מיקרופדיה תלמודית:חולה

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־11:08, 2 ביוני 2016 מאת Micropedia bot (שיחה | תרומות) (הכנסת ערכי מיקרופדיה תלמודית לוויקישיבה. לפרטים נוספים.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - אדם שלקה במחלה המתשת כח כל גופו, או מסכנת חייו

גדרו

מהו חולה

מי שתשש כח כל גופו וכשל כחו מחמת החולי עד שאינו יכול להלך על רגליו בשוק והרי הוא נופל על המטה הוא חולה, ונקרא גם שכיב מרע (ראה רמב"ם זכיה ומתנה ח ב, וטוש"ע חושן משפט רנ ה).

ולענין דברים מסויימים אף מי שרועד מפני חוליו וכשלון כחו נקרא חולה (רמב"ם ביאת מקדש ז יב, בנוגע לעבודה במקדש).

וכן כשחלה כל גופו ממיחוש פעמים שנקרא חולה, שאף על פי שהוא הולך הרי זה כנפל למשכב (רמ"א אורח חיים שכח יז); ואפילו החושש באיבר אחד ומצטער כל כך עד שחלה ממנו כל גופו, יש שהוא בכלל חולה (רמ"א שם ג, ומגן אברהם סק"ג).

באיבר אחד

החושש באיבר אחד ואין החולי כולל כל הגוף, כגון החושש בראשו או בעיניו או בידו או ברגלו וכיוצא בהם, הרי הוא כבריא לכל דבריו (רמב"ם זכיה ומתנה ח א, ומגיד משנה; טוש"ע חו"מ רנ ה); וכן החושש במתניו או בשיניו או בגרונו דינו כבריא (רמב"ן בתורת האדם שער המיחוש ד"ה אבל מיחוש).

וכן מחוסר איבר הרי הוא כבריא (רמב"ם שם; תוס' עבודה זרה ו א ד"ה אתך).

החושש בעיניו, פעמים שהוא בכלל חולה, מפני שיש בו סכנה, והוא כחולי שבכל הגוף (רמב"ם שבת ב ד; רמ"א יורה דעה רסב ב).

החושש במעיו נחשב חולה (רש"י שבת קלד א ד"ה יבטלו).

המקיז דם אינו בכלל חולה (אור זרוע סוכה ש; הגהות אשרי סוכה ב יב. וראה רמ"א או"ח תרמ ג); ודוקא כשמקיז מתוך בריאות, אבל כשמרגיש בחולי ויש לו קצת קרירות הוא כחולה (ט"ז שם סק"ג).

כאב גדול

מה שאמרנו שמי שיש לו מיחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כבריא אינו בכלל חולה (תורת האדם שער המיחוש, והובא במגיד משנה שבת ב י; שו"ע או"ח שכח א) - יש שכתבו שאפילו אם כואב לו מאד אינו נקרא חולה אלא חושש (תורת האדם שם); ויש שנראה מדבריהם שאם כואב לו מאד הוא בכלל חולה (ראה באור הגר"א או"ח שכח סק"א).

יולדת וקטן

יולדת כל שלשים יום יש לה דין חולה (ראה שבת קכט א, ורש"י ד"ה כל צרכי. וראה ערך יולדת).

וכן קטן יש לו דין חולה שאין בו סכנה (ראה רמ"א או"ח שכח יז. וראה ערך קטן)[2].

בחזקת חיים

חזקת חיים

אמרו חכמים שרוב החולים מתרפאים מהחולי ונשארים בחיים, ולפיכך אין החולי מבטל את חזקת החיים של אדם, והמביא גט והניח את הבעל חולה, נותנו לאשה בחזקת שהוא קיים (גיטין כח א; רמב"ם גירושין ו כח; טוש"ע אבן העזר קמא סח. וראה ערך חזקת חיים).

וכתבו הראשונים שהדברים אמורים בחולי בידי שמים, כגון קור וחום (ראה כתובות ל א, בבא מציעא קז ב), אבל אם הוכה בידי אדם ונעשה טרפה או ספק טרפה אין אומרים בו רוב חולים לחיים, ודינו כגוסס שאין לו חזקת חיים (שלטי גבורים להרי"ף גיטין כח א אות ג; רמ"א אבן העזר שם. וראה ערך גוסס).

חזקת סכנה

אמרו חכמים שכל החולים הם בחזקת סכנה (ירושלמי ברכות ד ד), ונחלקו המפרשים בביאורו:

  • יש מפרשים שהדברים אמורים לענין ברכת הודאה, שהחולה שנתרפא הוא מהארבעה שצריכים להודות כשיוצאים מהסכנה (ראה ברכות נד ב, ורש"י ד"ה צריכין. וראה ערך ברכות הודאה). ולאו דוקא חולה שיש בו סכנה, אלא כל חולה שעלה למטה וירד צריך להודות, שכל החולים בחזקת סכנה (רמב"ן בתורת האדם ענין ההודאה; מאירי ברכות שם).
  • יש סוברים שדוקא בחולי שיש בו סכנה יברך, ולא בכל חולי (תורת האדם שם, בשם הראב"ד; רמ"א או"ח ריט ח, בשם יש אומרים, ושכן נוהגים באשכנז).
  • יש סוברים שאפילו חש בראשו או בגרונו צריך לברך (ערוך ערך ארבע, בשם רב האי גאון).
  • ויש מפרשים מה שאמרו כל החולים בחזקת סכנה, שהדברים אמורים בתורת עצה טובה, שהחולה יעשה צוואה בטרם תיטרף דעתו (פירוש החרדים לירושלמי שם. וראה ערך בקור חולים).
  • ויש מפרשים שאם נפל למיטה שיתפלל תפילה קצרה (פני משה לירושלמי שם. וראה ערך תפלה קצרה).

טבעו

כמה הלכות נאמרו בחולה מצד טבעו, שתש כחו ואינו כבני אדם הבריאים:

אכילתו

אכילתו של החולה מועטת, ולכן אין עושים חבורה שכולם חולים לענין פסח, אף על פי שהם יכולים לאכול, שמתוך שאכילתם מועטת שמא לא יוכלו לאכול את כולו, וישאירו הפסח ויביאוהו לידי פסול (פסחים צא א; רמב"ם קרבן פסח ב ד).

וכן להקל: עירובי תחומין, ששיעורו במזון שתי סעודות, מערבים לחולה שתי הסעודות לפי מזונו שהוא מועט, ולא בסעודה בינונית של כל אדם (עירובין ל א, ורש"י ד"ה והתניא; טוש"ע או"ח תט ז, וט"ז סק"ז, ומגן אברהם ס"ק יא).

יצרו

החולה אין יצרו מתגבר עליו מפני שתשש כחו, ולכן כשהוא חולה ואשתו נדה ואין מי שישמשנו זולתה - מותרת לשמשו, שאין לחוש להרגל עברה (שו"ת תרומת הדשן רנב; טוש"ע יו"ד קצה טו, וש"ך ס"ק י"ט. וראה ערך נדה).

ראיית זוב

החולה פעמים שרואה זוב מחמת חוליו, לפיכך הרואה ראיות הזוב בודקים אותו אם אינו חולה, וראייתו ראיית אונס, שאינו נעשה זב על ידה (נזיר סה ב; זבים ב ב. וראה ערך זב).

וכן אשה יש שרואה דם מחמת חולי, לפיכך אם חלתה וראתה אינה קובעת וסת על ידה, שמפני האונס ראתה (תוספתא נדה (צוקרמנדל) א ג. וראה ערך וסת).

הוצאה בשבת

החולה הרי הוא ככפות, לפיכך אף על פי שהמוציא אדם חי מרשות לרשות בשבת פטור, שהחי נושא את עצמו (ראה ערך מוציא), אם היה חולה - חייב (יומא סו ב; רמב"ם שבת יח טז).

מלאכה

החולה אינו ראוי לעבודה ומלאכה (ראה כתובות סג ב, קדושין פב א), ולכן החובל בחברו משלם לו דמי שבתו שהיה בטל ממלאכתו כל ימי החולי (ראה רש"י בבא קמא פג ב ד"ה שבת. וראה ערך שבת).

שרוי בפחד

החולה פעמים שהוא שרוי בפחד ואין דעתו מיושבת עליו, לפיכך אף על פי שהבריא שאמר כתבו גט לאשתי לא עשאם שלוחים אלא על הכתיבה, ואינם רשאים ליתנו לאשתו עד שיאמר להם ליתנו לה (ראה ערך שליח להולכה), הרי שחולה מסוכן שאמר כתבו הרי אלו יכתבו ויתנו, שמחמת פחדו נטרד ולא פירש (גיטין סה ב, ורש"י ד"ה יכתבו; רמב"ם גרושין ב יב; טוש"ע אה"ע קמא טז)[3].

במצוות

שהחולה פטור

אף על פי שהחולה חייב במצוות כל זמן שאינו אנוס מלעשותן, שהמצוות אינן נידחות משום מיחושים אלא כשאי אפשר לקיימן (ריטב"א סוכה כה א. וראה ערך אונס), ואף בתלמוד תורה הוא חייב (ראה רמב"ם תלמוד תורה א ח. וראה ערך תלמוד תורה), מצינו כמה מצוות שנתמעט מהן חולה, או שהקלו עליו באופני עשייתן:

  • חולים ומשמשיהם פטורים מן הסוכה (סוכה כה א; רמב"ם סוכה ו ב; טוש"ע או"ח תרמ ג)[4], ולא חולה שיש בו סכנה בלבד, אלא אפילו חולה שאין בו סכנה, ואפילו חש בעיניו, ואפילו חש בראשו - פטור (סוכה כו א; רמב"ם וטוש"ע שם). ופרשו הראשונים הטעם, משום שנאמר: בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ (ויקרא כג מב), ודרשו: תשבו כעין תדורו (ראה סוכה שם, ותוס' ד"ה הולכי; מאירי שם; חינוך שכה), והרי אין מטריחים לאדם בביתו בחוליו לעמוד במקום שמזיק לו (מאירי שם).
  • החולה פטור מן הראיה [המצוה להיראות בכל רגל בעזרה, ולהביא קרבן עולה הנקרא עולת ראייה] (חגיגה ב א. וראה ערך ראיה), וכן פטור מחגיגה ומהקהל, שאין חייב בהם אלא מי שחייב בראייה (רמב"ם חגיגה ב ד, ג ב).
  • אף במצות קימה והידור אמרו שהחולה פטור, ואינו צריך לעמוד אפילו מפני נשיא (מועד קטן כז ב; רמב"ם אבל יג ה; רמ"א יו"ד שעו א. וראה ערך קימה והידור), לפי שאין זו קימה שיש בה הידור, כיון שהוא מוטל על ערש דוי (שו"ת שבות יעקב א כו). ומכל מקום אם רצה לעמוד - רשאי (כסף משנה שם, לדעת הרמב"ם; שבות יעקב שם).
  • בהנחת תפילין כתבו הפוסקים שחולה המצטער בחוליו, ואין דעתו מיושבת עליו - פטור, שמא מתוך הצער יסיח דעתו מהן (בית יוסף או"ח לח; רמ"א שם א), ומכל מקום אם רצה להחמיר ולהניחן - רשאי (פרי מגדים אשל אברהם לח סק"א; משנה ברורה לח סק"ה).
  • בטבילת בעל קרי לתורה ולתפילה לאחר תקנת עזרא (ראה ערך בעל קרי) נחלקו אמוראים:

יש סוברים שאין הבדל בין בריא לחולה; ויש סוברים שחולה ששימש מיטתו די בנתינת תשעה קבים מים עליו, וחולה שראה קרי לאונסו פטור מכלום (ברכות כב ב).

ומכל מקום לאחר שהתקנה נתבטלה, כתבו הראשונים שאפילו לנוהגים שאין בעל קרי מתפלל עד שרוחץ כל בשרו במים, אין המנהג אלא בבריא או בחולה ששימש מיטתו, אבל חולה שראה לאונסו פטור מן הרחיצה אלא מקנח עצמו, ורוחץ ידיו ומתפלל (רמב"ם תפלה ד ו).

סתם תלמידי חכמים שהם תשושי כח הם בכלל חולים לענין זה (רש"י ברכות כב א ד"ה אפשר).

שהקלו עליו

בכמה מצוות מצינו שאף על פי שהחולה חייב בהן הקלו בו באופני עשייתן:

  • בקריאת שמע שאסור לקרוא כשהוא שוכב על גביו או על פניו (ברכות יג ב, ורש"י ד"ה פרקדן; רמב"ם קריאת שמע ב ב), אם היה חולה, נוטה מעט לצדו וקורא (רמב"ם שם; טוש"ע או"ח סג א), ומכל מקום יותר טוב אם ישב (הראב"ד בהשגות שם).
  • בתפילה, החולה יכול להתפלל אפילו שוכב על צדו, והוא שיכול לכוין את דעתו שאם לא כן יותר טוב שלא יתפלל (רמב"ם תפלה ה ב, וכסף משנה; טוש"ע או"ח צד ו. וראה ערך תפלה).

וכן מותר לו להתפלל על גבי מקום גבוה אם קשה לו לירד (תוספתא ברכות (ליברמן) ג יז; טוש"ע או"ח צ א, ומגן אברהם סק"ב). ומותר לו להשמיע קולו בתפילתו, ובלבד שלא יהא בציבור כדי שלא תיטרף דעתם מקולו (רמב"ם שם ט).

וכן אינו צריך לכרוע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה (ראה ערכים: תפילה; כריעה), וכיון שהרכין ראשו דיו, מאחר שניכר שחפץ לכרוע אלא שמצער עצמו (ראה ברכות כח ב ותוס' ר"י חסיד).

וכן אם מחמת חולי קרא קריאת שמע בלבו - יצא (בית יוסף או"ח סב ד, בשם ארחות חיים. וראה ערך הרהור כדבור). והוא הדין בתפילה, אם אי אפשר לו להתפלל יהרהר בלבו (בית יוסף ורמ"א או"ח צד ו), אף על פי שהרהור אינו כדיבור (מגן אברהם קא סק"ב)[5].

  • אף בדברים שמצותם לכתחילה מעומד, כגון הגדת עדות וחליצה, הקלו בחולה שעושה אותם מיושב (ראה חו"מ יז א, ובאור הגר"א; רמ"א אה"ע קסט יב), שכל דבר שאין לו תקנה חשוב כדיעבד (ראה תרומת הדשן קצ, ורמ"א שם).
  • באכילת מצה הקלו על החולה שאם אינו יכול לאכול מצה יבשה, שורים לו רקיק במים ומאכילים אותו, והוא שלא נימוח (רי"ף פסחים מא א; רמב"ם חמץ ומצה ו י; טוש"ע או"ח תסא ד. וראה ערך אכילת מצה).

וכן באכילת מרור, שעיקר המצוה בחזרת (ראה פסחים לט א), כתבו האחרונים שאם הוא חולה או איסטניס מותר לו ליקח מאיזה מין שערב עליו ביותר מהמינים שיוצאים בהם (חק יעקב תעג ס"ק כא). ואם אינו יכול לאכול כלל, יאכל מעט, אפילו פחות מכזית, או ילעוס בפיו לזכר טעם מרירות, בלא ברכה (שם).

  • בארבע כוסות, שאמרו שאפילו מי שאינו שותה יין מפני שמזיקו צריך לדחוק עצמו ולשתות (ראה ערך ארבע כוסות), כתבו האחרונים שאם יחלה ויפול למשכב, אינו מחוייב, לפי שאין זה דרך חירות (משנה ברורה תעב ס"ק לה).

באבלות

חולה שמת לו מת מהקרובים שחייב להתאבל ולקרוע עליהם (ראה ערך אבלות), אין מודיעים לו, שמא תיטרף דעתו עליו, ואם נודע לו - אין קורעים את חלוקו (מועד קטן כו ב; רמב"ם אבל ח ד; טוש"ע יו"ד שלז א. וראה ערך קריעה).

ואין בוכים ואין מספידים בפניו, שלא ישבר לבו, אפילו על מת אחר שאינו קרובו, שכיון שרואה שפלוני מת ובוכים עליו, נשבר לבו מפחד שמא ימות גם הוא (מסכת שמחות דר' חייה א ג; רמב"ן בתורת האדם ענין הוידוי; טוש"ע שם, וש"ך סק"ב)[6].

נטילת ידים

מי שיש לו מכה בידו והיא מכוסה בתחבושת או בגבס, כשנוטל ידיו שחרית או לסעודה יטול ידו הבריאה בלבד, או את המקום שאינו מכוסה בתחבושת, ויברך על נטילה זו (יחוה דעת ב יט).

אין צורך ליטול ידים אחר בדיקת דם, או אחר תרומת דם (נשמת אברהם או"ח ד סק"ד, ובח"ה או"ח ד סק"א).

אשר יצר

חולה הנותן שתן לאנסו חייב בברכת אשר יצר (שו"ת האלף לך שלמה ב); וכן אם נותן שתן לבדיקה חייב לברך (שו"ת מנחת יצחק ו לח ג).

חולה הסובל משלשול חזק יברך בכל פעם אשר יצר; אך אם מרגיש שמיד יצטרך שנית לא יברך עד שיגמור (משנה ברורה ז סק"ב; שו"ע או"ח צב א, ומשנה ברורה סק"ב. וראה אנציקלופדיה הלכתית רפואית ג ערך חולה ד)[7].

ברכת המזון

האוכל או שותה דרך זונדה, דהיינו צינור שמכניסים לקיבתו דרך הגרון, אינו מברך תחילה וסוף, וטוב שישמע את הברכה מאחר ויצא ידי חובתו; וכן האוכל דרך פתח שעושים בדופן הבטן לקיבה אינו מברך, שאין זו דרך אכילה (שו"ת מחזה אברהם א קכט; שו"ת ציץ אליעזר יג לה; חלקת יעקב ג סח. וראה אנציקלופדיה הלכתית רפואית ג ערך חולה ד).

וכן אם אכל או שתה והקיא לא יברך ברכת המזון (שערי תשובה רח סק"א; קיצור שולחן ערוך נא טו).

בהלכות שכנים

חולה שהרעש מזיק ומפריע לו יכול למחות בבעלי חנות שבחצר שלא ירעישו בפטישים וכדומה (שו"ת הריב"ש קצו; רמ"א חו"מ קנה טו, קנו ב). ויש מי שכתב שזהו דוקא אם יברר בבית דין או על פי בקיאים שהרעש מזיק לו (ערוך השולחן חו"מ קנה לב).

בתורת אנוס

פועל

פועל שחלה ואינו יכול להשלים זמן עבודתו, נחלקו הראשונים בדינו:

  • יש סוברים שאינו צריך להשלים ימי חוליו, וחייב בעל הבית לתת לו שכרו משלם (רא"ש בבא מציעא ו ו; מרדכי בבא מציעא רמז שמו, ושכך כתבו רבינו ברוך ומהר"ם; טור חו"מ שלג; ורמ"א שם ה).
  • ויש סוברים שאינו נוטל אלא מה שהרויח (תוס' קדושין יז א ד"ה חלה; ריטב"א קידושין שם; רש"י בבא מציעא עז ב ד"ה נותן באונס; ש"ך חו"מ שלג ס"ק כה).

בחיוב עונה

בחיוב הבעל בעונה, כתבו הראשונים שאם חלה ואינו יכול לבעול, ימתין ששה חדשים עד שיבריא, שאין לך עונה גדולה מזו (ראה ערך שאר כסות ועונה), ואחר כך או יטול ממנה רשות, או יוציא ויתן כתובה (רמב"ם אישות יד ז; טוש"ע אה"ע עו יא).

ויש מן הראשונים שכתב שאם היה מחמת חולי הראוי לרפואה, צריכה להמתין לו עד שיתרפא (שלטי גיבורים כתובות סא ב אות א, בשם ריא"ז; בית שמואל עו ס"ק יז).

חיוב רפואתו

הרופא

החולה מצוה לרפאותו (נדרים מא ב, ור"ן ורא"ש; רמב"ם נדרים ו ח; רמב"ן בתורת האדם ענין הסכנה; טוש"ע יו"ד שלו א), שנאמר בהשבת אבדה: וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ (דברים כב ב), ודרשו לרבות אבדת גופו (בבא קמא פא ב; סנהדרין עג א. וראה ערך הצלת נפשות). ונכלל בזה החיוב על רופא לרפאות חולי ישראל, דהיינו כשרואה אותו מסוכן ויכול להצילו בגופו או בממונו או בחכמתו (פירוש המשניות לרמב"ם נדרים ד ד; תורת האדם שם; ט"ז יו"ד שלו סק"ב; ש"ך שם סק"ד), והוא בכלל הלאו של לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ (ויקרא יט טז. תוס' הרא"ש ברכות ס א, בשם הר"י מאורליינש).

ומה שאמרו: וְרַפֹּא יְרַפֵּא (שמות כא יט) - מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות (ברכות ס א; בבא קמא פה א. וראה ערכים: רופא; רפואה), כתבו הראשונים שרשות זו מצוה היא, ובכלל פקוח נפש היא (רמב"ן בתורת האדם שם; טוש"ע יו"ד שלו א), שהרי מחללים את השבת לצורך רפואת חולה שיש בו סכנה (רמב"ן שם. וראה ערך פקוח נפש).

וכל רופא שיודע בחכמה ומלאכה זו חייב לרפאות, ואם מנע עצמו הרי זה שופך דמים (רמב"ן שם; טוש"ע שם); ואפילו אם יש לו אדם אחר שירפאנו, חייב הרופא לרפא אותו, שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות (ירושלמי נדרים ד ד; טוש"ע שם).

שאר אנשים

לא רק הרופא אלא אף כל אדם יש לו להתאמץ להמציא רפואה לחולה, וכל הזריז הרי זה משובח, ואם הוציא הוצאות לשם כך חייב החולה לפרע לו, ואפילו לא ציוה החולה שיעשו אלו ההוצאות, כי מנהג ידוע כשאדם נופל למשכב ואינו יכול לסייע לעצמו, שהקרובים משתדלים להמציא לו רפואה (שו"ת הרא"ש פה ב).

החולה עצמו

אף החולה עצמו חייב לעסוק ברפואתו, והנמנע מכך עליו נאמר: וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ (בראשית ט ה. איסור והיתר ס ח. וראה ערך מאבד עצמו לדעת).

ואין לחולה לסמוך על הנס, אלא חייב להתנהג בדרך העולם לקרא לרופא שירפאהו, ואין לו רשות לשנות דרך העולם ולומר כי הוא גדול מכמה חסידי הדורות שנתרפאו על ידי הרופאים, וכמעט שיש איסור בדבר; ומי שמונע עצמו לקרא לרופא עושה שתי רעות: אחת שאסור לסמוך על הנס ולהזכיר עונותיו, והשניה שהיא דרך גאוה, והעושה כך דעת שוטים היא זו, וקרוב להיות פושע בעצמו ועתיד ליתן את הדין, ומי שאינו משתדל ברפואה בכלל חוטאים יחשב; וכמעט שיש חיוב על החולה והקרובים לחזר אחר הרופא המובהק, ואחר הסממנים המועילים לאותו החולי, והשתדלות זו בדרכי הטבע היא מצוה וחובה (פירוש המשניות לרמב"ם פסחים ד ט; שו"ת הרשב"א א תיג; חובות הלבבות שער הבטחון ד; ט"ז יו"ד שלו סק"א; אגרות חזון איש א קלו; ציץ אליעזר יז ב. וראה אנציקלופדיה הלכתית רפואית ג ערך חולה ג).

ובכלל זה שיש חיוב לחולה לשמוע לרופא שהוא עושה שליחותו של מקום, וחייב לשמוע לו לא פחות מהחיוב לשמוע את חוקי השולחן ערוך כמצוה בתורה ונשמרתם מאוד לנפשותיכם, ולכן יש להתגבר על הרצונות הטבעיים ולמלא אחר פקודות הרופאים (גשר החיים א א ב; אגרות חזון איש א קלח).

חיוב הביטחון

אפילו בחולי הבא בידי שמים ולא בידי אדם חייב לרפא עצמו, ולא יאמר שנראה כסותר גזירת המלך (תוס' בבא קמא פה א; תוס' הרא"ש שם; רמב"ן בתורת האדם ענין הסכנה; טור יו"ד שלו, בתירוץ ב), ואין איסור אלא לתלות כל בטחונו ברופאים ולא בהקב"ה, כמו שנאמר: וְגַם בְּחָלְיוֹ לֹא דָרַשׁ אֶת ה' כִּי בָּרֹפְאִים (דברי הימים ב טז יב. שלטי הגבורים ברכות ס א אות א)[8], אלא צריך לבטוח בהקב"ה שישלח לו רפואה על ידי הרופא (ראה ב"ח יו"ד שלו א)[9].

ועל החולה לדעת שהרופא הוא רק שלוחו של הקב"ה, והרפואה היא מה' יתברך, ולכן ידבק החולה בקונו, ויתפלל אליו בכל לב, ויבטח בו שישלח לו את הרפואה על ידי הרופא (חובות הלבבות שער הבטחון ד; שו"ת הרשב"א א תיג; ברכי יוסף יו"ד שלו ב; גשר החיים א א ב; אגרות חזון איש א קלו).

כשיש בו סכנה

חילול שבת

מי שיש לו חולי של סכנה מצוה לחלל עליו את השבת, ועושים לו כל צרכו בשבת, על פי רופא אומן של אותו מקום; או שידוע שרפואה זו מועילה (רמב"ם שבת ב א; רמ"א יו"ד קנה ג; בית יוסף ושו"ע או"ח שכח ב, ומגן אברהם סק"א). והזריז בדבר הרי זה משובח (יומא פג ב; ירושלמי יומא ח ה; טוש"ע או"ח שכח ב,יב), ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה, שנאמר: אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם (ויקרא יח ה), ולא שימות בהם (רמב"ם שבת ב ג).

ולכן חולה שיש בו סכנת חיים מדליקים לו את הנר, ומכבים מלפניו את הנר, ושוחטים לו, ואופים ומבשלים ומחמים לו חמין, בין להשקותו ובין לרחיצת גופו, כללו של דבר שבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול לכל דבריו שהוא צריך להם (רמב"ם שבת ב ב).

הזריזות בהצלה

חולה בשבת שאמדוהו שצריך לרפואתו גרוגרת אחת, ורצו עשרה בני אדם והביאו לו עשר גרוגרות בבת אחת, או אפילו בזה אחר זה - כולם פטורים, ואפילו קדם והבריא בראשונה, שכולם למצוה נתכוונו, והזריז לחולה משובח, ולכולם יש שכר טוב מאת ה' (מנחות סד א, ורש"י ד"ה ואפילו; רמב"ם שבת ב ז; טוש"ע או"ח שכח טו). וכתבו האחרונים שזהו דוקא בחולה בהול שכל אחד חשב שיקדים לחברו (משנה ברורה שכח ס"ק מ).

השואל אם מותר לחלל הרי זה שופך דמים, והנשאל הרי זה מגונה, שהיה לו לדרוש ברבים שמותר (ירושלמי יומא ח ה; תרומת הדשן נח, ובפסקים קנו; טוש"ע או"ח שכח ב, ומגן אברהם סק"א).

אפשר בהיתר

שבת לגבי חולה שיש בו סכנה יש מהראשונים סוברים שהיא דחויה ולא הותרה (רמב"ם שבת ב א, וכסף משנה; שו"ת הרשב"א א תרפט; האשכול ב עמ' 116 - 115; שו"ת רדב"ז ד סו), ולכן אם אפשר לעשות בהיתר אין עושים באיסור, וכל שאפשר למעט באיסור חילול שבת ממעטים (האשכול שם; מעשה רוקח על הרמב"ם שם); ויש סוברים ששבת הותרה לפיקוח נפש (רא"ש יומא ח יד, בשם מהר"ם מרוטנבורג; תשב"ץ ג לז)[10].

ספק סכנה

חולה שיש בו אף ספק סכנה - דוחה את השבת (יומא פג א; רמב"ם שבת ב א). ואף אם ברור לנו שהיום לא ימות, אלא שיש ספק שאם לא יעשו לו היום שמא ימות לשבת אחרת, כגון שאמדוהו ביום שבת שצריך לעשות לו רפואה ידועה שיש בה מלאכת חילול שבת שמונה ימים, אין אומרים נעכב עד הלילה כדי שלא לחלל עליו אלא שבת אחת, אלא יעשו מיד, אף על פי שמחללים עליו שתי שבתות (יומא פד ב, ורש"י ד"ה לא ספק; רמב"ם שבת ב ב; טוש"ע או"ח שכח יא). ומחללים עליו אפילו מאה שבתות, כל זמן שהוא צריך, ויש בו סכנה או ספק סכנה (רמב"ם שם)

חיי שעה

אפילו על חיי שעה מחללים את השבת (יומא פה א; רמב"ם שבת ב יח; טוש"ע אוח שכט ד), שאפילו אם לא יחיה אותו חולה מסוכן מפני חילול זה אלא שעה אחת ואחר כך ימות - מחללים, שגדולה היא לפני המקום הצלת נפשות, אפילו הצלה מועטת כחיי שעה (תשב"ץ א נד. וראה שו"ת ציץ אליעזר ח טו ג).

ואפילו על חיי שעה של גוסס מחללים את השבת, אף על פי שרוב גוססים למיתה (באור הלכה שכט ד ד"ה אלא, בשם איסור והיתר; שו"ת שבות יעקב א או"ח יג).

בשינוי

כשמחללים שבת לחולה שיש בו סכנה, כתבו הראשונים שעושים המלאכה כדרכה, ואין צריך לעשותה על ידי שינוי (מגיד משנה שבת ב יא, בדעת הרמב"ם; ב"ח או"ח שלא ג, יו"ד רסו ז; אליה רבה שלא; באור הגר"א יו"ד רסו סק"י, בדעת הרמב"ם וטוש"ע).

ויש חולקים וסוברים שכל שאפשר לעשות על ידי שינוי - עושים, אם לא יתאחר הדבר על ידי כך (רמב"ן בתורת האדם ענין הסכנה; בעל המאור והרשב"א וריטב"א ור"ן שבת קלד ב; אור זרוע ב קח; רמ"א או"ח שכח יב, בשם יש אומרים).

בשאר איסורים

אף בכל איסורים שבתורה, ואפילו איסורי הנאה, מתרפא חולה שיש בו סכנה (פסחים כה א, ורש"י ד"ה בכל; רמב"ם יסודי התורה ה ו; טוש"ע יו"ד קנה ג), וכן מאכילים אותו ביום הכפורים (יומא פב א; רמב"ם שביתת עשור ב ח; טוש"ע או"ח תריח א), חוץ משלשה דברים שאין מתרפאים בהם אפילו במקום סכנה, והם: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים (פסחים שם; רמב"ם יסודי התורה ה ו; טוש"ע יו"ד שם).

החיוב לחלל

כל מקום שאמרו שמחללים עליו שבת, או יום הכפורים, או שאר איסורים, אם לא יעשה כן הרי זה כשופך דמים (איסור והיתר ס ז).

וכן החולה עצמו שיש בו סכנה והוא מונע עצמו מחילול שבת אין כאן משום מידת חסידות, והוא מתחייב בנפשו (רמב"ן במלחמות סנהדרין יח א מדה"ר; ר"ן יומא ג ע"ב מדה"ר; שו"ת רדב"ז ג תתפה, ד אלף קלט), ועליו נאמר וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ (בראשית ט ה), ואַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה (קהלת ז טז. איסור והיתר ס ח; שו"ע הרב תריח יא), והרי זה חסיד שוטה, והאלהים את דמו מידו יבקש (שו"ת רדב"ז שם).

הקל הקל

חולה שיש בו סכנה שצריכים להאכילו, ואין לנו דברים מותרים כדי צרכו, ויש לפנינו כמה מיני איסורים, מאכילים אותו את האיסור הקל תחילה (יומא פג א, ורש"י ד"ה מאכילין; רמב"ם מאכלות אסורות יד טז ורדב"ז; רמב"ן בתורת האדם ענין הסכנה; טוש"ע או"ח תריח ט).

ואין מחזרים על דבר המותר, אלא ממהרים להאכילו ממה שנמצא לפנינו, ואם אין לפנינו מהאיסור הקל מספיק מאכילים אותו מהחמור (רמב"ם שם); אבל אם אין זמנו של החולה בהול צריך לחזר אחר היתר (רדב"ז שם).

ויש שכתבו שזה שמאכילים אותו הקל תחילה, אינו אלא מדרבנן, אבל מן התורה אין צריך לדקדק כלל בהקל הקל (קרית ספר מאכלות אסורות שם).

פחות מהשיעור

כשמאכילים לחולה דבר האסור, או כשמאכילים אותו ביום הכפורים, מאכילים אותו פחות מהשיעור האסור, כדי להקל מעליו איסור כרת או מלקות (רמב"ן בתורת האדם ענין הסכנה; רא"ש יומא ח יג, בשמו; רדב"ז מאכלות אסורות יד יד; טוש"ע או"ח תריח ז); ואם רואים שצריך כשיעור שלם מיד, נותנים לו מיד (רמב"ן שם). וכתבו הראשונים שאין מאכילים אותו פחות מכשיעור אלא על ידי רופא שאומר שמספיקה לו האכילה מעט מעט (רא"ש יומא שם)[11].

ויש מהאחרונים שכתבו שבחולה שיש בו סכנה אין צריך כלל לדקדק בפחות מכשיעור, שכל שהוא בכלל חיזוק גופו ומועיל יותר לרפואתו הותר לו; ולא אמרו פחות מכשיעור, אלא בחולה שעכשיו אין בו סכנה, אלא שאם לא יאכל יבוא לידי סכנה, שבזה כיון שאפשר למנוע הסכנה על ידי פחות מכשיעור אינו בכלל מסוכן כלל (המועדים בהלכה עמ' פב, בשם הגר"ח מבריסק; אור שמח שביתת עשור ב ח, מאכלות אסורות יד יד; ערוך השלחן תריח ז, בדעת הרי"ף והרמב"ם, וכתב שהעולם נהגו כהשו"ע).

רפואה שאינה בדוקה

ברפואה סגולית

רפואה שאינה בדוקה תיתכן בשני אופנים: כשהרפואה אינה טבעית, אלא בדרך סגולה; כשהרפואה היא אמנם טבעית, אבל אינה וודאית.

ברפואה סגולית נחלקו הדעות:

  • יש מן הראשונים סוברים שאין עוברים על המצוות אלא בדברים המרפאים בטבע, והוא דבר אמיתי שהוציאו הדעת והניסיון הקרוב לאמת, אבל דברים המרפאים בסגולתם כחם חלוש ואינו מצד הדעת וניסיונו רחוק, ולכן אין מחללים שבת עליהם (פירוש המשניות לרמב"ם יומא ח ד).
  • ויש שכתבו בדעת חלק מהראשונים שחולקים וסוברים שמותר לחלל שבת או להאכיל דברים אסורים אף ברפואות שהן בדרך סגולה, ולכן פסקו למעשה להקל בסכנת נפשות (שו"ת אדמת קודש יו"ד א ו, בדעת הרשב"א והרמב"ן).

וכן יש מן האחרונים שכתבו להקל בחילול שבת במלאכה גמורה אם הסגולה בדוקה שכבר ריפאה לאחרים (שו"ת צמח צדק החדש או"ח לח).

לשלוח לצדיק

לכתוב בשבת מברק, או פתקא (שקורין "קוויטל"), לצדיק שיתפלל בשביל חולה שיש בו סכנה, כתבו האחרונים שאסור (ראה שו"ת ובחרת בחיים צט; שו"ת מהרש"ם ג רכה; יסודי ישרון ד עמ' רמב – רמג; מנחת שבת פד ס"ק סה, ושיורי מנחה שם).

ברפואה טבעית

ברפואה טבעית, אלא שאינה ברורה, נחלקו הראשונים:

  • יש מהראשונים סוברים שאין מאכילים לחולה שיש בו סכנה דבר האסור אלא אם כן הרפואה ידועה, או על פי מומחים (רמ"א יו"ד קנה ג; מגן אברהם שכח סק"א; משנה ברורה שכח סק"ה).
  • יש סוברים שכיון שספק סכנת נפשות להקל, לכן אף ברפואה שאינה בדוקה יש להתיר (ר"ן שבת מ א מדה"ר; פרי מגדים או"ח שכח אשל אברהם סק"א; שדי חמד מערכת יום הכיפורים ג כד, בשם כמה אחרונים).
  • יש מחלקים בין אם הרפואה ידועה, אלא שיש ספק אם מועילה לחולה זה שלפנינו, שמחללים שבת שספק נפשות דוחה שבת, ובין אם הרפואה עצמה אינה ידועה, שאין מחללים (שו"ע הרב או"ח שכח ב).
  • ויש שכתבו לחלק בין רפואה סגולית שאף לדעת המתירים (ראה לעיל) צריכה להיות רפואה בדוקה, ובין רפואה טבעית שלדברי הכל אף ברפואה שאינה ברורה מותר (שו"ת צמח צדק החדש או"ח לח; תוספת יום הכיפורים יומא פג א).

מחלות של סכנה

מכה של חלל

מכה שהיא בחלל הגוף, מחללים עליה את השבת; דהיינו כל מכה שהיא באיברים הפנימיים, בין בפיו ובין במעיו ובין בכבד או בטחול או בשאר מקומות שבחללו, כל שהוא מן השפתיים ולפנים מחללים את השבת (עבודה זרה כח א, ורש"י ד"ה של חלל; רמב"ם שבת ב ה; טוש"ע או"ח שכח ג).

מכה של חלל מחללים עליה את השבת מיד, ואין צריך לאמוד אם יש בה סכנה, ואפילו אין שם בקיאים ואף החולה אינו אומר כלום, שמכה של חלל חוליו כבד, והרי זה חולה שיש בו סכנה (עבודה זרה כח א, לגירסת ר"ח ורי"ף ורא"ש שם, ובשבת קט א; רמב"ן תורת האדם ענין הסכנה; רמב"ם שבת שם; טוש"ע או"ח שכח ד); אלא אם כן מכירים ויודעים באותו חולי שממתין ואינו צריך חילול, שאז אין מחללים (רמב"ן שם; טוש"ע שם). יש שפרשו שהכונה שמכירים שחולי זה אין בו סכנה (פרי חדש בלקוטים לאו"ח שכח ד); ויש שפרשו שמכירים בבירור שלא יתגבר יותר על ידי שנמתין עד הלילה (משנה ברורה שם ס"ק לז).

וכן אין מתירים שום דבר איסור לחולה אם אפשר לעשות הרפואה בהיתר כמו באיסור, אף אם צריך לשהות קצת קודם שימצא ההיתר, מאחר שאין סכנה בהשהייתו (שו"ת הרשב"א ג ריד).

מיחושים

מכה של חלל כתבו הראשונים שמחללים עליה את השבת דוקא כשנתקלקל אחד מהאיברים הפנימיים מחמת מכה שיש בו, או מחמת בועה שעלתה בו, אבל מיחושים אינם נקראים מכה בחלל הגוף (ר"ן שבת קט א, בשם רבנו יונה והרשב"א; שו"ע או"ח שכח ג).

ואפילו אם כואב לו הרבה אין מחללים, אלא שאם מצטער כל כך מהכאב עד שחלה כל גופו מותר לחלל שבת על ידי נכרי (שו"ע הרב או"ח שכח ג). ומכל מקום אם כואב לו כל כך עד שמסופק שמא נתקלקל שם איזה דבר כתבו האחרונים שמחללים עליו כמכה של חלל (באור הלכה שם ד"ה ודוקא; ערוך השלחן שם כא). וכן כשמצווים הרופאים לשמור על הכוחות כדי שמרוב הצער והכאב לא תפרח נשמתו, כל זה בכלל מכה של חלל (שו"ת הלכות קטנות ב י).

מכת חרב

כל מכה של חרב מחללים עליה את השבת, אפילו אם אינה בחלל הגוף, ולא על גב יד ורגל (עבודה זרה כח א, ורש"י ד"ה פדעתא, ותוס' ד"ה מכה; טוש"ע או"ח שכח ז; שו"ע הרב שם; משנה ברורה שם ס"ק יח).

ויש מהאחרונים שנסתפקו אם הדברים אמורים בהכאה בכח, או אפילו בחיתוך בנחת (תבואת שור יו"ד מד סק"ד, והביאו בהגהות רבי עקיבא איגר לשו"ע שם).

ויש שכתבו שהוא הדין בכל פצע מכת אבן, או דבר אחר שהדם יוצא ממנו, שהסכנה היא מפני הדם (מעשה רוקח על הרמב"ם בתחילת הספר, בשם ספר הבתים שיש מן הגדולים שכתב כך).

טחורים

מי שיש לו טחורים וחש כאב גדול מאד, כתבו האחרונים שיש לדונו כמכה של חלל, וספק נפשות להקל (שו"ת אמרי יושר ב מג. וראה ספר קצות השלחן ז עמ' קב).

חימום החולה

מי שהקיז דם ונצטנן, עושים לו מדורה בשבת, אפילו בתקופת תמוז (שבת קכט א; רמב"ם שבת ב יד; טור או"ח של; שו"ע או"ח שכח יח). בשאר חולה שיש בו סכנה נחלקו הראשונים:

  • יש סוברים שאין עושים לו מדורה, שלענין צינה אינו מסוכן, שאפשר לחממו בבגדים (רמב"ם שם ומגיד משנה).
  • אבל רוב הראשונים סוברים שהוא הדין לכל חולה שיש בו סכנה שעושים מדורה בשבילו, שסתם חולה מסוכן הוא אצל צינה (רש"י ורי"ף ורא"ש ור"ח שבת קכט א; ראב"ד בהשגות שבת שם; טור שם. וראה באור הגר"א או"ח שכח יח, שכל הפוסקים חולקים על הרמב"ם).

וכתבו האחרונים שמכל מקום כשאפשר לעשות על ידי נכרי יעשו כן (ב"ח או"ח של ה; שו"ע הרב שכח כד; משנה ברורה שכח ס"ק סב).

דברים שיש בהם סכנה

ישנם כמה דברים המוחזקים שיש בהם סכנה גם קודם שישאל לרופא:

  • חום גבוה אם הרגשה רעה, וטרם נקבעה סיבתו, או אפילו אינו גבוה אם נובע ממחלה בריאותית שאנשים רגילים לחשוש לסכנה, או אצל חולים וזקנים.
  • כאב פנימי חזק שסיבתו אינה ידועה, או שטף דם פנימי, וכן שטף דם בעורק או בוריד, להוציא דליפה איטית מהוריד שאינה נחשבת סכנה.
  • שבר פתוח, או שבר עם תזוזה של קצות שברי העצם בעצמות הארוכות, או חשש לכזה.
  • פצע עמק שנגרם על ידי סכין או כלי ברזל, חתך העלול להזדהם, פצע שזוהם על ידי אדמה או דבר אחר העלול לזהם, פצע מזוהם שגורם לנפיחות.
  • מכת חום, או מכת שמש, או כויות חמורות.
  • נשיכת כלב נחש או עקרב, וכן נשיכת סוס וחמור.
  • הרעלה כגון על ידי בליעת נפט, אכילת צמח ארסי, או כדורים בכמות גדולה.
  • בליעת מחט, או גוף חד אחר.
  • איבוד הכרה או הלם, וכן קוצר נשימה, או איבוד ראיה, או שיתוק פתאומי.
  • אירוע מוחי, או התקף לב, או סימנים לזה (שמירת שבת כהלכתה א לב יא)[12].

קביעת הסכנה

קביעת רופא

עוברים על איסורים בשביל חולה שיש בו סכנה על פי רופא אומן שבאותו מקום שאומר שהוא סכנה (רמב"ם שבת ב א; רבינו מנוח שביתת עשור ב ה; טוש"ע או"ח שכח י); מלבד בדברים שאינם צריכים אומד ומומחה, שבהם מחללים גם ללא רופא (ראה לעיל במכה של חלל וכיוצא בזה).

ויש סוברים שאין צריך מומחה לכך, שכל בני אדם מומחים הם קצת לענין זה, אם אומר שהוא מכיר חולי זה ונראה לו שצריך לכך (מגן אברהם שכח סק"ז; שו"ע הרב או"ח שכח י), וספק נפשות להקל (הגהות מיימוניות שבת ב סק"ב, בשם ר"י; איסור והיתר נט ז, בשם ר"י בר שניאור; טור או"ח שכח, בשם ר"י; שו"ע שם י, בשם יש מי שאומר; שו"ע הרב שם)[13]. ואף אם זה שאינו מומחה אומר שיש להסתפק שמא הוא צריך לחילול שבת - מחללים (שו"ע הרב שם). ומכל מקום שאינו מומחה אינו נאמן להכחיש את המומחה לדברי הכל (מגן אברהם שכח סק"ז).

ודוקא סתם ישראל, אבל נכרי, או מי שאינו שומר שבת, שאינו רופא, אין מחזיקים אותו למומחה (איסור והיתר שם; רמ"א או"ח שכח י), שהישראל שהוא מצווה על שבת ואמר לחלל ודאי סומך על מומחיותו, מה שאין כן נכרי (משנה ברורה שכח ס"ק כט). ואם ניכר מתוך דבריו שאומר אמת סומכים עליו (שמירת שבת כהלכתה א לב י).

קביעת החולה

אם החולה עצמו שאומר שהוא מסוכן וצריך לחלל עליו שבת, מחללים שבת על פיו (רמב"ן בתורת האדם ענין הסכנה; טוש"ע או"ח שכח ה); ומאכילים אותו ביום הכפורים על פי עצמו, לאחר שהודיעוהו שהוא יום הכפורים (יומא פב א; טוש"ע או"ח תריח א, ולבוש שם א).

אם החולה אומר צריך אני, ורופא אומר שאינו צריך - שומעים לחולה, שכן לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ (משלי יד י. יומא פג א; רמב"ם שביתת עשור ב ח; טוש"ע תריח א). ואף אם אמרו הרופאים שהמאכל מזיק לו, שומעים לחולה, שהוא יודע מרת נפשו (שו"ת רדב"ז ד אלף קלח; מגן אברהם תריח סק"ג, בשמו).

אבל בתרופה כשהחולה אומר צריך אני, והרופא אומר שרפואה זו תזיק לו - שומעים לרופא, שברפואות ודאי הרופא בקי יותר, אלא שאם הרופא אומר בתרופה זו שאינו צריך לה, ואינו אומר שתזיקהו, שומעים לחולה שאומר צריך אני (רדב"ז שם; ביאור הלכה שכח י ד"ה ורופא). ואף באכילה כתבו האחרונים שאם החולה מוטל במיטה והרופא אומר שהאכילה תזיק לו - שומעים לרופא (ערוך השלחן תריח ה).

אם החולה אומר שאינו צריך לאכול, והרופא אומר שצריך - שומעים לרופא, שמתוך טירוף דעתו מחמת חוליו אומר כן, והוא שיהיה הרופא בקי (יומא פב א; רמב"ם שביתת עשור ב ה; טוש"ע תריח א, וט"ז סק"ב), או שמא החולי גורם לו שאין לו רעבון (פסקי ריא"ז שם).

ויש שכתבו יותר מזה, שאף אם החולה מסרב אין שומעים לו, ועושים לו בעל כרחו כל הצריך לרפואתו (מור וקציעה או"ח שכח).

באיסורים כשאין סכנה

באיסור תורה

כמה איסורים דרבנן התירו בשבת בצרכי חולה שנפל למשכב, אפילו אם אין בו סכנה (ראה להלן), אבל לחלל עליו שבת באיסור דאורייתא - אסור, כל שאין בו חשש של סכנת חייו (רא"ש עבודה זרה ב ח; ר"ן שבת קכט א; טוש"ע או"ח שכח יז).

על ידי גוי

כל צרכי חולה נעשים על ידי נכרי בשבת, גם בחולה שאין בו סכנה אומר לנכרי ועושה, ואפילו לאפות או לבשל, ולהביא רפואה מרשות לרשות, שהן מלאכות של תורה וכיוצא באלו (שבת קכט א, ביצה כב א; רמב"ם שבת ב י; טוש"ע או"ח שכח יז, ומשנה ברורה ס"ק מז).

באיסור דרבנן

דבר שאסור מדרבנן משום שבות, אם מותר לישראל לעשות בידים לחולה שאין בו סכנה, ואף לא סכנת איבר (על סכנת איבר ראה להלן) נחלקו הראשונים:

  • יש מתירים (מגיד משנה שבת ב י, בדעת הרמב"ם שם; טור או"ח שכח, בדעת הרמב"ם, ושהרא"ש נסתפק בדבר; שו"ע או"ח שכח יז, בדעה א).
  • יש סוברים שאף בחולי של כל הגוף, אם אין בו לא סכנת נפש ולא סכנת איבר, אין עושים (ר"ן שבת קכט א; דעה ב בשו"ע שם וט"ז סק"ט), ואפילו על ידי שינוי כלאחר יד אסור על ידי ישראל, אלא אם כן אי אפשר על ידי נכרי, שאז מותר על ידי ישראל בשינוי (באור הגר"א שם, בדעת הר"ן).
  • יש סוברים שאם נפל למשכב, או שמצטער עד שחלה כל גופו, עושים על ידי שינוי מדרך חול כלאחר יד (רמב"ן בתורת האדם שער המיחוש; רשב"א וריטב"א ור"ן שבת קכט א; שו"ע או"ח שכח יז, בדעה ג ושו"ע הרב יט).
  • יש שכתבו שלדעה זו כשעושה על ידי שינוי מותר אפילו במלאכה גמורה דאורייתא, שהשינוי גופו עושה אותו לאיסור דרבנן (שו"ע הרב או"ח שכח יט, בדעת הרמב"ן; אגלי טל טוחן יז אות לח סק"י); אבל שבות כדרכו בלא שינוי - אסור (רמב"ן וראשונים שם).
  • ויש סוברים שאין עושים לו שבות שהוא נסמך למלאכה דאורייתא, שמפני שדומה למלאכה של תורה גזרו עליו (ראה ערך שבות), אבל שבות שאינו נסמך למלאכה דאורייתא - עושים (כסף משנה שבת ב י, ובית יוסף או"ח שכח יז, בדעת הרמב"ם; שו"ע שם, בדעה ד).

להלכה הסכימו הפוסקים כדעה שלישית (שו"ע או"ח שכח יז; ט"ז שם ס"ק יב; מגן אברהם שם ס"ק יד; באור הגר"א שם; שו"ע הרב שם יט; משנה ברורה שכח ס"ק נז), שמותר לעשות אפילו כל השבותים, ורק על ידי שינוי (משנה ברורה שם), וכל דבר שאסור לעשות על ידי ישראל, אף על ידי החולה עצמו אסור (בית יוסף ורמ"א שם).

לקיחת תרופות

דברים האסורים לעשות או לאכול ולשתות בשבת ויום טוב לרפואה למי שיש לו מיחוש, גזירה משום שחיקת סממנים (ראה ערכים: טוחן; שבות), נחלקו הפוסקים אם מותרים לחולה שאין בו סכנה:

  • יש סוברים שאינם מותרים אלא לדעת הראשונים הסוברים שכל שבות התירו לחולה שאין בו סכנה, אבל לדעת הסוברים שלא התירו שבות על ידי ישראל אלא בשינוי (ראה לעיל שכן הסכימו הפוסקים להלכה), אף כאן אסור (ראה בית יוסף או"ח שכח לז; ב"ח שם; וט"ז שם ס"ק כה). ויש מן הראשונים שנראה כן מדבריהם שלא הותרה רפואה אלא לחולה שיש בו סכנה (ראה רש"י עבודה זרה כח א ד"ה לא יגמע, ובאגלי טל טוחן טז לו, שדייק כן מדבריו. וראה באור הלכה שכח לז ד"ה וכן, בדעת הר"ח והמאירי ושבלי הלקט קיז והמרדכי והרוקח), או כשיש סכנת איבר (ראה מגיד משנה שבת ב י, לדעת הרמב"ן והרשב"א).
  • ויש שכתבו בדעת הראשונים שמותר לאכול ולשתות דברים לרפואה אפילו לחולה שאין בו סכנה, אף על פי שכל שבות אינו מותר אלא על ידי שינוי, שכיון שבמלאכות הותרה לו אמירה לנכרי שהיא שבות, כל שכן דברים שאין בהם שום מלאכה ולא כלום ושמותרים לבריא, שהותרו לחולה שאין בו סכנה (שו"ת רדב"ז אלף סה, לדעת הרמב"ן והרשב"א והר"ן והריטב"א). ולא אסרו שבות על ידי ישראל אלא במלאכות דרבנן, או בדברים הנראים כעין מלאכה, מה שאין כן ברפואה שאין בה משום סרך מלאכה, ורק במי שיש לו מיחוש גזרו, אבל לא בחולה גמור (משנה ברורה שכח ס"ק קכא, בדעת המתירים). וכן הסכימו האחרונים להלכה (ראה מגן אברהם שכח ס"ק מד; לבוש שכח לז; משנה ברורה שם ובאור הלכה ד"ה וכן; שו"ע הרב שם מג).

באיסורי הנאה

באיסורי הנאה, שאין מתרפאים בהם אלא במקום סכנה (ראה ערך פקוח נפש), לא אמרו שאסור להתרפאות בהם שלא במקום סכנה אלא בזמן שהם כדרך הנאתם, אבל שלא כדרך הנאתם מותר להתרפאות בהם אם אינו יכול לעשות הרפואה בהיתר כמו באיסור, כיון שכל איסורים שבתורה אין לוקים עליהם אלא דרך הנאתם; חוץ מבשר בחלב וכלאי הכרם שהם אסורים אף שלא כדרך הנאתם, לפיכך אין מתרפאים בהם אפילו שלא כדרך הנאתם אלא במקום סכנה (פסחים כד ב - כה ב; רמב"ם יסודי התורה ה ח; רמב"ן בתורת האדם ענין הסכנה; טוש"ע יו"ד קנה ג).

וכן איסורי אכילה שלא כדרך אכילתם מותרים לחולה שאין בו סכנה (מרדכי פסחים רמז תקמה, בשם ראבי"ה; ש"ך יו"ד קנה ס"ק יד. וראה ערכים: אסורי אכילה; אסורי הנאה).

וכן דבר מר המעורב עם איסורי מאכל, שאין בו הנאה לחיך, מותר אפילו שלא במקום סכנה (רמב"ם יסודי התורה ה ח)[14].

וכן מותר לשרוף דבר איסור ולאכלו לרפואה, חוץ מעצי עבודה זרה (רמ"א יו"ד קנה ג).

איסורי הנאה דרבנן

באיסורי הנאה דרבנן, כגון חמץ שעבר עליו הפסח, וכלאי הכרם בחוץ לארץ, כתבו הראשונים שמותר להתרפאות בהם אפילו כדרך הנאתם, כיון שאין האיסור אלא מדרבנן, אבל לענין אכילה אפשר שעשאום כשל תורה שלא להתרפאות בהם שלא במקום סכנה (רמב"ן בתורת האדם ענין הסכנה; ר"ן עבודה זרה כח א).

להלכה כתבו הפוסקים שמותרים אפילו כדרך הנאתם, ובלבד שלא יאכל וישתה את האיסור (רמ"א יו"ד קנה ג), ומכל מקום מותר בבשולי גוים (בדק הבית להרא"ה ג ז, ומשמרת הבית להרשב"א שם; ר"ן עבודה זרה שם; שו"ע או"ח שכח יט).

ביום הכיפורים ובאבלות

אף באיסורי יום הכפורים, כגון רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל (ראה ערך יום הכפורים), אמרו שמותרים לחולה אפילו אין בו סכנה (יומא עז ב; רמב"ם שביתת עשור ג ט; טוש"ע או"ח תריד א; רמ"א תריג ט).

והוא הדין באבלות שהחולה מותר בדברים אלו (ראה יו"ד שפא ב, וש"ך שם שפב סק"א. וראה ערך אבלות). וכן אינו צריך לישב על גבי קרקע, ומותר לו להשים כר קטן מתחתיו; וכן אינו צריך לישון על גבי קרקע (ש"ך שפו סק"א).

לעשות בהיתר

אין מתירים שום דבר איסור לחולה שאין בו סכנה באופן שמותר, כגון שלא כדרך הנאתו, אם יכול לעשות בהיתר כמו באיסור, אף אם צריך לשהות קצת עד שימצאו ההיתר, מאחר שאין סכנה בדבר (באור הגר"א יו"ד קנה ס"ק כד).

בנדה

אשה חולה והיא נדה, יש סוברים שאסור לבעלה ליגע בה כדי לשמשה, כגון להקימה ולהשכיבה ולסמכה (שו"ת תרומת הדשן רנב; המחבר בשו"ע יו"ד קצה טז); ויש סוברים שאם אין לה מי שישמשנה מותר בכל אפילו כשאין בה סכנה (הגהות שערי דורא נדה יח; שלטי הגבורים למרדכי שבת א אות ה, בשם ר' טוביה; רמ"א שם, בשם יש אומרים; פתחי תשובה שם ס"ק טו, בשם רדב"ז), וכן נוהגים אם צריכה הרבה לכך (רמ"א שם)[15].

בברכות ותפילות

בשמונה עשרה

בתפילת שמונה עשרה הברכה השמינית היא: רפאנו ה' ונרפא (מגילה יז ב. וראה ערך שמנה עשרה), ואמרו: מנין ששאלת הרפואה קרויה תפילה, שנאמר: וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹקִים וַיִּרְפָּא וגו' (בראשית כ יז. מנורת המאור אלנקוה ב עמ' 132).

מי שיש לו חולה בתוך ביתו, מבקש עליו רחמים בברכת חולים, דהיינו בברכת רפאנו (עבודה זרה ח א; רמב"ם תפלה ו ג; טוש"ע או"ח קיט א). וצריך שיערבנו בתוך חולי ישראל, שיאמר המקום ירחם עליו בתוך חולי ישראל, שמתוך שכוללו עם האחרים תפילתו נשמעת בזכותם של רבים (שבת יב ב, ורש"י ד"ה בתוך; טוש"ע יו"ד שלה ו).

לברכו

מי שיש לו חולה בביתו ילך אצל חכם שבעיר שיבקש עליו רחמים, שנאמר: חֲמַת מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי מָוֶת וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה (משלי טז יד. בבא בתרא קטז א; רמ"א יו"ד שלה י)[16].

וכן נהגו לברך חולים בבית הכנסת, ולקרוא להם שם חדש, כי שינוי השם קורע גזר דינו (רמ"א שם. וראה כלבו קמא, נוסח ברכה לחולה). ויש נוהגים לברך את החולה בין ישתבח ליוצר, ואין בו משום הפסק מפני שהוא לצורך מצוה (רמ"א או"ח נד ג. וראה ערך פסוקי דזמרה).

ונוהגים לתת צדקה לעניים בעדו, כי תשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה (דרכי משה יו"ד שלה סק"ב).

צורת התפילה

כשמבקש על החולה רחמים, אם החולה לפניו יכול לבקש בכל לשון שירצה (רמב"ן בתורת האדם שער המיחוש; טוש"ע יו"ד שלה ה).

כל המבקש רחמים על חברו אין צריך להזכיר שמו, שנאמר: אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ (במדבר יב יג), ולא הזכיר שמה של מרים (ברכות לד א; מגן אברהם או"ח קיט סק"א). במה דברים אמורים בפניו, אבל שלא בפניו צריך להזכיר שמו (מגן אברהם שם, בשם מהרי"ל); ונהגו להזכיר שמו ושם אמו (ראה זהר א פד א. וראה שבת סו ב).

תפילת החולה על עצמו יפה יותר מכל , והיא קודמת להתקבל, שנאמר בישמעאל: וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת קוֹל הַנַּעַר (בראשית כא יז ורש"י. בראשים רבה נג יד).

התפילה על העתיד מועילה יותר מתפילה על דבר שכבר קרה, שכן אמרו: לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה, שאם יחלה אומרים לו הבא זכות והיפטר (שבת לב א; רמב"ן בתורת האדם שער המיחוש; טור יו"ד שלה).

בשבת

בתפילה על החולה בשבת נחלקו תנאים:

בית שמאי אומרים שאין מתפללים על החולה בשבת; ובית הלל מתירים (תוספתא שבת (ליברמן) טז כב).

להלכה כתבו הראשונים שחולה שיש בו סכנת היום מתפללים עליו בשבת; וכן מותר לברך החולה המסוכן בו ביום (ר"ן תענית יט א; בית יוסף או"ח רפח ושו"ע שם י).

אבל חולה שאינו מסוכן היום אסור לברכו, ויש לומר בתוך "מי שבירך": שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא, כדרך שאומרים המבקרים את החולה בשבת (מהרי"ו קטו; מגן אברהם רפח ס"ק יד, בשמו)[17].

הערות שוליים

  1. יג טורים רלג – רפה.
  2. וראה חזון איש או"ח נט סק"ד, שבזמנינו שמצוי חלאים בתינוקות, כל שיש ספק שיגרם לו קלקול מעיים וכיוצא בזה הוא בכלל ספק סכנה.
  3. וראה ערך דברי שכיב מרע ככתובים, על חולה שנותן מתנה, שתיקנו חכמים שקונה באמירה בלבד, כדי שלא תיטרף דעתו עליו. וערך מתנת שכיב מרע, על חולה הנותן מתנה ושייר מקצת, שצריך קנין, שמותר להקנות אפילו בשבת, כדי שלא תיטרף דעתו. וערך שכיב מרע, על חולה הנוטה למות ומבקש לשלוח להביא את קרוביו בשבת מחוץ לתחום שמותר, כדי שלא תיטרף דעתו עליו. וערך חובר חבר, על חולה שהתירו לו ללחוש על המכה, באופן שאסור לבריא, כדי שלא תיטרף דעתו.
  4. וראה ערך ישיבת סוכה, אם יש הבדל בין שינה לאכילה, ואם גם באכילת כזית בלילה הראשון פטורים.
  5. וראה ערך הרהור כדבור, שיש מחלוקת בדבר אם יוצא ידי חובתו בהרהור זה, או שאין לו אלא שכר המחשבה.
  6. וראה ערך מילה, על תינוק חולה שאין מלים אותו עד שיבריא.
  7. וראה אנציקלופדיה הלכתית רפואית שם, בדין החולה לגבי הלכות נוספות.
  8. וראה נשמת אברהם ד יו"ד בהקדמה לסי' שלו, שכתב בשם הגרש"ז אויירבך שגם אדם בריא העובר בדיקות שגרתיות אין בזה חסרון ביטחון בה' אם כך דרכו של עולם. וראה אנציקלופדיה הלכתית רפואית ג ערך חולה ג והע' 84.
  9. וראה ערך בקור חולים, על המצוה לבקר את החולה ולטפל בצרכיו. וערכים: רפואה; רופא, על הדברים שמותר להתרפאות בהם, וממי מותר להתרפאות, וכן על הרופא שטעה, ואם מותר לרפא בשכר. וערך בעל, על בעל שחייב ברפואת אשתו. וערכים חובל; רפוי, על החובל בחברו שחייב ברפואתו. וערך שותפים, על האחים השותפים שחלה אחד מהם באונס שמתרפא משל שותפות.
  10. וראה שו"ת צמח צדק החדש או"ח לח; ערוך השולחן יו"ד רעו כה; צפנת פענח שבת ב א,ב, שכתבו כך בדעת הרמב"ם.
  11. וראה ערך יולדת, לענין יולדת באכילה פחות מכשיעור.
  12. וראה שם יג, שמותר לחלל שבת גם לאדם בריא כדי למנוע מחלה עתידית. ושם יז, שפעמים ששעת חרום מבחינה בטחונית דינה כחולה שיש בו סכנה.
  13. וראה משנה ברורה שכח ס"ק כח, שאם אפשר יעשה על ידי נכרי.
  14. וראה שאגת אריה עה שכתב שאסור, ולא הביא את הרמב"ם. וראה שו"ת כתב סופר או"ח קיא, שהאריך בראיות להשיג על השאגת אריה, וראה שדי חמד מערכת כ כלל כב.
  15. וראה ערכים: תעניות; תשעה באב, על תשעה באב ושאר תעניות שהחולה פטור להתענות בהם, אפילו כשאין בו חשש סכנה.
  16. וראה נמוקי יוסף בבא בתרא שם, שכן נהגו בצרפת שכל מי שיש לו חולה מבקש פני הרב התופס ישיבה שיברך אותו.
  17. וראה ערך תענית, על זעקה והתרעה ותענית כשיש מחלות בעיר. וערך רפואה, על העוסק ברפואה שתיקנו תפלה וברכה לפניו ולאחריו. וערך רופא, על תפילות הרופא. וערך ברכות הודאה, על החולה שנתרפא שצריך לברך ברכת הגומל.