מיקרופדיה תלמודית:השג יד

הגדרה^[1] - מציאות ממון בידי אדם כדי תשלומי דברים מסויימים בדיני התורה, לחייבו או לזכותו על ידי כך באותם הדינים

הדינים התלויים בו

השג יד מצינו בדברים שהם לחובתו של אדם, שאם יש לו כדי השג יד - חייב בהם, ואם לאו - פטור, ובדברים שהם לזכותו, שאם יש לו כדי השג יד זיכתה לו התורה בהם, ואם לאו אין לו זכות זו. לחובתו, בקרבן-עולה-ויורד (ראה ערכו) ובחייבי ערכין (ראה ערכו), ולזכותו, בשדה-אחוזה (ראה ערכו) ובעבד-עברי (ראה ערכו).

קרבן עולה ויורד

בחייבי קרבן עולה ויורד - והם מי שעבר על שבועת- העדות (ראה ערכו) או על שבועת-ביטוי (ראה ערכו), או על טומאת-מקדש-וקדשיו (ראה ערכו), ומצורע (ראה ערכו) שנטהר ויולדת (ראה ערכו) - אם השיגה ידו הוא חייב בקרבן עשיר, שהוא קרבן בהמה, ואם לא השיגה ידו פטור מקרבן זה, ואינו חייב אלא בקרבן דלות, שהוא קרבן העוף, ויש שאם אף לזה לא השיגה ידו אינו חייב אלא בקרבן דלי דלות, שהוא קרבן מנחה (כריתות י ב; רמב"ם שגגות י א-ד).

אבל שאר חייבי קרבנות אינם נידונים בהשג יד, וקרבנם קבוע בין לעני ובין לעשיר (כן משמע מרמב"ם שגגות א ג-ד). וכן הנזיר (ראה ערכו), אף על פי שנאמר בו: מִלְּבַד אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ (במדבר ו כא) אינו נידון בהשג יד, שקרבנו קבוע הוא בין עשיר ובין עני (ראה ערך נזיר), ואשר תשיג ידו לדרשה אחרת נאמר (ראה ערך הנ"ל. תמורה י א, ורש"י ד"ה השג יד).

ערכין

בחייבי ערכין אם השיגה ידו הוא חייב לשלם להקדש כפי שנותיו של הנערך, כדמים הקצובים בתורה (ראה ערך ערכין), ואם היה המעריך עני ואין ידו משגת נותן הנמצא בידו ונפטר (ערכין יז א; רמב"ם ערכין ג ב), שנאמר: וְהָיָה עֶרְכְּךָ וגו' וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ וגו' וְהֶעֱרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן עַל פִּי אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנֹּדֵר יַעֲרִיכֶנּוּ הַכֹּהֵן (ויקרא כז ג,ח).

נדרי הקדש

חומר בנדרים - בנדרי הקדש - מערכין, שהנדרים אינם נידונים בהשג יד (ערכין כ א; רמב"ם שם ט), שאם אמר דמי עלי, ואין ידו משגת - יתן הכל לכשיוכל (רש"י שם ד"ה ואינן נידונין). וכן אם אמר הרי עלי מנה לבדק הבית, גובים ממנו מה שיש לו, והמותר יגבו לאחר זמן אם יעשיר (רש"י בבא מציעא קיד א ד"ה הרי עלי; רמב"ם שם), לפי שהשגת יד אינה כתובה אלא בערכין, אבל שאר הקדשות אינם נידונים בהשג יד (רש"י שם). ואף על פי שהוקשו דמים לערכין (ראה ערך הנ"ל), אינן כערכין.

שדה אחוזה

בשדה-אחוזה (ראה ערכו) - שאם מכר אותה יש לו זכות אחרי שתי שנים לפדותה מיד הלוקח (ראה ערך הנ"ל) - אין זה אלא דוקא כשהשיגה ידו, שנאמר: וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה לּוֹ גֹּאֵל וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ וגו' וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ, וְאִם לֹא מָצְאָה יָדוֹ דֵּי הָשִׁיב לוֹ וְהָיָה מִמְכָּרוֹ בְּיַד הַקֹּנֶה וגו' (ויקרא כה כו-כח. משנה ערכין ל א, וגמ' שם ב; רמב"ם שמיטה יא יז).

עבד עברי

וכן בעבד עברי שיש לו הזכות לפדות את עצמו (ראה ערך עבד עברי) הרי זה דוקא כשהשיגה ידו, שנאמר: אוֹ הִשִּׂיגָה יָדוֹ וְנִגְאָל (ויקרא כה מט. רמב"ם עבדים ב ז).

גדרו

השג יד הוא כשיש לו משלו, אבל אם אין לו ולוה מאחרים לא נקרא והשיגה ידו (כן משמע מרש"י קדושין כ ב ד"ה שלוה, ורמב"ם שמיטה יא יז), ולכן מי שחייב בקרבן עולה ויורד ואין לו כדי קרבן עשיר, אין אומרים לו ללוות ולא לעסוק באומנותו (תורת כהנים ויקרא, דבורא דחובה פרק יח א; תוספתא ערכין (צוקרמאנדל) ב יח), וכן בחייבי ערכין אין אומרים לעני שהעריך את עצמו: לך לוה לך, עשה מלאכה והבא ערך עשיר (תוספתא שם טז).

אף בזכות שיש לו לגאול שדה אחוזה אמרו: וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ (ויקרא כה כו), יד עצמו (תורת כהנים בהר פרק ה ב; ערכין ל ב), שלא ילוה ויגאל (משנה שם א; גמ' שם ב; רמב"ם שמיטה יא יז), ואם לוה לגאול אין שומעים לו (רמב"ם שם).

המקדיש שדה אחוזה

אכן המקדיש שדה אחוזה מותר ללוות ולגאול (משנה ערכין ל א, ורש"י ד"ה מותר בכולן; רמב"ם ערכין ה ב), שנאמר במקדיש: וְאִם גָּאֹל יִגְאַל (ויקרא כז יט), מלמד שלוה וגואל (קדושין כ ב), אלא שנחלקו ראשונים אם הכל מודים בזה (רש"י שם כא א ד"ה הא רבנן; תוספות ערכין לא א ד"ה תני); או שמחלוקת תנאים בדבר (רש"י שם ד"ה תני חדא).

עבד עברי

בעבד עברי - שנמכר לגוי - אמרו: אוֹ הִשִּׂיגָה יָדוֹ (ויקרא כה מט), יד עצמו (תורת כהנים בהר פרק ח ג), שאינו לוה וגואל (קדושין כא א), אך להלכה נחלקו ראשונים:

• יש שפסקו הלכה כן (כן משמע מתוספות שם ד"ה משום; סמ"ג עשין פג; כן משמע מהכסף משנה ולחם משנה עבדים ב ז).

• ויש שפסקו שיש לו - היינו שרשאי - ללוות ולגאול את עצמו מן הגוי (רמב"ם שם), שהשיגה ידו האמור בעבד עברי הנמכר לגוי היינו שמחוייב לגאול את עצמו (ראה ערך עבד עברי), ולכן כשלא השיגה ידו, שאינו לוה, היינו שאינו מחוייב ללוות ולהיגאל, אבל אם רוצה - רשאי (המקנה שם).

• ויש שנסתפקו בדבר, מאחר שלא נאמר בו והשיגה ידו, אלא: או השיגה ידו, ובא לומר שכל שרשאי להיגאל באיזה צד מחשב כפי שניו (ראה ערך הנ"ל), ולא למעט שאינו לוה (מאירי שם).

בנמכר לישראל הכל מודים שאם לא השיגה ידו אינו לוה וגואל (רמב"ם שם; מאירי שם).

ערכין

השג יד בערכין במעריך נאמר, ולא בנערך, כיצד עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני, כהשג ידו, ועשיר שהעריך את העני נותן ערך עשיר (משנה ערכין יז א), שנאמר: עַל פִּי אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנֹּדֵר יַעֲרִיכֶנּוּ הַכֹּהֵן (ויקרא כז ח. גמ' שם).

זמן השג היד

השג יד נידון בזמן החיוב ובזמן הנתינה, שאם בשני הזמנים הללו לא השיגה ידו, הרי זה נותן כעני ונפטר, ואם באחד משני הזמנים היה עשיר - חייב כעשיר, ואם אין לו - נותן מה שיש לו והשאר חוב עליו, כגון אם היה עני בשעה שהעריך, והעשיר קודם נתינה, או שהיה עשיר בשעה שהעריך, והעני קודם נתינה - נותן ערך עשיר (משנה שם ב, ורש"י ד"ה היה עני; רמב"ם ערכין ג ו), שנאמר: על פי אשר תשיג יד הנודר, ומאשר תשיג יד למדים שהולכים אחר נתינת יד, ולא אחר שעת נדר, ואם עכשיו הוא עשיר - נותן כעשיר, ומעל פי אשר תשיג למדים שהולכים אחר הפה, והיינו שעת הנדר, שאם היה אז עשיר והעני נותן כעשיר (גמ' שם, ורבינו גרשום ד"ה על פי אשר).

היה עני בשעת נדרו, והעשיר וחזר והעני בשעת נתינה - יש מהתנאים הסובר שאף זה נותן ערך עשיר (רבי יהודה במשנה שם יז ב), שנאמר: וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ (ויקרא כז ח), "הוא" שיהא במכותו מתחילתו ועד סופו (גמ' שם); וכתבו ראשונים שחבריו חלוקים עליו וסוברים שאם בשעת הנדר ובשעת נתינה היה עני - נידון בהשג יד כעני (פירוש המשניות לרמב"ם שם, ותוספות שם יח א ד"ה ואלא, בדעת תנא קמא במשנה שם יז ב), והלכה כמותם (רמב"ם שם ג ה).

ירושה שטרם באה לידו

אפילו היה מורישו גוסס ומניח לו רבוא, הרי זה עני - ונקרא שלא השיגה ידו - עד שימות מורישו ויירשנו (רבי יהודה במשנה ערכין יז ב, לפי הגמ' שם יח א), שמוטב שיביא ערך עני עכשיו, ואל יביא ערך עשיר לאחר זמן (רבי יהודה בתוספתא שם (צוקרמאנדל) ב יז).

היתה ספינתו מוחכרת ביד אחרים, אפילו ששכרו ברבואות, נידון כעני, כיון ששכירות אינה משתלמת אלא לבסוף (ראה ערך שכירות), והרי עכשיו אין ידו משיגה (משנה שם יז ב, לפי הגמ' שם יח א), והדברים אמורים לדעת הסוברים שכלי אומנותו אין מעריכים לו (ראה ערך ערכין: סידור), שאם לא כן הרי משום הספינה עצמה נחשב כעשיר (גמ' שם).

צרכים נלוים לקרבן

השג יד הוא כשידו משיגה כדי צורך כל הדבר, ולכן בקרבן עולה ויורד של שבועות העדות וביטוי וטומאת הקודש (ראה לעיל: הדינים התלויים בו) אמרו: אם יש לו שה ואין לו צרכיו מנין שיביא קרבן עני, תלמוד לומר: דֵּי שֶׂה (ויקרא ה ז. תורת כהנים ויקרא, דבורא דחובה פרק יח א), כלומר שאין לו כדי טיפולו בהבאה לעזרה (פירוש רבנו הלל שם), היינו הוצאות הדרך לירושלים (פירוש הראב"ד שם).

וכן ביולדת נאמר: וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה (ויקרא יב ח), ואמרו: יש לה שה ואין לה די צרכיו מנין, תלמוד לומר די שה (תורת כהנים תזריע פרק ד א), וצרכיו של השה הם הנסכים (ראה ערכו. פירוש הראב"ד ור"ש משנץ וקרבן אהרן שם), שאפילו היתה ידה משגת לשה, ואינה משגת לנסכיו - מביאה קרבן עני (רמב"ם שגגות י ב), וכן אם אין לה להוצאות הדרך להביא את השה לירושלים (פירוש הראב"ד שם).

הערות שוליים