מיקרופדיה תלמודית:זקן ממרא (ממרה)

הגדרה^[1] - חכם הממרה את פי בית דין הגדול ומורה לעשות כדבריו

גדרו ועונשו

גדרו ואיסורו

זקן ממרא הוא חכם מחכמי ישראל שבאה לו מחלוקת בדין מן הדינים עם בית-דין-הגדול (ראה ערכו), ולא חזר לדבריהם אלא חלק עליהם, והורה לעשות שלא כהוראתם (רמב"ם ממרים ג ד).

וכל מי שאינו עושה כהוראתם, עובר בלא תעשה, שנאמר לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל (דברים יז יא), וזו מצות לא תעשה (ספרי שם. וראה ערך בית דין הגדול), מלבד שעובר על מצות עשה, שנאמר: עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה (דברים שם. ראה חינוך סוף מצוה תצו, וספר המצות עשה קעד); ויש שכתבו שאזהרתו של זקן ממרא היא מהכתוב שנאמר באותו ענין: וְלֹא יְזִידוּן עוֹד (שם יג, בעל הלכות גדולות [כתב יד רומי], ולפי דעת ר"י פרלא בבאורו לרס"ג לא תעשה מו גם דעת רס"ג שם כן^[2]).

עונשו

זקן ממרא חייב מיתה, ומיתתו בחנק, שנאמר: וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן וגו' אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל (דברים שם יב. רמב"ם שם א ב, על פי משנה סנהדרין פד ב), וכתבו ראשונים שחייבתו תורה מיתה לכבוד בית דין ומעלתם, כמו שחייב המקלל אביו ואמו מיתה לכבוד אביו ואמו (פירוש המשניות לרמב"ם שם פח ב. וראה להלן: רצו בית דין למחול על כבודם).

הכופר בתורה שבעל פה

מי שאינו מודה בתורה שבעל פה, אינו זקן ממרא האמור בתורה, אלא הרי זה בכלל האפיקורסים (רמב"ם ממרים ג א, וראה ערך אפיקורוס), וכן שנינו: האומר אין תפילין כדי לעבור על דברי תורה פטור (משנה סנהדרין פח ב), שכשאמר אין תפילין על דרך כפירה הרי הוא מין ולא זקן ממרא (פירוש המשניות לרמב"ם שם^[3]).

אינו חייב עד שיגיע להוראה

אין זקן ממרא חייב מיתה עד שיהא חכם שהגיע להוראה וסמוך בסנהדרין (רמב"ם ממרים ג ה), לפי שדבריו נשמעים וראוי לדון (פירוש המשניות לרמב"ם על המשנה סנהדרין פו ב), שנאמר בפרשת זקן ממרא: כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר (דברים יז ח), במופלא שבבית דין הכתוב מדבר (ספרי שם; ברייתא בסנהדרין פז א), היינו מומחה לבית דין (רש"י ותוספות שם ד"ה במופלא), שלא נעלם ממנו אלא דבר מופלא (רמב"ם שם ה, ובפירוש המשניות שם), אבל תלמיד שלא הגיע להוראה הכל אצלו פלא (כסף משנה שם).

האם צריך להתרות בו

הממרה אינו צריך התראה, ואפילו נתן טעם לדבריו - לזכותו, להצלתו (רש"י) - אין שומעים לו (סנהדרין פח ב; רמב"ם ממרים ג ח), שהרי שמע מפי בית דין שלא לעשות והמרה (רש"י שם ד"ה אי), ומותרה ועומד הוא (רדב"ז על הרמב"ם שם); ויש שכתב שזקן ממרא צריך התראה (פירוש המשניות לרמב"ם סנהדרין שם^[4]).

יש מהראשונים שכתבו שאינו צריך התראה כשאר עוברי עבירות שמתרים בהם על גוף העבירה שעושים, אבל מתרים בו אל תעשה כהוראתך (חמרא וחיי סנהדרין שם, בשם תוספי הרא"ש).

השוגג

השוגג פטור, שנאמר וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן (דברים יז יב), על הזדון הוא חייב, ואינו חייב על השוגג (ספרי שם, והרמב"ם השמיט^[5]).

רצו בית דין למחול על כבודם

רצו בית דין למחול על כבודם ולהניחו, נחלקו תנאים: רבי יאשיה בשם זעירא מאנשי ירושלים אמר אם רצו בית דין למחול מוחלים לו - שלא חייבתו תורה מיתה אלא לכבוד בית הדין ומעלתם, והרי הם מוחלים על כבודם (פירוש המשניות לרמב"ם סנהדרין פח ב, וראה לעיל בחיוב מיתתו) - ובשם חבריו שבדרום אמר אין מוחלים לו, כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל (ברייתא בגמרא שם פח ב), וכן הלכה (רמב"ם ממרים ג ד).

ההמראה

כיצד היא ההמראה

כיצד היא ההמראה, בעת שיפלא דבר ויורה בו חכם המגיע להוראה, בין בדבר שיראה בעיניו, בין בדבר שקיבל מרבותיו, הרי הוא והחולקים עמו עולים לירושלים ובאים לבית דין שעל פתח הר הבית (ראה ערך בית דין), ואומר כך דרשתי, וכך דרשו חברי, כך לימדתי, וכך לימדו חברי^[6], אם שמעו אומרים להם^[7], ואם לאו - באים להם לבית דין שעל פתח העזרה (ראה ערך הנ"ל שם)^[8], ואומר כך דרשתי, וכך דרשו חברי, כך לימדתי, וכך לימדו חברי, אם שמעו אומרים להם, ואם לאו - אלו ואלו באים לבית דין הגדול שבלשכת הגזית, שמשם תורה יוצאה לכל ישראל, שנאמר: מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' (דברים יז י), ובית דין אומר להם כך הוא הדין ויוצאים כולם, חזר זה החכם לעירו, ושנה ולמד כדרך שהיה למד^[9] - פטור, אבל הורה לעשות - חייב מיתה (משנה סנהדרין פו ב; רמב"ם ממרים ג ח), וכן כשעשה הוא עצמו כהוראתו (רמב"ם שם והלכה ו), שנאמר והאיש אשר יעשה בזדון, על מעשה הוא חייב, ואינו חייב על הוראה (ספרי שם), שאינו חייב עד שיורה לעשות (משנה שם), או שיעשה כהוראתו (ברייתא שם פח ב).

האם מספיק שיורה, או שחייב לעשות

הורה לעשות, אף על פי שלא עשה - חייב (תוספתא סנהדרין יד; ירושלמי שם יא ג), היינו אפילו שלא עשה שום אדם, לא הוא ולא אחרים (חסדי דוד שם, וכן כתב בשיירי קרבן לירושלמי שם, וכמשמעות לשון המשנה והרמב"ם שם); ויש מהאחרונים שכתב שאינו חייב אפילו אם הורה לעשות עד שיעשה הוא, או עד שיעשו אחרים מעשה (צפנת פענח תניינא הלכות עבודה זרה ג ג ע"פ לשון הברייתא פח ב, וראה שם טעמו).

הורה לעצמו, ולא לאחרים, לדברי הכל עשה - חייב, לא עשה - פטור (תוספתא וירושלמי שם, וראה שם בקרבן העדה ובחזון יחזקאל לתוספתא). הורה על מנת שלא לעשות - פטור (ירושלמי שם), אף שעשו אחר כך כהוראתו (פני משה שם).

יש מהראשונים שכתבו שאינו חייב עד שיאמר בפירוש מותרים אתם לעשות כך וכך (מאירי סנהדרין עמ' 312); ויש שנראה מדבריהם שאפילו אמר סתם מותרים אתם, אם האיסור מזומן לעשות מיד הרי זה כהורה לעשות (תוספות הרא"ש ריש הוריות, ולפי הגמרא שם כן הלכה והשוו שם גם זקן ממרא לכך. וראה חזון איש סנהדרין כג סק"ג).

כשבית דין הגדול חוץ למקומם

מצאם לבית דין הגדול חוץ למקומם שבלשכת הגזית - אפילו הם בירושלים (תוספות סנהדרין יד ב ד"ה מלמד), ויש סוברים אפילו הם בהר הבית מחוץ ללשכת הגזית (תוספות עבודה זרה ח ב ד"ה מלמד) - והמרה עליהם - פטור (סנהדרין יד ב; רמב"ם ממרים ג ז), שנאמר: וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם (דברים יז ח), מלמד שהמקום גורם לו מיתה (ספרי שם; סנהדרין שם ופז א; רמב"ם שם).

וכל אלו וכיוצא בהם שהם פטורים מן המיתה, יש לבית דין הגדול לנדותם ולהפרישם ולהכותם ולמנעם מללמד כפי מה שיראה להם שהדבר צריך לכך (רמב"ם שם. וראה ערך בית דין וערך הוראת שעה).

כשקבעו מקומם במקום אחר

וכן אם בית דין הגדול קבעו מקומם במקום אחר, כגון בשעה שהיה בית דין הגדול ביבנה, אין חייבים מיתה על המראתם, שנאמר: עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא (דברים שם י), על הוראת בית דין הגדול שבירושלים חייב מיתה, ואין חייבים מיתה על הוראת בית דין שביבנה (ספרי שם).

ואותה שאמרו: וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט וגו' (דברים שם ט) לרבות בית דין שביבנה (ספרי שם), לא על חיוב מיתה הדברים אמורים, אלא על המצוה לעשות כדבריהם (פירוש רבנו הלל שם, וכן כתב במלבי"ם שם^[10]).

קבעו מקומם באיזה מקום שבתחום ירושלים יש מהראשונים שכתבו שהרי זה כמקום הדין בלשכת הגזית (מאירי סנהדרין עמ' 185).

אופני ההמראות

הוא - הזקן - אומר כך הוא בעיני, והם - הסנהדרין - אומרים מפי השמועה, לדברי הכל נהרג; אבל הוא אומר מפי השמועה, והם אומרים מפי השמועה, או שהוא אומר כך הוא בעיני, והם אומרים כך הוא בעינינו, נחלקו אמוראים:

• רב כהנא אמר אינו נהרג, וכל שכן הוא אומר מפי השמועה והם אומרים כך הוא בעינינו, ולפיכך לא הרגו את עקביא בן מהללאל שנחלק על חכמים (ראה עדיות ה ו) שבלשכת הגזית (רש"י סנהדרין פח א ד"ה עקביא), לפי שאמר מפי השמועה (ראה עדיות שם ז).

• ורבי אלעזר אמר אפילו הוא אומר מפי השמועה, והם אומרים כך הוא בעינינו - נהרג, כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל, ומפני מה לא הרגו את עקביא בן מהללאל, מפני שלא הורה הלכה למעשה (סנהדרין שם), וכן הלכה (רמב"ם ממרים ד א), ואין צריך לומר אם הם מורים מפי הקבלה (רמב"ם שם).

האם צריך שיחלוק על כל הבית דין

זקן ממרא הוא שחולק על רוב של בית דין הגדול, וסומך על דעתו (רמב"ן בספר המצות שורש א, וראה פירוש המשניות לרמב"ם סנהדרין פו ב: עד שיסכימו כולם או רובם כו'); ויש מהראשונים שכתבו שאינו נעשה זקן ממרא עד שיחלוק על כל השבעים ואחד דיינים של בית דין הגדול, אבל אם היה שם מי שמסכים עמו -אינו נהרג (מאירי סנהדרין עמ' 319, וכן כתב גם בשם חכמי הדורות שלפניו).

כשבטל בית דין הגדול

אף שאין דין זקן ממרא אלא כשההמראה היא על בית דין הגדול, מכל מקום מצינו שגם אחר שבטל בית דין הגדול, קראו למי שממרה את פי בית דין שנמנו על דבר בשם זקן ממרא (ראה ירושלמי עבודה זרה ב ח, והובא בתוספות שם לו א ד"ה אשר).

עד שישמע מפי בית דין בעצמו

אין הזקן ממרא חייב עד שישמע מפי בית דין הגדול בעצמו, שנאמר: וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ וגו' (דברים יז יב), ודרשו: לבלתי שמוע, ולא שומע מפי שומע (ספרי שם).

וכתבו אחרונים שאפילו באו שני עדים, ואפילו שהם מהבית דין עצמם, ומעידים שכך הסכימו בית דין הגדול - פטור, שגזירת הכתוב הוא שאינו חייב אלא אם כן ישמע מפיהם (ספרי דבי רב שם, והעיר שלא הוזכר זה בגמרא וברמב"ם).

השומע מהזקן ועשה על פיו

אינו חייב אלא הזקן ממרא בעצמו, אבל לא זה ששמע מהזקן ממרא ועשה על פיו, שנאמר וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ וגו' (דברים יז יב), ולא ששמע מפי בית דין מורה (ספרי שם, וכפירוש המלבי"ם שם), היינו מפי בית דין שמורה בעירו (מלבי"ם שם, וראה ספרי דבי רב שם).

הדבר שהמרה עליו

על איזה דבר שהמרה חייב

זקן ממרא נחלקו בו תנאים על איזה דבר שהמרה עליו הוא חייב מיתה:

• רבי מאיר אומר אינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת (ברייתא בסנהדרין פז א), שנאמר כאן: כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר (דברים יז ח), ונאמר בפר-העלם-דבר-של-צבור (ראה ערכו) וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל (ויקרא ד יג), מה להלן דבר שחייב על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת (ראה ערך פר העלם דבר של צבור), אף כאן דבר שחייב על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת (גמרא שם).

• רבי יהודה אומר על דבר שעיקרו מן התורה, ופירושו מדברי סופרים (ברייתא בגמרא שם), היינו שפירושו נמסר בקבלה מסיני, או שנלמד באחת מהמידות שהתורה נדרשת כהן, אבל אינו מפורש בתורה (חידושי הר"ן שם פט א ד"ה דבר וד"ה ר' יהודה, וראה ערך דברי סופרים), שנאמר: עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ (דברים שם יא), שיהא שם תורה ויורוך (גמרא שם פז א, ותורה היינו עיקרו מן התורה, ויורוך היינו פירושו מדברי סופרים).

• רבי שמעון אומר אפילו דקדוק אחד מדקדוקי סופרים (ברייתא שם), שנאמר: אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא (שם י), אפילו כל שהוא (גמרא שם).

וכתבו ראשונים, שדקדוקי סופרים היינו גם כן דבר הנלמד באחת מהמידות שהתורה נדרשת בהן, אלא שאינו מצריך שיהיה בו כרת וחטאת כרבי מאיר, ולא עיקרו מן התורה כרבי יהודה, אלא אפילו כל עיקרו נלמד מגזרה-שוה (ראה ערכו) וכיוצא (חידושי הר"ן שם פט א).

להלכה

להלכה נחלקו ראשונים:

• יש פוסקים כרבי מאיר, שאינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת בלבד, ועל עיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים אינו חייב כלל (מאירי סנהדרין עמ' 320 בדעת הרי"ף שאף על תפילין אינו חייב).

• יש פוסקים אף הם כרבי מאיר, ומכל מקום הם פוסקים אף כרבי יהודה שחייבים אף על דבר שעיקרו מן התורה ופירושו מדברי סופרים, אף שלא תביא המחלוקת הזאת לידי חיוב כרת (רמב"ם ממרים ג ה, ופרק ד ב וג).

• ויש פוסקים כרבי שמעון (יראים השלם רמ, שהלכה כרבי שמעון לגבי רבי מאיר ורבי יהודה, וראה שם בתועפות ראם. וראה ערך הלכה).

לרבי יהודה חייב רק אם מוסיף וגורע

אינו חייב לרבי יהודה רק בתנאי שיהיה דבר שיש בו להוסיף, ואם הוסיף גורע - שפוסל את הראשון בתוספתו (רש"י) - ואין לנו בזה אלא תפילין בלבד (רבי אלעזר אמר רבי אושעיא בסנהדרין פח ב, ופסק כן הרמב"ם ממרים ג ה ופרק ד ב וג^[11]), ובירושלמי אמרו שאף מזוזה דומה לתפילין בזה (ירושלמי סנהדרין יא ד, וראה שם במראה הפנים אם הבבלי חולק על הירושלמי בזה), והוא ששנינו: חומר בדברי סופרים מבדברי תורה, שהאומר אין תפילין כדי לעבור על דברי תורה - פטור^[12], חמש טוטפות להוסיף על דברי סופרים - חייב (משנה שם פח ב), והסיפא שלהוסיף על דברי סופרים חייב היינו כרבי יהודה (גמרא שם).

בירושלמי נחלקו אם בנבלה ושרץ נעשה זקן ממרא: רבי יוחנן אמר אף אלה עיקרם מדברי תורה ופירושם מדברי סופרים, שטומאתם כתובה בתורה, ופירושם בכמה שיעורם לטמא ובמה היא טומאתם מדברי סופרים ונעשה זקן ממרא, ורבי זעירא אמר אינו חייב, שהרי צריך שיוסיף ועל ידי תוספתו גורע ופוסל, וזה אין בנבלה ושרץ (ירושלמי סנהדרין יא ד, ופני משה שם).

כיצד נחלקו בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת

דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת הוא בין שהדבר עצמו שנחלקו בו חייבים עליו כרת וחטאת, ובין שנחלקו בדבר המביא לידי דבר שחייבים עליו כרת וחטאת. כיצד, נחלקו באשה זו אם היא ערוה אם לא, אם מראה דם זה מטמא באשה או לא, וכל כיוצא באלו, הרי זה חולק בדבר שחייבים על זדונו כרת ושגגתו חטאת; וכיצד הוא דבר המביא לידי כרת שחייבים עליו כרת וחטאת, כגון שנחלקו בעיבור שנה אם מעברים עד הפורים או בכל אדר (ראה ערך עבור שנה), הרי זה חולק בדבר שמביא לידי חמץ בפסח שהוא בכרת (סנהדרין פז א; רמב"ם ממרים ד ב), שבין אם אמרו בית דין שבלשכת הגזית שמעברים גם אחר פורים, והוא אמר אינה מעוברת, ובין שנחלקו להיפך, יבוא לידי היתר חמץ בפסח (גמרא שם ורש"י, וראה שם הדרשה).

וכן אם נחלקו בדין מדיני נפשות כגון שנחלקו אם אדם זה חייב מיתה, וממילא פטור מממון שנתחייב בשעת מעשה (ראה ערך קם ליה בדרבה מיניה), או שפטור ממיתה וחייב ממון, ובאותו ממון אם קידשו אשה יביא זה לחיוב כרת וחטאת (גמרא שם ורש"י^[13]).

הורה לעקור גוף המצוה

אין זקן ממרא חייב אלא אם כן הורה לבטל מקצת המצוה ולקיים מקצתה, אבל הורה לעקור את כל גוף המצוה, כגון שאמר אין נדה בתורה, אין שבת בתורה - פטור (תוספתא הוריות א ה, וברייתא בגמרא שם ד א בשגגת הוראה), שנאמר כי יפלא ממך וגו' בין דם לדם, ולא כל דם, בין דין לדין, ולא כל דין (תוספתא שם, והביאו בתוספות שם ד ב ד"ה רב אשי); רב אשי אמר לימוד אחר: לא תסור מן הדבר וגו', מן הדבר, ולא כל דבר (גמרא שם).

וכן אותה ששנינו האומר אין תפילין כדי לעבור על דברי תורה - פטור (משנה סנהדרין פח ב, ראה לעיל: לרבי יהודה חייב וכו'), יש מהראשונים מפרשים שהרי זה מפני שהוא עקירת כל הגוף (רש"י הוריות שם ד"ה מה זקן); ויש מפרשים הטעם באומר אין תפילין מפני שכשעוקר דבר המפורש בתורה אין זו הוראה, שזיל קרי בי רב [לך וקרא בבית הספר] הוא (רש"י סנהדרין שם ד"ה האומר; מאירי שם עמ' 312).

ויש שכתבו ששני הטעמים הם דבר אחד, שכשעוקר גוף המצוה של תורה סתמו זיל קרי בי רב הוא, ואין זו הוראה (מאירי הוריות ד ב, וכן כתב בקרן אורה שם בדעת הרמב"ם).

הלכה למשה מסיני או גזרה שוה

נחלק עליהם אפילו בדבר שאינו מפורש בתורה, אלא מהלכה למשה מסיני, או בדבר שנלמד מגזרה-שוה (ראה ערכו) - חייב, שנאמר: כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט (דברים יז ח), ודרשו: דבר זה הלכה, למשפט זה הדין (ספרי שם: ברייתא בסנהדרין פז א), והלכה היינו למשה מסיני (רש"י שם), ודין היינו הנלמד מגזרה שוה, שהרי דין ממש כתוב אחד כך בין דין לדין (רש"י שם).

גזרות חז"ל

חלקו בגזרה (ראה ערכו) מן הגזרות שגזרו חכמים בדבר שיש בזדונו כרת ושגגתו חטאת, כגון שהתיר את החמץ ביום ארבעה עשר בניסן בשעה ששית (ראה ערך חמץ), או שאסרו בהנאה בשעה חמשית (ראה ערך הנ"ל) - יש מן הראשונים סוברים שאף הוא חייב מיתה (רמב"ם ממרים ד א), לפי שהמקדש את האשה בחמץ משש שעות ומעלה אין חוששים לקידושיו (ראה פסחים ז א), והרי מחלוקת זו בדבר שחייבים על זדונו כרת ושגגתו חטאת (כסף משנה שם).

ויש חולקים וסוברים שאינו נעשה זקן ממרא על של דבריהם, ואפילו קידש אשה בחמץ משש שעות ולמעלה ובא אחר וקידשה בקידושין גמורים, והורה זקן שהיא מותרת לראשון ואסורה לשני ולכל אדם, אף שהתיר דבר שזדונו כרת, כיון שאין מחלוקתם אלא בשל דבריהם אינו נעשה זקן ממרא, שאין אנו קורים בו על פי התורה אשר יורוך (רמב"ן בהשגותיו לספר המצות שורש א, והאריך בדבר), וכן שנינו: עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ (דברים יז יא), על דברי תורה חייב מיתה, ואינו חייב מיתה על דברי סופרים (ספרי שם, והביאו הרמב"ן שם לראיה לדבריו^[14]).

כשלא נחלקו בין חיוב ברור לפטור ברור

נחלקו בדבר שלבית דין הגדול חייבים עליו כרת וחטאת בודאי, ולזקן ממרא הוא ספק, או שלדברי הבית דין הוא ספק ולדבריו פטור - יש מהאחרונים שכתב שאינו חייב בכך, שאין ביניהם מחלוקת בין חיוב ברור לפטור ברור (שו"ת עמודי אור צז ד); ויש שתלו הדבר במחלוקת אם ספק דאורייתא הוא מן התורה להחמיר, ואז אם בית דין אסרו מספק והוא התיר - חייב, ואם בית דין אסרו בודאי, והוא הורה שזה ספק - פטור, ואם ספק דאורייתא מן התורה להקל דינו להיפך (דורש לציון דרוש ד. על המחלוקת בספק דאורייתא אם מהתורה להחמיר או מדרבנן ראה ערך ספק).

מיתתו

זקן ממרא מיתתו בחנק (משנה סנהדרין פד ב; רמב"ם סנהדרין טו יג, וממרים א ב), שסתם מיתה האמורה בכל מקום היא חנק (סנהדרין נב ב), והרי נאמר בזקן ממרא וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא (דברים יז יב. וראה ערך חנק על סדר מיתה זו).

באיזה בית דין ממיתים אותו

גומרים דינו של זקן ממרא למיתה בבית דין שבעירו (רמב"ם ממרים ג ח). ונחלקו תנאים באיזה בית דין ממיתים אותו, אחר שנגמר דינו בבית דין שבעירו:

• רבי עקיבא אמר אין ממיתים אותו בבית דין שבעירו, ולא בבית דין שביבנה - אחר שגלתה סנהדרין מירושלים (ראה ערך בית דין הגדול) - אלא מעלים אותו לבית דין הגדול שבירושלים ומשמרים אותו עד הרגל וממיתים אותו, שנאמר וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ (דברים יז יג. משנה סנהדרין פט א; תוספתא שם יא, וברייתא בגמרא שם), שצריך להשמיע מיתתו לרבים שלא יעשה אדם עוד כן (רש"י שם ד"ה כל, וראה ערך הכרזה).

• רבי יהודה אומר וכי נאמר "יראו וייראו" - שיהיו רואים במיתתו (רש"י שם ד"ה וכי) - והלא לא נאמר אלא "ישמעו וייראו" (תוספתא וברייתא בגמרא שם), ולמה מענים דינו של זה (ראה ערך ענוי הדין), אלא ממיתים אותו מיד, וכותבים ושולחים שלוחים בכל המקומות איש פלוני נתחייב מיתה בבית דין (משנה שם; תוספתא וברייתא שם). הלכה כרבי עקיבא (רמב"ם שם).

צריך הכרזה

זקן ממרא הוא אחד מארבעה חייבי מיתה שצריכים הכרזה (ראה ערכו. ברייתא סנהדרין פט א; רמב"ם ממרים ג ח. וראה ערך הכרזה על סדר ההכרזה).

המתודה

זקן ממרא מתודה ויש לו חלק לעולם הבא (רמב"ם ממרים ג ד^[15]).

הערות שוליים