פרשני:בבלי:יומא עה ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
לחם ששאלו כהוגן, שהרי אי אפשר בלעדיו, לפיכך ניתן להם כהוגן, בבוקר, והיה להם שהות להכינו.
מכאן למדה תורה דרך ארץ, שלא יאכל אדם בשר אלא בלילה.
ופרכינן: והאמר אביי: האי מאן דאית ליה סעודתא - לא לאכליה יאכלנה אלא ביממא!? ומשנינן: יאכלנה לאור האבוקה, שהוא כעין יממא - קא אמרינן.
אמר רב אחא בר יעקב: בתחלה היו ישראל דומין בזמני אכילתם כתרנגולים, שמנקרין כל היום באשפה.
עד שבא משה, וקבע להם זמן סעודה, אחת בבוקר ואחת בערב.
ועתה מבארת הגמרא שאין סתירה בין הפסוקים ביחס לשלו:
בספר במדבר בפרשת קברות התאוה (פרק יא פסוק לג) אומר הכתוב: "הבשר עודנו בין שניהם, טרם יכרת, ואף ה' חרה בעם, ויך ה' בעם מכה רבה מאד".
ומאידך כתיב קודם לכן (בפסוק כ), שהבטיח ה' לישראל שיאכלו את בשר השלו עד חדש ימים.
הא כיצד יתאימו שני הפסוקים?
אלא, כך היה:
בינונים - לאלתר מיד מתו.
רשעים - היו מצטערין והולכין עד חדש ימים.
ועתה מבארת הגמרא את הפסוק האמור שם בקברות התאוה:
"ויאספו את השלו. הממעיט אסף עשרה חמרים. וישטחו להם שטוח סביבות המחנה".
"וישטחו" -
אמר ריש לקיש: אל תקרי "וישטחו" אלא " וישחטו".
מלמד הכתוב שנתחייבו שונאיהן של ישראל (לשון סגי נהור כלפי עם ישראל) שחיטה על שבקשו בשר תאוה.
"שטוח" -
תנא משמיה דרבי יהושע בן קרחה: אל תיקרי "שטוח" אלא "שחוט".
מלמד, שהשלו שירד להם לישראל עם המן הוא דבר שטעון שחיטה.
אמר רבי: וכי מכאן אתה למד שיש חובת שחיטה בעוף?
והלא כבר נאמר (תהלים עח) "וימטר עליהם כעפר שאר, וכחול ימים עוף כנף".
וכיון שמבואר בכתוב הזה בספר תהילים שהשלו האמור בתורה מין עוף הוא, לא יתכן שבא הפסוק בתורה ללמד שעוף השלו טעון שחיטה, שדבר זה הלכה למשה מסיני הוא.
ותניא, רבי אומר: (דברים יב) "וזבחת כאשר צויתך" - מלמד לשון הכתוב "כאשר צויתיך", שאינו מפרש כיצד היא השחיטה, שנצטוה משה בעל פה על שחיטת הושט, ועל שחיטת הקנה, על שחיטת רוב של סימן אחד (ושט או קנה) בעוף, ועל שחיטת רוב שנים סימנים בבהמה.
אלא מה תלמוד לומר "שטוח"?
מלמד שירד להם השלו על הארץ משטיחין משטיחין, משטחים משטחים.
כתיב (שמות טז) "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים".
וכתיב "והיה טעמו כטעם לשד השמן" וכתיב "וטעמו כצפיחית בדבש".
הא כיצד?
אמר רבי יוסי ברבי חנינא: לנערים - לחם. לזקנים - שמן. לתינוקות - דבש. כל אחד לפי הראוי לו.
כתיב שליו וקרינן, סליו.
אמר רבי חנינא: צדיקים אוכלין אותו בשלוה, רשעים אוכלין אותו ודומה להן כסילוין, קוצים.
אמר רב חנין בר רבא: ארבעה מיני סליו הן, ואלו הן: שיכלי, וקיבלי, ופסיוני, ושליו.
מעליא דכולהו - שיכלי.
גריעא דכולהו - שליו.
והוי כציפורתא, ציפור קטנה, ומותבינן והיו מניחים לה לצלותה בתנורא. ומרוב שומנה הוה תפח ונעשתה עבה, והוה מלי תנורא.
ומסקינן ליה ומעמידים אותה כשהיא נוטפת שומן אתליסר ריפי, על גבי שלש עשרה ככרות לחם זו על גבי זו, ואי אפשר לאוכלן מחמת השומן שנספג בהן.
ואף הככר האחרונה (שהיא כן נאכלת), אינה נאכלת כשלעצמה, כיון שגם היא מלאה שומן, אלא על ידי תערובת.
רב יהודה - משתכח ליה, היו ממציאים לו מן השמים עופות שליו, בי דני, בין חביותיו.
רב חסדא - משתכח ליה בי ציבי, במקום העצים.
רבא, תלמידו של רב חסדא, וחתנו - מייתי היה מביא ליה אריסיה כל יומא שליו מן השדה.
יומא חד לא אייתי.
אמר רבא: מאי האי שלא הביא היום שלו?
סליק רבא לאיגרא, לגג ביתו, שמעיה לינוקא שמע ילד קטן דקאמר את הפסוק בחבקוק (פרק ג) "שמעתי - ותרגז בטני".
אמר רבא: שמע מניה, מכך שלא הביאו לי היום שלו ומהפסוק שפסק לי הינוקא, כי:
א. נח נפשיה דרב חסדא.
ב. וכי בדיל רבה בזכות הרב (רב חסדא, רבו של רבא), אכיל תלמידא.
ומעתה, שמת רב חסדא, שהיה הרב שלי, אין לי יותר זכות לאכול שליו.
כתיב (שם ביחס למן) "ותעל שכבת הטל, והנה על פני המדבר דק מחספס". ומשמע שהטל היה מעל המן.
ומאידך כתיב (במדבר יא) "וברדת הטל על המחנה ירד המן עליו".
הא כיצד?
אמר רבי יוסי ברבי חנינא: טל מלמעלה, וטל מלמטה, והמן באמצע, ודומה כמו שמונח בקופסא.
"דק מחספס".
אמר ריש לקיש: הרי זה לשון נוטריקון: דבר שנימוח על פיסת היד.
רבי יוחנן אמר: לשון גימטריא הוא: דבר שנבלע ואינו יוצא מן המעיים במאתים וארבעים ושמונה אברים, כמנין "מחספס".
ותמהינן: והרי גימטריא של "מחוספס" - טובא הוי! שבסך הכל הם מאתיים חמישים וארבע!?
אמר רב נחמן בר יצחק: "מחספס" חסר וא"ו כתיב.
תנו רבנן: נאמר בתהלים (פרק עח) על משה רבינו "לחם אבירים אכל איש" - שאכל לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו, דברי רבי עקיבא.
וכשנאמרו דברים לפני רבי ישמעאל, אמר להם: צאו ואמרו לו לעקיבא: עקיבא טעית!
וכי מלאכי השרת אוכלין לחם? והלא כבר נאמר אצל משה רבנו, שבעלותו למרום, בהיותו בין המלאכים (דברים ט): "לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי".
אלא מה אני מקיים "לחם אבירים" - לחם שנבלע במאתים וארבעים ושמונה אברים, ואינם צריכים להתפנות.
אלא מה אני מקיים (דברים כג) "ויתד תהיה לך על אזנך, והיה בשבתך חוץ וחפרת בה, ושבת וכסית את צאתך"? והרי לא היו מוציאים צואה!
דבר זה היה מאכילת דברים שתגרי אומות העולם מוכרין אותן להם.
רבי אלעזר בן פרטא אומר: אף דברים שתגרי אומות העולם מוכרין להן מן מפיגן, וגם הם נבלעים באיברים.
אלא מה אני מקיים "ויתד תהיה לך על אזנך"? לאחר שסרחו.
אמר הקדוש ברוך הוא: אני אמרתי יהיו כמלאכי השרת שאינם צריכים להתפנות. עכשיו שהתלוננו על המן שהוא "לחם הקלוקל" - אני מטריח אותם לצאת מחוץ למחנה.
והיוצא מתחילת המחנה אל סופו צריך לעבור את כל המחנה, שאורכו הוא שלש פרסאות.
דכתיב (במדבר לג) "ויחנו על הירדן, מבית הישימת עד אבל השטים".
ואמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי ההוא אתרא, והויא תלתא פרסי.
ותנא: כשנפנין מחוץ למחנה, מאחרי העננים, אין נפנין לא לפניהן, ולא לצדדיהן של העננים, כי שמא ינוע הענן והארון שבתוכו לכוון שהם מתפנים בו, והם ימצאו בתוך המחנה.
אלא נפנין לאחוריהן של העננים. מאחר שלעולם לא נעו העננים אחורה.
(במדבר יא) "ועתה נפשנו יבשה אין כל. "
אמרו: עתיד מן זה שתיפח במעיהם, כלום יש ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא?
הגר"א מוחק קטע זה: וכשנאמרו דברים לפני רבי ישמעאל אמר להם: אל תקרי אבירים אלא איברים - דבר שנבלע במאתים וארבעים ושמונה איברים.
אלא מה אני מקיים ויתד תהיה לך על אזנך - בדברים שבאין להם ממדינת הים. עד כאן מוחק הגר"א.
דרשני המקוצר
מראה מקומות
דברים "לערב-יום-הכפורים מסביר שם ר' צדוק שאין מחלוקת ר"ע ור"ש מחלוקת מהותית אלא מחלוקתם היא האם המן הינו מאכל רוחני שכאשר הוא בא במגע עם העולם הגשמי המאכל הופך לגשמי או לא.