מיקרופדיה תלמודית:חול המועד

הגדרה^[1] - הימים בתוך המועדים, שקדושתם קלה מקדושת יום טוב

קדושתו

שמו ומהותו

הימים שבין ראשון ושביעי של פסח ובין ראשון ושמיני של חג הסוכות, ובגולה שנוהגים יום טוב שני הם ארבעה ימים בתוך הפסח וחמשה בתוך החג, הם הנקראים חולו של מועד, ונקראים גם מועד (רמב"ם יום טוב ו כב).

חולו של מועד נקרא מקרא קודש (חגיגה יח א; ספרא אמור יב; רמב"ם יום טוב ז א; רא"ש הלכות קטנות טז), והוא בכלל מה שנאמר: אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ (ויקרא כג לז. ספרא שם); ויש שכתבו שלדעת הסוברים שאיסור מלאכה בחול המועד הוא מדרבנן (ראה להלן: איסור מלאכה), אינו נקרא מקרא קודש מן התורה, והדרש מן הכתוב אינו אלא אסמכתא (שו"ת תשב"ץ ב רו).

חול המועד נקרא גם חַג (ויקרא כג מא), ומכל מקום אין קדושתו כקדושת יום טוב (רי"צ גיאת חול המועד עמ' קעא, בשם רב האי גאון), לפיכך בהבדלה במוצאי יום טוב הראשון אומר המבדיל בין קודש לחול, ואינו אומר בין קודש לקודש, שחול המועד אצל יום טוב נקרא חול (שו"ת הרמ"ע מפאנו קה; אבני נזר או"ח ב).

יום טוב

חול המועד אינו נקרא יום טוב (ראה מגילה כא א, וט"ז או"ח תרסח סק"א. וראה להלן: בברכות ותפלות, לענין הזכרת יום טוב בתפלה). ומכל מקום מצינו שקראו בגמרא לחול המועד בשם יום טוב כיון שאסור במלאכה (ראה סוכה לח א וריטב"א; ביאור הגר"א או"ח תקל א)^[2].

בקרבנות

כל הקרבנות, בין של יחיד בין של ציבור, קרבים בחולו של מועד (ראה ביצה יט ב, חגיגה ז ב, תמורה יד ב, רמב"ם חגיגה א י).

איסור מלאכה

האיסור ומקורו

חולו של מועד אסור בעשיית מלאכה (חגיגה יח א; מועד קטן ב א, וראשונים שם; רמב"ם יום טוב ז א; טוש"ע או"ח תקל א); אבל אינו כיום טוב שאסורה בו כל מלאכת עבודה, אלא יש מלאכות אסורות בו, ויש מלאכות מותרות בו (רמב"ם שם).

איסור מלאכה בחול המועד דרשוהו מן הכתוב, ונחלקו תנאים מהיכן נלמד:

• לדעת ר' ישמעאל נלמד ממה שנאמר: שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה (דברים טז ח), ודרשו: מה שביעי עצור ממלאכה, אף ששת ימים עצורים (ספרי דברים קלה; חגיגה יח א).

• לדעת ר' יוסי הגלילי האיסור נלמד ממה שנאמר בימים טובים כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ (ויקרא כג לה), לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה (ספרא אמור יב. וראה ראב"ד ור"ש משאנ"ץ שם; חגיגה שם).

• לדעת ר' עקיבא נלמד ממה שנאמר: אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ (ויקרא כג לז), שמשמע קדשהו בעשיית מלאכה, ובמה הכתוב מדבר, אם בראשון או בשביעי הרי כבר נאמר בהם שבתון, הרי שאין הכתוב מדבר אלא בחולו של מועד, ללמדך שאסור בעשיית מלאכה (ספרא אמור יב; חגיגה יח א, ורש"י ד"ה מקראי). ויש שלמדוהו מפסוקים אחרים (חגיגה שם).

מהתורה או מדרבנן

איסור מלאכה בחול המועד, אף על פי שלמדים אותו מן הכתובים, נחלקו בו הראשונים אם הוא מן התורה:

• יש סוברים שהאיסור הוא מן התורה (תוס' חגיגה יח א ד"ה חולו של מועד, בדעת רש"י מועד קטן יא ב ד"ה אלא, ובדעת רשב"ם פסחים קיח א ד"ה כל המבזה; רמב"ן עבודה זרה כב א; ריטב"א מועד קטן ב א; מרדכי מועד קטן רמז תתלה, בשם רבי אליעזר ממיץ, וכונתו ליראים דש, בשם רבותיו, וכתב שהוא עצמו מסתפק; טור או"ח תקלו, בשם הרי"ף; שו"ת הרשב"א א תרצ; בית יוסף ורמ"א או"ח תקל א, ראה מגן אברהם סק"א ובאור הגר"א); אלא שהתורה מסרה לחכמים שיאסרו מה שנראה להם, ויתירו מה שנראה להם; שלא אסרה תורה אלא במה שיאמרו הם, ונמצא שכל מלאכה שאסרו חכמים אסורה לנו מן התורה, ואשר התירו מותר לנו מן התורה, כי בידם נמסר איסור זה לפי משמעות הנדרש בכתוב (חינוך שכג; בית יוסף שם).

• יש חולקים וסוברים שמן התורה מותר בכל מלאכה בחול המועד, ואין איסורו אלא מדרבנן, ואף על פי שדרשוהו מן הכתובים, אינו אלא אסמכתא (תוס' מועד קטן יט א ד"ה ר' יוסי, וחגיגה יח א ד"ה חולו, ועבודה זרה כב א ד"ה תיפוק, בשם רבינו תם; רמב"ם יום טוב ז א, ומגיד משנה; סמ"ג לאוין עה; ריטב"א מועד קטן ב א, לדעת בעל הלכות גדולות; רא"ש מועד קטן א א; מאירי חגיגה יח א; תוס' רי"ד שם; רבינו גרשום בכורות לד ב; שו"ת תשב"ץ ב רי; טור או"ח תקל), ואסרוהו מדברי סופרים אף על פי שלא נאמר בו שבתון, הואיל ונקרא מקרא קודש, והרי זמן חגיגה במקדש אסור בעשיית מלאכה, כדי שלא יהיה כשאר ימי החול שאין בהם קדושה כלל, לפיכך לא כל מלאכת עבודה אסורה בו כיום טוב, שסוף הענין בדברים שנאסרו כדי שלא יהיה כיום חול לכל דבר (רמב"ם שם); ועוד שלא רצו לאסור כל המלאכות כמו ביום טוב, שהרי זה דבר שאין הציבור יכולים לעמוד בו להיבטל ממלאכה שבעה או שמנה ימים (לבוש או"ח תקל א).

• יש מן הראשונים שהטיל פשרה בדבר ופירש שעיקר חולו של מועד ודאי דבר תורה הוא, וכל מלאכה שאינה לצורך המועד, ואינה דבר האבד - אסורה מן התורה, אבל מלאכה שהיא לצורך המועד מותרת מן התורה, בין במלאכת אומן בין במלאכת הדיוט, ואף על פי שאינה דבר האבד; וכן מלאכת דבר האבד מותרת מן התורה, אף על פי שאינה לצורך המועד, ואפילו כשיש בה טירחה יתירה, אלא שחכמים אסרו קצת מלאכות אלו, שאסרו מלאכת אומן אפילו שהוא לצורך המועד, וכן טירחה יתירה אפילו שהוא דבר האבד (רמב"ן בלקוטות מועד קטן, הובא בריטב"א עירובין צו א. וראה מגן אברהם תקל סק"א).

• ויש שכתבו שמן התורה אינו אסור אלא במלאכת עבודת קרקע וכיוצא בה שטירחתה מרובה (רמב"ן עבודה זרה כב א; ר"ן עבודה זרה שם, בשמו).

מלקות

אף לדעת הסוברים שאיסור מלאכה בחול המועד הוא מן התורה, כתבו הראשונים שמכל מקום אינו לוקה מן התורה (חידושי הר"ן מועד קטן יב ב, בשם הראב"ד; רש"י על הרי"ף שם; רמב"ן עבודה זרה כב א), שאין בו אלא איסור עשה בלבד, שהרי למדוהו מאֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר (שמות לד יח. חידושי הר"ן שם, בשם הראב"ד), וכן למדוהו ממִקְרָאֵי קֹדֶשׁ (שמות כג לז), שאיסור עשה רמז לך הכתוב בו (רמב"ן עבודה זרה שם; שו"ת הרע מפאנו קח)^[3].

ומכל מקום לא נמנית עשה זו במנין העשין, לפי ששביתה זו נטפלת לשבתון מקרא קודש האמור ביום טוב, ועשה אחת היא, אלא שביום טוב נוסף גם לא תעשה, מה שאין כן בחול המועד (רמ"ע מפאנו שם).

ומכל מקום לוקה מכת מרדות כמו בכל איסור עשה ולאו שבכללות (עמודי אש קונטרס מקל חובלים אות י).

ואף לדעת הסוברים שאיסור מלאכה בחול המועד הוא מדרבנן, לוקה מכת מרדות (רמב"ם יום טוב ז א. וראה ערך מכת מרדות).

קלות ראש

אמרו בירושלמי: אמר ר' אבא בר ממל אילו היה לי מי שימנה עמי התרתי שיהיו עושים מלאכה בחולו של מועד, כלום אסרו לעשות מלאכה בחולו של מועד אלא כדי שיהיו אוכלים ושותים ויגעים בתורה, והם אוכלים ושותים ופוחזים (ירושלמי מועד קטן ב ג).

וכתבו הראשונים שמדברי הירושלמי משמע שטוב לעסוק בתורה בחול המועד (מרדכי מועד קטן רמז תתנג בהגה, בשם אגודה).

ויש שכתבו, שלדעת ר' אבא בר ממל יש איסור גדול בשחוק וקלות ראש יותר מבעשיית מלאכה, כי מי שעוסק במלאכה עוסק בישוב העולם, וכוונת התורה בנתינת המועדות והראייה לפני ה' כדי להידבק באהבתו ויראתו ולעסוק בתורתו התמימה (כלבו ס).

באיסור שבות

דברים האסורים בשבת ויום טוב לא משום מלאכה אלא משום שבות, אפילו אם איסורם מן התורה, כגון שטורח כל היום בדברים שאין בהם משום אב מלאכה או תולדותיו (ראה ערך שבות, מחלוקת ראשונים בדבר), כתבו הראשונים שבחול המועד אינם אסורים אלא מדרבנן, אפילו אם מלאכה בחול המועד איסורה מן התורה (רמב"ן ויקרא כג כד).

גדר האיסור

בגדר של איסור מלאכה בחול המועד כתבו הראשונים שהוא משום טירחה, ושלא למעט בשמחת הרגל (ריטב"א מועד קטן יג א), ולכן אין איסור בכל מלאכה האסורה בשבת ויום טוב אלא במלאכה שיש בה טורח בלבד, אבל מלאכה מועטת בביתו - מותר (יראים השלם שד; עמק ברכה חול המועד א).

והאחרונים כתבו שלדעת הסוברים שהאיסור הוא מן התורה שוה ליום טוב לכל דיניו, כגון באיסור הוצאה מרשות לרשות שלא לצורך כלל (שו"ת עמודי אור לה); וכן לענין תחומים ושביתת בהמה או מחמר, שלדעת הסוברים שביום טוב הם מן התורה, הוא הדין בחול המועד (מנחת חינוך שכג סק"ד. וראה באור הלכה תקלו א ד"ה ומותר). ולדעת הסוברים שאיסור מלאכה בחול המועד הוא מדרבנן, נראה מדברי הראשונים שמלאכות אלו מותרות בחול המועד, מלבד במקום שאסרו משום טירחה יתירה (ראה מאירי מועד קטן יג ב. וראה ארחות חיים חול המועד ד).

להלכה נחלקו בזה הפוסקים: יש שכתבו שלכתחילה אין לעשות שלא לצורך כל מלאכה האסורה בשבת ויום טוב (בצל החכמה ב צה; ארחות רבנו ב עמ' קכא, בשם החזון איש); יש שהקלו בזה וכתבו שרק מלאכה שיש בה טורח אסורה, אבל הדלקת גפרור וכדומה מותרת (חול המועד כהלכתו ב ס"ק כה, בשם הגרש"ז אויירבך); ויש שכתבו שאם אינו מתכוין למלאכה, כגון שיש חפץ בכיסו ויוצא לרשות הרבים, מותר לכל הדעות (בצל החכמה שם. וראה פסקי תשובות תקל א).

מוקצה

אין בחול המועד איסור מוקצה (תוס' שבת כב א ד"ה סוכה).

חומרת האיסור

כל המבזה את המועדות, דהיינו שעושה מלאכה בחולו של מועד, כאילו עובד עבודה זרה, שנאמר: אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ, וסמוך לו אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר (שמות לד יז - יח. פסחים קיח א, ורשב"ם ד"ה כל; מכות כג א, ובפירוש המפרש).

וכן שנינו שהמבזה את המועדות שאומר אלה הימים אין להם קדושה כל כך כימים הראשונים, ועושה בהם כל מלאכה, אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא (אבות ג יא ורבינו יונה; סנהדרין צט א).

ואפילו לדעת הסוברים שאיסורו מדרבנן, על כל פנים עונשו גדול מאד (מגן אברהם תקל סק"א). ומאד יש להיזהר שלא להקל יותר ממה שהתירו חכמים (משנה ברורה שם סק"א).

בדבר האבד^[4]

מהותו

כל מלאכה שאם לא יעשה אותה במועד יהיה שם הפסד - עושים אותה, ואינו צריך שינוי, וזהו הנקרא דבר האבד (ראה מועד קטן ב א; רמב"ם יום טוב ז ב; טוש"ע או"ח תקלז. וראה ערך דבר האבד). וכתבו הראשונים שכל דבר שבני אדם חושבים אותו להפסד וטורחים בו משום כך הוא דבר האבד שמותר מן התורה (רמב"ן מועד קטן בלקוטות).

במקום טירחא

לא התירו מלאכת דבר האבד אלא כשאין בה טירחה יתירה, אבל כשיש בה טירחה יתירה - אסור (מועד קטן ב א; רמב"ם יום טוב ז ב; טוש"ע או"ח תקלז ב). ולפיכך אף על פי שמשקים בית השלחין במועד, כגון שדה שהיא עומדת בהר וצריך להשקותה תמיד, שאם לא ישקוה - תיפסד, ומשקים אפילו ממעין שעכשיו מתחיל לנבוע שממשיכו ומשקה בו (מועד קטן ב א, ורש"י ד"ה משקין; רמב"ם וטוש"ע שם); מכל מקום אין משקים לא ממי הגשמים שנכנסו בעמק במקום אחד (רש"י על הרי"ף שם ד"ה מי גשמים), ולא ממי הקילון דהיינו בור עמוק ובו מים מכונסים, וצריך להשקות מהם בדלי (פירוש המשניות לרמב"ם שם), שיש בקילון טירחה יתירה (מועד קטן ד א; רמב"ם שם; טוש"ע תקלז ב). ואף במעין לא התירו אלא בהמשכה ברגליו, אבל כל שדולה בדלי או בכד - אסור (משנה ברורה שם סק"ז).

דבר האבד שאסור בטירחה יתירה, כתבו הראשונים שלא אמרו אלא במחובר שעדיין אינו עומד להיקצר, שמי יאמר שיגדל כראוי כדי שנטרח בו הרבה, אבל בתלוש שהוא ברשותו, או שעומד להיקצר או להיבצר, שהפסדו ודאי, מותר אף בטירחה יתירה; ולכן מותר לקצור את השדה במועד אם יהא נפסד כשיעמוד עד לאחר המועד (ריטב"א מועד קטן יב א)^[5].

בצורך המועד

ההיתר

כל מלאכה שהיא לצורך המועד, בין לצורך אוכל נפש או מכשיריו, ובין שלא לצורך אוכל נפש - מותרת במועד (ראה לעיל: איסור מלאכה).

אוכל נפש

כל דבר שהוא לצורך אוכל נפש התירו לעשותו לצורך המועד, אפילו בטורח גדול (רמב"ן בלקוטות מועד קטן; מאירי שם יב ב). ולכן שוחט ומפשיט ומנתח ומולח ומבשל כדי לאכול, שבדבר שצריך לאכלו במועד אין מדקדקים בטרחתו בין רב למעט (תוס' הרא"ש שם ד ב ד"ה והתניא).

וכן התירו לעשותו כדרכו בלא שינוי (פסקי תוס' שם נא; מרדכי שם רמז תתנד; טוש"ע או"ח תקלז טו); ואפילו במעשה אומן (רמב"ן ומאירי שם), כשם שבדבר האבד הלכה שאין צריך שינוי (ראה מועד קטן יב ב. וראה ערך דבר האבד)

עשה והותיר

עשה יותר מצורך המועד והותיר, מותר לאכלו לאחר המועד, ובלבד שלא יערים, דהיינו שלא יעשה הרבה ויאמר לצורך המועד אני עושה ומתכוין כדי שישתייר לאחר המועד (מועד קטן יב ב, ורש"י ד"ה ובלבד; טוש"ע או"ח תקלג א).

ומכל מקום אם הערים מותר לאכלו, כיון שאוכל קצת ממנו במועד (מגן אברהם שם סק"ב; משנה ברורה תקלג סק"ו, וראה מגן אברהם תקג סק"ג, ומחצית השקל שם).

ויש מן הראשונים שכתב שאם הערים - אסור לאכלו (מאירי מועד קטן שם. וראה משנה ברורה שם, ובשער הציון סק"ז).

רפואה

כל רפואה מותרת בחול המועד, ואפילו מלאכה גמורה מותרת לצורך רפואה, ואפילו לחולה שאין בו סכנה, שהרי זה צורך המועד (טוש"ע או"ח תקלב ב, ופרי מגדים אשל אברהם סק"ב; משנה ברורה שם סק"ה; חיי אדם קי יז).

וכן שנינו שמקיזים דם לבהמה, ואין מונעים רפואה מבהמה בחולו של מועד (תוספתא מועד קטן (ליברמן) ב יא; מועד קטן י ב; רמב"ם יום טוב ח טו: טוש"ע או"ח תקלו ג), אפילו רפואה שיש בה מלאכה (תוס' שם ד"ה ואין; שיטה ותוס' הרא"ש ומאירי שם; שו"ע שם), וכל שכן באדם שמותר (מאירי שם).

ואפילו אם אינו חולה אלא שעושה כן לשמור בריאותו - מותר (מאירי מועד קטן י ב), ואפילו כדרכו בלא שינוי, ובטורח גדול (קרן אורה שם).

וכן כל מאכלים ומשקים שאינם מאכל בריאים אלא לרפואה, אף על פי שביום טוב אסור לאכלם ולשתותם (ראה ערך יום טוב), מותר לאדם לאכלם ולשתותם במועד (רמב"ם שם)^[6].

אמנם טיפול רפואי שאין הכרח לעשותו בחול המועד ויכול לדחותו ללא שיגרם נזק, כגון טיפול שינים שאינו דחוף, צריך לדחותו לאחר המועד; וכן מי שצריך ללכת לביקורת תקופתית אצל רופא אין לו ללכת במועד (אגרות משה ג עא; שמירת שבת כהלכתה סו ס"ק פח, בשם הגרש"ז אויירבך; פסקי תשובות תקלב ג).

הריגת זבובים

כתבו האחרונים שזבובים ויתושים המצערים את האדם, מותר להרגם בחול המועד, שאין לך צורך אדם גדול מזה (שו"ת רדב"ז ב תשכז; משנה ברורה תקלג סק"כ).

קישוט הגוף

קישוט הגוף עשו אותו כאוכל נפש, לפי שהנאת הגוף היא ודומה לאוכל נפש, ומותר אפילו כדרכו בלא שינוי, וגם אם יש בו טורח גדול (רמב"ן בלקוטות מועד קטן; ריטב"א שם ח ב; מאירי שם יט א); ולפיכך עושה אשה תכשיטיה במועד, בין ילדה בין זקנה, שאף הזקנה רצונה בטבעה להתקשט (מועד קטן ח ב, ושם ט ב; רמב"ם יום טוב ז כ, ומגיד משנה; טוש"ע או"ח תקמו ה).

מכשירי אוכל נפש

אף מכשירי אוכל נפש דינם כאוכל נפש, ומותר לעשותם לצורך המועד בלא שינוי, אפילו במעשה אומן ובטירחה יתירה (רמב"ן בלקוטות מועד קטן; מאירי שם יט א), ולכן מותר להעמיד תנור וכיריים במועד (מועד קטן י א).

מעשה הדיוט

כל דבר שהוא לצורך המועד, ואינו אוכל נפש או מכשיריו, לא התירו אלא במלאכת הדיוט, אבל לא מלאכת אומן (רמב"ן בלקוטות מועד קטן; מגיד משנה יום טוב ח ז, בשמו; מאירי מועד קטן יב ב), והוא שאין במעשה זה טירחה יתירה (ראה נימוקי יוסף ור"ן ושיטה ומאירי מועד קטן יא א).

ולכן שנינו שההדיוט תופר כדרכו לצורך המועד (תוס' מועד קטן י א ד"ה ההדיוט, ושאר ראשונים שם), אבל האומן צריך לעשות שנוי (מועד קטן ח ב ושיטה; רמב"ם יום טוב ז ה; טוש"ע או"ח תקמא ה), והוא הדין לכל המלאכות (חינוך שכג).

חימום הבית

בזמן הקור מותר לעשות תנור לחמם הבית, אפילו במלאכה גמורה ובמעשה אומן, לפי שהכל חולים אצל צינה, והרי זה כצרכי רפואה שמותר (מגן אברהם תקמ סק"ט; משנה ברורה שם ס"ק יט, ושער הציון ס"ק טז).

והוא הדין אם נשבר החלון באופן שאם לא יסתום אותו ישב בקור - מותר לתקנו (חיי אדם קיג ה).

עשיית סוכה

מי שלא עשה סוכה בין בשוגג בין במזיד, וכל שכן אם נפלה סוכתו, עושה סוכה בחולו של מועד, שהרי צורך המועד הוא (סוכה כז ב ומאירי; רמב"ם סוכה ו טו; טוש"ע או"ח תרלז א, ומשנה ברורה סק"א). והפוסקים נחלקו בדבר:

• יש מן הראשונים שכתב שההיתר הוא דוקא במעשה הדיוט, שאינו עושה בנין גמור, אלא הנחת מחיצות (מאירי שם); ויש מן האחרונים שכתב יותר מזה שאינו מותר אלא כשעושה הסכך לבד על קונדסים הקבועים מערב יום טוב, שבחול המועד אין איסור לעשות אהל ארעי (באור הלכה שם ד"ה עושה, בשם מאמר מרדכי).

• ויש חולקים וסוברים שאף בנין גמור מותר, כיון שמצותה כל שבעה (באור הלכה שם).

נסיעה

מי שצריך לרכוב במועד לצורך המועד, או לטייל, או לראות פני חברו - מותר לתקן כל צרכי הרכיבה (טוש"ע או"ח תקלו א, ומשנה ברורה סק"א)^[7].

בזמנינו מותר לתקן את הרכב לצורך נסיעה בדבר שהוא מעשה הדיוט, כגון החלפת גלגל, או מילוי דלק; אבל במעשה אומן, כגון תיקון תקר – אסור; ואם הרכב מיועד לצרכי רבים, או שיש בכך הפסד גדול, או שאם לא יתקן יתקע בדרכו ולא יוכל לשוב במועד לביתו - מותר אף במעשה אומן (שו"ת שבט הלוי א קסו; שמירת שבת כהלכתה סו נט; פסקי תשובות תקלו א).

ספק צורך המועד

אף בספק צורך המועד יש מן האחרונים שכתב שמותר, לדעת הסוברים שאיסור מלאכה בחול המועד הוא מדרבנן (ראה לעיל: איסור מלאכה), שספק דרבנן להקל (פרי מגדים אשל אברהם תקלז בהקדמה).

ויש שכתב שלדברי הכל מותר אם בעיניו קרוב שיהיה הדבר לצורך המועד (משנה ברורה שם סק"א).

בצרכי מת

עושים כל צרכי המת במועד, גוזזים שערו ומכבסים כסותו ועושים לו ארון (מועד קטן ח ב; רמב"ם יום טוב ז טו; טוש"ע או"ח תקמז י), וכן תופרים לו תכריכים וקוצצים לו הדס (תוס' שם ד"ה אין), ואפילו במלאכת אומן בלא שינוי (דרכי משה או"ח תקמד סק"א; פרי מגדים או"ח תקמז אשל אברהם סק"ח; משנה ברורה שם ס"ק יט), ואפילו בטירחה יתירה (רמב"ן בתורת האדם ענין הקבורה)^[8].

בצרכי רבים

ההיתר

עושים כל צרכי הרבים במועד, אפילו אינם לצורך המועד (מועד קטן ב א; ירושלמי שם א ב; רמב"ם יום טוב ז י; טוש"ע או"ח תקמד א), לפי שצרכי רבים אינם נגמרים אלא בשעה שהם בטלים ומתחברים כולם ועושים אותם, ואם לא יעשו במועד לא יעשו לעולם, והרי זה כדבר האבד, ומותר אפילו בטורח גדול (רא"ש מועד קטן א ו, בשם הראב"ד; מאירי שם יט א; לבוש או"ח תקמד ב; פרי מגדים משבצות זהב שם סק"ב; משנה ברורה שם סק"א), שכל צורך רבים דבר מצוה הוא (שו"ת ריב"ש תקיא).

אלא שיש בזה חילוק, שאם הוא לצורך המועד מותר אפילו במעשה אומן בלא שינוי אף על פי שביחיד אף לצורך המועד אינו מותר אלא במעשה הדיוט (ראה לעיל: בצורך המועד), ואם הוא לצורך אחר המועד אינו מותר אלא במעשה הדיוט; או במעשה אומן בשינוי (רא"ש ומאירי שם; ט"ז שם סק"ב).

תיקון הדרכים

מתקנים את הדרכים ואת הרחובות שיושבים שם בני העיר (מועד קטן ב א, ורש"י על הרי"ף ד"ה רחובות); ויש מפרשים שהם רחבות שאחורי הבתים ששם משחקים ילדים (נמוקי יוסף שם. וראה בשיטה שם).

לדון

דנים דיני ממונות ודיני נפשות ודיני מכות אף על פי שביום טוב אסור, ומשמתים ומכים למי שלא קיבל עליו את הדין (מועד קטן' יד ב, ורש"י ד"ה דנין; רמב"ם יום טוב ז יב; טוש"ע או"ח תקמה י).

לגרש

ממאנים ומגרשים וחולצים במועד (תוספתא מועד קטן (ליברמן) א י).

צרכי הגוף

צרכי רבים שהתירו במועד במלאכת אומן, יותר מצרכי יחיד, כתבו הראשונים שזהו דוקא בדברים הצריכים לגוף האדם, כחפירת בורות שיחים ומערות, והסרת הקוצים מן הדרכים, ותיקון הרחובות, וכיוצא בהם, שכל אלה יש בהם צורך לרבים לחיותם ולשמרם מן הנזקים, שאי אפשר לרבים להתבונן בדרכים^[9].

אבל לתקן את העיר וחומותיה, אף על פי שהם צרכי רבים, כל שאין בו משום חשש נפשות אינו מותר במלאכת אומן אלא במעשה הדיוט בלבד (שו"ת הרשב"א ד שכו, הובא בבית יוסף תקמד; רמ"א שם א).

בית כנסת

בית הכנסת אין בונים במעשה אומן, אפילו לצורך המועד שאין להם מקום אחר להתפלל בו בעשרה, לפי שאין זה לצורך הגוף, ואפילו התחילו כבר לבנותו, ואין צריך אלא להשלימו - אסור, כיון שצריך לזה מעשה אומן (שו"ת הרשב"א ד שכו; רמ"א או"ח תקמד א); אלא אם כן יש חשש שאם יתעכבו בבניינו ימנעום מלבנות, שאז מותר, שהרי זה דבר האבד (בית יוסף בבדק הבית שם; מגן אברהם שם סק"ב).

וכתבו האחרונים שאם צריך לעשות ספסלים בבית הכנסת שלא יבואו לידי מחלוקת, צרכי רבים הם ומותר, שהרי צריכים לישב עליהם (שערי תשובה שם סק"א, בשם מחזיק ברכה).

בכתיבה

האיסור

אסור לכתוב במועד, ואפילו להגיה אות אחת בספר אסור (מועד קטן יח ב; רמב"ם יום טוב ז יג; טוש"ע או"ח תקמה א); שאף על פי שאין בה טירחה יתירה ונעשית בסתר, מכל מקום מלאכה היא, ואינה מותרת אלא באופנים שהתירו כל המלאכות במועד (ערוך השלחן שם א).

יש מהגאונים שכתבו שאיסור הכתיבה במועד היא גזירה דרבנן (תשובות הגאונים קורוניל צח).

בשנוי

יש מתירים לכתוב על ידי שינוי, כגון בעיגול (תוס' מועד קטן יט א ד"ה וטווה, בשם יש שנהגו; טור או"ח תקמה, בשם יש מתירים), או בכתב עקום דהיינו שעושה שורות עגולות או עקומות והכתב עצמו אין בו שינוי, או שכותב שורה אחת לצפון ושורה אחת לדרום (טור שם, בשם יש אומרים; ט"ז שם ס"ק יב; מהרי"ל חול המועד ה, בשם מהר"ש); או שכותב ביד שמאל (אגודה מועד קטן לח); או שאוחז את הקולמוס בין האגודל והאצבע, שכיון ששינה בשעת הכתיבה אינו חושש בתיקונו, אף שבכתב עצמו אינו ניכר ששינה (דרשות הר"ח אור זרוע חול המועד עמ' 158; תרומת הדשן פז).

אבל רוב הראשונים חולקים ואוסרים לכתוב גם בשנוי (תוס' שם; מרדכי מועד קטן רמז תתנט; הגהות סמ"ק קצה; ארחות חיים חול המועד ז; שבלי הלקט רכה, בשם ר' אביגדור כהן צדק; רוקח שז; טור או"ח תקמה, בשם ריב"א; שו"ע שם ז).

ומכל מקום מותר לכתוב אותיות חתוכות ושבורות באמצעיתן, ואות י' שכולה גוף אחד יעשה נקודה אחת או עגול קטן (מרדכי וסמ"ק וארחות חיים שם), או בכתב הפוך שיש שינוי בכתב עצמו (תוס' שם; ט"ז שם ס"ק יב).

כתב שלנו

• יש מן הראשונים שכתבו, שמותר לכתוב בחול המועד בכתב משיט"ה - שהיא כתיבה דקה כעין כתב רש"י, או הכתב שמקובל לכתוב בימינו (ראה שער הציון תקמה סק"ח) - בלא שינוי, שהכתיבה עצמה היא שינוי, שהרי לא ניתנה בסיני רק כתיבה גסה (אגודה מועד קטן לח; ב"ח או"ח תקמה א; מגן אברהם שם סק"ג), שלא אסרו כתיבה במועד אלא בכתב אשורי, שכותבים בו ספר תורה תפילין ומזוזות, אבל כל כתיבה שלנו אינו מעשה אומן (ב"ח שם).

• ויש חולקים וסוברים שאפילו כתב משיט"ה אסור בלא שינוי (בית יוסף או"ח תקמה ה; רמ"א שם; מור וקציעה שם).

וכתבו האחרונים שנהגו להקל, ויש להם על מה שיסמוכו, והמחמיר יחמיר לעצמו (ט"ז או"ח תקמה סק"י; מגן אברהם שם ס'ק כא).

ומכל מקום נוהגים לדקדק לכתוב קצת בשינוי, שהכתב בעצמו לא יהיה יפה באותיותיו כמו שנוהג בחול (ב"ח ומגן אברהם שם); ויש נוהגים לעשות את השורה עליונה עקומה (מגן אברהם שם). וכן בכתב הגוים יש לדקדק לכתוב בשינוי, שהכל כתב הוא לכל אומה כלשונה (מור וקציעה שם)^[10].

הדפסה

אף הדפסה דינה ככתיבה ואסורה במועד (מור וקציעה תקמה. וראה ערך כותב).

ואם נעשית לצורך המועד, נחלקו האחרונים: יש שכתבו שדינה כמעשה אומן, כיון שהתוצאה היא אומנות ולכן אסורה; ויש שכתבו שכיון שהמעשה הוא פשוט מאוד דינה כמעשה הדיוט ומותרת (ראה חול המועד כהלכתו ו פט, מחלוקת האליה רבה תס סק"ו, והאשל אברהם בוטשאטש תקמה), וכך נקטו כמה פוסקים שהתירו הדפסה במדפסת, או כתיבה במכונת כתיבה (זכרון שלמה פסקי הלכות מהגר"מ פיינשטיין ס"ק ל; שמירת שבת כהלכתה סו ס"ק רט, בשם הגרש"ז אויירבך. וראה פסקי תשובות תקמה ב).

חשבונות

כותב אדם חשבונותיו ומחשב יציאותיו במועד (תוספתא מועד קטן (ליברמן) ב ד; רי"ף מועד קטן יט א; רא"ש שם ג כד; רמב"ם יום טוב ז יד; טוש"ע או"ח תקמה ד). ונחלקו הפוסקים בטעם הדבר:

• יש מפרשים הטעם משום שכתיבות אלו אין אדם נזהר בתיקונן מאד ונמצאו כמעשה הדיוט, וההיתר הוא דוקא לצורך המועד (רמב"ם שם; מגיד משנה שם, בשם הרמב"ן), כגון שמחשב יציאותיו שיש לו להוציא, שיש בזה משום שמחת יום טוב; אבל שלא לצורך המועד אסור (רוקח שח).

• ויש מפרשים הטעם משום דבר האבד, שמא לא יזכור ויאבד ממונו (שו"ת הרשב"א ג רעג; מאירי מועד קטן שם; המנהיג קיח; האורה עט; המכתם עמ' 307); ולטעם זה מותר אפילו שלא לצורך המועד (בית יוסף או"ח תקמה ד. וראה מגן אברהם שם ס"ק יא).

ואם חשבונותיו כתובים כבר רק שרוצה לסדרם - אסור (מגן אברהם שם ס"ק יא, בשם מהריב"ל).

וכתבו האחרונים שבכתב שלנו שאינו מעשה אומן יש לסמוך להקל אפילו שלא לצורך המועד (ט"ז שם סק"ב).

צרכי הכתיבה

לכל מה שמותר לכתוב במועד, מותר לעשות קולמוס ודיו לכך (מגן אברהם תקמה ס"ק כו).

כתיבה במחשב

יש שכתבו שכתיבה במחשב, או על מסך של מחשב כיס, או טלפון סלולארי אינה נחשבת כתיבה כלל, ומותרת אפילו שלא לצורך המועד (שמירת שבת כהלכתה סו נה וס"ק רט); ויש שכתבו שכתיבה זו נחשבת מעשה הדיוט, ומותרת רק לצורך המועד (ראה פסקי תשובות תקמה ב והע' 14).

צילום

לצלם במכונת צילום או לשלוח פקס מותר רק לצורך המועד (פסקי תשובות תקמה ב).

ולצלם במצלמה מותר רק אם לא יזדמן לו לעשות תמונה זו לאחר המועד, שאז נחשב כצורך המועד, אבל אסור לפתח את התמונות במועד (שערים המצויינים בהלכה קד ס"ק טז; שמירת שבת כהלכתה סז יט וס"ק קה, בשם הגרש"ז אויירבך; פסקי תשובות תקמה ב).

לילדים

ילדים קטנים שיש צורך להעסיק אותם בכתיבה מותר להם לכתוב ולצייר, ומותר אף לגדול לכתוב ולצייר לשם כך (חול המועד כהלכתו ו עה,פד, בשם הגר"מ פיינשטיין).

מלאכה בשכר

לצורך המועד

אפילו מלאכות המותרות במועד, כגון לצורך המועד, כתבו הראשונים שאינן מותרות אלא לעצמו, או לאחרים בחינם, אבל בשכר אסור, שקבלת שכר במועד הרי היא כמעשה חול ("עובדין-דחול"); אבל אם אינו נותן לו שכר קצוב אלא שאוכל עמו בשכרו - מותר (רא"ש מועד קטן א ט; ר"ן מועד קטן יב א; ריטב"א שם, בשם רבינו ידידיה; מרדכי מועד קטן רמז תתנ; רבינו ירוחם ד ה; טוש"ע או"ח תקמב א, ומשנה ברורה סק"א), לפי שבחול אין רגילות בשכר כזה (ערוך השלחן שם א).

ומכל מקום יש מן הראשונים שכתבו שאם אי אפשר לו לבעל הבית לעשות המלאכה אלא בפועלים אלו, והם אינם רוצים אלא בשכר, מותר לתת להם, מאחר שהוא לצורך המועד (ריטב"א שם. וראה באור הלכה תקמא ד ד"ה אלא, שהוא חידוש). וכן כתבו שאם הפועלים היו חייבים לו מעות, או לעשות לו מלאכה - מותר, שאין זה אלא ניכוי בלבד, ולא נראה כשכר מועד (ריטב"א שם).

ויש מן הראשונים שחולקים על עיקר הדין וסוברים שכל מלאכה שהיא לצורך המועד מותרת אפילו בשכר (שלטי גיבורים מועד קטן יג א אות ב, בשם ריא"ז; כלבו ס); אלא שיש מפרשים דבריהם שלא אמרו אלא בפועל שאין לו מה יאכל (ב"ח או"ח תקמא ד; דרכי משה שם סק"ג).

אוכל נפש

באוכל נפש, כתבו האחרונים שמותר אף על ידי אחרים בשכר (באור הלכה תקמב א ד"ה אפילו).

דבר האבד

בדבר האבד, שמותר אפילו שלא לצורך המועד, ואפילו במעשה אומן (ראה לעיל: בדבר האבד), יש מתירים אפילו לאחרים בשכר קצוב (כלבו ס; רמ"א או"ח תקמב א); שכמו שהתירו לבעל הבית משום הפועל (ראה להלן בפועל שאין לו מה יאכל), כך התירו לפועל משום בעל הבית; ואפילו במעשה אומן מותר, ככל דבר האבד (באור הגר"א שם; משנה ברורה שם סק"ד, ושער הציון סק"ז).

ויש שכתבו שאינו מותר אלא בחינם (רבינו ירוחם ד ה, בשם רמ"ה).

צרכי רבים

בצרכי רבים באופנים המותרים (ראה לעיל: בצרכי רבים), כתבו האחרונים שמותרים לעשותם בשכר (באור הלכה תקמד א ד"ה צרכי); ויש אוסרים אף בצרכי רבים, אלא אם כן הם צרכי מצוה (מחצית השקל שם סק"ה, בדעת התוס').

אין לו לאכול

כל שאסור לעשותו במועד, אם אין לו מה יאכל הרי זה עושה כדי פרנסתו, ומותר לעשיר לשכור פועל עני שאין לו מה יאכל לעשות מלאכה שהיא אסורה במועד, כדי שיטול שכרו להתפרנס בו (מועד קטן יג א, ורש"י ד"ה מהו; רמב"ם יום טוב ז כד; טוש"ע או"ח תקמב ב); ואף על פי שאין בעל הפעולה צריך לה למועד, אלא משום שירויח הפועל (נמוקי יוסף שם).

בימינו

כתבו הפוסקים שעצמאי חייב לקחת ימי חופשה במועד; וכן שכיר שיש באפשרותו לקחת ימי חופשה חייב לקחתם בחול המועד כדי שלא יעבוד בשכר; ואם אין באפשרותו לקחת ימים אלו בחול המועד, ואם לא יעבוד יפטרוהו, נחשב דבר האבד ומותר לו לעבוד במועד; ובעל מפעל מחוייב לתת לעובדיו חופשה במועד (שו"ת מהר"ש ענגיל ד פג; שו"ת מהר"י שטייף פה; שמירת שבת כהלכתה סז יד; פסקי תשובות תקלה ג)^[11].

בפרהסיא

לצורך המועד

כל המלאכות שהן לצורך המועד, בין לצורך אוכל נפש בין שלא לצורך אוכל נפש, באופנים שהתירו (ראה לעיל: בצורך המועד), מותרות בין בצינעה בין בפרהסיא (רמב"ן מועד קטן בלקוטות; מאירי שם יט א. וראה ערך פרהסיא); אלא שאם עושים אותן אומניהם שאומנות שלהם בכך כל השנה ועושים מלאכות לרבים, עושים בצינעה (רמב"ן ומאירי שם; רמב"ם יום טוב ז ט, ומגיד משנה; טוש"ע או"ח תקלג ה), ואפילו בדברים שהם אוכל נפש (מאירי שם).

וכן שנינו: הציידים, והדשושות - שדשים וכותשים חטים לדייסא, והגרוסות - הטוחנים פולים לגריסים, עושים בצינעה לצורך המועד (מועד קטן יג ב, ורש"י ד"ה הדשושות וד"ה והגרוסות; רמב"ם וטוש"ע שם), לפי שנראה כעוסק במלאכתו כשאר ימות השנה (רמב"ן ומאירי שם).

צרכי רבים

בצרכי רבים המותרים במועד (ראה לעיל: בצרכי רבים), כתבו הראשונים שמותרים אף בפרהסיא (מאירי מועד קטן ב א; משנה ברורה תקמד סק"א)^[12].

פועל

בפועל שאין לו מה יאכל, שמותר לו לעשות כל מלאכה במועד (ראה לעיל: מלאכה בשכר), אינו מותר אלא בצינעה (תשובת רב נטרונאי בשערי תשובה רטו; מגן אברהם תקלד סק"ז; משנה ברורה תקמב סק"ז); ומכל מקום אם לא יתנו להם מלאכה אלא כשרואים אותם בפרהסיא, ואינם יכולים להיסגר, מותר אפילו בפרהסיא, מפני שכשטורחים לצורך המועד הם עושים (רב נטרונאי בשערי תשובה שם; משנה ברורה שם)^[13].

מכוין מלאכתו במועד

דבר האבד

אפילו מלאכות המותרות במועד משום דבר האבד, אסור לאדם שיתכוין ויאחר מלאכות אלו ויניחן כדי לעשותן במועד מפני שהוא פנוי (מועד קטן יא א, ושם יב ב; רמב"ם יום טוב ז ד; טוש"ע או"ח תקלז טז, ושם תקלח א). ודבר זה אסור מדרבנן, אבל מן התורה מותר - אפילו לדעת הסוברים שאיסור מלאכה בחול המועד הוא מן התורה - כיון שהוא דבר האבד (תוס' חגיגה יח א ד"ה חולו. וראה לעיל: איסור מלאכה).

בטעם האיסור יש מן הראשונים שכתב, כי ימי חול המועד לא הוקבעו לעשות מלאכה, כי אם לשמוח לפני ה', ולהתקבץ במדרשות לשמוע הלכות החג (חינוך שכג), והרי הוא בכלל המבזה את המועדות (מהרי"ל חול המועד ד).

הקנס

המכוין מלאכתו במועד קונסים אותו שלא יעשה את המלאכה. וכן שנינו: וכולם אם כיוונו מלאכתם במועד - יאבדו (מועד קטן יב ב). ונחלקו הראשונים בפירושו:

• יש מהראשונים מפרשים שאם כיוון מלאכתו והניחה למועד ועשאה במועד בית דין מאבדים אותה, ומפקירים אותה לכל (רמב"ם יום טוב ז ד, ומגיד משנה; שו"ע או"ח תקלח ו); וכל שכן אם עדיין לא עשה את המלאכה, שאין בית דין מניחים אותו לעשותה אף על פי שהוא דבר האבד, ויאבד מעצמו (משנה ברורה שם ס"ק טו, בשם לבושי שרד).

• ויש חולקים וסוברים, שלא אמרו יאבדו אלא שאם לא עשה את המלאכה מניחים אותה ליאבד, ומונעים אותו מלעשותה במועד, אבל לא קנסו להפקירה לכל ולאבדה בידים (מגיד משנה שם, בשם רמ"ך שכך כתבו הגאונים; תוס' מועד קטן יב ב ד"ה את"ל; רש"י בכורות לד ב ד"ה ואת"ל; טור או"ח תקלו).

בשוגג

מכוין מלאכתו במועד כתבו הראשונים שלא קנסו אלא כשמכוין במזיד, אבל שוכח או מתעצל אין קונסים אותו בכלום (נימוקי יוסף וריטב"א ומאירי מועד קטן יב ב).

וכן כשהיה סבור שיהא יכול להמתין עד לאחר המועד ואירע דבר שאם ימתין יהיה דבר האבד, אינו נקרא מכוין מלאכתו, ומותר לעשותה במועד (רא"ש מועד קטן ב יד; מרדכי שם רמז תתנג; טוש"ע או"ח תקלח א, ובאור הגר"א).

בצורך המועד

אף בצורך המועד שלא באוכל נפש שמותר במלאכת הדיוט (ראה לעיל: בצורך המועד) כתבו הראשונים שאסור לכוין מלאכתו במועד (מאירי מועד קטן יב ב, ושם יט א; מרדכי שם רמז תתמה, בשם ריב"א וראבי"ה; רא"ש שם א יט; שבלי הלקט רכה. וראה שער הציון תקמה ס"ק לא, ומשנה ברורה תקמ סק"ט).

באוכל נפש

בצורך המועד באוכל נפש, שמותר אפילו במעשה אומן ובטירחה יתירה (ראה לעיל: בצורך המועד), כתבו הראשונים שמותר אפילו לכוין מלאכתו במועד, שבצורך אכילה לא גזרו (מאירי מועד קטן יב ב, ושם יט א; רא"ש מועד קטן א יז; טוש"ע או"ח תקלג א, וט"ז ומגן אברהם סק"א).

ואף במכשירי אוכל נפש כתבו הראשונים שמותר לכוין מלאכתו במועד (מאירי שם ושם; משנה ברורה תקלג סק"ג).

צרכי רבים

בצרכי רבים, בין לצורך המועד שמותר אפילו במעשה אומן, ובין שלא לצורך המועד שמותר במעשה הדיוט (ראה לעיל: בצרכי רבים), מותר אפילו לכוין מלאכתו במועד (ירושלמי מועד קטן א ב; רא"ש שם א ו; טוש"ע או"ח תקמד ב, ומשנה ברורה ס"ק יב), לפי שצרכי רבים אינם נגמרים אלא בשעה שהם בטלים ומתחברים כולם ועושים, ואם לא יעשו במועד לא יעשו לעולם (ירושלמי שם).

ויש מן הראשונים שכתבו, שבצרכי רבים כשאין צריכים להם במועד אסור לכוין מלאכתו במועד (פסקי תוס' שם אות ב).

טירחה בלא מלאכה

האיסור

• אף טירחה בלא מלאכה אסורה במועד (תוס' מועד קטן יט א ד"ה וטווה; מרדכי שם רמז תתנה; שיטה שם יב ב), שכשטורח נראה כמבזה את המועדות (רוקח שז; יראים דש; לבוש תקלה א), ואינו מותר אלא באופנים שהתירו כל מלאכה במועד.

• יש מן הראשונים שהסתפקו בדבר אם טירחה בלא מלאכה אסורה (תוס' מועד קטן יב ב ד"ה מכניס).

• ויש מן הראשונים שכתבו שטירחה אסורה במועד מדרבנן, כשם שאסורה בשבת ויום טוב משום שבות, אלא שבשבת ויום טוב אסורה מן התורה לדעתם (ראה ערך שבות, מחלוקת ראשונים בדבר), ובמועד אפילו אם אסור במלאכה מן התורה (ראה לעיל: איסור מלאכה), איסור שבות אין בו אלא מדרבנן (רמב"ן ויקרא כג כד).

פינוי דירה

אסור לצאת מדירה לדירה, או לפנות כליו מבית לבית ומחצר לחצר שלא לצורך המועד (מועד קטן יג א וריטב"א; רמב"ם יום טוב ח טז; טוש"ע או"ח תקלה א) מפני הטורח (נימוקי יוסף שם), או מפני שנראה כעובדין דחול (ריטב"א שם); ודוקא כשמפנה דרך רשות הרבים שהוא מפורסם (נימוקי יוסף שם; מגן אברהם שם סק"א; משנה ברורה שם סק"ב). וכל שכן שאסור להסיע ממונו מעיר לעיר, אם לא בשביל דבר האבד (מרדכי מועד קטן רמז תתנה; רמ"א שם; שו"ע או"ח תקלח ג).

אבל מפנה הוא מבית שבחצרו לחצרו, או מבית לבית באותה חצר (מועד קטן יג א, ורש"י ד"ה סיפא; רמב"ם יום טוב ח טז; טוש"ע או"ח תקלה א), שבצינעה הוא, ואין בזה טורח כל כך (ריטב"א ונמוקי יוסף שם)^[14].

לנגן

בשאר דברים האסורים בשבת ויום טוב משום שבות, כגון מה ששנינו: לא מטפחים ביד, ולא מספקים על ירך, ולא מרקדים ברגל לשמחה ולשיר, גזירה שמא יתקן כלי שיר (ראה ביצה לו ב, ורש"י ד"ה ואין מרקדין. וראה ערך שבות), כתבו הראשונים שבחול המועד לא גזרו (תוס' שבת קמח ב ד"ה לא, ביצה ל א ד"ה אין; שו"ת ריב"ש רס).

ויש מן האחרונים שכתבו, שלנגן בכלי זמר אסור, שאף על פי שמצינו שבשמחת בית השואבה היו מנגנים בכל מיני כלי שיר (ראה סוכה נ א), מכל מקום לצורך שמחת יום טוב לא התירו (שו"ת שער אפרים לו); ויש חולקים וסוברים שמותר לנגן אפילו בכלי זמר, וכן כתבו הרבה פוסקים, וכן נהגו (שו"ת שבות יעקב כה; שואל ומשיב מהדורה ה ג; מנחת אלעזר א כט; ערוך השולחן תקלה ה)^[15].

הפרשת מעשרות

מותר להפריש תרומות ומעשרות בחול המועד (ראה תוס' עבודה זרה נט א ד"ה בצר).

הדחת הרצפה

מותר להדיח הרצפה בחול המועד, שאין בזה טירחה, ואף בשבת ויום טוב אינו אסור אלא משום גזירה שמא ישוה גומות. ומכל מקום אין להתיר אלא להדיח במים להעביר האבק והעפרורית, אבל לא לשפשף הקרקע הרבה כדרך שעושה בחול, שיש בזה טורח הרבה ועובדין דחול (מנחת יום טוב קד סק"ב, בשם רבי שלמה הכהן מווילנא).

צחצוח נעלים

יש שהתירו לצחצח נעלים במשחה בחול המועד (ראה שו"ת מלמד להועיל או"ח קיג, ושו"ת יביע אומר א לב); ויש שכתבו שאין לצחצח נעלים רק בשעת הדחק שנתלכלכו ואין לו אחרים להחליף (ראה פסקי תשובות תקמב ד, והערה 17).

במשא ומתן

איסור סחורה

אין עושים סחורה במועד, בין למכור בין לקנות, אפילו כל שהוא שאינה אלא שוה פרוטה (מועד קטן י ב, ונימוקי יוסף; רמב"ם יום טוב ז כב; טוש"ע או"ח תקלט א). וכתבו הראשונים שהטעם משום טירחה (תוס' שם יב ב ד"ה מכניס, ושם יד א ד"ה ושאר; רא"ש שם א כג; מגן אברהם תקלט סק"א); ועוד שמתוך טרדתו ימנע משמחת יום טוב, וכן לפעמים יקנה ביוקר או ימכור בזול ויצטער (שו"ת הרא"ש כג ד)^[16].

בצינעא

מי שהזדמנה סחורה לידו מותר לישא וליתן בצינעה בתוך ביתו, שאפילו בשבת איסור קל הוא, ואין בו אלא איסור שבות, ובמועד מלאכה היא שאסורה, אבל סחורה דיבור בעלמא הוא, הלכך בצינעה היתר גמור הוא (רי"צ גיאת ב עמ' טז, בשם רב נטרונאי; שו"ת גאוני מזרח ומערב קנ, בשם רב כהן צדק; רוקח שד; שבלי הלקט השלם רכא; אגור תרפ); ודוקא בשוק אסור כיון שיש בו טורח, אבל בבית שאין בו טורח - מותר (יראים השלם שד, והובא באגור ושבלי הלקט שם).

ויש שאינם מחלקים בכך, ובין בצינעה בין בפרהסיא אסור (בית יוסף או"ח תקלט א, בדעת הרמב"ם והרא"ש, וכן הכריע הבית יוסף שם להלכה). ומכל מקום אם מזדמן לו ריווח מרובה במועד, יכול למכור ולקנות בצינעה, שכיון שאינו אסור אלא מדרבנן, יש לסמוך על המקילים, ויוציא ממנו לשמחת יום טוב יותר ממה שהיה בדעתו להוציא (בית יוסף ורמ"א או"ח תקלט א).

בדבר האבד

בדבר האבד מותר לעשות סחורה במועד (מועד קטן י ב; רמב"ם יום טוב ז כב; טוש"ע או"ח תקלט א), אפילו בפרהסיא (דרכי משה שם סק"ג. וראה ערך דבר האבד); וגם בזה צריך שלא יכוין מלאכתו במועד (מגן אברהם סק"ב).

ובכלל זה מכירה מוזלת כמו מכירת סוף עונה בזמנינו, אם המכירה תיגמר לאחר המועד מותר לקנות במועד; וכן אדם שנמצא במקום שמוכרים שם חפץ בזול, ולאחר המועד לא יהיה שם - מותר לקנותו (שמירת שבת כהלכתה סז ל, והערה קמו; פסקי תשובות תקלט ב).

לצורך המועד

כל דבר שהוא לצורך המועד, בין באוכל נפש בין שלא באוכל נפש, מותר למכור ולקנות (מועד קטן יג א; מרדכי שם רמז תתמו; הגהות אשרי שם א כג, בשם אור זרוע); אלא שבדברים שאין ניכר שהם לצורך המועד, אם מוכרים אותם אלו שאומנותם בכך כל השנה, צריכים למכור בצינעה (ראה רמב"ן בלקוטות מועד קטן, ומגיד משנה יום טוב ז כג).

ולכן חנויות מזון המיועדות לקניה יום יומית מותר לפתחם בפרסום; אבל חנויות הלבשה, הנעלה, כלים ותכשיטים, תשמישי קדושה, מותר לפתחם רק בצינעא ולצורך המועד (פסקי תשובות תקלט ה)^[17].

בעל הבית המוכר לצורך המועד, שאין אומנותו בכך כל השנה, אין צריך למכור בצינעה בשום דבר (מגן אברהם תקלט ס"ק יא).

ערב יום טוב האחרון

ערב יום טוב האחרון של פסח וסוכות מותר למכור בפרהסיא (מועד קטן יג ב; רמב"ם יום טוב ז כג, וכסף משנה; טוש"ע או"ח תקלט יא, וט"ז סק"ז); וכן מותר לקנות לצורך יום טוב שני של יום טוב האחרון (טור ורמ"א שם).

מידת חסידות

אף על פי שחכמים התירו לעשות סחורה בדבר האבד, יש מן האמוראים שהחמיר על עצמו ממידת חסידות ונמנע מלעשות סחורה אף בדבר האבד, ובשכר זה זכה והרויח לאחר המועד כפליים (מועד קטן י ב; נימוקי יוסף שם; המנהיג קיז).

על ידי גוי

כל שאסור לעשותו במועד, אינו אומר לגוי לעשותו (מועד קטן יב א; רמב"ם יום טוב ז כד; טוש"ע או"ח תקמג א. וראה ערך דבר האבד), שגזרו על יום טוב וחול המועד משום שבת שאסרו בו אמירה לגוי (תוס' בבא מציעא צ א ד"ה אבל; ראבי"ה תתכה). ונחלקו המפרשים מתי אסור לומר לגוי:

• יש מן הראשונים שכתב, שלא אסרו אמירה לגויי אלא בדבר שאסור לישראל משום מלאכה, אבל בדבר שאינו אסור אלא משום טירחה יתירה, או משום שנראה כמעשה חול (ראה לעיל: טירחה בלא מלאכה) מותר לומר לגוי ועושה (שיטה מועד קטן שם).

• אבל מרוב הראשונים נראה שאינם מחלקים בכך, ואפילו בדבר שאין בו אלא משום טירחה -אסור (ראה רמב"ן בתרת האדם ענין האבלות; ריטב"א מועד קטן יג ב; טור או"ח תקמג); וכן משא ומתן אסור על ידי גוי (ב"ח שם, לדעת הטור).

וכן גילוח וכיבוס, שאסור משום גזירה שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול אסור גם על ידי גויי (ראה להלן: בגילוח; בכיבוס). ומכל מקום לצורך מצוה, אפילו באופן שאסור על ידי ישראל, מותר לומר לגוי, שהרי יש מתירים אפילו בשבת (מגן אברהם תקמג סק"א, ושם תקמז סק"ז).

לאחר המועד

גוי שקיבל מישראל מלאכה במועד על מנת לעשותה לאחר המועד, כתבו הראשונים שאף אם יעשה הגוי במועד אין למחות בידו (נמוק"י מועד קטן יב א, בשם יש אומרים; שיטה שם; ריטב"א שם, בשם ר' ידידיה; מרדכי שם רמז תתנב; בית יוסף ורמ"א או"ח תקמג ג), והוא שיתנה עמו בפירוש שלא יעשנה במועד (מגן אברהם שם סק"ד).

ויש מי שחולק וסובר שכיון שנותן לו מלאכתו בשעת איסור, אין די בזה שמתנה עמו, ואסור להניחו לעשותו במועד (ריטב"א שם)^[18].

בגילוח

האיסור

אין מגלחים במועד אפילו לצורך המועד, ואף על פי שגילוח שמחה הוא לאדם, והיה ראוי להתירו, מכל מקום אסור משום גזירה שלא יכנסו לרגל כשהם מנוולים, שמצוה על האדם להתנאות בגילוח ורחיצה בערב הרגל (מועד קטן יד א, ורש"י ד"ה הכי גרסינן, ותוס' ד"ה ושאר; ירושלמי שם א ג; רמב"ם יום טוב ז יז; טוש"ע או"ח תקלא א), ואם היו מותרים לגלח במועד לא היו חוששים לגלח קודם המועד, והיו מניחים גילוחם למועד שהם בטלים ממלאכתם, וכיון שיודעים שאסור במועד יהיו זהירים לגלח קודם המועד (רש"י שם; פירוש המשניות לרמב"ם שם; טור שם).

ומכל מקום לא גזרו על הרחיצה במועד מטעם זה, לפי שדרך לרחוץ בכל יום, ולפיכך מותר לעשות כל מלאכות של מרחץ לצורך רחיצה במועד (ריטב"א מועד קטן יד א; מרדכי שם רמז תתלז, בשם ר"י).

המותרים לגלח

אלו מגלחים במועד לפי שהיו אנוסים שלא היו יכולים לגלח קודם: הבא ממדינת הים^[19], ומבית השביה, והיוצא מבית האסורים, והמנודה שהתירו לו חכמים, וכן מי שנשאל לחכם והותר, והנזיר, והמצורע מטומאתו לטהרתו (מועד קטן יג ב, ורש"י ד"ה ואלו; רמב"ם יום טוב ז יח; טוש"ע או"ח תקלא ד); וכולם אינם מותרים אלא כשלא היה להם פנאי לגלח קודם הרגל, אבל היה להם פנאי - אסורים, חוץ מנזיר ומצורע שמותרים בכל אופן (מועד קטן יז ב; רמב"ם שם יט; טוש"ע שם).

אבל

מי שהיה אסור לו לגלח קודם המועד מחמת אבלות, מותר לו לגלח במועד (מועד קטן יז ב; רמב"ם יום טוב ז יח; טוש"ע או"ח תקלא ז. וראה ערך אבלות).

אנוס

בשאר אונסים, כגון מי שאבדה לו אבדה ערב הרגל והיה טרוד לחזר אחריה, ולא היה לו פנאי לגלח קודם הרגל, נסתפקו בגמרא אם מותר לגלח במועד, כיון שהיה אנוס, או אסור, כיון שלא הכל יודעים שהיה אנוס ויאמרו שהתכוין להשהות עד המועד, ופשטו לאיסור (מועד קטן יד א, ורש"י ד"ה דלא, ושיטה שם; טוש"ע או"ח תקלא ג). ואין זה דומה לאותם שהתירו לגלח, כבא ממדינת הים ועוד, לפי שיש להם קול, והכל יודעים שאנוסים גמורים היו, ואי אפשר היה להם לגלח קודם הרגל, אבל שאר אונסים שאינם מפורסמים אם נתיר להם יבואו להתיר אף שלא מתוך אונס (ריטב"א ושיטה שם).

חולה

מי שהיה חולה ערב הרגל ולא היה יכול לגלח, כיון שהגילוח קשה לחולה ומחזירו לחוליו (ראה עבודה זרה כט א), נחלקו הראשונים אם מותר לגלח במועד:

• יש שהתירו, ולא רק כשהיה חוליו כבד עליו, שהוא אונס גמור וידוע ודומה לאלה שהתירו חכמים, אלא אפילו חש בראשו לבד בערב הרגל מותר, שיש לו קול אצל שכניו ומפורסם הדבר, והוא הדין בכל חולי (שיטה מועד קטן יד א, בשם הר' יחיאל; מאירי מועד קטן יג ב, בשם חכמי הדורות), ואף על פי שיש חולים שיכולים להסתפר, אין דרכם בכך; ומכל מקום אין להקל ראש בדבר זה אלא לפי מה שעיני דיין רואות (מאירי שם).

• ויש אוסרים, שהרי לא מנו אותו בין אלה שמותרים לגלח, לפי שאין זה אונס גלוי כל כך, ויבואו להתיר אף שלא מתוך אונס (שו"ת הרשב"א ג רעה; שו"ע או"ח תקלא ב, ומשנה ברורה סק"ה).

מי שעלתה לו מכה בראשו, מותר לספר במועד, ודוקא אם נתרפא במועד ולא היה יכול לגלח קודם המועד (תוספתא פסחים (ליברמן) ג יח, ומנחת בכורים שם).

בצינעא

כל המותרים לגלח במועד, אף על פי שהתירו לו, לא יסתפר ברשות הרבים, אלא יסתפר הוא בצינעה בתוך ביתו (תוספתא מועד קטן (ליברמן) ב א; בית יוסף ושו"ע או"ח תקלא ה); ויש מן הראשונים שכתב שמותרים אפילו בפרהסיא (ריטב"א מועד קטן יג ב).

כל אלו שאמרו מגלחים במועד, מותרים אפילו מיד אומן כדרכו בלא שינוי (רמב"ן בלקוטות מועד קטן; ריטב"א שם יג ב); ומותר אף בשכר, כמו בדבר האבד (ראה באור הלכה תקמב א ד"ה אפילו).

גילח קודם הרגל

• יש מן הראשונים סוברים, שכיון שטעם איסור גילוח במועד הוא משום שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול, אם כבר גילח קודם המועד מותר לגלח במועד (מהר"ם שמחות ט, והובא במרדכי מועד קטן רמז תתע; שיטה מועד קטן יד א, בשם יש אומרים; טור או"ח תקלא, בשם רבינו תם).

• אבל רוב הראשונים חולקים וסוברים שאפילו גילח קודם המועד - אסור, שהרי לא מנוהו בבין אלה שמגלחים במועד, ועוד מי יודע אם גילח קודם המועד (ראשונים הנ"ל; טור ושו"ע או"ח תקלא ב).

• ויש מן האחרונים שכתב בטעם האוסרים שאף על פי שלא שייך לגזור כאן שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול, שהרי כבר גילח קודם המועד, מכל מקום אסור משום מלאכה, שכיון שכבר גילח ערב הרגל שיערו חכמים שאינו כל כך צורך המועד, ולפיכך על ידי פועל שאין לו מה יאכל מותר, כדרך שאמרו בכל מלאכה בחול המועד (שו"ת נודע ביהודה קמא או"ח יג, תניינא או"ח צט); אבל רוב האחרונים חולקים עליו (ראה שו"ת חתם סופר א או"ח קנד, פחד יצחק חולו של מועד, שדי חמד מערכת חול המועד סק"א).

בזמן הזה

בזמן הזה שהרגילים בתספורת הזקן מסתפרים בכל יום, יש מי שכתב שאין איסור להסתפר במועד, שהדבר ידוע לכל שהסתפר גם בערב החג (שו"ת אגרות משה או"ח א קסג); והרבה פוסקים חלקו עליו והחמירו גם בזמנינו (שו"ת דברי ישראל א קמ; מועדים וזמנים ד רצז. וראה פסקי תשובות תקלא ב, והערה 4)^[20].

נטילת ציפורניים

בנטילת ציפורניים נחלקו תנאים:

ר' יהודה אוסר, ור' יוסי מתיר (תוספתא מועד קטן (ליברמן) ב ב; מועד קטן יז ב; ירושלמי שם ג א); שר' יהודה סובר שאף בציפורנים גזרו כדי שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול, ור' יוסי סובר שלא גזרו, לפי שהוא ניוול גדול להשהותם, ולא מצוי שיניחנו עד המועד; ועוד שדבר הגדל בכל יום הוא, שאפילו יטלם קודם המועד צריך ליטלם במועד (ריטב"א ור"ן מועד קטן שם).

הלכה כר' יוסי, ומותר בין של יד בין של רגל, אף על פי שאינם מאוסים כל כך אם יתגדלו (מועד קטן יח א; רי"צ גיאת חול המועד עמ' קצג; רמב"ם יום טוב ז כ; טוש"ע או"ח תקלב א, וביאור הלכה ד"ה בין), ונחלקו הראשונים בדבר:

• יש סוברים שאינו מותר אלא על ידי שינוי, כגון בשיניו או בידיו, אבל בכלי שהוא כדרכו אף לר' יוסי אסור כיון שדי לו בשינוי שלא יהא מנוול ברגל (רי"צ גיאת שם; רי"ף מועד קטן יז ב, בשם איכא מאן דאמר; בעל המאור שם; ריטב"א שם יח א; שיטה שם, בשם יש רוצים לומר; רמ"א או"ח תקלב א, בשם יש מחמירים).

לדעה זו יש סוברים שאפילו בסכין אסור, שהרי זה כדרכו (שיטה שם; הגהות סמ"ק קצה ס"ק י); ויש סוברים שדוקא במספריים אסור, אבל בסכין מותר, שאינו כדרכו (טור או"ח תקלב, בשם הר' יהודה); ויש סוברים שאינו אסור אלא בכלי המתוקן ליטול ציפורנים, אבל בסכין או במספריים מותר (תוס' מועד קטן יח א ד"ה ובגנוסטרי, לדעת הערוך ערך נגסטר).

ומכל מקום אשה מותרת ליטול ציפורניה כדרכה במועד (תוס' מועד קטן יח א ד"ה ובגנוסטרי, בשם רשב"א); וכל שכן הטובלת לנידותה שמותרת ליטול ציפורניה בלא שינוי (הגהות סמ"ק קצה ס"ק י).

ויש סוברים שאפילו אשה הטובלת לנדותה לא תיטול במספריים או בסכין אלא על ידי גוי (הגהות אשרי מועד קטן ג יט, בשם מהר"ם); אבל רוב הראשונים חולקים וסוברים שמותר ליטול ציפורנים במועד אפילו בכלי (רי"ף מועד קטן יז ב; רא"ש שם; רמב"ן במלחמות שם; נמוקי יוסף שם, בשם הראב"ד; רמב"ם יום טוב ז כ; טוש"ע או"ח תקלב א).

למעשה מנהג הספרדים להקל ליטול ציפורניים גם בכלי (כף החיים תקלב סק"ד); ומנהג האשכנזים להחמיר בין בסכין בין במספריים אם לא לצורך מצות טבילה שנוטלם כדרכו בחול (רמ"א שם); וכן אם נטלם מערב יום טוב מותר ליטלם בחול המועד, שהרי יש מתירים אף לגלח באופן זה; וכן כל אלו שמותרים לגלח מותרים ליטול ציפורנים לדברי הכל (מגן אברהם שם סק"א).

ויש שמתיר למי שזהיר ליטלם בכל ערב שבת, ליטלם אף בחול המועד בערב שבת (באר היטב או"ח תקלב סק"א).

באשה

בגילוח ותספורת הראש, אף אשה אסורה כאיש (באור הגר"א או"ח תקמו ה; פרי מגדים משבצות זהב שם סק"ט; משנה ברורה שם ס"ק טז).

ויש שכתב להקל באשה לגלח שער ראשה הבולט חוץ לצעיף, שלא יבואו לידי מכשול, שהרי שער באשה ערוה, אלא אם כן יכולה לכסותו (דעת תורה למהרש"ם או"ח תקלא ב).

בכיבוס

האיסור

אין מכבסים במועד, אפילו לצורך המועד (מועד קטן יד א; רמב"ם יום טוב ז יז; טוש"ע או"ח תקלד א, ומשנה ברורה סק"א), ואף כאן הטעם כדי שלא יכנסו לרגל כשהם מנוולים, כדרך שאמרו בגילוח (מגן אברהם שם סק"א; משנה ברורה שם. וראה לעיל: בגילוח).

ויש מן הראשונים שכתבו הטעם משום טירחה יתירה ועובדין דחול (ר"ש בן היתום מועד קטן שם).

המותרים לכבס

כל אלו שאמרו שמותרים לגלח לפי שהיו אנוסים, דהיינו הבא ממדינת הים, ומבית השביה, והיוצא מבית האסורים, ומנודה שהתירו לו חכמים, ומי שנשאל לחכם והותר - מותרים אף בכיבוס מטעם זה (מועד קטן יד א; רמב"ם שם יום טוב ז יח; טוש"ע או"ח תקלד א), ומשום מלאכה לא נאסרו, שהוא מלאכת הדיוט אפילו ביד הכובסים, ולצורך המועד מותרת (רמב"ן בלקוטי מועד קטן).

וכן בשאר אונסים כגון מי שאבדה לו אבדה ערב הרגל, שלא התירו לגלח, מפני שאין הכל יודעים שהוא אנוס, גם בכיבוס אסור (מועד קטן יד א, ורבינו חננאל שם; משנה ברורה תקלד סק"ב).

מי שהיה אסור לו לכבס קודם הרגל מחמת אבלות, כתבו ראשונים שמותר לכבס במועד, כדרך שאמרו בגילוח (שיטה מועד קטן שם)^[21].

מגבות

מטפחות הידים שמנגבים בהן את הידים בשעת אכילה, ומטפחת שמנגב בה פניו וידיו כל היום, או כשיוצא מבית המרחץ, הרי אלו מותרים לכבס במועד מפני שצריכות כיבוס תמיד, אפילו נתכבסו מערב יום טוב, ואפילו יש לו הרבה מטפחות מותר לכבסן, לפי שצריך לכל יום מטפחת אחרת (מועד קטן יד א; נימוקי יוסף שם יז ב; רמב"ם יום טוב ז כא; טוש"ע או"ח תקלד א, ומגן אברהם סק"ב).

בימינו נכללים בהיתר זה בגדים הסמוכים לבשר המתלכלכים תמיד על ידי זיעה למי שרגיל להחליפם, ובמיוחד בארצות חמות, מגבות מטבח, מפות שולחן המשמשות לאכילה. מגבות שולחן אין לכבס מלבד במקומות ציבוריים שמחליפים אותם תדיר (שו"ת שרגא המאיר ז מג; שמירת שבת כהלכתה סו סו; פסקי תשובות תקלד ג).

ומכל מקום אם היו לו הרבה, והיה יכול לכבס את כולם קודם הרגל, והיה יודע שיצטרך להן קודם שיעבור כל הרגל ולא כיבסם, יש מן הראשונים שכתב שבאופן זה ודאי אסור לכבס במועד, שהרי זה כמכוין מלאכתו במועד (שיטה מועד קטן שם).

בגדי קטנים

בגדי קטנים מותר לכבס במועד (ירושלמי מועד קטן ג ב, הובא בתוס' שם יד א ד"ה שאין ובראשונים; תוס' תענית כט ב ד"ה מי; טוש"ע או"ח תקלד א), כי דרך הקטנים להתלכלך בטיט ובצואה תדיר, וצריכים בגדים לבנים כל שעה (הגהות מיימוניות יום טוב ז ס"ק צ, הובא בבית יוסף שם; שיטה שם).

וכתבו הראשונים שלא יכבס אלא אחד אחד (מרדכי מועד קטן רמז תתעג, לדעת הראב"ד; שיטה מועד קטן יד א); ומכל מקום בגדי הקטנים ביותר, דהיינו אותם שמשתינים ומוציאים רעי בהם מותר לכבס ד' וה' בפעם אחת, כי צריך להרבה מהם בכל רגע (תרומת הדשן פח; רמ"א או"ח תקלד א).

כמה בגדים

כל המותרים לכבס במועד, יש מן הראשונים שכתבו שאפילו יש לו שנים ושלשה בגדים, והם מטונפים - מותר לכבסם, הואיל וכל אחד מהם ראוי ללבשו במועד, אבל מקצתם נקיים ומקצתם מטונפים - די לו בזה, ואסור לו לכבס יותר (רבינו חננאל וחידושי הר"ן מועד קטן יח א).

ויש סוברים שאם יש לו שנים, אפילו שניהם מטונפים, אסור לו לכבס שניהם אלא אחד שהוא לצורך המועד (מהר"ם הלכות שמחות טז, בשם הראב"ד; רמ"א או"ח תקלד א).

וכתבו הפוסקים שבימינו שמכבסים במכונת כביסה והכל טורח אחד, יכול לכבס בפעם אחת כל הבגדים שצריך למועד, ואין צריך לכבס רק לצורך אותו היום; אבל אסור להוסיף בגדים שלא הותר כיבוסם במועד, או שצריך להם רק לאחר המועד (מנחת יצחק ח נ; יביע אומר ז מח; שמירת שבת כהלכה סו סד,סח)^[22].

אופן הכיבוס

המותרים לכבס במועד, מותרים לכבס כדרכם, אפילו בנתר ובורית ובמים חמים (שיטה ומאירי מועד קטן שם; בית יוסף ושו"ע או"ח תקלד א). ויש מן האחרונים שכתבו הטעם לפי שעשו אותו כדבר האבד שאין צריך שינוי, ומטעם זה מצדדים לומר שכל אלו שמותרים לכבס מותרים אף בשכר, כמו בדבר האבד (באור הלכה תקמב א ד"ה אפילו).

ניקוי כתם

כתמים בודדים הנמצאים על הבגד מותר לנקותם במועד אף בחומרי ניקוי (שערים המצוינים בהלכה קד קונטרס אחרון ס"ק יג; חול המועד כהלכתו ה ס"ק פו); ויש שכתבו שאם הכתם נעשה לפני המועד וידע על כך - אסור לנקותו במועד (שמירת שבת כהלכתה סו עג. וראה פסקי תשובות תקלד א).

נישואין ואירוסין

נישואין

אין נושאים נשים במועד, לא בתולות ולא אלמנות, ולא מייבמים, מפני ששמחה היא לו (מועד קטן ח ב; רמב"ם יום טוב ז טז, ושם אישות י יד; טוש"ע או"ח תקמו א, ושם אבן העזר סד ו). וכתבו הגאונים שהנושא אשה במועד, בית דין מלקים אותו (תשובות הגאונים שערי תשובה ריח; הלכות פסוקות קנו).

אף נישואין בלא סעודה כתבו הראשונים שאסור (נמוקי יוסף וריטב"א מועד קטן יח ב; שו"ת ריב"ש רס; מהרש"ל כתובות מז א; מגן אברהם תקמו סק"א). ויש מן הראשונים שכתבו שנישואין בלא סעודה מותר, שאף על פי שיש שמחה בנישואין לבד, אינה חשובה שמחה כל כך (תוס' כתובות מז א ד"ה דמסר)^[23].

אירוסין ושידוכין

באירוסין, דהיינו לקדש אשה במועד, נחלקו תנאים:

יש אוסרים שהרי זה כמקח וממכר שלא לצורך המועד (ראה לעיל: במשא ומתן), כיון שאינו יכול לנשאה במועד (תוספתא מועד קטן (ליברמן) א י; מועד קטן יח ב וריטב"א); ור' יהודה מתיר, וכן הלכה (רמב"ם יום טוב ז טז; טוש"ע או"ח תקמו א).

ומכל מקום אסור לעשות סעודת אירוסין (גמרא שם; רמב"ם וטוש"ע שם), שאין מערבין שמחה בשמחה, אבל בלא סעודה אין שמחה באירוסין (מאירי שם); וכן מותר לעשות ריקודים ומחולות, שאין זו שמחה האסורה במועד (שו"ת ריב"ש רס)

וכן מותר לכתוב תנאים לשידוך בחול המועד, כמו שנהגו בזמננו (ט"ז או"ח תקמו סק"ב).

ויש שכתבו שמכל מקום אסור לעשות סעודה שרגילים לעשות אחר כתיבת התנאים, כשם שאסור בסעודת אירוסין (ט"ז שם); אבל רוב האחרונים מקילים בזה, שאינה חשובה שמחה כאירוסין (ראה משנה ברורה תקמו סק"ב, בשם כמה אחרונים)^[24].

שמחה, כבוד ועונג

שמחה

מצות שמחת יום טוב נוהגת גם בחול המועד (סוכה מח א; מועד קטן ח ב, יד ב; רמב"ם יום טוב ו יז,כב), שנאמר: חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים, וסמוך לו: וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ (דברים טז יג - יד. רש"י סוכה שם ד"ה מנא הני מילי); ונאמר וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים (ויקרא כג מ. שיטה מועד קטן שם), והוא הדין בפסח, שהרי הוקשו כל המועדות זה לזה, שנאמר: אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' (ויקרא כג ד. הלכות גדולות הל' מועד עמ' רלט)^[25].

ויש מן הראשונים שכתב ששמחה בחול המועד אינה אלא רשות (המאור פסחים סח ב)^[26].

כבוד

כתבו הראשונים שחייב אדם לכבד חולו של מועד במאכל ובמשתה ובכסות נקיה כשאר ימים טובים, שנאמר: אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ וגו' (ויקרא כג לז), ודרשו: במה אתה מקדשו, במאכל ובמשתה ובכסות נקיה (ספרא אמור יב; ספרי פנחס קמז), וחולו של מועד בכלל מקראי קודש הוא (שבלי הלקט השלם רכ; תניא רבתי נב, הובא במגן אברהם תקל סק"א; יראים השלם תיז).

ואמרו חכמים שהמבזה את המועדות, דהיינו שנוהג בהם מנהג חול באכילה ושתיה, אין לו חלק לעולם הבא (אבות ג יא, ורש"י ד"ה והמבזה; שבלי הלקט ותניא שם).

ומזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה, חוץ ממה שמוציא בשבתות וכו' ובחולו של מועד (פסיקתא דרב כהנא כח. והובא ברוקח רכח,שז, ובאור זרוע ב תנג, ובטור או"ח תיט).

ויש מן הראשונים שכתב שאין החיוב אלא מדרבנן, והלימוד מהכתוב אינו אלא אסמכתא (יראים תיז).

ויש שכתבו בדעת חלק מהראשונים שבחול המועד אין חיוב של כבוד ועונג כלל (ראה שו"ת רבי עקיבא איגר בהשמטות א, בדעת הרמב"ם יום טוב ו טז,יז; שו"ע הרב תקכט ה; משנה ברורה תקכט ס"ק טז, ושער הציון תקל סק"ד).

וכן יש מן הראשונים שכתבו שאין חיוב כלל לאכול ולשתות בחול המועד, ואין אסור בו אלא תענית של צער ושל אבל ובכי, אבל אם מסיח דעתו מאכילה מחמת עסקיו בדברים אחרים, או שאוכל מיני פירות וכיוצא, מותר בחול המועד (בעל המאור פסחים סח ב; מאירי מועד קטן יד ב).

סעודה

אף לדעת הסוברים שחייבים לכבד חול המועד במאכל ומשתה, כתבו הפוסקים שאינו מחוייב לאכול פת דוקא כמו ביום טוב, רק שאסור להתענות, ודי באכילת פירות (מגן אברהם תקל סק"א).

וכן יש שכתבו בדעת חלק מהראשונים שחייב לאכול שתי סעודות בכל יום, אבל יכול להשלימן במיני פירות (רבינו ירוחם ד ב, ושם נח ב, בדעת רש"י והרמב"ם; בית יוסף או"ח קפח ז, בשמו); ומכל מקום לכתחילה מצוה לקבוע סעודה על הפת - אחת בלילה, ואחת ביום כמו ביום טוב (מגן אברהם שם סק"י, ומחצית השקל שם. וראה שער הציון שם סק"ו).

כסות נקיה

גם לענין כסות נקיה אינו חייב לדמות חול המועד לגמרי ליום טוב, אלא לכבדו יותר מימות החול, שאף על פי שנקרא מקרא קודש, מכל מקום כיון שלענין מלאכה מותר מן התורה לדעת רוב הראשונים (ראה לעיל: איסור מלאכה), ולדברי הכל מותר בדבר האבד, הרי שאין קדושתו חמורה כמו של יום טוב, ולכן גם לענין כבוד אין לדמותו ליום טוב (שער הציון תקל סק"ד).

ויש שנהגו ללבוש בגדי שבת בחול המועד (מגן אברהם תקל סק"א, בשם מהרי"ל).

וכן המנהג שהמפה תהיה מונחת על השולחן כל ימי חול המועד כביום טוב (ערוך השולחן או"ח תקל ד)^[27].

בברכות ותפילות

יעלה ויבא

כל ימי חול המועד, ערבית שחרית ומנחה, מתפלל שמונה עשרה כשאר הימים, אלא שאומר יעלה ויבא בעבודה, ואם לא אמר מחזירים אותו (תוספתא ברכות (ליברמן) ג יא; שבת כד א; רמב"ם תפלה ב י - יא; טוש"ע או"ח תצ ב; טור שם תרסג. וראה ערך יעלה ויבא).

וכן בשבת שבתוך המועד, ערבית שחרית ומנחה מתפלל שבע, כדרכו בשבת, אלא שאומר יעלה ויבא בעבודה (תוספתא שם; ביצה יז א; רמב"ם שם ב יא; טוש"ע או"ח תצ ט; טור או"ח תרסג. וראה ערך תפלת שבת).

קידוש

חול המועד אין בו קדושת היום על הכוס (תוספתא ברכות (ליברמן) ג ח; שבת כד א. וראה ערך קדוש); אבל מברכים בו בכל יום מקדש ישראל והזמנים (ראה עירובין מ ב, ורש"י ד"ה לברכה).

מוסף

חול המועד יש בו תפילת מוסף, ומתפלל כדרך שמתפלל ביום טוב, ואומר ותתן לנו וגו' מקרא קודש, שחול המועד יש בו קדושה אף על פי שאינה כקדושת יום טוב (טור או"ח תצ, בשם רב האי גאון; שו"ע שם ג).

ואף על פי שבשאר התפילות אינו אומר מקרא קודש, מכל מקום במוסף, שהוא במקום קרבן מוסף שבא לכבוד מועד, מזכיר בו כדרך שהוא מזכיר ביום טוב (בית יוסף שם, בדעת רב האי גאון); אבל אינו אומר את יום טוב לפי שאינו נקרא יום טוב (טור או"ח תקפב; שו"ע או"ח תצ, ומגן אברהם סק"א)^[28].

בברכת המזון

חול המועד יש בו הזכרה גם בברכת המזון, שאומר בברכה שלישית יעלה ויבא (שבת כד א; רמב"ם ברכות ב ה; טוש"ע או"ח קפח ה, ושם תצ ב. וראה ערך ברכת המזון); ואם לא אמרו ולא נזכר עד שהתחיל ברכת הטוב והמטיב, אין מחזירים אותו (רמב"ם שם יג; טוש"ע או"ח תצ ב), מפני שאינו חייב לאכול פת כדי שיתחייב לברך ברכת המזון (ראה שו"ע או"ח קפח ז).

ויש סוברים שבסעודת שחרית ושל לילה מחזירים אותו (בית יוסף או"ח קפח ז, בשם תשב"ץ קטן), שלדעתם מצוה לקבוע סעודה על הפת בחול המועד, אחת בלילה ואחת ביום כמו ביום טוב (ראה באור הגר"א שם, ושער הציון תקל סק"ו), אבל אם אוכל אחר כך סעודה נוספת אינו חוזר (בית יוסף שם, בשם תשב"ץ).

אם נזכר קודם שהתחיל ברכת הטוב והמטיב, אומר: ברוך כו' שנתן מועדים לעמו ישראל לששון ולשמחה (ראה שו"ע או"ח קפח ז, ומשנה ברורה ס"ק כז, בשם האחרונים), או שיאמר ימים קדושים לעמו ישראל וכו' (שער הציון שם ס"ק יט, בשם האחרונים).

אבל לא יאמר ימים טובים (אליה רבה קפח יד), וכן לא יאמר הרחמן הוא ינחילנו ליום שכולו טוב, כמו ביום טוב, לפי שחול המועד אינו נקרא יום טוב (מגן אברהם תצ סק"א). ויש מן האחרונים שכתב, שלדעת הראשונים הסוברים שחול המועד נקרא יום טוב (ראה לעיל: קדושתו), אף בחול המועד יכול לומר הרחמן הוא ינחילנו ליום שכולו טוב (ערך השולחן קפח ה, תצ ב)^[29].

הערות שוליים