מיקרופדיה תלמודית:זכר לחרבן

הגדרה^[1] - דברים שתיקנו חכמים לעשותם או לא לעשותם, כדי שנזכור ירושלים והמקדש

בסעודה, במלבוש ובבנין

התקנה

משחרב בית המקדש השני התקינו חכמים שהיו באותו הדור לעשות זכר לחורבן ירושלים בכמה דברים, כמו שנאמר: אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי (תהלים קלז ה – ו).

משחרב הבית השני רבו פרושים בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין, נטפל להם ר' יהושע ואמר להם מפני מה אין אתם אוכלים בשר, ואין אתם שותים יין, אמרו לו נאכל בשר שבכל יום היה תמיד קרב על גבי המזבח ועכשיו בטל, נשתה יין שמנסכים על גבי המזבח ועכשיו בטל, אמר להם אם כן לחם לא נאכל שממנו היו מביאים שתי הלחם ולחם הפנים, מים לא נשתה שמהם מנסכים מים בחג, תאנים וענבים לא נאכל שמהם מביאים ביכורים בעצרת, שתקו, אמר להם בני, בואו ואומר לכם, להתאבל יותר מדאי אי אפשר שאין גוזרים גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולים לעמוד בה, ושלא להתאבל כלל אי אפשר שכבר נגזרה גזירה, אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט זכר לירושלים, עושה אדם כל צורכי סעודה ומשייר דבר מועט זכר לירושלים, עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט זכר לירושלים, שנאמר אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם וגו', ולפיכך עושים כל אלו הדברים כדי לזכור את ירושלים (תוספתא סוטה (ליברמן) טו יא - יד; בבא בתרא ס ב; רמב"ם תעניות ה יב - יג; טוש"ע אורח חיים תקס א - ב).

אמה על אמה

כשאדם סד את ביתו בסיד צריך לשייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד (בבא בתרא ס ב; רמב"ם תעניות ה יב - יג; טוש"ע או"ח תקס א). וכתבו האחרונים שאמה זו צריך שתהיה ריבוע, ולא ארוכה וצרה (פרי מגדים משבצות זהב תקס סק"א)^[2].

יש שכתבו שלא יפה עושים הנוהגים לסייד כל הבית, ואחר כך צובעים בשחור אמה על אמה, כי צריך לשייר מקום אמה על אמה ולהניחו מקולקל ובלתי מתוקן כלל, כדי לגנות הבנין, שיזכור החורבן מתוך שברון לב, אבל כשצובע בשחור אינו מגנה אלא מייפהו, ומשמח הלב כשאר ציורים (לבוש או"ח תקס א); ואף אם כותבים "זכר לחורבן" אינו מועיל (חיי אדם קלז א).

יש שלימדו זכות על המנהג, שעל ידי שכותבים במקום השחור "זכר לחורבן" הרי זה גילוי דעת שאינו לשם ציור אלא לשם אבלות (משנה ברורה תקס סק"ג, ושער הציון סק"ח).

התולים בגדי רקמה על הכתלים, צריכים גם כן לשייר אמה על אמה (מגן אברהם תקס סק"ג, בשם של"ה)^[3].

כשמשייר אמה מספיק לגרד את הסיד עד שיראה הטיח, ואין צריך לקלוף את הטיח עד שיראו הלבנים (משנה ברורה תקס סק"ב; פסקי תשובות תקס ה).

כנגד הפתח

אמה זו צריך שתהיה כנגד הפתח, והכוונה בכותל שכנגד הפתח, כדי שיהיה נראה מיד כשנכנס בפתח (בבא בתרא ס ב; רמב"ם תעניות ה יב - יג; טוש"ע או"ח תקס א; שערי תשובה שם סק"א; משנה ברורה סק"ג).

ויש שנהגו לשייר למעלה מן הפתח בגובה כדי שיתראה תמיד לבעל הבית שבדרך כלל דרכו לישב אצל הקיר אשר נוכח פתח הבית (שערי תשובה שם. וראה פסקי תשובות תקס ב).

יש מי שכתב שעיקר הדבר שהשיור צריך להיות כנגד הפתח תלוי במחלוקת אמוראים, ופוסק הלכה שאין צריך כנגד הפתח (ב"ח שם סק"א, בדעת הטור).

בשאר החדרים

יש מהאחרונים שכתבו שצריך לשייר אמה על אמה בכל חדר וחדר של הבית (אליה רבה תקס סק"א, והובא בפרי מגדים במשבצות זהב סק"א, ובשערי תשובה סק"א); ויש שכתבו שדי בשיור אחד לכל החדרים (שו"ת שאילת יעבץ א קסט); וכן נוהגים (שדי חמד אסיפת דינים ז יב. וראה פסקי תשובות תקס ז).

בבית שכור

השוכר בית מישראל והמשכיר לא שייר אמה על אמה - יש אומרים שחייב לקלוף מהסיד אמה על אמה (שו"ת דבר יהושע ב עג; תורת המועדים תקס סק"ה, בשם הגרי"ש אלישיב); יש אומרים שצריך לבקש רשות מהמשכיר ורק אז יכול לקלוף (ארחות רבינו ב עמ' קמח); ויש אומרים שהשוכר אינו חייב לשייר אמה על אמה כיון שהבית אינו שלו (מגדל השן סא; אגרות משה או"ח ג פו)^[4].

בזמנינו

בזמננו לא נהגו לשייר אפילו בסיד לבד בלי חול, והאחרונים תמהו על זה (ראה משנה ברורה סק"ב^[5]).

בבית הכנסת

בבנין בית הכנסת ובית המדרש נוהגים להתיר בלא שיור אמה (מגן אברהם סק"ב; פרי מגדים אשל אברהם שם)^[6]; וכן בסוכה של חג (כף החיים שם סק"ב, בשם תוספות חיים), ויש שהצריכו גם בסוכה שיור אמה (ראה שו"ת שאילת יעבץ א קסט).

בסעודה

עושה אדם כל צורכי סעודה ומשייר דבר מועט, אפילו קערה של מאכל דגים מטוגנים בשמן ובסולת (בבא בתרא ס ב, ורשב"ם ד"ה כסא). ולפיכך העורך שולחן לעשות סעודה לאורחים, מחסר ממנו מעט ומניח מקום פנוי בלא קערה מן הקערות הראויות לתת שם (רמב"ם תעניות ה יג; שו"ע או"ח תקס ב), שעל ידי המקום הפנוי ירגישו בחסרונו של התבשיל שהיה ראוי לבוא (ט"ז שם סק"ג, בדעת הרמב"ם); או שיחסר מין תבשיל אחד הראוי ורגיל בכל הסעודות שניכר חסרונו, ואין צריך שיהיה המקום פנוי (ט"ז שם, בדעת הטור).

בסעודות שבת ויום טוב כתבו האחרונים שאין לשייר שום דבר, ויש גם איסור בדבר אם מקומו ניכר בשולחן שפנוי מקערה, שהרי זה כאבלות של פרהסיא בשבת (ראה ערך אבלות. מור וקציעה תקס; משנה ברורה שם סק"ה, ושער הציון ס"ק יג); אבל בסעודות מצוה כגון מילה וחתונה צריך לשייר (ט"ז שם סק"ב; משנה ברורה שם).

כתבו האחרונים שאין נוהגים בזמננו בשיור בסעודה, מפני שבזמניהם היה סדר קבוע לתבשילים שבסעודות, ובחסרון תבשיל אחד היה ניכר זכר לחורבן, מה שאין כן בזמננו שכיון שאין סדר קבוע לתבשילים יתלו הרואים את חסרון התבשיל ביכולתו של בעל הבית, ואינו ניכר בכך זכר לחורבן (כף החיים תקס ס"ק יח, וכתב שמכל מקום ראוי להניח מקום פנוי בלא קערה לקצת היכר).

תכשיטי אשה

עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט, דהיינו בת צדעא, והוא טיפול סיד במקום הצדעים (בבא בתרא ס ב, ורשב"ם ד"ה בת; ערוך ערך בת צדעא; טור או"ח תקס); ויש מפרשים שהוא מחט שמשימה בצדעיה (רבנו ירוחם יח ב). והראשונים כתבו שכאשר האשה עושה תכשיטי כסף וזהב צריכה לשייר מין ממיני התכשיטים שנוהגת בהם, כדי שלא יהיה תכשיט שלם (רמב"ם תעניות ה יג; שו"ע או"ח תקס ב).

יש שכתבו שאף בתכשיטי נשים אין לעשות בשבת שום היכר של זכר לחורבן (ברכי יוסף שם סק"ד, בשם יש אומרים).

אפר מקלה

"אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי" אמרו חכמים שזה אפר מקלה, דהיינו אפר הכירה השרופה באש שנותנים בראשי חתנים, ומניחים אותו במקום תפילין, שנאמר לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר (ישעיה סא ג), שהתפילין נקראים פאר (בבא בתרא ס ב, ורשב"ם ד"ה פאר; טוש"ע או"ח תקס ב, אבן העזר סה ג. ובטור שם כתב שכן נוהגים באשכנז). וכן בכל שמחותיו צריך אדם לזכור אבלות ירושלים (טור אה"ע שם; ארחות חיים תשעה באב יג; כלבו סב).

והמנהג לשבור כלי זכוכית בשעת החופה (ארחות חיים וכלבו שם; רמ"א באו"ח ואה"ע שם)^[7]; ויש שכתבו טעם לשבירת כלי זכוכית דוקא, לרמוז שכשם שיש תקנה לזכוכית לאחר שנשבר כן תקותנו בה' שיחזיר עטרה ליושנה ויבנה בית מקדשנו, מה שאין כן בכלי חרס (ראה פרי מגדים או"ח תקס משבצות זהב סק"ד, ושדי חמד אסיפת דינים מערכת ז יב, בשם ספר מועד לכל חי).

בקצת קהילות נהגו שהשמש מקריא את הפסוק אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם וגו', והחתן אומר אחריו מילה במילה (ט"ז או"ח תקס סק"ד).

וכן נהגו מטעם זה לשבר כלי חרס בכתיבת תנאים (אליה רבה תקס סק"ז), כדי להבהיל שלא תהיה השמחה במלואה ולזכור החורבן (ראה שדי חמד שם, שרק האשכנזים נוהגים לשבר כלי בתנאים)^[8].

בליל הסדר

נוהגים בליל פסח לקחת ביצה לאחד משני התבשילים שמסדרים על הקערה, זכר לפסח ולחגיגה, משום זכר לאבלות בית המקדש, שלא נוכל להקריב קרבן הפסח כתיקונו (כלבו נ; דרכי משה או"ח תעג סק"י. וראה ערך סדר של פסח).

וכן נוהגים בקצת מקומות לאכול בסעודה ביצים זכר לאבלות, דהיינו זכר לחורבן שהיו מקריבים קרבן פסח, ומתאבלים על זה (רמ"א תעו ב, ומגן אברהם סק"ד).

עטרות וזמרה

עטרות חתנים

בזמן החיל שהביא אספסיינוס על ירושלים גזרו על עטרות חתנים שלא להניחם כלל (סוטה מט א, ורש"י ד"ה בפולמוס; רמב"ם תעניות ה טו; טוש"ע או"ח תקס ד), ונחלקו אמוראים בדבר:

• רב אמר לא אסרו אלא של מלח ושל גפרית שעושים מאבן של מלח שהיא צלולה כבדולח, וצובעים אותה כמין ציורים בגפרית כשם שעושים בכלי זהב וכסף (רש"י סוטה מט ב ד"ה של מלח); או שהעטרה עצמה מזהב, אלא שרוחצים אותה במלח וגפרית (ערוך ערך עטר א, בשם ר' גרשם), אבל של הדס ושל ורד מותר (סוטה מט ב).

• שמואל אמר אף של הדס ושל ורד אסור, אבל של קנים ושל חילת, שהוא כמין גומא הגדל במים - מותר.

• ולוי אמר, וכן שנה לוי בברייתא, אף של קנים ושל חילת אסור (סוטה מו ב, ורש"י ד"ה חילית).

הלכה כלוי, ואסור לחתן להניח בראשו שום כליל (ערוך ערך עטר בשם ר"ח; רמב"ם תעניות ה טו; רמב"ן בתורת האדם סוף אבלות ישנה: שו"ע או"ח תקס ד); ויש פוסקים כרב (טור שם).

יש מהראשונים מפרשים שעטרות חתנים אין זו עטרה ממש על הראש, שהרי נחלקו אמוראים בעטרה של קנים, ואין דרך לעשות עטרה משל קנים, אלא שעושים כעין כיפה והחתן יושב תחתיה, ובראש כל אדם שאמרו לאו דוקא בראש, אלא למעלה מהראש (תוס' גיטין ז א ד"ה עטרות).

עטרות כלות

בזמן החיל של טיטוס גזרו שלא ללבוש עטרות כלות, והיא עטרה של זהב ועיר של זהב מצויירת עליה (סוטה מט א - ב ורש"י ד"ה עיר; רמב"ם תעניות ה טו; טוש"ע או"ח תקס ד).

וכתבו הראשונים שאסרו לכלה עטרה של כסף או זהב, אבל של גדיל מותר לכלה (רמב"ם שם; תורת האדם סוף אבלות ישנה; טוש"ע שם), שלא אסרו כל העטרות אלא לחתנים, בדומה לכהן גדול, אבל לכלות התירו עטרות של מיני צבעונים שאין עיקרן של כסף או זהב (רמב"ן רשב"א וריטב"א ותוס' רי"ד גיטין ז א; טור או"ח תקס).

גזירת עטרות לחתנים ועיר של זהב לכלות יש מן הראשונים סוברים שכל שכן שאסור לשאר בני אדם, עטרות לאנשים ועיר של זהב לנשים (מאירי גיטין ז א); אבל רוב הראשונים סוברים שלא אסרו אלא לחתנים וכלות, בדומה לכהן גדול שהוא ראש ושר בישראל, משום שמחה יתרה, אבל שאר האנשים ונשים מותרים בכל העטרות (ערוך ערך עטר, בשם ר"ח; תוס' שבת נט א ד"ה ולא, בשם רבינו תם; ובתורת האדם אבלות ישנה; רמב"ן ורשב"א גיטין ז א; מאירי שם, בשם קצת רבני צרפת; טוש"ע או"ח תקס ד).

חופת חתנים

אף על חופת חתנים גזרו במלחמה האחרונה של טיטוס, וחופות חתנים זהו טלית צבועה שני ובה קבועים טסי זהב על שמעמידים אותה כמין כיפה (סוטה מט ב ורש"י ד"ה זהורית).

שירה

משבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות, שנאמר: בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן יֵמַר שֵׁכָר לְשֹׁתָיו (ישעיה כד ט. סוטה מח א).

ואמרו חכמים כל השותה בארבעה מיני זמר, מביא חמש פורעניות לעולם, שנאמר: הוֹי מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר שֵׁכָר יִרְדֹּפוּ מְאַחֲרֵי בַנֶּשֶׁף יַיִן יַדְלִיקֵם וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל תֹּף וְחָלִיל וָיַיִן מִשְׁתֵּיהֶם וְאֵת פֹּעַל ה' לֹא יַבִּיטוּ (ישעיה ה יא - יב), מה כתוב אחריו: לָכֵן גָּלָה עַמִּי מִבְּלִי דָעַת (שם יג), שגורמים גלות לעולם, וּכְבוֹדוֹ מְתֵי רָעָב (שם), שמביאים רעב לעולם, וַהֲמוֹנוֹ צִחֵה צָמָא (שם), שגורמים לתורה שתשתכח מלומדיה, וַיִּשַּׁח אָדָם וַיִּשְׁפַּל אִישׁ (שם טו), שגורמים שפלות לשונאו של הקדוש ברוך הוא, וְעֵינֵי גְבֹהִים תִּשְׁפַּלְנָה (שם), שגורמים שפלות של ישראל (סוטה מח א). וכתבו הגאונים שהוא הדין לכל מיני זמר, ולא הזכיר הכתוב ארבעה מיני זמר אלו אלא מפני שהם החשובים שבכולם (אוצר הגאונים סוטה עמ' 273, בשם רב סעדיה גאון; רמב"ם תעניות ה יד; שו"ע או"ח תקס ג, ובאור הגר"א).

ולא זמרה בכלים בלבד אסורה, אלא אף זמרה בפה, שנאמר אַל תִּשְׂמַח יִשְׂרָאֵל אֶל גִּיל כָּעַמִּים (הושע ט א. גיטין ז א). ונחלקו הראשונים בדבר:

• יש מהראשונים מבדילים בין זמרה בכלי לזמרה בפה, שבכלי זמר אסור - בין על היין, ובין שלא על היין - ובפה אינו אסור אלא על היין (רמב"ם תעניות ה יד; בית יוסף או"ח תקס ג, בדעת הרמב"ם; שו"ע שם).

• יש סוברים שאף בכלי האיסור הוא רק בבית המשתאות (ראה רש"י גיטין ז א ד"ה זמרא, וראה תוס' שם ד"ה זמרא שמשמע שלרש"י אין חילוק בין כלי לפה; ארחות חיים תשעה באב יד, בשם הגאונים).

• יש סוברים שבין בכלי ובין בפה אסור לעולם, אפילו שלא על היין (תוס' שם; שו"ת הרמב"ם הוצאת מקיצי נרדמים שע; ב"ח או"ח תקס ו - ז; מגן אברהם שם סק"ט).

• ויש שכתבו שאין האיסור בלא משתה אלא למי שרגיל בכך, כגון המלכים שעומדים ושוכבים בכלי שיר (טור או"ח תקס, בשם התוס'; רמ"א שם ג, בשם יש אומרים); ויש שאינם מחלקים בכך (ב"ח שם ז, בדעת הרמב"ם בתשובה).

שירות ותשבחות

לא אסרו הזמרה אלא בשירת עגבים ואהבים, או של אהבת אדם לחברו, ולשבח יפה ביפיו (רי"ף ברכות לא א, בשם גאון; רא"ש ברכות ה א; האשכול אלבק א עמ' 33; ארחות חיים תשעה באב יד, בשם גאונים; תשובות גאונים הרכבי עמ' 351, בשם רב האי גאון, ושם עמ' 27; טור או"ח תקס), ואין חילוק בין לשון עברי או לשון ערבי (שו"ת הרמב"ם מקיצי נרדמים שע; טור שם, בשמו); אבל שיר שבח של הקדוש ברוך הוא וסיפור גודל מעשיו מותר אפילו על היין (ארחות חיים שם, בשם הגאונים).

ומנהג כל ישראל בבתי משתאות סתם, וכל שכן בבית חתן וכלה, שמשמחים בקולות של שמחה, ואומרים שירות ותשבחות לפני הקדוש ברוך הוא, וזוכרים אותותיו וחסדיו וכיוצא בהם, ואין אדם בעולם מישראל נמנע מכל אלה (תשובות הגאונים הרכבי ס; רי"ף ורא"ש ברכות שם; רמב"ם תעניות ה יד; טוש"ע או"ח תקס ג). וכן שירה המביאה להתעוררות הלב ודביקות בה' - מותרת, וכן נהגו (שבט הלוי ו סט; פסקי תשובות תקס יא).

אבל לעשות שחוק וליצנות בפסוקים או תיבות קדושים אסור אפילו בסעודת נישואין (ט"ז סק"ה, וראה מגן אברהם סק"י).

בזמננו

יש שכתבו לימוד זכות על מה שנהגו הרבה לשמוע קול שיר בזמננו, משום שהדורות נחלשו והרבה צריכים לכך בשביל לחזק את הנפש, ובפרט מי שטבעו נוטה לעצבות ומרה שחורה שהדבר נחשב כרפואה ממש (שו"ת מהרש"ג ב קכה; שו"ת חלקת יעקב א סב; שו"ת שבט הלוי ו סט, ח קכז; פסקי תשובות תקס יא)^[9].

בירושלים

בירושלים תיקן הגאון רבי מאיר אויירבך בעל אמרי בינה שלא לנגן בכלי זמר אף בחתונות, משני טעמים: משום שעינינו רואות את חורבן הבית, וכדי שלא יבואו לידי תקלה בעניני צניעות (שלמת חיים א עז, וכתב כך גם בשם המהרי"ל דיסקין; אות חיים ושלום מילה רסה יב ס"ק כט; ציץ אליעזר טו לג)^[10]. ויש מגדולי ירושלים שאסרו לא רק בעיר העתיקה אלא אף בעיר החדשה של ירושלים (ישא יוסף א קכ – קכב וקובץ בית אהרן וישראל שנה יא גליון ה (סה) עמ' קה, בשם הגרש"ז אויירבך והגרי"ש אלישיב)^[11].

הערות שוליים