מיקרופדיה תלמודית:התחיבות

הגדרה^[1] - חיוב דבר לחברו, שאדם מקבל על עצמו, כשלא היה חייב לו כלום

גדרה ואופניה

אדם יכול לחייב עצמו בממון לחברו, אף כשלא היה חייב לו כלום, אם קנו ממנו בקנין (ראה ערך קנין).

לפיכך שומר-חנם (ראה ערכו) יכול להתחייב בחיובי שואל (ראה ערכו), מפני שבאותה הנאה שיצא עליו קול שהוא אדם נאמן גומר ומשעבד עצמו (בבא מציעא צד א)^[2].

וכן הערב (ראה ערכו), אף שלא בשעת מתן מעות, יכול להתחייב בקנין לשלם, כשהלוה לא ישלם, אף שהוא לא לוה כלום (בבא בתרא קעו ב).

וכן כל אדם שהתחייב לחברו וקנו מידו - חייב (ראה ר"ן כתובות קא ב, וריא"ז בשלטי גבורים שם).

התחייבות בלשון הודאה

המחייב עצמו לאחר, כשלא היה חייב לו, ולא קנו מידו, נחלקו בדבר [לשיטת רוב הראשונים] אמוראים באומר "חייב אני לך מנה בשטר" (כתובות קא ב)^[3].

ונחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שמחלוקת האמוראים היא בהתחייבות שבא עכשיו לחייב עצמו, אבל לא בהודאה שמודה על מה שהיה חייב לו מקודם (מגיד משנה מכירה יא טו בדעת הרי"ף, וראה טור מ). וכן פסקו להלכה שהמחייב עצמו בממון לאחר בלא תנאי, אף על פי שלא היה חייב לו כלום, הרי זה חייב, כיצד: האומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה, או שכתב לו בשטר הריני חייב לך מנה, או שאמר לו בפני עדים הריני חייב לך מנה בשטר - חייב לשלם, אף על פי ששניהם מודים והעדים יודעים שלא היה לו אצלו כלום, שהרי חייב עצמו כמו שמשתעבד הערב (רמב"ם מכירה יא טו; שו"ע שם א)^[4].

• ויש מהראשונים מפרשים אף הם שמחלוקת האמוראים היא בהתחייבות, אלא שסוברים שאין התחייבות חלה בדיבור בלבד, בלא קנין ובלא שטר ובלא קבלת כסף, שאין כאן אלא דברים בעלמא (מגיד משנה שם, בשם רמב"ן ורשב"א). וכן הלכה (רי"ף ורא"ש כתובות שם).

• ויש מן הראשונים חולקים לגמרי וסוברים שאין אדם יכול להתחייב כלל בדבר שאינו חייב, אפילו בשטר, אלא אם כן קנו מידו, ולא נחלקו אמוראים כלל בהתחייבות אלא בהודאה (ראה ערך הודאת בעל דין. שלטי גבורים כתובות שם, בשם ריא"ז, וכן כתבו הבית יוסף מ, והש"ך שם סק"ב לדעת רש"י).

כשיש למתחייב הנאה

כשיש למתחייב הנאה - יש שאנו אומרים שבאותה הנאה הוא גומר בדעתו ומשעבד עצמו, וחל החיוב, אף לדעת הסוברים שאין אדם יכול להתחייב בשטר, כמו שאמרו בערב בשעת מתן מעות שבאותה הנאה שנאמן לו - גומר ומשעבד עצמו (בבא בתרא קעג ב. וראה ערך ערב); וכן ערב של בית דין, אף שלא בשעת מתן מעות, באותה הנאה שבית דין מאמינים לו - גומר ומשעבד עצמו (בבא בתרא קעו ב, ורשב"ם)

מדאורייתא או מדרבנן

התחייבות זו שאדם מקבל על עצמו כשאינו חייב לו מקודם, יש מהאחרונים סוברים שמועילה מן התורה (נתיבות המשפט סו ס"ק כג), אלא שהשיעבוד על נכסיו בהתחייבות הוא מדרבנן (הפלאה כתובות פד א ד"ה שכולו; נחל יצחק ס ג).

ויש חולקים וסוברים שכל החיוב הוא מדרבנן, כשאינו חייב לו כלום, אלא שמתחייב בעצמו (משובב נתיבות סו ס"ק כג).

המתחייב חפץ

אף המתחייב ליתן לחברו חפץ מסויים, חלה ההתחייבות על גופו (ראה טור ס). ונחלקו אחרונים: יש סוברים שבחפץ אין חיוב חל אלא כשקיבל המתחייב אחריות עליו שאם לא יתן לו החפץ ישלם לו דמיו (קצות החושן רג סק"ב, ושם רו סק"א); ויש חולקים וסוברים שאין חיוב הגוף תלוי כלל בקבלת אחריות (נתיבות המשפט ס סק"ו).

בתנאי ואונס

בתנאי

אין התחייבות מועילה, אלא כשמתחייב בלא תנאי, אבל המתחייב בתנאי הרי זה דומה לאסמכתא (ראה ערכו), ואינו מועיל אלא בקנין (ש"ך מ סק"ד, ושם פא סק"ו).

וכן כשמתחייב עצמו בדרך ספק ותולה בדעת אחרים, שמה שאחרים יפסקו עליו הוא מתחייב בו, אין ההתחייבות מועילה בלא קנין (תומים יב סק"ז, וראה ערך פשרה).

המתחייב מחמת סיבה

וכן אין אדם יכול להתחייב בלא קנין, אלא כשמתחייב מעצמו בלא סיבה שמחמתה הוצרך לומר שמתחייב, אבל אם הסברא מוכחת שמפני שלא היה יכול לעשות בענין אחר אמר כן, אין לחיוב על מה לחול, כיון שלא נשתעבד בקנין, ואפילו שאמר אתם עדי יכול לומר להשטות בך נתכוונתי (ש"ך מ סק"ד).

ולכן מי שברח מבית האסורים והיתה מעבורת לפניו, ואמר לו העבירני ואני נותן לך דינר, והעבירו - אין לו אלא שכרו הראוי לו, שיכול לומר משטה אני בך (יבמות קו א, בבא קמא קטז א; רמב"ם גזלה ואבדה יב ז; טוש"ע חו"מ רסד ז. וראה ערך פועל); וכן מי שאמר לחתנו העשיר תלמד עם בנך ואני משלם לך - פטור, כיון שאינו עני והרי הוא חייב ללמד את בנו, יכול לומר משטה אני בך (מהר"ם מרוטנבורג בתשובה שבמרדכי סנהדרין ג תשד; רמ"א פא א); וכן כל כיוצא בזה (רמב"ם גזלה ואבדה שם), שבכל אלה התחייבותו היא מפני שלא יכול לעשות בענין אחר, ואנחנו עדים ("אנן סהדי") שאף שאמר אתם עדי להשטות נתכוין (ש"ך שם).

יש מהראשונים סוברים שאין כל הדברים האלה אמורים אלא כשחברו חייב לעשות הדבר משום מצוה, כחליצה והצלה ולימוד, אבל בדבר שאינו של מצוה - מתחייב בהתחייבותו לשלם כל מה שהתנה (מרדכי בבא קמא קעד); ויש סוברים שאף בדבר שאינו של מצוה אם התחייב לו יותר ממה ששוה, והוא לא הפסיד כלום - אינו חייב (שו"ת הרא"ש סד ג).

התחייב בקנין בדבר שחברו חייב לעשות משום מצוה - יש סוברים שאף זה אינו מועיל, ויכול לומר לו משטה אני בך (שו"ת הרשב"א אלף רמ; בית שמואל קסט נג); ויש סוברים, שבקנין הוא חייב לשלם מה שהתנה (שו"ת הרא"ש שם).

המתחייב באונס

אנסוהו להתחייב במה שאינו חייב, אין החיוב חל, שהרי זה כמתנה באונס, שאין אומרים בה אגב אונסו גומר ומקנה (סמ"ע רה ס"ק כח. וראה ערך אונס).

נאנס לאחר התחייבותו

המתחייב לחברו, ובא אחר כך אונס שאינו שכיח (ראה ערך אונס (א)) - יש סוברים שפטור, שעל מנת כן לא קיבל עליו (ראה ט"ז אבן העזר קיד סק"ב); ויש חולקים וסוברים שהאונס אינו פוטרו מחיובו (אבני מלואים שם ס"ק ב).

בדבר שאין הקנין מועיל

בדבר שלא בא לעולם

המחייב עצמו בדבר-שלא-בא-לעולם (ראה ערכו), או שאינו מצוי אצלו - חייב, ואף על פי שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, הרי זה כשהקנה לו בלשון מכר או מתנה (ראה ערך דבר שלא בא לעולם), אבל בלשון חיוב, כגון שאמר: "הוו עלי עדים שאני מתחייב לפלוני בכך וכך" - חייב (רא"ש כתובות ה א; טוש"ע ס ו), שכשמחייב עצמו הרי גופו הוא בעולם ויכול להתחייב (בעל התרומות שם)^[5].

למי שלא בא לעולם

אף על פי שאין אדם מקנה למי שלא בא לעולם לאחר שיוולד (ראה ערך דבר שלא בא לעולם), במתחייב למי שלא בא לעולם נחלקו אחרונים: יש סוברים שאינו יכול להתחייב (שו"ת מהרי"ט חו"מ פא בסופו; שו"ת חתם סופר חו"מ קכ ד"ה אך); ויש סוברים שכשם שיכול להתחייב בדבר שלא בא לעולם, כך יכול להתחייב למי שלא בא לעולם (גינת ורדים אבן העזר ד ה).

בדבר שאינו בידו

המחייב עצמו בדבר שאינו בידו בכלל, כגון שאמר "הריני מתחייב לקנות לך בית פלוני", נחלקו אחרונים:

• יש סוברים שאין החיוב חל, אלא אם כן חייב עצמו ליתן לו כשהדבר יבא לידו, ובא לידו (נתיבות המשפט ס סק"י); אבל אם התחייב עצמו בחפצים המצויים לקנות בשוק - החיוב חל, וכן אם אמר "הריני מתחייב במנה לפלוני אם לא אקנה לו בית פלוני", ונעשה באופן שאין בו אסמכתא (ראה ערך אסמכתא) - חייב (נתיבות המשפט שם).

• ויש סוברים שלעולם החיוב חל, ואם לא בא לידו צריך ליתן דמיו (משובב נתיבות ס סק"י); אבל אם התחייב להשתדל אצל חברו עבור פלוני - החיוב חל, שאף על פי שאין בידו שחברו יתרצה לו, אבל עצם ההשתדלות היא בידו, ועל זה הוא שנתחייב, ואם חברו לא יתרצה לו הוא פטור (שו"ת נודע ביהודה קמא חו"מ ל ו. וראה ערך פועל).

בדבר שאין בו ממש

המחייב עצמו בדבר-שאין-בו-ממש (ראה ערכו), כגון אכילת פירות או דירת בית וכיוצא:

• יש סוברים שאין התחייבותו כלום, ואפילו שקנו מידו, אין זה אלא קנין-דברים (ראה ערכו) שאינו מועיל, ואינו דומה לדבר שלא בא לעולם, או דבר שאינו ברשותו, ששם יש ממש בדבר אלא שאין בו כח להקנותו, ולכן מועילה התחייבות על גופו, אבל בזה שאין ממשות כלל, אין על מה להתחייב (ערוך השלחן ס יא). וכן התחייבות בשב ואל תעשה, כגון שנתחייב שלא יעשה דבר פלוני לחברו, אין ההתחייבות מועילה (משפט שלום רט י).

• ויש שכתבו שאף בדבר שאין בו ממש חלה התחייבות, שכיון שמתחייב על גופו, הרי גופו יש בו ממש (נחל יצחק ס ג). וכן המחייב עצמו בטובת-הנאה (ראה ערכו), אף שאין לה דין ממון (ראה ערך טובת הנאה) חלה ההתחייבות (נחל יצחק שם). ואף המתחייב בשב ואל תעשה, שלא לעשות דבר פלוני, יש סוברים שחלה ההתחייבות (שו"ת מהרשד"ם שע)^[6].

ביורשים

מת חברו שהתחייב לו

המתחייב לתת לחברו מרצונו כך וכך בכל שנה, ומת חברו - כתבו ראשונים שלא נתכוין לתת אלא לו ולא ליורשיו (ריטב"א גיטין עד א ד"ה עד כאן); וכן יש מהאחרונים שכתבו שהמתחייב לתת לחברו סך ידוע לזמן פלוני, ומת חברו קודם הזמן, אין היורשים זוכים בו, שעד אותו הזמן לא חל החיוב, והרי מת קודם (הפלאה קונטרס אחרון כתובות קיד ה), אבל המתחייב לחברו סתם ומת חברו, היורשים גובים את ההתחייבות (שו"ת רדב"ז א תקלב בסופו).

ויש מחלקים, שאם נתחייב לתת דבר קצוב, כגון מנה בכל שנה במשך חמש שנים וכיוצא, אם מת - יירשו הבנים התחייבותו, שהרי זה כמו שהתחייב לו חמש מנים שנעשה חוב עליו; אבל אם התחייב לתת לו מנה בכל שנה ושנה סתם, אם מת - לא יירשו בניו אחריו, שהמקבל עדיין לא זכה בחוב, אלא חיוב בלבד יש עליו, ולא נתכוין אלא לו ולא ליורשיו (מחנה אפרים שם).

וכן יש שכתבו לחלק, שאם החיוב חל עכשיו, אף על פי שזמן הפרעון הוא אחר כך, כבר זכה בו מקבל המתנה וזכו היורשים אם מת; אבל אם עדיין לא נתחייב עד שיגיע הזמן, אף על פי שכבר נשתעבד לחיוב שיבוא, אם מת קודם הזמן לא זכו בו היורשים (בית מאיר קיד ה).

מת המתחייב

המתחייב לחברו בדבר שלא בא לעולם, או שאינו ברשותו (ראה לעיל: בדבר שאין הקנין מועיל), ומת המתחייב קודם שבא הדבר לעולם או לרשותו, נחלקו אחרונים: יש סוברים שאפילו לאומרים שאינו יכול לחזור בו קודם שבא הדבר לעולם, הרי זה בעודנו חי, אבל כשמת לא זכה מקבל המתנה (כנסת הגדולה הגהות בית יוסף אות ס).

ויש חולקים וסוברים כיון שהחיוב חל על גופו, וגופו ישנו בעולם - חל החיוב מעכשיו, וכשמת ולא בא הדבר לידו חל החיוב על היורשים (קצות החושן שם סק"ז).

ויש מי שמסתפק אפילו אם בא לידו מחיים, ואפילו המתחייב בדבר שבא לעולם, כיון שלא הקנה לו גוף הדבר, אלא קיבל חיוב על עצמו, כל זמן שלא נתנו לו, אם היורשים חייבים לקיים התחייבותו (פתח הבית שם).

במכר

המתחייב למכור

המתחייב למכור לחברו ביתו בכך וכך, כל שהזכיר בפירוש לשון חיוב, החיוב חל (הרשב"א בתשובה שהביא בית יוסף רו מחודש ב).

אבל אם אמר "אמכור לך", ואפילו קנו מידו, ולא הזכיר לשון חיוב, הרי זה תלוי במחלוקת ראשונים "בקנין אתן" אם מועיל (נתיבות המשפט רו חדושים סק"א).

אפילו אם לא התחייב בהחלט, אלא שאמר "כשאמכור בית זה אני מתחייב למכרו לך", החיוב חל (ראה משנה למלך מכירה ח ז), ואף על פי שאין כאן חיוב אחריות אם לא ימכרנו לו, אין חיוב הגוף תלוי באחריות, ולעולם חל חיוב הגוף (נתיבות המשפט שם, ושם רג סק"ו).

ויש מהאחרונים חולקים וסוברים שאין החיוב חל, שלדעתם אין חיוב הגוף מועיל אלא כשקיבל עליו המתחייב אחריות שאם יאבדו ישלם לו שוויו, וכאן במכירה הרי אין חיוב אחריות (קצות החושן רו סק"א).

הערות שוליים