מיקרופדיה תלמודית:בית המנגע

הגדרה^[1] - בית שנטמא בטומאת נגעים

מגע ומשא

בית המנוגע הוא אב מאבות-הטומאות (ראה ערכו. הרמב"ם בטומאת צרעת טז א, ובפירוש המשניות, בהקדמה לסדר טהרות), וכל הנוגע בו נטמא (רמב"ם שם ושם), אלא שיש הבדל בין בית המוסגר [שהסגירו אותו לראות אם יש בו צרעת] לבית המוחלט [שהוחלט ונקבע שיש בו צרעת] (ראה ערך נגעי בתים), שהמוסגר אינו מטמא אלא מתוכו, והמוחלט מטמא בין מתוכו ובין מאחוריו (תורת כהנים מצורע פרשה ז יג; נגעים יג ד; רמב"ם טומאת צרעת טז ב)^[2].

טומאת מגע

ונחלקו ראשונים בטומאת תוכו של בית המוסגר:

• יש סוברים שהמוסגר אינו מטמא כלל במגע, וכשאמרו שמטמא מתוכו, לא אמרו אלא שהנכנס כולו לתוכו מטמא משום ביאה לבית המנוגע (ראה להלן. תוספות יבמות קג ב ד"ה מטמא).

• ויש סוברים שכשאמרו שהמוסגר מטמא מתוכו, על מגע תוכו הוא שאמרו, כשלא נכנס גופו לתוכו, אלא נגע בכותל, ולא באו למעט המוסגר מטומאת מגע אלא מאחוריו בלבד (רש"י שם ד"ה מטמא, לגירסתנו)^[3].

אבני הבית

אותן האבנים של הבית שבהן הנגע, מטמאות מאחוריהן (תוספתא שם ד; רמב"ם טומאת צרעת טז ב), אפילו בבית מוסגר (רמב"ם שם; ר"ש נגעים יג ד; באור הגר"א לתוספתא שם).

אף האבנים שחולצים מבית המנוגע אחר ההסגר, וכן האבנים והעצים והעפר של בית כשנותצים אותו (ראה ערך נגעי בתים) - כולם אבות הטומאה הם (רמב"ם שם א), ומטמאים אדם וכלים במגע ובמשא (תוספתא שם ו יא; רמב"ם שם)^[4].

משכב ומושב ואבן מסמא באבנים

אין האבן המנוגעת עושה משכב ומושב (ראה ערך מדרס), שנאמר: כָּל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו הַזָּב יִטְמָא (ויקרא טו ד) – הזב, ולא אבן המנוגעת (תורת כהנים מצורע, זבים פרק ב ט; נדה נד ב), ואינה מטמאה באבן-מסמא (ראה ערכו. תוספתא נגעים (צוקרמאנדל) ו יא. וראה תוספות הרא"ש שם).

אבנים שכתשן עד שנעשו סיד

אבנים מנוגעות שכתשן עד שנעשו סיד (ירושלמי ערלה ג ג, ופני משה שם), נחלקו תנאים אם טהרו מטומאתן (ברייתא ראשונה שם); או לא (ברייתא שניה שם).

ביאת הטהור

נכנס לבית המנוגע

הבא - דרך פניו (שבועות יז ב; רמב"ם טומאת צרעת טז ה) - אל בית המנוגע, בין מוסגר ובין מוחלט - טמא, שנאמר: וְהַבָּא אֶל הַבַּיִת כָּל יְמֵי הִסְגִּיר אֹתוֹ יִטְמָא עַד הָעָרֶב (ויקרא יד מו. נגעים יג ד, ור"ש ורא"ש שם; רמב"ם שם ב-ג).

ודוקא אם הכניס ראשו ורובו (תורת כהנים מצורע פרק ה ד; נגעים שם ח; רמב"ם שם ו), שרובו ככולו (תוספות שם ד"ה אפילו), אבל בפחות מכן אין זו ביאה (ר"ש ורא"ש נגעים שם).

ואם נכנס דרך אחוריו, אפילו נכנס כולו חוץ לחוטמו - טהור, שנאמר: וְהַבָּא אֶל הַבַּיִת (שם) - דרך ביאה אסרה תורה (גמ' שם; רמב"ם שם ה), ומכל מקום אם נכנס כולו לגמרי טמא, אף על פי שאין זו ביאה, שאינו גרוע מכלים הנמצאים בבית טמא, שנאמר בהם: וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת (ויקרא שם לו. גמ' שם).

הכניס ידו לבית המנוגע

הכניס ידו לבית המנוגע, אינו טמא, שהרי לא הכניס רובו, ומכל מקום גזרו חכמים שיטמאו ידיו משום גופו, שלא יבואו לומר שגם בנכנס בכל גופו הוא טהור (חולין לג ב, ורש"י ד"ה ביאה במקצת).

ונחלקו תנאים אם גזרו שייעשו שני לטומאה (חכמים בידים ג א), וכן הלכה (רמב"ם אבות הטומאות ח ב); או ראשון לטומאה (רבי עקיבא שם).

בגד וכלי שהוכנסו לבית המנוגע כשאינו על אדם

בגד טהור שהכניס ממנו - כשאין אדם לבוש בו (רמב"ם טומאת צרעת טז ו) - לבית המנוגע שלש על שלש אצבעות (ראה ערך בגד), נחלקו בו תנאים: יש אומרים שנטמא (נגעים יג ח; תנא קמא בתוספתא שם (צוקרמאנדל) ז ו), וכן הלכה (רמב"ם שם); ויש אומרים שאינו נטמא עד שיכניס רובו (רבי נחמיה בתוספתא שם)^[5].

כלי חרס שהכניס אוירו לבית המנוגע - טמא, ושאר הכלים אינם טמאים עד שיכניס רובם (תוספתא שם ז; רמב"ם שם).

בגד וכלי שהיו על ישראל בשעת כניסתו לבית המנוגע

אם היו הבגד או הכלי על הישראל בשעת כניסתו לבית, ולא היה לבוש בהם, שהיו על כתפו או על ידיו - טמאים מיד; אבל אם היה לבוש בבגדים אינם טמאים אלא אם שהה זה שנכנס עמהם כדי אכילת פרס (נגעים שם ט)^[6].

המציל באהל המת

המציל באהל המת מדין צמיד-פתיל (ראה ערכו), נחלקו בו תנאים: יש אומרים שמציל מכוסה בבית המנוגע (רבי יוסי בנגעים יג יב); ויש אומרים שמציל רק צמיד-פתיל (רבי מאיר שם).

ונחלקו אף במציל מכוסה באהל המת - כגון אהלים שבתוכו (ראה ערך אהל המת): יש אומרים שמציל בבית המנוגע אף כשהוא מגולה (רבי יוסי שם); ויש אומרים שמציל רק כשהוא מכוסה (רבי מאיר שם).

ביאת הטומאה

אבנים המנוגעות שנכנסו לבית טהור

אבנים שחולצים מבית המנוגע אחר ההסגר (ראה ערך נגעי בתים), או אבנים ועצים ועפר של בית כשנותצים אותו, מטמאים בביאה, שאם נכנס כזית מהם לבית טהור, נטמא כל אשר בבית, בין אדם ובין כלים (רמב"ם טומאת צרעת טז א, על פי נגעים יג ו,ח).

המאהיל על אבן המנוגעת

המאהיל בידו על אבן מנוגעת, או שהאהילה עליו, נחלקו תנאים:

• יש מטהרים (תנא קמא בתוספתא נגעים (צוקרמאנדל) ז ג), שאין אבן המנוגעת מטמאה אלא בביאה, היינו שדבר אחד האהיל על שניהם, ולא באהל (באור הגר"א שם), וכן הלכה (רמב"ם טומאת צרעת טז ד).

• ויש מטמאים (רבי שמעון שם), שסוברים שהאבן המנוגעת מטמאה בכל האהלים כמו מת (באור הגר"א שם).

איסור הנאתו

איסור הנאה מהאבנים

אבנים שחולצים מהבית המנוגע אחר הסגרו, וכן האבנים והעצים והעפר של בית המנוגע כשנותצים אותו - אסורים בהנאה, ואם שרפם ועשה מהם סיד, הרי זה אסור בהנאה, שנאמר: צָרַעַת מַמְאֶרֶת (ויקרא יד מד) - תן בו מארה, ואל תהנה בו (רמב"ם טומאת צרעת טז א, על פי ירושלמי ערלה ג ג).

ואפילו לסוברים שאם עשה מהם סיד טהרו מטומאתם (ראה לעיל), מודים שבהנאה אסורים (ירושלמי שם).

ואף על פי שכל איסורי הנאה הנשרפים אפרם מותר, חוץ מעבודה זרה (ראה ערך אסורי הנאה), אפר בית המנוגע למדים בגזרה שוה מעבודה זרה שאסור, שנאמר כאן: וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת (ויקרא שם מה), ונאמר בעבודה זרה: וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם (דברים יב ג. ירושלמי שם, לפי הר"א פולדא והפני משה).

איסור הנאה מהבית

בית המוחלט אסור בהנאה אף קודם נתיצתו (תוספות ערכין כ ב ד"ה אע"פ, במסקנתו; רבינו גרשום שם ד"ה ונתנגע), אך בית המוסגר אינו אסור בהנאה (מנחת חינוך קעז יח, בדעת הרמב"ם).

הערות שוליים