מיקרופדיה תלמודית:חובה מצוה ורשות

הגדרה^[1] - דברים שמן התורה, או מדרבנן, מוטלת חובה גמורה על האדם לעשותם; דברים שיש מצוה בעשייתם, ולא כחובה גמורה; ודברים שרשות לעשותם

שלשה השמות הללו - חובה, מצוה ורשות - יש שהוזכרו כל אחד מהם בפני עצמו, ויש שהוזכרו ביחס לאחרים בדרגות שונות: החובה חשובה בדרגתה מן המצוה, והמצוה מן הרשות. יש שהוזכרו כל שלשה השמות ביחד (ראה סוטה מד ב, מלחמת חובה ומלחמת מצוה ומלחמת רשות; וחולין קה א, מים אחרונים חובה וראשונים מצוה ואמצעיים רשות, ועוד); ויש שהוזכרה חובה לגבי מצוה בלבד (ראה שבת כה ב, הדלקת נר בשבת חובה, רחיצת ידים ורגלים כו' מצוה), או שנחלקו בדבר אם הוא חובה או מצוה (ראה כתובות מט א, בחיוב האב במזונות בניו ועוד); ויש שהוזכרה חובה לגבי רשות בלבד (ראה פסחים קכ א, באכילת מצה בלילה הראשון חובה ובשאר הימים רשות; וסוכה כז א, באכילה בסוכה, ועוד), או שדנו בדבר אם הוא חובה או רשות (ראה מכילתא משפטים ב, אתה אומר רשות או אינו אלא חובה, ועוד), או שנחלקו בדבר אם הוא חובה או רשות (ראה סוטה ג א, בשלשה דברים שנחלקו ר' ישמעאל ור' עקיבא, ועוד); ויש שהוזכרה מצוה לגבי רשות בלבד (ראה מכות יב א, בגואל הדם. וראה משנה ביצה לו ב, ואלו הן משום רשות כו' ואלו הן משום מצוה); ויש שנחלקו בדבר אם הוא מצוה או רשות (ראה שבת כה ב, ברחיצת ידים ורגלים כו', ועוד).

חובה

עניינה

מצוות עשה שאדם חייב להשתדל ולרדוף אחריהן עד שיעשה אותן, כגון תפילין וסוכה ולולב ושופר, אלו הן הנקראות חובה, לפי שאדם חייב על כל פנים לעשותן, שלא כמצוות שאינן חובה, אלא שדומות לרשות (ראה להלן: רשות), כגון מזוזה ומעקה, שאין אדם חייב לשכון בבית החייב במזוזה, כדי שיעשה מזוזה, אלא אם רצה לשכון כל ימיו באוהל או בספינה – ישב; וכן אינו חייב לבנות בית כדי שיעשה מעקה (רמב"ם ברכות יא ב, וראה רמב"ם שבת ה א), אלא שאף מזוזה ומעקה וכיוצא בהם, לאחר שכבר יושב בבית חובה גמורה עליו לקבוע מזוזה ולעשות מעקה (ראה להלן).

גדרה

אף במצוות שהן חובה לא כולן הן הכרחיות לכל אדם וכדלהלן:

• יש מהן שהן חובה על הציבור, ולא לכל איש ואיש, כמו בנין בית הבחירה וכיוצא.

• יש מהן שהן חובה לאיש אחד אם יעשה פעולה פלונית, כגון קרבן שוגג או מזיד, ופעמים יעמוד אדם כל ימיו ולא יעשה הפעולה ההיא.

• ויש מצוות של חובה שאינן נוהגות אלא במי שיש לו נחלות, כגון מעשרות ותרומות ומתנות עניים וכיוצא, ופעמים לא יהיו לו אותם הקניינים ולא יתחייב בהם (ספר המצות לרמב"ם סוף מנין מצות עשה).

המצוות שחייבים בהם בכל זמן ובכל מקום

המצוות המתחייבות בהכרח בכל זמן ובכל מקום ובאיזה ענין שיהיה, והן מתחייבות לכל איש מישראל שהגיע לפרקו, מצוות הכרחיות אלו הן ששים, והסימן: שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת (שיר השירים ו ח. ספר המצות לרמב"ם סוף מנין מצות עשה^[2]). אף אלו המצוות שהן חובה לכל אדם, לא בכל עת החובה לעשותן, רק בזמנים ידועים מן השנה או מן היום, אבל ארבע מצוות עשה חובתן תמידית, ולא תיפסק המצוה מעל האדם אפילו רגע כל ימיו, ואלו הן: להאמין בה' (ראה ערך אמונת ה'); ליחדו (ראה ערך הנ"ל); לאהבה אותו (ראה ערך אהבת ה'); וליראה אותו (ראה ערך מורא ה'. החינוך באגרת המחבר שבהקדמה^[3]).

מצוות שמוטלות על האדם, או על החפץ

בחובת היחיד יש שהחובה מוטלת על האדם, ויש שמוטלת על החפץ, היינו שחייב לתקן את החפץ באותה מצוה, כגון במצות ציצית שנחלקו אם זוהי חובת גברא - חובה המוטלת על האדם - או חובת הטלית (ראה מנחות מא א, וראה ערך ציצית), ויש בדבר להקל ולהחמיר:

כגון אם הוא חובת גברא, הרי אפילו כשיש לו הרבה בגדים, די שיקיים המצוה בזה שלובש, ואם הוא חובת טלית, חייב להטיל ציצית בכל בגדים של ארבע כנפות שיש לו, ואפילו אינו לובשם (ראה מנחות שם ורש"י ד"ה מי סברת וד"ה חובת טלית); ולהיפך, אם הוא חובת גברא אין לו רשות לבקש תחבולות כדי להיפטר מהמצוה, וכשעושה כן נענש כשיש זמן של זעם בשמים, ואם חובת טלית היא מותר לו לעשות כן (מנחות שם, ותוספות ד"ה הכי קאמר).

הלכה שציצית חובת גברא (רי"ף ורא"ש הלכות ציצית; רמב"ם ציצית ג יא; טוש"ע אורח חיים יט א. וראה ערך הנ"ל). ואף שחובת גברא היא, אינו מחוייב לחזר שתהיה לו טלית כדי שיתחייב בציצית (רש"י מנחות שם ד"ה נהי, ותוס' שם ד"ה ענשיתו^[4], וכן כתב הרמ"א בשו"ע או"ח יז ב); וכתבו אחרונים שנקראת חובת גברא ולאו חובת גברא ושתיהם לקולא, חובת גברא - שכל זמן שאינו לובש הבגד אינו חייב להטיל בו ציצית, ולאו חובת גברא - שאינו חייב לקנות לו טלית כדי שיתחייב בציצית (באר היטב שם סק"ב, ומשנה ברורה שם סק"ה, בבאור דברי הרמ"א שם)

כיוצא בדבר במצוות נוספות

ישנם מצוות נוספות שנידונו בהם האם הם חובת האדם, או חובת החפץ וכדלהלן:

• במזוזה אמרו שאינה חובת הבית אלא חובת הדר, היינו חובת האדם שדר בבית לקבוע שם מזוזה, אבל אם יש לו בית ואינו דר שם אינו חייב לקבוע בו מזוזה (עבודה זרה כא א, ורש"י ד"ה חובת הדר, וראה ערך מזוזה, ושם על הלימודים שהיא חובת הדר).

• בבדיקת-חמץ (ראה ערכו) כתבו ראשונים שאינה חובת הדר (ראה תוספות פסחים ד א ד"ה על המשכיר^[5]); ויש שחשבוה בין המצוות התלויות בגוף (סמ"ק צח).

• במצות תשביתו (ראה ערך בעור חמץ) דנו אם זוהי חובת גברא, היינו חובה המוטלת על האדם שלא יהא חמץ ברשותו, או חובת החפץ, היינו שהחמץ יהיה מבוער (ראה חידושי רבי חיים הלוי חמץ ומצה א ג^[6]).

• במצות כיסוי-הדם (ראה ערכו) יש מהאחרונים שכתבו שאינה חובת הגוף, אלא חובת הדבר, היינו חובת הדם שיהיה מכוסה (שו"ת אבני נזר או"ח תו י); ויש שכתבו שמצוה זו היא חובת הגוף, במובן זה שהוא בעצמו חייב לקיים, ולא על ידי שליח (קצות החושן שפב סק"ב, וראה ערך כסוי הדם וערך שליחות).

מצוות שמוטלות על האדם, או על הקרקע

יש שאמרו השם חובת הגוף על מצוות בניגוד לחובת קרקע, כגון כל מצוה שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ ובין בחוץ לארץ, חובת קרקע אינה נוהגת אלא בארץ (קדושין לז א, וראה ערך ארץ ישראל), חובת הגוף היינו שאינה מוטלת לא על הקרקע ולא על גידוליה, אלא על גופו של אדם, כגון שבת, תפילין, פטר חמור, מילה וכיוצא בהם, וחובת קרקע היינו המוטלת על הקרקע או על גידוליה, כגון תרומות ומעשרות, חלה, לקט שכחה ופאה, שביעית וכיוצא בהם (רש"י שם ד"ה חובת).

חובת הגוף כאן אין הכוונה שחובתן הכרחית, שכן גם פטר חמור קראו כאן חובת הגוף, וחובה זו דוקא אם יש לו חמורה וילדה לו בכור, אלא כל מצוה שאינה תלויה בארץ כלולה כאן בחובת הגוף (ראה קדושין שם בפטר חמור).

וכן חובת קרקע אין הכוונה כמו חובת החפץ, היינו חובת האדם לתקן החפץ אפילו שאינו רוצה להשתמש בו (ראה לעיל בציצית לסוברים חובת טלית, וכן מזוזה אם היה זה חובת הבית וכיוצא), וכאן אין מוטלת עליו החובה אלא אם כן רוצה לאכול או למכור את הפירות (רש"י גיטין מז ב ד"ה מדאורייתא, וכן כתב המגן אברהם ה סק"ב בחלה^[7], והוא הדין לתרומות ומעשרות); ויש סוברים שאף בחובת קרקע של תרומות ומעשרות, ההפרשה היא חיוב עליו אפילו שאינו רוצה לאכול מהפירות (ט"ז יו"ד א ס"ק יז, וכן כתב בבאור הגר"א או"ח ח סק"ג בחלה. וראה ערך הפרשת תרומות ומעשרות).

על הבדלים בדין בין מצוה שהיא חובת הגוף, שאינה תלויה בסיבה אחרת, ובין מצוה התלויה באיזו סיבה, בנוגע לנוסח הברכה, ראה להלן: בין חובה לרשות, וראה ערך ברכת המצות.

ובנוגע למי שאין לו כדי לקיים שתיהן, איזו מהן קודמת, ראה ערך קדימה במצות.

ובנוגע לעשה דוחה לא תעשה, כשהעשה היא חובת הגוף והלא תעשה על החפץ, ראה ערך עשה דוחה לא תעשה.

חיוב בגופו של אדם

מצוות שהן חובות הגוף יש במובן אחר, היינו שהחיוב הוא בגופו של האדם, כמו הנחת תפילין שהיא על ראשו ועל ידו, וכיוצא, בניגוד למצוות שהן לא בגופו (ראה תוספות רי"ד קדושין מב א, וקצות החושן קפב סק"א, בנוגע לשליחות במצוה, וראה ערך שליחות).

מצוות הקשורות ביום מסויים

מצוות הקשורות ביום מסויים יש שקראו אותן חובת היום, כמו קרבנות של חג ושל יום הכפורים שהן חובת היום, בניגוד למוספים, שאינם חובת היום, שכן הם בכל השבתות ומועדים (ראה יומא ג א, ורש"י ד"ה התם); וכן ברכת לישב בסוכה היא חובת היום, בניגוד לברכת שהחיינו שאינה חובת היום (סוכה נו א^[8]); וכן קידוש בשבת הוא חובת היום, וברכת היין אינה חובת היום (סוכה שם).

ויש שקראו חובת שעה, כגון שכח ולא התפלל מנחה שמתפלל ערבית שתים, זו של ערבית היא חובת השעה, וקודמת לתפילת מנחה שהיא תפילת תשלומין (ראה ברכות כז ב, ורי"ף שם: חובת שעתיה. וראה ערך תפלה).

ויש שקראו לקרבנות התלויות ביום ידוע בשם חובות שקבוע להם זמן (ראה מגילה ט ב, וזבחים קיז ב, ושם קיח א, ותוספות ד"ה ותתרגם), כגון פסחים ושלמי חגיגה בחובות יחיד, ותמידים ושעירי הרגלים בחובות ציבור (שם ושם), או סתם חובה (ראה זבחים נב א, ורש"י ד"ה מי), אבל קרבנות שאינם תלויים ביום ידוע אינם חובות קבועים, כגון קרבן חטאת, שאין מצוה לחטוא ולהביא (ראה רש"י זבחים שם ד"ה מי שאין. וראה להלן: בין חובה לרשות).

במצוות שמדרבנן

אף במצוות שהן מדרבנן יש שהן אמורות בלשון חובה, כמו הדלקת נר בשבת חובה (שבת כה ב, וראה להלן: ביחסים שבין שלשתן; בכבוד שבת); מים אחרונים חובה (חולין קה א, וראה להלן, שם) ועוד.

הלשון "חייב אדם"

"חייב אדם" שאמרו מתפרש בכמה אופנים:

• יש שהוא מן התורה, כמו: חייב אדם בהלל ובשמחה ובכבוד יום טוב האחרון של חג כשאר כל ימות החג (משנה סוכה מח א^[9]); וכן חייב אדם ללמד את בנו תורה (קדושין ל א), וכיוצא.

• יש שהוא מדרבנן, כמו חייב אדם לברך שלש ברכות בכל יום (מנחות מג ב, וראה ערך ברכות השחר), וכיוצא.

• ויש שאמרו "חייב אדם", ואינו חובה אלא מצוה, כמו שאמרו חייב אדם למשמש בבגדו ערב שבת עם חשכה (שבת יב א), ואינו חיוב גמור אלא מצוה (טוש"ע או"ח רנב ז, מצוה למשמש וכו'^[10]), וכיוצא (ראה תוספות סוכה כז א סוף ד"ה חזר מירושלמי, ועוד).

בדבר שהוא פחות בדרגתו ממצוה

יש מהראשונים סוברים שלפעמים קראו חובה לדבר שהוא פחות בדרגתו ממצוה, היינו שאין בו מצוה מצד עצמה אלא שהוא לצורך האדם, ולכן אין מברכים עליו, כמים אחרונים שאמרו שהם חובה (ראה חולין קה א), והם מפרשים שאין בהם מצוה כמים ראשונים, ולא ניתקנו אלא משום צורך האדם (עי' להלן: ביחסים שבין שלשתן; בנטילת ידים), ולפיכך קראום חובה ואין לברך עליהם (ראה להלן, שם. וראה ערך מים אחרונים).

וכן יש מהראשונים סוברים כן אף בחובה שאמרו בהדלקת נר בשבת (ראה שבת כה ב), שלפי שאינה כל כך מצוה קראו לה חובה (ראה תוספות שבת שם. וראה ערך נר שבת).

על חובה בניגוד לזכות, ראה ערך זכין לאדם שלא בפניו.

מצוה

עניינה

מצוה סתם האמורה בכל מקום לרוב אין הכוונה למעט חובה, אלא שזו חובה גמורה לקיים מצוה זו, כגון: מצוה למנות ימים - בספירת העומר, ומצוה למנות שבועות (חגיגה ח ב), וזו חובה היא (ראה רש"י מנחות סו א ד"ה אמימר שהוא שסובר שבזמן הזה לאו חובה היא ואינו אלא זכר למקדש, וראה ערך ספירת העומר); וכן: מקבלה ואילך מצות כהונה (ברכות לא ב, ושם נתבאר), מקמיצה ואילך מצות כהונה (מנחות יח ב), והן חובה גמורה, שאם עשאן זר פסול הקרבן (ראה ערך זר); וכן: כשם שמצוה לשרוף קדשים שנטמאו, כך מצוה לשרוף תרומה שנטמאה (שבת כה א^[11]. וראה ערך פסולי המוקדשים וערך תרומה טמאה), וכיוצא עוד.

במובן שאין כופים עליה

יש שאמרו על מצוה שהיא לא לעכב במובן שאין בית דין כופים לעשותה, כאותה שאמרו בירושלמי על מצוות שהאב חייב לעשות לבנו שזו למצוה ולא לעכב, שכן אין כופים אותו (ירושלמי קדושין א ז), וכתבו אחרונים שלא אמרו אלא במצוה להשיאו אשה, שהלימוד מהכתוב הוא אסמכתא, ואין מצותו אלא מדרבנן, אבל שאר המצוות שעל האב לעשות לבנו, כגון למולו ולפדותו, הן מן התורה וכופים עליהן (פני משה שם, וראה ערך אב וערך פריה ורביה).

ביחס למצוה אחרת

יש שאמרו על מצוה שאינה מעכבת, והכוונה שאינה מעכבת מצוה אחרת, אבל היא עצמה מצוה חיובית, כמו שאמרו שאכילת פסחים אינה מעכבת (ראה פסחים עח ב, ושם נתבאר), והרי היא מצות עשה גמורה ונמנית במנין המצוות (ראה ערך אכילת פסחים), אלא שאינה מעכבת את מצות הבאת קרבן פסח (ראה מנחת חינוך ו ג, וראה תוספות פסחים קז ב ד"ה דלמא, ומהרש"א ורש"ש שם).

לכתחילה ולא לעיכוב

יש שאמרו במצוה שצריכה להיעשות באופן ידוע, ופירשו ראשונים שהכוונה למצוה לכתחילה ולא לעיכוב, כמו שאמרו בהזאת הדם של פרה אדומה שמצותה מצות יד ולא מצות כלי (ספרי חוקת פסקא קכג), וכתבו ראשונים שהכוונה לא לעיכוב (ראב"ד בהשגות פרה ג ב); אבל יש חולקים וסוברים שמעכב, ופסול בכלי (ראה רמב"ם פרה ד ד, וראה ערך הזאה וערך פרה).

וכן מצינו בכמה מקומות שאמרו בלשון מצוה, ואינה מעכבת את גוף הדין, כמו:

• לא נאמר פתח בית אב - בנערה המאורסה שזינתה - אלא למצוה (משנה כתובות מד א, וראה ערך נערה המאורסה).

• מצוה בגדול לייבם (משנה יבמות כד א, וראה ערך יבום).

• מצוה בו יותר מבשלוחו (קדושין מא א. וראה ערך שליחות).

• מצוה בבית דין שיהיה בגובהה של עיר (ספרי תצא פסקא רפט), וכיוצא עוד.

ויש שקראו למצוה שאינה מעכבת בשם מצוה בעלמא, כמו: עיר שאין בה זקנים, שנחלקו בה אמוראים אם קולטת את הרוצח (ראה מכות י ב), הרי למי שסובר קולטת, לא נאמר זקני העיר אלא למצוה בעלמא (מכות שם, וראה ערך ערי מקלט), וכתבו אחרונים שמצוה בעלמא היא גם כן מן התורה אלא שאינה מצות עשה גמורה (פרי מגדים פתיחה לקריאת שמע ד, וראה בפתיחה כוללת שלו ריש חלק ג).

הלשון מצוה במצוות שמדרבנן

מצוה שהיא מדרבנן יש שכתבו שלא נקראת בשם מצוה סתם או ציווי, אלא תקנה או גזירה, ושאמרו בנטילת ידים שזוהי מצוה (ראה חולין קו א), הרי שאלו על זה בגמרא "מאי מצוה", ואמרו מצוה לשמוע דברי חכמים (ראה גמרא שם), היינו שאין פירושו שיהא מצוה מדרבנן, אלא שהוא מצוה מן התורה לשמוע לאשר גזרו החכמים עלינו משום לא תסור (מגילת אסתר לספר המצות ריש שורש א, ראה שם בארוכה^[12]).

ויש שכתבו שמכל מקום לפעמים אמרו לשון מצוה גם על עניינים שהם מדרבנן, כמו מצוה בחזרת (פסחים לט א); רחיצת ידים ורגלים בערב שבת (שבת כה ב); בקריאת שמע שעל המיטה (ברכות ד ב), ומצוה הוא שם משתתף, שעל פי הרוב נאמר על מצות התורה, ולפעמים על ענין דרבנן, אם יש לו איזה סמך בתורה או בדברי קבלה (דרכי משה להרב צבי חיות ב^[13]).

מצוה קלה

"מצוה קלה" שקראו לאיזו מצוה אין הכוונה שהיא קלה בחיובה לגבי שאר מצוות, אלא שנקראת כן מפני שאין בה חסרון כיס (ראה עבודה זרה ג א, שקראו לסוכה מצוה קלה, ובחולין קמב א, בשילוח הקן); ויש שקוראים למצות עשה מצוה קלה, מפני שלא נאמרו בה עונשים (ראה מנחות מד א, שקורא לציצית מצוה קלה, וברש"י ד"ה ציצית, שהיא עשה בעלמא, ובמהרש"א שם שאין בה עונשין).

רשות

כמה מיני רשות הם:

בניגוד למצוה ובניגוד לאיסור

יש שקראו רשות לדבר שאין בו שום מצוה, אלא רשות גמורה לאדם, כמו יין רשות שהזכירו בניגוד ליין מצוה (ראה נזיר ג ב); או מלחמת הרשות שאמרו בניגוד למלחמת חובה ומלחמת מצוה (ראה סוטה מד ב, וראה להלן: ביחסים בין שלשתם; במלחמה); או מים אמצעיים רשות, שאמרו בניגוד למים של חובה ושל מצוה (ראה להלן, שם; בנטילת ידים) וכיוצא.

וכן רשות שאמרו בניגוד לאיסור, היינו במקום שאם לא אמרו שהוא רשות היה איסור בדבר, כמו נשים סומכות - על הקרבן - רשות, שאמרו רבי יוסי ורבי שמעון (עירובין צו ב, ושם נתבאר), שבאו להוציא מדברי הסוברים שיש איסור של בל תוסיף בדבר (רש"י שם ד"ה נשים, וראה ערך אשה), וכיוצא.

דבר שאינו מחוייב בו וכשעשה קיים המצוה

יש שקראו רשות לדבר שאינו מחוייב לעשות, ואם לא עשה אינו נענש על כך, אבל אם עשה קיים מצוה, ומקבל שכר (ראה תשובת הגאונים בגאוני מזרח ומערב סי' קמא, ובספר המנהיג תפלה פה), כגון לסוברים תפילת ערבית רשות, שרוב הראשונים מפרשים שאף שאינה חובה מכל מקום יש מצוה כשהתפלל (ראה להלן: בין חובה לרשות; בתפילת ערבית); או מצות צדקה וגמילות חסדים, אם כבר נתן כפי השיעור הראוי (ראה פרי מגדים פתיחה כוללת ריש חלק ג); וכן בהדור-מצוה (ראה ערכו), שיש מהראשונים שכתבו שביותר משליש של דמי המצוה, אם זימן לו הקדוש ברוך הוא ממון שלא מיגיעו, הרשות בידו (פירוש ב ברבינו חננאל בבא קמא ט ב, וראה ערך הדור מצוה) וכיוצא.

דבר שיש בו קצת מצוה

יש שקראו רשות לדבר שיש בו "קצת מצוה" ולא מצוה גמורה, וקרוב הוא להיות דבר הרשות (ראה רש"י במשנה ביצה לו ב ד"ה כל שחייב), כגון מצוה לקדש אשה כשכבר קיים מצות פריה ורביה; או מצוה לדון דין כשיש מי שעדיף ממנו; או מצות יבום וחליצה כשיש אח שגדול ממנו (ביצה שם ולז א ורש"י).

דבר שהוא חובה גמורה

יש שקראו רשות לחובה גמורה, כאותה שאמרו וְרַפֹּא יְרַפֵּא (שמות כא יט), מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות (בבא קמא פה א, ושם נתבאר; טוש"ע יו"ד שלו א), וחיוב הוא מן התורה על הרופא לרפאות חולי ישראל (פירוש המשניות לרמב"ם נדרים מא ב; טוש"ע שם: מצוה היא), ובכלל פיקוח נפש הוא, ואם מנע עצמו הרי זה שופך דמים (רמב"ן בתורת האדם שער הסכנה, וטוש"ע שם. וראה ערך רופא).

ויש שכתבו בטעם שאמרו בלשון רשות לרופא, לפי שאילו היה האדם זוכה היתה הרפואה באה על פי בקשת רחמים מן השמים, כמו שכתוב: מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא (דברים לב לט), אלא שאין האדם זוכה לכך וצריך לעשות רפואה על פי הטבע, והקב"ה הסכים על זה, וזוהי נתינת רשות של הקדוש ברוך הוא, וכיון שכבר בא האדם לידי כך יש חיוב על הרופא לרפאות (ט"ז יו"ד שם).

ביחס לאדם אחר

יש שקראו למצוה בשם רשות ביחס לבני אדם אחרים, שמכיון שמחמת המצוה יש לו רשות לעשות כן, אם הזיק על ידי כך ממונו של אחר פטור מלשלם, כגון: חנווני שהניח נרו מבחוץ, ועבר גמל טעון פשתן ברשות הרבים, ונדלק הפשתן ונשרפה הבירה, רבי יהודה אומר אם היה נר זה נר חנוכה פטור החנווני מלשלם (משנה בבא קמא סב ב), מפני שעשה ברשות של מצוה (ברייתא שם ל א); חכמים חולקים ומחייבים לשלם (תוספתא שם ו, וירושלמי שם ח), והלכה כמותם, שהיה לו לישב ולשמור שלא יזיק (רמב"ם נזקי ממון יד ג: טוש"ע חו"מ תיח יב).

וכן שנים שהיו מהלכים ברשות הרבים, אחד רץ ואחד מהלך, והוזק אחד בחברו, שאילו היה הדבר בחול היה הרץ חייב (ראה בבא קמא לב א, וראה ערך אדם המזיק), אם היה בערב שבת בין השמשות - פטור, מפני שרץ ברשות (גמרא שם; רמב"ם חובל ומזיק ו ט; טוש"ע חו"מ שעח ח), היינו רשות של מצוה (פירוש רבינו חננאל שם, על פי הגמרא שם. וראה סמ"ע שם ס"ק יא על מהות המצוה)^[14].

דברים שאילו לא אמרה תורה לעשותם היו אסורים

דברים שנאמרו בתורה לעשות, ואילו לא נאמרו היה מקום לומר שאסור לעשותם, אנו אומרים שלא בא הכתוב אלא להתיר לנו אותו איסור, ואינם לא חובה ולא מצוה אלא רשות, אם לא שיש בכתוב ריבוי מיוחד ללמד שהוא חובה ומצוה, כגון:

• לָהּ יִטַּמָּא (ויקרא כא ג) - רשות, דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר חובה (ברייתא בסוטה נ א), שרבי ישמעאל סובר שאם לא היה כתוב לה יטמא היינו אומרים שאסור, כדרך שאסור לכהן להיטמא לכל המתים (ראה ערך טומאת כהן), ולכן לא בא הכתוב 'לה יטמא' אלא להודיענו שאם רוצה רשות בידו להיטמא, ורבי עקיבא סובר שעל רשות אנו למדים מהמיעוט שאמרה תורה כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ וגו' לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וגו (ויקרא שם), ולא אמרה תורה 'לה יטמא' אלא לחובה (גמרא שם. וראה ערך הנ"ל).

• לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ (ויקרא כה מו) – רשות, דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר חובה (ברייתא בסוטה שם), שלרבי ישמעאל הוצרך הכתוב להודיענו שמותר לעבוד בו אפילו בשבע אומות, שנאמר בהן לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה דברים כ טז), אם אביו משאר אומות ואמו כנענית, ולרבי עקיבא יש על מקרה זה כתוב אחר, ולכן 'לעלם בהם תעבדו' מלמדנו חובה (גמרא שם, וראה שם עוד. וראה מלבי"ם לתורת כהנים אמור ח, וראה שם עוד דוגמאות). הלכה כרבי עקיבא במקרים אלו (רמב"ם אבל ב ו, בטומאת כהן, וטוש"ע יו"ד שעג ג; רמב"ם עבדים ט ו, בעבד כנעני, וטוש"ע שם רסז עט).

מצוות שהוטלו על חלק מישראל האם אסורות לאחרים

מצוות מסויימות שהתורה הטילה לעשותן על חלק מישראל, והוציאה את האחרים מהכלל, יש שנחלקו בהן אם יש איסור על האחרים או רשות בידם, כמו בסמיכה בקרבנות, שנאמר בה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ויקרא א ב), ודרשו בני ישראל סומכים, ולא בנות ישראל סומכות (תנא קמא בתורת כהנים שם, ורבי יהודה בראש השנה לג א, ושם נתבאר), ויש איסור עליהן - אם משום בל תוסיף (ראה רש"י ראש השנה שם), או משום עבודה בקדשים (ראה רש"י חולין פה א); ויש סוברים נשים סומכות רשות (רבי יוסי ורבי שמעון בתורת כהנים שם, ובראש השנה שם, וראה ערך סמיכה).

וכן נחלקו ראשונים בזר בנשיאת כפיים, שאמרה תורה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ (במדבר ו כג), שיש סוברים שיש איסור עשה על זר, שאתם תברכו ולא זר, ולאו הבא מכלל עשה - עשה (רש"י כתובות כד ב ד"ה דאיסור עשה); ויש סוברים שלא נאמרו הדברים אלא למי שסובר כן בסמיכה בנשים, אבל לסוברים נשים סומכות רשות, אף זר בנשיאת כפיים רשות (מגן אברהם קכח סק"א. וראה ערך זר וערך נשיאת כפים).

לשון "אם" "ואם" שבתורה

כלל אמר רבי ישמעאל: כל אם ואם שבתורה רשות - שבכל מקום שנאמר בתורה הלשון "אם" או "ואם", הרי זה מורה שהדבר הוא רשות (ראה מלבי"ם ויקרא יב וקמח) - חוץ משלשה מקומות, שבהם גילה הכתוב בפירוש שהם חובה, וכדלהלן:

• וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים (ויקרא ב יד) - חובה, אתה אומר חובה, או אינו אלא רשות, תלמוד לומר תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ (שם) - חובה ולא רשות.

• אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי (שמות כב כד) - חובה, אתה אומר חובה, או אינו אלא רשות, תלמוד לומר וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ (דברים טו ח) - חובה ולא רשות.

• וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי (שמות כ כב) - חובה, אתה אומר חובה, או אינו אלא רשות, תלמוד לומר אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה (דברים כז ו) - חובה ולא רשות (מכילתא יתרו יא).

ויש שכתוב בתורה בלשון אם, ומכל מקום אילו לא גילתה התורה בפירוש שהוא רשות היינו אומרים שזוהי חובה: אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ - לעבד עברי - אִשָּׁה (שמות כא ד) - רשות, אתה אומר רשות, או אינו אלא חובה, תלמוד לומר אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא (שם ג) - רשות ולא חובה, דברי רבי ישמעאל (מכילתא משפטים א וב), ופירשו אחרונים בטעם שכאן הצריך רבי ישמעאל מקרא מיוחד להורות ש"אם" זה הוא רשות, מפני שהוא סובר שבן חורין מותר בשפחה (ראה ערך קדש; קדשה), ואין הכתוב צריך להשמיענו כלל היתר לאדון ליתן לעבדו שפחה כנענית, ולכן היה עולה על הדעת לומר שהכתוב בא לחובה, והוצרכה התורה לגלות שגם "אם" זה רשות (מלבי"ם משפטים שם).

מצות שנתנה התורה רשות לקיימן בכל אופן

מצוות שאפשרות קיומן היא באופנים שונים, ונכתבו בלשון "אם", הרי זה מורה שהתורה נתנה רשות לקיים אותן באיזה אופן שרוצה, כמו במצות פטר חמור, שאמרה תורה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ (שמות יג יג); וכן במצות יבום, שאמרה תורה וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ (דברים כה ז), הרי הרשות ביד האדם לקיים את מצות פטר חמור אם בפדייה או בעריפה, ובמצות יבום אם ביבום או בחליצה (ראה מנחת חינוך כב ג, וראה ערך פטר חמור, וראה ערך יבום).

ואף שאמרו מצות פדייה קודמת למצות עריפה, ומצות יבום קודמת למצות חליצה (ראה בכורות יג א), אין הקדימה בגדר מצוה שכופים עליה (ראה תוספות ערכין כז א ד"ה מאי), ואינה אלא רשות (ראה מנחת חינוך שם, וראה ערך הנ"ל).

לשון "כי" שבתורה

מצוות שנאמרו בתורה בלשון "כי", הרי זה מורה שהן רשות, אבל לא רשות גמורה שאין בהן מצוה, אלא רשות במובן זה שאינו מחוייב לעשותן, אבל כשעשה קיים מצוה כמו:

• אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן (ויקרא א ב), יכול גזרה, תלמוד לומר כי יקריב, אינו אלא רשות (תורת כהנים שם ב), שבקרבנות נדבה דיבר הענין (רש"י על התורה שם. וראה מזרחי וגור אריה שם, וקרבן אהרן ומלבי"ם לתורת כהנים שם).

• וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה (ויקרא ב א), יכול גזרה, תלמוד לומר כי תקריב אינה אלא רשות (תורת כהנים שם ח).

• וְכִי תַקְרִב קָרְבַּן מִנְחָה (שם ד), כשתקריב, לעשות את הדבר רשות (תורת כהנים שם י, וברייתא במנחות סג א), כלומר דבר זה רשות היא ולא חובה, שאם ירצה לא יקריב מנחה (רש"י מנחות שם ד"ה דבר. וראה להלן: ביחסים שבין שלשתם).

ויש שהרשות שבלשון "כי" הוא במובן זה שאין אתה מחוייב לרדוף אחריהן, אלא אם באה המצוה לידך אתה חייב לעשותה, וכן אמרו: כל מצוות שבתורה שכתוב בהן כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ וגו' עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ (שמות כג ה, וראה ערך פריקה וטעינה); כִּי תִפְגַּע וגו' הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ (שם ד. וראה ערך השבת אבדה); כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר (דברים כב ו. וראה ערך שלוח הקן); כִּי תִבְנֶה וגו' וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה (שם ח. וראה ערך מעקה) - כשבאה המצוה לידך אתה זקוק לעשותה, ואם לאו אי אתה זקוק לעשותה (מסכת דרך ארץ זוטא פרק השלום, ומדרש רבה צו ט).

לשון "אשר" שבתורה

וכן כשנאמר בתורה הלשון "אשר" הרי זה מורה על דבר של רשות, כמו וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר וגו' (דברים יט ה), ואנו למדים מכאן שהכתוב מדבר בנכנס ליער לחטוב עצים לדבר הרשות, כי "אשר" משמע אם רוצה נכנס, ואם רוצה אינו נכנס, ולא בשנכנס לדבר מצוה (מכות ח א. וראה ערך רוצח); וְאִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא (במדבר יט כ), הוצרכנו לריבוי מיוחד שאף מי שמצוה עליו להיטמא ונטמא חייב כשנכנס למקדש, שאם לא כן היינו מפרשים שאין הכתוב מדבר אלא במי שנטמא ברשות, כמשמעות הלשון "אשר" (מכות שם. וראה בארוכה במלבי"ם ויקרא יב).

ביחסים שבין שלשתם

כשהוזכרו כל שלשה השמות - חובה, מצוה ורשות ביחד, יש שמשתנה המשמעות שלהם, וקוראים לחובה בשם מצוה, מפני שלגבי הרשות די בכך, או שקוראים למצוה בשם חובה, מפני שלגבי רשות הרי זו כחובה.

במלחמה

כל שלשה השמות הוזכרו בדיני מלחמה: במה דברים אמורים - שחוזרים ממערכי המלחמה אלה שהתורה אמרה שיחזרו (ראה ערך מלחמה) - במלחמת הרשות, אבל במלחמת מצוה הכל יוצאים, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה; אמר רבי יהודה במה דברים אמורים במלחמת מצוה, אבל במלחמת חובה הכל יוצאים (משנה סוטה מד ב).

ואמרו: רשות של רבנן זוהי מצוה של רבי יהודה, ומצוה של רבנן זוהי חובה של רבי יהודה (רבי יוחנן בגמרא שם), שבאותה מלחמה שאמרו חכמים (תנא קמא שבמשנה) שהיא רשות, ואין חתן יוצא לה, אף רבי יהודה לא אמר שיוצא, אלא שהוא קורא אותה בשם מצוה, ובאותה מלחמה שאמרו חכמים שהיא מצוה והכל יוצאים לה, אף רבי יהודה סובר כן, אלא שהוא קורא אותה חובה (רש"י שם).

ובביאור הדבר: מלחמת יהושע שהייתה לכבוש, דברי הכל חובה, ואפילו חכמים שקראוה מצוה מודים שחובה היא, ולא קראוה מצוה אלא משום שבאו להעלות אותה מעלה אחת לגבי רשות; ומלחמת בית דוד להרווחה, להוסיף על ארץ ישראל ולהעלות מס, דברי הכל רשות, ואפילו רבי יהודה לא קראה מצוה, ולא נחלקו אלא במלחמה שהיא למעט נכרים שלא יבואו עליהם, שלחכמים נקראת רשות, והעוסק בה אינו פטור ממצוה אחרת, ולרבי יהודה נקראת מצוה, והעוסק בה פטור ממצוה אחרת (רבא בגמרא שם ורש"י, וראה ערך עוסק במצוה פטור מן המצוה וערך מלחמה)^[15].

בנטילת ידים

כשם שחכמים קראו למלחמת חובה בשם מצוה, מפני שלגבי רשות די שיקראוה מצוה, כך מצינו להיפך, שלמצוה קראו חובה, מפני שלגבי רשות הרי זו חובה:

מים ראשונים מצוה - שנטילת ידים לחולין היא מדרבנן (ראה ערך נטילת ידים), ומצוה לשמוע דברי חכמים (רש"י על פי חולין קו א) - ואחרונים חובה (חולין קה א) מפני הסכנה (שם ב, וראה ערך מים אחרונים בגדר הסכנה), ומכל מקום שנו בברייתא מים ראשונים ואחרונים חובה, ואמצעיים - בין תבשיל לתבשיל (רש"י, וראה שם ב) - רשות, מפני שמצוה לגבי רשות קראה חובה (גמרא שם), שאף שאינה חובה אלא מצוה, חשיבות היא אצל הרשות לקרותה חובה (רש"י שם); ויש שאף האמצעיים הם חובה, והיינו בין תבשיל של בשר לגבינה (גמרא שם ב^[16]).

יש מהראשונים שכתבו ששניהם - מים ראשונים ומים אחרונים - חובה, אלא שמפני שלפעמים פטור מראשונים וחייב באחרונים, כגון במלחמת הרשות (ראה ערך נטילת ידים וערך מלחמה), לכן קורא לראשונים מצוה ולאחרונים חובה (תוספות חולין שם ד"ה מים); ויש מהאחרונים שכתבו שמים ראשונים הואיל והברירה בידו שלא לאכול קוראים אותם רשות, אבל מים אחרונים שכבר אכל, הרי הם חובה (דרישה קנח ד).

בכבוד שבת

כל שלשה השמות הוזכרו אף לענין כבוד שבת:

הדלקת נר בשבת חובה, רחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית - בערב שבת - רשות, ורב אמר מצוה (שבת כה ב).

חובת הדלקת הנר היינו שאין הדבר בגדר רשות, שאם רצה מדליק, ואף לא כמצוות שאינו חייב לרדוף אחריהן, כערובי-חצרות (ראה ערכו) ונטילת ידים לאכילה, אלא חובה היא (רמב"ם שבת ה א. ראה רמב"ם ברכות יא ב, בגדר חובה גמורה, וראה לעיל: חובה), ואם לא הדליק ביטל מצוה ונענש עליה, אבל רחיצת ידים ורגלים אינה אלא מצוה, שמקבל עליה שכר אם קיימה, אבל אינו נענש על ביטולה (ראה אור זרוע ב ז).

בתעניות

אף התעניות יש מהראשונים שמחלקים אותן לשלשה סוגים, חובה גמורה וסרך מצוה ורשות:

• חובה הם ארבעה הצומות הקבועים בזמן - תשעה באב, ושבעה עשר בתמוז, ועשרה בטבת, ושלשה בתשרי (ראה ראש השנה יח ב).

• סרך מצוה כגון התלמידים שהיה דרכם לזרז עצמם ולהתענות בערב שבת שהוא היום האחרון בשבוע כדי לחזור על תלמודם שלמדו בשבוע זה לפני רבותיהם, וממין זה אף תענית אסתר, שאף שאינה מארבעה צומות הקבועים, מכל מקום יש בו סרך תפילה, ופרסום הנס מביא לידי שבח והודאה לבורא על הנסים והגבורות.

• רשות גמורה, היינו שמתענה שלא לשום כוונה טובה אלא מצד עסקו או איזו סיבה של רשות (המאירי במגן אבות ענין כג).

יש שנסתפקו בתענית אסתר אם נקראת רשות או חובה, כיון שהיא מדברי הגאונים ומנהג כל ישראל (הגהות מיימוניות תעניות א ו. וראה רמ"א בשו"ע או"ח תרפו ב, ובאור הגר"א שם, וראה ערך תענית אסתר).

תענית- חלום (ראה ערכו), כתבו ראשונים שהיא תענית נדבה (ראה שו"ת הרשב"א ד רסב); ויש שכתבו שהיא חובה (ראה לחם משנה תעניות א יב, בדעת הרמב"ם שם, וראה ערך תענית חלום).

בגיטי נשים

בגיטי נשים יש שמחלקים אותם לשלשה סוגים: חובה, מצוה ורשות, היינו יש שחובה עליו לגרש את אשתו, ואף בית דין מחוייבים לכוף אותו על כך, והם אותם שאמרו חכמים כופים אותו לגרש; ויש שמצוה עליו לגרשה, וכן על בית דין יש מצוה לסייעו, אבל אין כופים אותו; ויש שרשות בידו אם רוצה לגרש (שו"ת רשב"ש תיא, ושם מנה ד' סוגים, היינו זו שאסור לגרשה, וראה ערך גרושין על כל סוגי הגרושין).

בין חובה למצוה

יש שהוזכרו חובה ומצוה, מבלי שהוזכר שם רשות.

הכנסת דם הקרבן להיכל

הכנסת דם של פר יום הכפורים להיכל להזאה היא חובה, שחובתה קבועה בכל שנה, והכנסת דם של פר כהן משיח להיכל אינה אלא מצוה, ולא חובה, שאינה חובה קבועה, ואינו מצווה לחטוא ולהביא חטאת (זבחים נב א, ורש"י ד"ה מי שאין וד"ה ומה), אבל לגבי קרבן שאין מכניסים ממנו כלל להיכל, אף פר כהן משיח נקרא חובה (רש"י שם לגירסא שלנו בגמרא שם בין לחובה וכו', והביא מסוטה מד ב שמצוה לגבי רשות נקראת חובה).

חיוב האב לזון את ילדיו הקטנים

בחיוב האב לזון את בניו הקטנים, נחלקו תנאים:

• רבי מאיר אומר מצוה לזון את הבנות, קל וחומר לבנים שעוסקים בתורה.

• רבי יהודה אומר מצוה לזון את הבנים, קל וחומר לבנות, משום זלזול (ברייתא בכתובות מט א), אבל חובה לדברי שניהם אין (גמרא שם ורש"י ד"ה האמר).

• רבי יוחנן בן ברוקה אומר חובה לזון את הבנות לאחר מיתת אביהן, משום תנאי כתובה - וזה לדברי הכל - אבל בחיי אביהן אלו ואלו אינם ניזונים (ברייתא שם), ואפילו מצוה אין (גמרא שם).

אבל כשהם קטנים עד שש שנים חייב אדם במזונות בניו ובנותיו (רמב"ם אישות יב יד; טוש"ע אהע"ז עא א), ואפילו מבני שש ומעלה מתקנת חכמים שיזונו עד שיגדלו (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

פריעת בעל חוב

פריעת בעל חוב אמר רב פפא שזו מצוה (כתובות פו א’ ושם נתבאר), מן התורה (ריטב"א קדושין יג ב); ויש שכתבו שרב הונא בריה דרב יהושע חולק וסובר שאין זו סתם מצוה אלא חובה המוטלת עליו (ש"ך חו"מ לט סק"ב ד"ה ומש"כ הרמב"ן), ואף לרב פפא יש מהראשונים סוברים שלא אמר אלא במלוה על פה’ אבל במלוה בשטר הרי זה חוב המוטל עליו (רשב"ם בבא בתרא קעד ב ד"ה דלהכי כתב’ ופירוש רבינו גרשום שם).

על גדר המצוה שאמר רב פפא בפריעת בעל חוב, ראה ערך הלואה.

על ההבדל בדין בין פריעת מצוה לחיוב בעצם, ראה ערך נכסי יתומים וערך שעבוד.

במובן שלילי

חובה ומצוה יש שהוזכרו במובן שלילי: לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה (יהושע א ח), אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן פסוק זה אינו לא חובה ולא מצוה, אלא ברכה (מנחות צט ב); אלא שיש חולקים וסוברים שזו חובה היא (ראה גמרא שם, וראה ערך תלמוד תורה).

יש שנחלקו בדבר שנאמר במובן שלילי אם הוא מצוה או חובה: רבי אילעא משום רבי אלעזר ב"ר שמעון אומר כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע, רבי אבא אומר חובה שלא לומר שנאמר: אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ (משלי ט ח. יבמות סה ב).

על ההבדל בין מצוה לחובה בנטילת ידים ובהכנה לשבת, ראה לעיל: היחסים בין שלשתם.

בין חובה לרשות

חובה ביחס לרשות הוזכרה בתלמוד וראשונים בתפילה, בברכות, בשבתות ומועדים, בקרבנות, בשדה אחוזה, ובתלמוד תורה.

בתפילת ערבית

בתפילה נחלקו תנאים בתפילת ערבית: רבן גמליאל אומר חובה, ורבי יהושע אומר רשות (ברכות כז ב), ואף אמוראים נחלקו: אביי אמר הלכה כדברי האומר חובה, ורבא אמר הלכה כדברי האומר רשות (גמרא שם), להלכה פסקו ראשונים רשות (רי"ף שם וראש שם ד ז; רמב"ם תפלה א ו; טור או"ח רלה ורלז).

בגדר של רשות בתפילת ערבית יש סוברים שהיא רשות ממש, ואין מצוה בדבר (הלכות גדולות לפירוש תלמידי רבינו יונה ברכות ד בדעתו^[17]); ויש סוברים שאינה חובה, אבל מצוה יש בדבר (רי"ף שם לענין טעה ולא התפלל ערבית; רא"ש שם, וראה שם במעדני יום טוב; טור ריש סי' רלה), ולא קראוה רשות אלא מפני שמצוה לגבי חובה נקראת רשות (תלמידי רבינו יונה שם), או מפני שאם יש מצוה אחרת שהיא עוברת תידחה תפילת ערבית מפניה (תוספות שם ד"ה הלכה).

על הדעות שאם כבר התפלל פעם ערבית אם נעשית חובה, ועל הזמן הזה שקיבלו ישראל עליהם חובה, וחילוקיהן וטעמיהן, ראה ערך ערבית.

בברכת המצוות

בברכות - ברכת-המצות (ראה ערכו) מברכים בין על מצוות שהן חובה, כגון תפילין וסוכה ולולב ושופר, שאדם חייב על כל פנים לעשותן, ובין על מצוות שאינן חובה, אלא דומות לרשות, כגון מזוזה ומעקה, שאין אדם חייב לשכון בבית החייב במזוזה ובמעקה (רמב"ם ברכות יא ו. וראה ערך ברכת המצות), וכן במצוות שהן מדברי סופרים מברכים על עשייתן, בין שהמצוה היא חובה מדבריהם, כגון מקרא מגילה והדלקת נר בשבת והדלקת נר חנוכה, ובין שהמצוה אינה חובה, כגון עירובין ונטילת ידים (רמב"ם שם ג. וראה ערך הנ"ל).

על רשות גמורה

על רשות גמורה אין מברכים, כגון במצה שאמרו לילה הראשון חובה, מכאן ואילך רשות (פסחים קכ א, וראה ערך אכילת מצה), אין מברכים בשאר הימים על אכילת מצה, שאין מצוה באכילתה, אלא שאסור לאכול חמץ (מגן אברהם סוף סי' תרלט, בשם מהרי"ל).

אבל בשאר מצוות שחיובן הוא רק פעם אחת, וכשחוזר ועושה אף שאינו עובר אם לא היה עושה אבל כשעשה מקיים מצוה, מברך בכל פעם, כגון תפילין לסוברים שחיוב הנחתן רק רגע אחד ביום (ראה כסף משנה יסודי התורה ה א, ופרי מגדים אשל אברהם לז ס"ק יב, וראה ערך הנחת תפילין), מכל מקום מברך בכל פעם שמניח (ראה ערך הנ"ל); וכן ברכת כהנים, שאין החובה על הכהנים לברך את ישראל אלא פעם ביום (ראה שו"ע או"ח קצח ג), מכל מקום מברך ברכת המצוה בכל פעם שיעלה לדוכן (מגן אברהם שם סק"ג, וראה ערך נשיאת כפים).

ברכות שנחלקו בהן אם הן רשות או חובה

יש ברכות שנחלקו בהן ראשונים אם הן רשות או חובה:

• הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל או לו, שמברך ברכת הנסים (ראה ערך ברכות הראיה) - יש סוברים שברכה זו חובה היא בכל פעם שראה משלשים יום לשלשים יום (תוספות ברכות נד א ד"ה הרואה, על פי הירושלמי ורא"ש שם; טוש"ע או"ח ריח ג); ויש סוברים שהחובה היא בפעם הראשונה, ומכאן ואילך הברכות רשות (רא"ש וטור שם, בשם הראב"ד, ומאירי ברכות שם בשמו).

• באותה שאמרו שעל פרי חדש שמברכים שהחיינו, הרי זו רשות ולא חובה (ראה עירובין מ ב) - יש סוברים שהברכה היא רשות (רמ"א בשו"ע או"ח רכג א. וראה ערך ברכת הזמן); ויש סוברים שהאכילה היא רשות, אבל הברכה חובה (ראה הגהות סמ"ק קנא, ואליה רבה סק"ו), או שאינו חייב לחזר אחריה עד שיראנה כדי לברך, אבל אם ראה - חייב (ראה ברכי יוסף רכה בשיורי ברכה, בשם רבנו חננאל מכתב יד).

• ויש שנחלקו אם יש רשות לברך, או שיש איסור לברך, כמו בנשים שפטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא (ראה ערך אשה) - אם מותרות לברך כשמקיימות אותן (דעת רבינו תם בתוספות עירובין צו א, ועוד); או שאסורות לברך (רמב"ם ציצית ג ט, ועוד).

על ההבדל בנוגע להוציא את חברו בין ברכה על המצוות, שהן חובה, לברכות הנהנין, שרשות בידו לא ליהנות ולא לברך, ראה ערך ברכות.

על חליצת תפילין, שהלכה שאין מברכים, אם יש רשות לברך, ראה ערך הנחת תפילין.

אבלות בשבת

אבלות בשבת, יש שהיא חובה שלא לנהוג בשבת, ויש שהיא רשות:

• שמואל אמר פריעת הראש, היינו שלא יתעטף כאבל (ראה ערך אבלות), וחזרת קרע לאחוריו (ראה ערך קריעה), וזקיפת המטה - שלא יכפה את מטתו כאבל (ראה ערך אבלות, שם) – חובה; נעילת הסנדל, תשמיש המטה, ורחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית - רשות.

• רב אמר אף פריעת הראש רשות.

• ורבי יוחנן אמר דברים שבצנעא נוהג (מועד קטן כד א), היינו שאף תשמיש המטה היא חובה, שחובה לנהוג אבלות בזה בשבת, וחולק על רב ושמואל שאמרו רשות (בעל הלכות גדולות כא הלכות אבל, ותוספות מועד קטן שם ד"ה הרי).

יש מהראשונים מפרשים שאף רשות שאמרו רב ושמואל כוונתם שכיון שהם רשות ויכול לנהוג בהם אבלות, שוב הוא חייב לנהוג כן, כמו בחול (רא"ש מועד קטן ג כח, וטור יו"ד ת, וראה ערך הנ"ל); ויש מפרשים שאף רבי יוחנן שאמר נוהג לא אמר אלא שנוהג בתורת רשות ולא לחובה (שיטה מקובצת כתובות ד א, בשם שיטה).

יין ששותים בליל פסח

יין ששותים בליל פסח - יש מהראשונים סוברים שארבע כוסות חובה, וכוס החמישי רשות (רב כהן צדק גאון בסדר רב עמרם מא א; מלחמות לרמב"ן סוף פסחים בשם ראשונים, וראה טור תפא. וראה ערך ארבע כוסות).

בקרבנות

בקרבנות - שני סוגי קרבנות הם: חובה ורשות, בין בקרבנות בעלי חיים, ובין בקרבנות של מנחות, שיש שהתורה חייבה להביאם, ויש שהם נדרים ונדבות, שהאדם נדר או נדב בעצמו, והם רשות.

קרבנות הרשות נקראים לרוב נדבה, כמו: עולת חובה ועולת נדבה (זבחים קיח א, וראה קנים א ב וג); שלמי חובה ושלמי נדבה (ביצה כ א); מנחת חובה ומנחת נדבה (מנחות ס ב ועוד); ויש שנקראים רשות, כמו: וְכִי תַקְרִב קָרְבַּן מִנְחָה (ויקרא ב ד) - כשתקריב, לעשות הדבר רשות (תורת כהנים י, ומנחות סג א), וכן חובה בבית עולמים, רשות בבמה (ספרי ראה פסקא סה לגירסת רבנו הלל שם, וכן הוא בילקוט רמז תתפא), שקרבנות חובה אין מקריבים אלא במקדש, וקרבנות רשות בבמה (רבנו הלל שם. וראה ערך במה).

קרבנות שנחלקו בהם אם הם כחובה או כרשות

יש קרבנות שנחלקו בהם אם הם בגדר חובה או רשות, כמו חגיגת-ארבעה-עשר (ראה ערכו. ראה פסחים ע א, ותוספות ד"ה לאו, וחגיגה ה א, ותוספות ד"ה אלמא, וראה ערך חגיגת ארבעה עשר), וכן קרבנות שהנזיר מביא במלאת ימו נזירותו, שרבי מאיר סובר שהם כנדרים ונדבות, שאף שבמלאת נזרו קרבנותיו חובה עליו, אבל הרי באו עליו על ידי שנדר בנזירות; וחכמים סוברים חובות הם, שהרי הוא לא התנדב אלו הקרבנות, אלא אסר עצמו ביין ותגלחת (ראה ערך נזיר), ומאליו נתחייב בקרבנות (זבחים קיז ב, ורש"י ד"ה מנחות וד"ה נזירות, וראה ערך הנ"ל).

חובת נשים בקרבן פסח

בקרבן פסח נחלקו תנאים בנשים אם חובה עליהן להביא או רשות:

• רבי יהודה סובר נשים בפסח ראשון חובה ובפסח שני רשות; רבי יוסי סובר אף בפסת שני חובה; ורבי שמעון סובר בראשון באנשים חובה ובנשים רשות, ובשני נתמעטו הנשים אף מרשות (ברייתא פסחים צא ב, וראה ירושלמי פסחים ח א. וראה ערך אשה וערך קרבן פסח וערך פסח שני, ושם הלימודים של כל הדעות).

הלכה כרבי יהודה (רמב"ם קרבן פסח ה ח, וראה שם בכסף משנה). יש מהאחרונים שכתב שאף לסוברים נשים בפסח רשות, אין הדברים אמורים אלא בנוגע להבאת הקרבן, אבל כשהביאו והקריבו הרי הוא נקרב בתורת חובה, וכל דיני קרבן חובה עליו (חידושי רבי חיים הלוי קרבן פסח ה ז).

בירושלמי תלו אף דין נשים באכילת מצה במחלוקת התנאים בפסח, שלסובר בפסח רשות אף במצה כן (ירושלמי פסחים ח א, וראה ערך אכילת מצה ושם להלכה שחייבות).

ביטול תלמוד תורה לצורך מצוה

בתלמוד תורה - תלמוד תורה שמבטלים להכנסת כלה ולהוצאת המת (ראה כתובות יז א, וראה ערך הכנסת כלה וערך לוית המת), נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שהוא רשות, שרשאי לבטל תלמוד תורה בשביל זה, ולמת-מצוה (ראה ערכו) בלבד יש חובה לבטל תלמוד תורה (רא"ש כתובות ב ה, בשם יש מפרשים: ר"ן שם, בשם יש מי שאומר).

• יש חולקים וסוברים שחובה היא על כל המתים לבטל, כמו על מת מצוה (רא"ש שם; חלקת מחוקק סה סק"ב; ר"ן שם).

• ויש מחלקים: מי שתורתו אומנתו אין עליו חובה לבטל אלא רשות, ואצל שאר כל אדם הוא חובה (קרבן נתנאל שם בדעת הרא"ש. וראה ערך הנ"ל וערך תלמוד תורה).

במצות חינוך

וכן דנו במצות חינוך שיש על האב (ראה ערך חנוך), אם דוקא במצוות שבחובה כתפילין וכיוצא חייב האב לחנך את בניו הקטנים, אבל לא על מצוה שברשות, או הדומות לרשות, שיכול להפטר מהן כציצית, שיכול לא ללבוש טלית בת ארבע כנפות, או שאף בהן חייב בחינוך (ראה שו"ת מהרצ"ח נח, ובחידושיו לנזיר כט א, וספר כלי חמדה סוף פרשת נשא).

על הבדל בין חובה ורשות לענין עוסק-במצוה-פטור-מן-המצוה ראה ערכו.

על ההבדל ביניהם לענין אין-עושין-מצות-חבילות ראה ערכו.

בין מצוה לרשות

בגואל הדם

ברוצח בשוגג שיצא חוץ לעיר מקלטו, נחלקו תנאים: רבי יוסי הגלילי אומר מצוה ביד גואל הדם להרגו, ורשות ביד כל אדם; ורבי עקיבא אומר רשות ביד גואל הדם, וכל אדם אין לו רשות, אלא שאם הרגו אין חייבים עליו (משנה מכות יא ב, וברייתא שם יב א. וראה ערך גואל הדם, שהלכה כרבי עקיבא).

בטעם מחלוקתם אמרו שרבי יוסי הגלילי מפרש הכתוב וְרָצַח גֹּאֵל הַדָּם (במדבר לה כז) בלשון ציווי, כיון שלא כתוב אם רצח, שהוא לשון רשות (ראה לעיל: רשות, על הלשון "אם") אלא ורצח, ורבי עקיבא מפרש בלשון רשות, כיון שלא נאמר ירצח אלא ורצח (גמרא שם ורש"י).

רוצח במזיד, לפני שנגמר דינו בבית דין, שאין על גואל הדם מצוה להרגו - יש מהאחרונים סוברים שגם רשות אין לו להרגו (תומים ב סק"ב); ויש סוברים שאף קודם גמר דין, אף שאין עליו מצוה להרגו, יש לו רשות על כך (קצות החושן שם סק"א, בדעת הרמב"ם).

דברים שהותרו לצורך מצוה ולא לצורך רשות

יש דברים שהתירו חכמים לעשות לצורך מצוה ולא לצורך דבר הרשות:

• אין מפליגים בספינה פחות משלשה ימים קודם לשבת, במה דברים אמורים לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה - מותר (ברייתא בשבת יט א. וראה ערך עונג שבת).

• בערובי-תחומין (ראה ערכו) נחלקו בגמרא אם מערבין אפילו לדבר הרשות, או אין מערבין אלא לדבר מצוה (עירובין לא א. וראה ערך ערובי תחומין).

• ההולך בערב פסח לדבר מצוה, ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו, ואינו יכול לחזור לביתו ולבער החמץ ולחזור למצותו - יבטלנו בלבו; ואם הולך לדבר הרשות - יחזור מיד לבער החמץ (משנה פסחים מט א, וראה ערך בעור חמץ, ושם פרטי הדין).

• הנודר שלא לאכול בסעודה, כתבו אחרונים שאוכל בסעודת מצוה, אבל לא בסעודת הרשות (שו"ת חות יאיר א. וראה ערך סעודת מצוה, ושם בגדר סעודת מצוה).

ויש שמבלי ריבוי מיוחד לא היינו מחייבים לעשות מצוה מסויימת אלא לדבר הרשות, אבל לא לדבר מצוה, היינו במקום שעומד כנגדה, כגון, שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם (דברים כב ז), אין לי אלא לדבר הרשות, לדבר מצוה מנין - כגון שצריך הקן לקרבן מצורע, או לקרבן יולדת - תלמוד לומר תשלח מכל מקום (חולין קמא א. וראה ערך שלוח הקן).

אכילת דבר של רשות מבטלת אכילת מצוה

אכל דבר של רשות יחד עם אכילת מצוה, אפילו מצוה דרבנן, הרשות מבטלת את המצוה, ואינו יוצא (תוספות פסחים קטו א ד"ה אלא), שכשם שמצוה דרבנן מבטלת מצוה דאורייתא כשאכלן יחד (ראה ערכו. ראה גמרא שם), כך רשות גמורה מבטלת מצוה דרבנן (בגדי ישע למרדכי סוף פסחים אות כב^[18]. וראה ערך אכילת מרור).

הערות שוליים