מיקרופדיה תלמודית:זכירת מעשה העגל

הגדרה^[1] - מצות זכירת החטא שחטאנו במעשה העגל

חיובה

זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמִּדְבָּר לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם ה', וּבְחֹרֵב הִקְצַפְתֶּם אֶת ה' וַיִּתְאַנַּף ה' בָּכֶם לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם וגו' (דברים ט ז-ח), יכול בלבך, כשהוא אומר 'אל תשכח' הרי שכחת הלב אמורה, הא מה אני מקיים 'זכור', שתהא שונה בפיך (תורת כהנים בחוקותי פרשה א ג). ונחלקו ראשונים:

• יש מהראשונים שנסתפק אם זוהי אזהרה למקציפים עצמם, היינו לאנשי דור המדבר; או שהיא מצוה לדורות לדעת חסד האלקים עלינו ושמרו ברית אבותינו, ולתת הודאה לשמו ולברך אותו על הכל, וכענין שהנביא מזכיר: עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר וגו' לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה' (מיכה ו ה), ואם כן ראוי למנותה מצוה מן המצוות (רמב"ן בהוספותיו לספר המצוות מצוות עשה ז), ויש מהאחרונים שכתב שספק דאוריתא לחומרא, ולכן יש לחוש לצד שהוא דאורייתא, ואפשר לקיימה בכל יום, ויש בה עשה של 'זכור' (ספר חרדים מצוות עשה מן התורה ד כב), ולא תעשה של 'לא תשכח' (ספר חרדים מצוות לא תעשה מן התורה א יג). ונשתנה עוון זה משאר העברות, שחייבו לזוכרו לדורות, מפני שהפשע שמור בו לדורות (ראה סנהדרין קב א. זית רענן לילקוט שמעוני בחוקותי תרעא). ומכל מקום לא תקנו לה קריאה מיוחדת, כמו בזכירת-מעשה-עמלק (ראה ערכו), מפני שהיא גנותם של ישראל לא תיקנו לה קריאה מיוחדת כמו במעשה עמלק (מגן אברהם ס סק"ב)^[2].

• ורוב הראשונים לא מנו מצוה זו במנין המצוות (הלכות גדולות; רס"ג; רמב"ם; סמ"ג; חינוך), אם מפני שאין החיוב אלא לדור המדבר בלבד (כן משמע מרבנו הלל לתורת כהנים שם; ערוך השלחן או"ח ס ה), או מפני שהפירוש הוא שתזכור מעשה העגל בפיך, על ידי כך שתשנה הלכות עבודה זרה (ר"ש משאנץ שם), או שהתלמוד שלא הזכיר חיוב זה לשנות בפיך, חלוק על מדרש זה, וסבור שאין חיוב הזכירה אלא בלב בלבד (קרן אורה ברכות ג א, בדעת הרמב"ם ושאר מוני המצוות).

ענף מצוה

על הצד שיש חיוב בדבר יש מהאחרונים שכתב, שאם אנו מצווים לזכור מה שהקציפו אבותינו לפני ה' במדבר, קל וחומר שכענף מצוה חובה לכל איש ואיש לזכור מה שהוא בעצמו הקציף מיום היותו, וכן חובה לזכור עוונות אבותינו הקרובים לנו, כמו שנאמר: וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם (ויקרא כו מ), ונבוש מלפניו יתברך, ואז יכנע לבבנו הערל (ספר חרדים מצוות עשה מן התורה ד כג).

זכירה בלב

יש מהפוסקים שכתב לקיים זכירה זו בלב (ראה לעיל), כשאומר בברכת אהבת עולם שבשחרית תיבת "באהבה" - שבמילים: ליחדך באהבה (שלחן ערוך הרב או"ח ס ד, בשם יש מי שאומר) - לכוין פרט לאותה שעה שלא היו אוהבים את השם, דהיינו במעשה העגל (מגן אברהם שם סק"ב; שלחן ערוך הרב שם , בשם יש מי שאומר).

במצוות נוספות

שער שכורכים בו את הפרשיות של תפילין, שנהגו שיהיה של עגל (ראה ערך תפלין. רמב"ם תפילין ג ח; שו"ע או"ח לב מד), הרי זה כדי שיזכור מעשה העגל ולא יחטא, שנאמר: הַמְעַט לָנוּ אֶת עֲוֹן פְּעוֹר אֲשֶׁר לֹא הִטַּהַרְנוּ מִמֶּנּוּ (יהושע כב יז. שמושא רבא שבסוף הלכות קטנות לרא"ש (מנחות), תפלין; בית יוסף שם, בשמו)^[3].

הערות שוליים