זו, אין להם אונאה (רבי שמעון במשנה שם ב, ורש"י ד"ה קדשים שחייב וד"ה יש להן וד"ה ושאינו חייב).

בפירוש הדין שאין להם אונאה נחלקו אמוראים:

• יש מפרשים שאין להם לא אונאה ולא ביטול מקח (רבי ירמיה בשם רבי יוחנן בגמ' שם נז א), ואפילו מכר שוה אלף בדינר או שוה דינר באלף (רמב"ם שם), וכן הלכה (רי"ף שם, בשם איכא מאן דסבירא ליה, ובמסקנתו; רמב"ם שם, לפי המגיד משנה שם)^[26].

• יש מפרשים אונאה אין להם, אבל ביטול מקח יש להם (רבי יונה בשם רבי יוחנן בגמ' שם).

• ויש מפרשים הקדש אין לו אונאה היינו שאינו בתורת אונאה, שהקדש חמור מהדיוט, שאפילו פחות מכדי אונאה חוזר (רב חסדא בגמ' שם).

רבית

איסור רבית (ראה ערכו) אינו בהקדש (בבא מציעא נז ב, ורש"י ד"ה ואין רבית; טור יו"ד קס), שנאמר ברבית: אָחִיךָ (ויקרא כה לו) - למעט הקדש (רמב"ן בבא מציעא שם; שו"ת הרא"ש יג ח)^[27], ומותר להקדש ליקח רבית (גמ' שם).

ואין הדברים אמורים בהלואת כסף, כגון שהלוה גזבר של הקדש מאה במאה ועשרים, שכן גזבר שהוציא מעות הקדש לחולין, ולא הכניס תחתיהן להקדש כלום - מעל (ראה ערך מעילה), ויצאו המעות לחולין, והרי הן של הדיוט, היינו של הגזבר עצמו, ויש בהן רבית (גמ' שם). ולא מעטה התורה רבית בהקדש אלא כגון שהתנדב ליתן מאה סלעים להקדש, ותבען הגזבר ממנו ולא היו בידו מעות, והרויח לו הגזבר זמן כדי שיתן לו מאה ועשרים, שבהדיוט הוא רבית דאורייתא (שיטה מקובצת שם, בשם הרא"ש), או כגון שקיבל עליו לספק סאה לסלע סלתות, וכדי שירויח לו הגזבר הזמן קיבל לתת שתי סאים לסלע, שזו רבית גמורה, אלא שהתורה התירה בהקדש (רמב"ן שם).

המלוה להדיוט מאה על מנת שיחזיר להקדש מאה ועשרים, כתבו ראשונים שאפילו מדאורייתא אסור, שהרי זה כאילו המלוה עצמו מקבל את הרבית, שעל פי ציוויו הוא נותן להקדש (תוספות בבא מציעא שם ד"ה לספק, ומנחות צ ב ד"ה מארבע), וכל שכן שאסור להלוות לחברו מאה, על מנת שיחזיר עשרים להקדש ומאה יחזיר לו, שמה שנותן בציוויו להקדש הרי זה כאילו נותן למלוה (מרדכי בבא מציעא שכח).

באיסורי מזבח

אתנן זונה

נתן לזונה קדשים באתננה, הרי אלו מותרים למזבח (משנה תמורה ל ב; רמב"ם איסורי מזבח ד טו), ואין חילוק בזה בין בהמות מוקדשים לעופות מוקדשים (ראב"ד שם), שאין זה ממון שלו, ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו (גמ' שם, ושיטה מקובצת יב).

מלבד זה נאמר לימוד מיוחד על אתנן-זונה (ראה ערכו) שאינו חל על מוקדשים, שנאמר: לֹא תָבִיא אֶתְנַן וגו' לְכָל נֶדֶר (דברים כג יט), פרט לדבר הנדור (ספרי כי תצא רסא; פסחים צ א, ותמורה ל ב), שאם נתן לה לזונה קדשים אינם נאסרים, שנדורים וקיימים הם מקודם (רבנו הלל לספרי שם).

מחיר כלב

אף מחיר-כלב (ראה ערכו) אינו חל על מוקדשים (ספרי שם; פסחים שם), שכל דיניו שוים לדין אתנן זונה (מנחת חינוך תקעא ח).

מוקצה

איסור מוקצה (ראה ערכו) - שייחדו להקריבו לעבודה זרה - למזבח אינו חל אלא אם הקצהו קודם שהקדישו, אבל אם הקצהו לאחר שהקדישו - מותר למזבח (תוספתא עבודה זרה (צוקרמאנדל) ה ח; זבחים קיד א; רמב"ם איסורי מזבח ד ה), שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו (זבחים שם; רמב"ם שם)^[28].

נעבד

הנעבד (ראה ערכו) - שעשאוהו עבודה זרה ועבדוהו - יש סוברים בין לפני הקדש ובין לאחר הקדש, הרי זה נאסר למזבח (תוספתא תמורה (צוקרמאנדל) ד א; רמב"ם שם); ויש סוברים שלאחר שהקדישו אין הנעבד נאסר, שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו (זבחים קיד א; ראב"ד שם).

בנזקין

נזקי שור

בדיני נזקי שור, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שדיני נזקי שור אינם חלים כלל בהקדש, ובין שור של הדיוט שנגח שור של הקדש, ובין שור של הקדש שנגח שור של הדיוט - פטור (סתם משנה בבא קמא לז ב; תנא קמא בגמ' שם): שור של הדיוט שנגח שור של הקדש - פטור (רש"י שם ד"ה דא"כ, בסתם), שנאמר: וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ (שמות כא לה), שור רעהו, ולא של הקדש (סתם משנה בבא קמא לז ב; תנא קמא בגמ' שם); ושור של הקדש שנגח שור של הדיוט - פטור, שנאמר שם: וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ (שמות שם. רש"י שם ד"ה דא"כ, בסתם; תוספות שם נג ב ד"ה איפוך), ולא שור של גבוה (מכילתא דרשב"י שם). ובין שהשור הוא תם ובין שהוא מועד - פטור (סתם תוספתא שם (ליברמן) ד א; כן משמע מהגמ' שם לז ב), שכתוב זה מדבר בתם, ובמועד נאמר: וְהוּעַד בִּבְעָלָיו (שמות שם כט), ובהקדש אין לומר בבעליו (רש"י שם ד"ה דא"כ, בסתם; שיטה מקובצת שם), שהקדש אין לו בעלים (שיטה מקובצת שם), וכן הלכה (רמב"ם נזקי ממון ח א).

• ויש מחלקים: שור של הקדש שנגח שור של הדיוט - פטור, ושל הדיוט שנגח שור של הקדש בין תם ובין מועד - משלם נזק שלם (רבי שמעון בן מנסיא בגמ' שם), שכשפרט הכתוב רעהו בשור תם (ראה לעיל), ולא במועד, לא בא להקל עליו ולפטרו, אלא להחמיר עליו ולומר שלרעהו תם משלם חצי נזק, אבל כשנגח להקדש בין תם בין מועד משלם נזק שלם (מסקנת הגמ' שם, בדעת רבי שמעון בן מנסיא), אבל הקדש בהדיוט פטור, שבמועד נתמעט מ'והועד בבעליו', וכל שכן בתם שנאמר בו 'שור איש' (רש"י שם, בסתם; שיטה מקובצת שם). וכך אמרה תורה: ברעהו יש חילוק בין תם למועד, אבל כשאינו רעהו אין חילוק, שהדיוט בהקדש לעולם חייב, והקדש בהדיוט לעולם פטור (תוספות שם לח א ד"ה דאם). וכשמשלם הדיוט להקדש, משלם מן העדית (ראה ערך מיטב) קל וחומר מהדיוט להדיוט (גמ' שם ז א, ורש"י ד"ה משלם נזק שלם), ובין תם בין מועד משלם ממיטב (שיטה מקובצת שם).

הקדש זה שנתמעט מרעהו הוא בין למיתה - שהמית שור^[29] - ובין לנזקין, בין קדשי מזבח ובין קדשי בדק הבית (מאירי שם לז ב).

הזיק נכסי הקדש

נזקין להדיוט, ואין נזקין לגבוה (תוספתא בבא קמא (ליברמן) ד ג; ירושלמי גיטין ה א), שאם הזיק נכסי הקדש אינו חייב לשלם (רש"י בבא קמא ט ב). ונחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שהדברים אמורים בכל הנזקין, ולאו דוקא בנגיחת שור, אלא אף שן (ראה ערכו) ורגל (ראה ערכו) ואדם-המזיק (ראה ערכו) פטורים בהקדש (רש"י שם ו ב ד"ה שור רעהו, בסתם, ושם ט ב ד"ה נכסים; תוספות שם ו ב ד"ה שור, ורמב"ן גיטין מט א, על פי ירושלמי גיטין שם), וכל הנזקים למדים משור רעהו האמור בקרן (רש"י בבא קמא ט ב ד"ה נכסים).

• ויש מפרשים שאין הדברים אמורים אלא בנגיחה, ששור רעהו (ראה לעיל) בנגיחה נאמר, אבל שאר נזקים חייב אף בהקדש, ושור של הדיוט שאכל ערוגה של הקדש חייב, שלענין זה הדיוט והקדש שוים, ואנו קורים בו שדה אחר (פירוש הראב"ד שם; רמב"ן גיטין שם, בשם יש אומרים), ואף אדם המזיק הקדש חייב לשלם (מאירי בבא קמא ו ב), אלא שנאמר: וְאִישׁ כִּי יֹאכַל קֹדֶשׁ (ויקרא כב יד) - פרט למזיק גופו, לפוטרו מחומש (בבא מציעא צט ב) בלבד, ולא מקרן - וכיון שמזיק בגופו פטור, כל שכן בממונו, שיותר ראוי להתחייב אם מזיק בידים ממזיק על ידי ממונו (שיטה מקובצת שם, בשם הר"ף); ועוד שבאדם המזיק כתוב סתם: וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה (ויקרא כד כא), ולא חילק בין בהמה של הדיוט לשל הקדש (מאירי בבא קמא שם).

קדשים קלים

קדשים-קלים (ראה ערכו), לדעת הסוברים שהם ממון בעלים (ראה ערך הנ"ל), הם בכלל הנזקים (בבא קמא יב ב).

שלמים שהזיקו

שלמים שהזיקו, גובה מבשרם (בבא קמא יג א; רמב"ם נזקי ממון ח ב), ופירשו ראשונים שהדברים אמורים לדעת הסוברים קדשים קלים ממון בעלים הם, אבל לסוברים ממון גבוה הם - פטור (רבנו חננאל שם ד"ה אמר רבא; ראב"ד לבבא קמא שם).

פסולי המוקדשים לאחר שנפדו

פסולי המוקדשים שנפדו, יש בהם דין נזקין (בבא קמא י א, ורש"י ד"ה שור; רמב"ם נזקי ממון ח א), בין שהזיקו ובין שהוזקו, שהרי יצא לפדיון להיותו חולין (רמב"ם שם).

בור שהזיק להקדש

שור פסולי המוקדשין שנפל לבור, בעל הבור פטור, שנאמר בבור: וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ (שמות כא לו), במי שהמת שלו, יצא זה שאין המת שלו, שהרי אסור בהנאה (בבא קמא נג ב, ורש"י ד"ה מאי טעמא וד"ה דכתיב וד"ה מי שהמת; רמב"ם שם יב יז), ואף כשנפדה הוא פטור (רש"י שם ד"ה ושור; תוספות שם ד"ה שור; הראב"ד בהשגות שם), שאף לאחר פדיון הוא טעון קבורה ואסור בהנאה (רש"י שם; תוספות שם).

שור הקדש שהמית אדם

שור של הקדש שהמית את האדם, נחלקו בו תנאים:

• יש אומרים שחייב מיתה (תנא קמא במשנה בבא קמא מד ב, וגמ' שם), כי שבע פעמים שור כתובים בפרשה, ואחד מהם לרבות שור ההקדש (תנא קמא בגמ' שם), וכן הלכה (רמב"ם נזקי ממון י ו).

• ויש אומרים שפטור ממיתה, שאין לו בעלים (רבי יהודה במשנה וגמ' שם), ונאמר: וְהוּעַד בִּבְעָלָיו (שמות כא כט. ירושלמי בבא קמא ד ז).

שור הקדש שהמית אדם אם חייב כופר (ראה ערכו), נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שהכל מודים בכופר שהוא חייב (רבי פדת בשם רבי הושעיא בירושלמי שם), שהחיוב של כופר: אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו (שמות שם ל), לא נאמר באותו הכתוב של 'והועד בבעליו', ואין ללמוד מכאן שללא בעלים פטור (פני משה שם).

• ויש אומרים שהדבר תלוי במחלוקת הנ"ל (רבי יוחנן בשם רבי ינאי בירושלמי שם), ש"אם כופר יושת עליו" נאמר בפסוק שלאחר "והועד בבעליו", ו"עליו" מוסב על הכתוב הקודם, ולכן הפוטר ממיתה פוטר מכופר (פני משה שם).

בגנבה וגזלה

איסור גנבה

אסור לגנוב מנכסי הקדש, והגונב עובר בלאו של לא תגנובו (מנחת חינוך במדבר ב; אור שמח גנבה ב א), וכן אסור לגזול מנכסי הקדש, והגוזל עובר בלאו של לא תגזול (משנה למלך מלוה ד יד)^[30].

כפל וארבעה וחמשה

ההקדשות אין להם תשלומי כפל (ראה ערכו), ולא תשלומי ארבעה-וחמשה (ראה ערכו. משנה בבא מציעא נו א), ומי שגנב נכסי הקדש אינו משלם אלא את הקרן בלבד, ופטור מן הכפל, שנאמר: יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ (שמות כב ח), ולא להקדש (מכילתא דרשב"י שם; גמ' שם נז ב; רמב"ם גניבה ב א). וכיון שפטור מכפל, פטור אף מארבעה וחמשה, לפי שתשלומי ארבעה וחמשה אמרה תורה, ולא תשלומי שלשה וארבעה (גמ' שם).

והגונב הקדש מבית הבעלים, נחלקו בו תנאים:

• יש אומרים שפטור מן הכפל, שנאמר: וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ (שמות שם ו), ולא מבית הקדש (תנא קמא במשנה בבא קמא עד א, לפי הגמ' שם עו א; רמב"ם שם), שכל מקום שנמצא הוא ברשות גבוה (שיטה מקובצת שם), וכן הלכה (רמב"ם שם).

• ויש מחלקים: קדשים שחייב באחריותם חייב בכפל, שאנו קוראים בו מבית האיש, ושאינו חייב באחריותם פטור (רבי שמעון במשנה שם עד א, לפי הגמ' שם עו א).

בשבועה

מדאוריתא

אין נשבעים על ההקדשות (משנה בבא מציעא נו א, ושבועות מב ב; רמב"ם טוען ה א; טוש"ע חו"מ צה א, ושם שא א) מן התורה (רמב"ם וטוש"ע שם), בין הקדש מזבח ובין הקדש בדק הבית (שו"ע חו"מ שא א), בין שבועת מודה-במקצת (ראה ערכו) או כופר-הכל (ראה ערכו) ועד אחד מכחישו, או שבועת השומרים (ראה להלן. רמב"ם וטוש"ע שם), שנאמר בשבועת השומרים: כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ (שמות כב ו), רעהו ולא הקדש (בבא מציעא נז ב, ושבועות מג א; רמב"ם שם).

מדרבנן

ואף על פי שאין חייבים על ההקדשות שבועה מן התורה, תקנת חכמים שנשבעים עליהם, כדי שלא יהיו בני אדם מזלזלים בהקדשות (רמב"ם שם, על פי בבא מציעא נח א; טור שם, בשם הרמב"ם; שו"ע חו"מ שא ג, לפי הסמ"ע שם סק"ו), ושבועה זו היא כעין של תורה (רמב"ם שם; טור שם, בשמו). ואין חילוק בין שבועה שלא פשע השומר, לשבועה שאינה ברשותו, וכל שיש שם טענת ודאי נשבעים כעין של תורה שלא גזל מן ההקדש (ב"ח חו"מ צה יד), ואפילו במקום שבהדיוט אין בו שבועה של תורה, כגון בכופר-הכל (ראה ערכו), בהקדש נשבע כעין של תורה (אור שמח שם, בדעת הרמב"ם).

כשאין הפסד להקדש

תקנת חכמים שאין הקדש יוצא בלא שבועה, אפילו כשאין הפסד להקדש, כגון בני העיר ששלחו את שקליהם ביד שליח שומר חנם, ונגנבו או אבדו, שהשליח נשבע להם ונפטר, כדין שומר-חנם (ראה ערכו), והם חוזרים ונותנים שקליהם פעם שנית (ראה ערך שקלים). אפילו אמרו בני העיר הואיל ואנו משלמים שקלינו אין רצוננו שישבע השליח, שהוא נאמן לנו, אין שומעים להם, שאין הקדש יוצא בלא שבועה (ירושלמי שקלים ב א, וקרבן העדה שם; רמב"ם שקלים ג ח).

כשחייב באחריותם

קדשים שחייב באחריותם, יש מהתנאים הסובר שנשבעים עליהם (רבי שמעון במשנה שבועות מב ב), שאם אמר הרי עלי עולה והפריש בהמה לנדרו והפקידה לחברו, נשבע עליה זה שהפקדון בידו, שאנו קוראים בו רעהו, שלדעתו דבר-הגורם-לממון (ראה ערכו) כממון דומה (רש"י שם ד"ה קדשים); ואין הלכה כמותו (פירוש המשניות לרמב"ם שם; מגיד משנה טוען ה א; דינא דגרמי לרמב"ן, בשם הגאונים; ש"ך חו"מ שפו סק"י, בדעת הרי"ף והרא"ש).

קרבן שבועה

בהקדשות נחלקו תנאים אם יש חיוב של קרבן שבועה:

• יש אומרים שאין חיוב כזה, ואם הפקיד קדשים אצל חברו, והלה כפר ונשבע לשקר והודה, אינו חייב קרבן שבועה, והוא אשם-גזלות (ראה ערכו), שנאמר: וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ (ויקרא ה כא), והקדש אינו עמיתו (תנא קמא במשנה בבא מציעא נו א, לפי הגמ' שם נח א-ב).

• ויש מחלקים: קדשים שחייב באחריותם חייב, שנתרבו מ'בה' וכחש' - נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה' וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ (ויקרא שם) - כלומר חייב מפני שהם של עמיתו, ואם באת לפטרם לפי שהם של הקדש בא הכתוב 'בה' וכחש' לרבות אף על פי שיש בהם צד גבוה; ושאינו חייב באחריותם פטור, שנתמעטו מ'בעמיתו וכחש', והם אינם של עמיתו (רבי שמעון במשנה שם נו א-ב, לפי הגמ' שם נח א-ב), ואין חילוק בזה בין קדשי קדשים לקדשים קלים, ובין קדשים כשרים לקדשים פסולים (ירושלמי בבא קמא א ב ושבועות ו ו), שאפילו קדשים פסולים, שאין לבעלים בהם זכות כפרה, מכל מקום אם חייב באחריותם חייב עליהם קרבן שבועה משום 'בעמיתו וכחש' (פני משה ורידב"ז בבא קמא שם).

• ויש מחלקים באופן אחר: 'ומעלה מעל בה' וכחש' - לרבות קדשים קלים, שהם ממונו (רבי יוסי הגלילי בבבא קמא יב ב), שאם הפקיד בהמת שלמים אצל חברו, וכפר ונשבע והודה - משלם קרן וחומש ואשם, שאנו קוראים בהם 'בה' וכחש, בעמיתו וכחש' (רש"י שם ד"ה לרבות קדשים קלים).

שבועת שומרים

שלשה הדינים האמורים בשומרים - שומר-חנם (ראה ערכו) שנשבע על הכל ונפטר, שומר-שכר (ראה ערכו) ושוכר (ראה ערכו) שמשלמים על גנבה ואבדה, ושואל (ראה ערכו) שמשלם על הכל (ראה ערך כל אחד מהם) - אינם אלא בשל הדיוט, ולא בשל הקדשות (רמב"ם שכירות ב א; טוש"ע חו"מ שא א), שנאמר בפרשת שומרים: כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ (שמות כב ו), ולא של הקדשות (רמב"ם שם). לכן שומר חנם אינו נשבע, ושומר שכר - וכן שוכר - אינו משלם (משנה בבא מציעא נו א, ושבועות מב ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שנאמר בו: כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ (שמות שם ט) - ולא להקדש (בבא מציעא נז ב ושבועות מג א), והשואל לא שייך בהקדש (תוספות שבועות שם ד"ה שומר; נימוקי יוסף בבא מציעא שם).

כשעשו קנין על החיוב

קנו מהשומר בהקדש שיתחייב, הרי הוא חייב (בבא מציעא נח א, לפי רש"י שם ד"ה השוכר את הפועלים; רמב"ם שם א; טור ורמ"א חו"מ צה א), ודוקא קנין על חיוב תשלומים מועיל, אבל אם קנה השומר חנם להתחייב בשבועה - אינו מועיל, שהרי זה קנין דברים שאינו חל (ש"ך חו"מ סו ס"ק קכח; קצות החושן שם ס"ק מז).

במקח וממכר

קנין בכסף

רשות הגבוה בכסף (משנה קדושין כח ב; תוספתא שם (ליברמן) א ט), שאם נתן גזבר מעות של הקדש - במטלטלין (תוספתא שם), או בבהמה (גמ' שם) לקרבן ציבור (רש"י שם ד"ה בבהמה) - קנה הקדש בכל מקום שהוא, אף שבהדיוט לא קנה עד שימשוך (תוספתא שם; גמ' שם), שנאמר: לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ (תהלים כד א. ירושלמי קדושין א ו), וקנתה לו חצרו המשתמרת לדעתו (מאירי קדושין כח ב)^[31].

וכן הקונה מן הגבוה, קנה בכסף (תוספתא בבא קמא (ליברמן) ד ג), שנאמר: ונתן הכסף וקם לו - דהיינו: וְיָסַף חֲמִשִׁית כֶּסֶף עֶרְכְּךָ עָלָיו וְקָם לוֹ (ויקרא כז יט), אלא שדרכם של חכמים לומר בלשון קצרה (תוספות שבת קכח א ד"ה ונתן) - אם נתן הכסף הרי הוא שלו, ואם לאו - אינו שלו (תוספתא ערכין (צוקרמאנדל) ד ד).

נשתנה השער

הגזבר שמכר חפץ של הקדש - ונשתנה השער - ידו על העליונה (רמב"ם מכירה ט ב). הרי שמשך ההדיוט את החפץ של הקדש במנה, ולא הספיק לפדותו - ליתן דמיו לגזבר (רש"י קדושין כט א ד"ה ולא הספיק) - עד שעמד במאתים – ולא רצה הלוקח לבטל המקח (מאירי שם) - נותן מאתים, שנאמר: ונתן הכסף וקם לו, והרי לא נתן עדיין הכסף, וכשהוקר - ברשות הקדש הוקר (תוספתא ערכין שם; קדושין שם, ורש"י ד"ה נותן מאתים).

משכו במאתים, ולא הספיק לפדותו - ליתן הדמים - עד שעמד במנה, נותן מאתים (תוספתא ערכין שם; קדושין שם; רמב"ם שם ושם; ש"ך שם), שלא יהא כח הדיוט חמור מהקדש (גמ' שם; רמב"ם שם ושם), שאילו משכו מיד הדיוט ישלם כל מעותיו, שקנאו במשיכה וברשות הלוקח הוא שהוזל (רש"י שם ד"ה לא יהא).

וכן הגזבר שקנה להקדש - ונשתנה השער - ידו על העליונה, כיצד נתן דמים של הקדש בפירות, אף על פי שלא משך הפירות, אם הוקרו, קנה כדין תורה (רמב"ם מכירה שם, על פי קדושין כח ב).

לרווח

מקח וממכר בשל הקדש בשביל להרויח, נחלקו בו תנאים:

• יש אומרים שהדבר מותר, ובמותר שירי-הלשכה (ראה ערכו) היו לוקחים יינות שמנים וסלתות, ומוכרים אותם למי שצריך יין לנסכים ושמנים למנחות והשכר להקדש (רבי ישמעאל בשקלים ד ג, וברטנורא שם).

• ויש אומרים שהדבר אסור, ואין משתכרים בשל הקדש (רבי עקיבא במשנה שם), לפי שאין עניות במקום עשירות (כתובות קו ב), שהם לגבוה בלבד, והוא אינו צריך להשתכר (ספר המקח לרב האי ס), שהרי כתוב: לִ֥י הַכֶּ֖סֶף וְלִ֣י הַזָּהָ֑ב (חגי ב ח. התרומות מו ד ח, בשמו), וגנאי הוא להקדש (ברטנורא שם), שאילו היו משתכרים בשל הקדש דומה כאילו הקדש צריך הוא כעני שזה שצריך להשתכר בשלו (שיטה מקובצת כתובות שם, בשם רש"י במהדו"ק)^[32], וכן הלכה (ספר המקח שם; פירוש המשניות לרמב"ם שם; התרומות שם; ברטנורא שם).

וכתבו ראשונים שלא אמרו אין משתכרים בשל הקדש, אלא בפירות - וכל דבר שאין בו צורך לציבור (משנה למלך מלוה ד יד) - והוא דרך עניות, אבל נסכים לקרבנות ציבור - שהם צרכי ציבור (משנה למלך שם) - לוקחים, ואם הותירו מוכרים ליחידים (ראב"ד כלי המקדש ז ט).

בר מצרא

הקדש אין בו משום דין של בר-מצרא (ראה ערכו), ומי שהקדיש קרקע או בית אין המצרן יכול לסלק את ההקדש, שדינו של המצרן הוא על הלוקח ולא על המוכר, והקדש אינו מחוייב על 'ועשית הישר והטוב', ועוד שהקדש כמתנה, שאין בה דין בר מיצרא (ריב"ש תקז; שו"ע חו"מ קעה נה).

בגביית חוב

אמר הרי עלי מנה

האומר הרי עלי מנה לבדק הבית - ואין לו לפרוע אלא מן הקרקעות (מאירי גיטין מט א) - נחלקו התלמודים בדינו (רשב"א שם):

• בבבלי אמרו שאין הגזבר גובה אלא מן הבינונית, שלא יהא אלא כבעל חוב - שהדיבור בעלמא שקיבל עליו אינו עדיף מחוב (רש"י שם ד"ה לא יהא אלא) - והרי בעל חוב דינו בבינונית (ראה ערך גבית מלוה. גיטין שם ובבא קמא ז א).

• ובירושלמי אמרו שהגזבר גובה מן העדית, ואין דינו כבעל חוב (ירושלמי גיטין ה א).

הגובה מנכסי הקדש

הבא לגבות מנכסי הקדש - כגון המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה או בעל חוב - אינו גובה אלא בשבועה, כדרך כל הבא להיפרע מנכסים משועבדים שלא יפרע אלא בשבועה (משנה שבועות לח ב, לפי הגמ' שם מב ב; רמב"ם ערכין ז טז). ואף על פי שאין-אדם-עושה-קנוניא-על-ההקדש (ראה ערכו), לא אמרו כן אלא בשכיב מרע, אבל בבריא חוששים, כדרך שחוששים לקנוניא בכל בעל חוב, שמא הלוה עשה רמאות ואמר אני חייב לפלוני כדי שיטרוף הקרקע ממנו ויחלקו ביניהם (גמ' שם, ורש"י ד"ה אדם עושה).

כשיש בני חורין

הקדשות דינם כמשועבדים, ואין נפרעים מהם כל זמן שיש לו בני חורין (שו"ת הרשב"א א אלף קי).

משכון

חייבי דמים להקדש שממשכנים אותם, אין חייבים להחזיר להם את המשכון, ביום או בלילה, כדרך שמחזירים לבעל חוב (ראה ערך השבת העבוט. בבא מציעא קיד א; רמב"ם ערכין ג יד; טוש"ע חו"מ צז יב, וסמ"ע שם סק"כ), שנאמר בהשבת העבוט: וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה (דברים כד יג), מי שצריך צדקה, יצא הקדש שאין צריך צדקה (בבא מציעא שם), שכל הצדקה שלו (התרומות א ו ה; סמ"ע שם, בשמו).

כשאין לו

האומר הרי עלי מנה לבדק הבית, ובא גזבר של הקדש לגבות ממנו, ואין לו כדי כל חובו, דינו שגובים ממנו מה שיש לו והמותר יגבו ממנו לאחר זמן אם יעשיר (רש"י בבא מציעא קיד א ד"ה הרי עלי). ונחלקו אמוראים בדינו:

• יש אומרים שמסדרים לו - שמעריכים ושמים להניח לו צרכי חייו (רש"י שם קיג ב ד"ה שמסדרין, בסתם) - שנאמר: נדר בערכך (ויקרא כז ב), מקיש נדרים לערכין, מה ערכין מסדרים (ראה ערך ערכין), אף נדרי הקדש מסדרים (רבי יוחנן בגמ' שם קיד א, ורש"י ד"ה נדר בערכך), וכן הלכה (רמב"ם ערכין ג טו)^[33].

• ויש אומרים שאין מסדרים לו - אלא גובים ממנו הכל ונותנים לבעל חובו (המפרש נדרים סה ב ד"ה ש"מ) - שלמדים בקל וחומר מבעל חוב, שלדעתם אין מסדרים לו (ראה ערך גבית מלוה), אף על פי שמחזירים לו את המשכון (ראה ערך השבת העבוט), הקדש שאין מחזירים לו המשכון (ראה לעיל) כל שכן שאין מסדרים (רבי יעקב בשם בר פדא ורבי ירמיה בשם אילפא בבבא מציעא שם).

הפקעת ההקדש

המקדיש תרנגולתו לבדק הבית ומרדה - ברחה - נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שכיון שמרדה - פקעה קדושתה (רב, ורבי שמעון בן לקיש לפני שחזר בו, בחולין קלט א), שהקדש דמים אין בו קדושת הגוף, וכיון שנתייאש הגזבר או המקדיש מפני שמרדה, הרי זה כהפקר ופקע שיעבוד הממון שהיה להקדש עליה, וכשם שבהדיוט הדבר יוצא מרשות בעלים במרדה, כשאין הבעלים יכולים להציל (ראה ערך אבדה: גדרי אבדה מדעת), כך זו כיון שמרדה ואי אפשר לגזבר להחזירה, יצאה מרשות גבוה ונעשית חולין והפקר (רמב"ן רשב"א וריטב"א שם).

• ויש אומרים שאין ההקדש נפקע, לפי שבכל מקום שהיא, ברשות גבוה ישנה, שנאמר: לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ (תהלים כד א. שמואל ורבי יוחנן, ורבי שמעון בן לקיש לאחר שחזר בו, בגמ' שם), ואינה אבודה, שבכל מקום שהיא של הקדש היא (רש"י שם ד"ה לה' הארץ), וכן הלכה (ר"ן וריטב"א שם; רמב"ם שחיטה יג כ, וכסף משנה שם).

הקדיש עוף הראוי לקרבן, כגון תורים ובני יונה, למזבח, הכל מודים שלא פקעה קדושתם כשמרדו, שקדושת הגוף אינה נפקעת (גמ' שם).

הערות שוליים