מיקרופדיה תלמודית:חנוכה

הגדרה^[1] - שמונת הימים שתחילתם כ"ה בכסלו, שקבעום לימים טובים, ולהדליק בהם נרות בערב, לזכר הניסים שאירעו בהם

ימי החנוכה

בבית שני, כשמלכו יון, גזרו גזרות על ישראל, ובטלו דתם, ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות, וטמאו הטהרות, וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול, עד שריחם עליהם אלקי אבותינו והושיעם מידם והצילם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום, והושיעו ישראל מידם, והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה, עד החורבן השני, וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום, בחמשה ועשרים בחודש כסלו היה (רמב"ם חנוכה ג א-ב).

כשנכנסו יוונים להיכל, טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן - שלא נטמא (רמב"ם שם) - שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים (שבת כא ב; רמב"ם שם ג), עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור (רמב"ם שם). לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה (גמ' שם), היינו לקרות הלל (ראה ערכו, ולהלן: הלל והודאה) ולומר על הניסים בהודאה (ראה ערכו, ולהלן: שם. רש"י שם ד"ה הכי גרסינן), וימים אלו הם הנקראים חנוכה (רמב"ם שם), על שם חנוכת המזבח, שנסתר ובנאוהו (אור זרוע ב שכא, על פי מידות ד ו). וכיון שהנס אירע בנרות, תיקנו להדליק בהם נרות כדי להזכיר הנס (ראה להלן: מצות נר חנוכה. טור או"ח תרעא; לבוש שם א)^[2].

מדוע אין נוהגים בחוץ לארץ תשעה ימים

בזמן שהיו בית דין מקדשים את החודש על פי הראייה (ראה ערך קדוש החדש), ובחדשים שיש בהם מועדות היו שולחים שלוחים להודיע לרחוקים אם קידשו יום שלשים, או יום שלשים ואחד, כדי שידעו מתי יעשו את המועדות (ראה ערך הנ"ל) היו שלוחים יוצאים אף על כסלו, מפני חנוכה (משנה ראש השנה יח א; רמב"ם קדוש החדש ג ט), ומכל מקום בזמן הזה שאין מקדשים אלא על פי החשבון, ואין עושים בגולה שני ימים טובים אלא מתקנת חכמים שיזהרו במנהג אבותיהם (ראה ערך יום טוב שני של גליות), אין עושים תשעה ימי חנוכה, שכיון שהוא מדבריהם, הם-אמרו-והם-אמרו (ראה ערכו. אבודרהם, סדר הדלקת נר חנוכה, בשם בעל העתים).

מצות נר חנוכה

מדליקים נרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת לילות החנוכה להראות ולגלות הנס (רמב"ם חנוכה ג ג), ועל ידי הדלקה זו מודים על הנס (פסקי ריא"ז שבת ב, חנוכה ח), והדלקת הנרות בלילות אלו מצוה מדברי סופרים כקריאת מגילה (רמב"ם שם), והיא חובה מדבריהם (רמב"ם ברכות יא ג).

אשה

נשים חייבות בנר חנוכה (שבת כג א; טוש"ע או"ח תרעה ג), אף על פי שהיא ממצוות שהזמן גרמן שנשים פטורות מהן (ראה ערך אשה: במצוות עשה שהזמן גרמן. תוספות הרא"ש ומאירי שבת שם), לפי שאף הן היו באותו הנס (גמ' שם; טור שם)^[3]. ואשה מדליקה נר חנוכה - להוציא אנשים ידי חובתם (מאירי שבת כג א; ראבי"ה חנוכה תתמג; כלבו מד; ב"ח או"ח תרעה ג, וט"ז שם סק"ד, בדעת הטור) - כיון שחייבת במצוה (גמ' שם; טוש"ע שם), ועיקר הנס נעשה על ידי אשה (כנסת הגדולה או"ח תרעה, הגהות טור א; פרי מגדים או"ח תרפט, אשל אברהם סק"ב)^[4].

חרש שוטה וקטן

חרש (ראה ערכו) - שאינו שומע ואינו מדבר (פרי מגדים או"ח תרע, משבצות זהב סק"ה) - ושוטה (ראה ערכו) וקטן (ראה ערכו) אינם חייבים בנר חנוכה (רמב"ם חנוכה ד ט; רבנו ירוחם ט א), ולכן אינם מדליקים להוציא אחרים ידי חובתם (פסקי ריא"ז שבת ב, חנוכה יג; ארחות חיים, חנוכה יב; כלבו שם; ב"ח או"ח תרעה, בדעת הטור; ט"ז שם סק"ד).

אכן, קטן שהגיע לחינוך צריך להדליק (ראה ערך חנוך. שו"ע או"ח תרעז ב) אם יש לו בית לעצמו (מגן אברהם שם סק"ח)^[5], ואף מדליק להוציא אחרים ידי חובתם (מאירי ור"ן שבת כג א, בשם העיטור; שו"ע או"ח תרעה ג, בשם ויש מי שאומר), הואיל ומצות נר חנוכה מדברי סופרים (מאירי שם, בשם העיטור)^[6].

סומא

סומא (ראה ערכו), כתבו אחרונים שחייב בנר חנוכה - אם יש לו בית לעצמו (כן משמע מהפרי מגדים או"ח תרעה אשל אברהם סק"ד) - אף על פי שאינו רואה הנרות, שהרי אחרים רואים אותם, והוא מפרסם להם הנס, אלא שאם יש לו אשה תדליק היא עליו, וכן אם הוא בבית של אחר מוטב שישתתף עם בעל הבית בפרוטה, ויברך בעל הבית עליו (שו"ת מהרש"ל עז; מגן אברהם שם סק"ד, בשמו), וכן יכול הסומא להוציא אחרים ידי חובתם (פרי מגדים שם)^[7].

אונן

אונן (ראה ערכו) אינו מדליק נר חנוכה (אליה רבה תרע ס"ק יט; פרי מגדים שם, משבצות זהב סק"ה), אלא אשתו או אדם אחר ידליקו, ויענה הוא אמן (אליה רבה שם), ואם אין לו מי שידליק עבורו, ידליק בעצמו בלא ברכה, כדי לפרסם הנס (פרי מגדים שם).

מי שאין לו מה יאכל

מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד, וצריך האדם להיזהר בה, כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח ה' והודיה לו על הנסים שעשה לנו (רמב"ם חנוכה ד ב), ולכן מי שאין לו מה יאכל אלא מן הצדקה, שואל - על הפתחים (אליה רבה תרעא סק"א) - או מוכר כסותו, ולוקח שמן ונרות ומדליק (רמב"ם שם; טוש"ע שם א), עבור נר אחד, שחייב בו מן הדין, אבל לא בשביל הנרות הנוספים שמדליקים משום הידור (ראה להלן: החיוב וההידור. אליה רבה שם).

החיוב וההידור

החיוב

מצות חנוכה נר איש וביתו (שבת כא ב; רמב"ם חנוכה ד א), שהאיש וכל בני ביתו די להם בנר אחד בכל לילה מלילות החנוכה (רש"י שם ד"ה נר איש), שמצות חנוכה שיהא כל בית ובית מדליק נר אחד, בין שהיו אנשי הבית מרובים, ובין שלא היה בו אלא אדם אחד (רמב"ם שם), וכיון שהדליק אחד מבני הבית, שוב אין חיוב על שאר בני הבית להדליק, שאין הדלקת נר חנוכה חובה מוטלת על ראש האדם אלא על אחד מבני הבית (חכם צבי (אמסטרדם) תוספות חדשים יג), ואינה כשאר חובות הגוף שהן חובה על כל אחד ואחד, אלא עשאוה כאילו היא חובת הבית, כיון שתיקנו להדליק סמוך לפתח משום פרסום הנס (ראה להלן: מקומה. פני יהושע שם), והבעל קודם לאשתו בהדלקת נר חנוכה (ראב"ן שבת שם).

המהדרים

המהדרים - אחר המצוות (רש"י שם ד"ה והמהדרין), שמכבדים אותן ושמחים בהן (רבנו יהונתן שם; חידושי הר"ן שם) - מדליקים נר לכל אחד (גמ' שם; רמב"ם שם), שעושים נר אחד בכל לילה לכל אחד ואחד מבני הבית (רש"י שם), בין אנשים ובין נשים (רמב"ם שם)^[8].

המהדרים מן המהדרים

המהדרים מן המהדרים - שמהדרים עוד יותר, ועושים מצוה מן המובחר (רמב"ם שם) - נחלקו תנאים בדבר: בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמונה נרות, מכאן ואילך פוחת והולך; ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק נר אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך (בגמ' שם)^[9], וכן הלכה (רמב"ם שם; טוש"ע או"ח תרעא ב).

אם בכלל זה ההידור הראשון

אם המהדרים מן המהדרים עושים אף את הידור המהדרים להדליק לכל אחד ואחד, נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שאינם עושים כמהדרים, אלא מדליקים נר איש וביתו (תוספות שם ד"ה והמהדרין, בשם ר"י; חידושי הר"ן שם, בשם הרא"ה; מאירי שם; טוש"ע או"ח תרעא ב) בלילה הראשון, ובשני מדליקים שני נרות, עד שבלילה האחרון מדליקים שמונה נרות, ואף על פי שבני הבית רבים אינם מדליקים יותר (טוש"ע שם), שאם ידליקו לכל אחד ואחד - הרואים יסברו שכך בני אדם יש בבית (תוספות שם), אבל כשמוסיף והולך כל לילה נר אחד, לא יאמרו שבכל לילה נתווסף אדם אחד בבית, שזה דבר שאינו שכיח (פרי חדש שם), ויותר הידור להוסיף כמנין הימים, שיש בדבר פרסום התמדת הנס (פרי מגדים שם, משבצות זהב סק"א).

• ויש סוברים שהמהדרים מן המהדרים עושים כמהדרים אלא שהם מוסיפים עליהם, שמדליקים בלילה הראשון נר לכל אחד, ובלילה השני מדליקים שני נרות לכל אחד ואחד (רמב"ם שם א-ב; רבנו יהונתן שם; חידושי הר"ן שם, בשמו; ריטב"א שם, בשם יש שפירשו; רמ"א בשו"ע תרעא ב), שאם לא ידליק אלא שמונה נרות לכל בני הבית, פעמים שהמהדרים מן המהדרים ידליקו פחות נרות מהמהדרים המדליקים נר לכל אחד (ריטב"א שם).

מי המדליק

נר לכל אחד שאמרו, נחלקו בו הדעות:

• יש אומרים שבעל הבית מדליק נרות כמנין בני הבית (רמב"ם שם; מאירי שם).

• ויש אומרים שכל אחד ואחד מבני הבית מדליק נר אחד לעצמו בלילה הראשון, ובלילה השני כל אחד מדליק שנים - כמהדרים מן המהדרים - ובכל לילה ולילה כל אחד מבני הבית מוסיף והולך נר אחד (רמ"א ולבוש שם, שכן המנהג) ומברך עליו (דרכי משה או"ח תרעז סק"א, בשם תרומת הדשן), שאף על פי שפטור הוא מלהדליק, כיון שמדליק - מברך (שו"ת הרמ"א צא, בדעת תרומת הדשן); או שלדעה זו אינו יוצא עיקר מצות נר חנוכה בנרו של בעל הבית, כיון שכוונתו להיות מהמהדרים, ושלא לצאת בנרו של בעל הבית (פרי מגדים או"ח תרעד, אשל אברהם סק"א; שו"ת הרעק"א תנינא יג).

עיקר והידור

זה שאמרו שהמהדרים מדליקים נר לכל אחד, והמהדרים מן המהדרים מוסיפים והולכים, עיקר המצוה אינה אלא נר אחד לאיש וביתו, והנרות האחרים הם נרות של רשות שבאים להידור מצוה (הגהות מימוניות (קושטא) חנוכה ד ט; רמ"א שם).

לא הדליק לילה אחד

לא הדליק לילה אחד אין לו תשלומים בלילה שלאחריו (תשובת ר"י בשבלי הלקט קפו, ובפרדס הגדול קצט; מרדכי שבת רסח; טוש"ע או"ח תרעב ב), אלא צריך להדליק חובת אותו הלילה בלבד, שבכל יום היה נס מיוחד (ראה לעיל: נס פך השמן), וכל יום מימי החנוכה מצוה בפני עצמה היא (שו"ת מהרי"ל כח), וצריך להדליק כמנין הנרות ששאר בני אדם מדליקים בלילה ההוא (תשובת ר"י שם ושם; רמ"א שם), דהיינו שאם לא הדליק בלילה הראשון ידליק בלילה השני שני נרות (דרכי משה שם סק"א, שם בשם אגודה ומהרי"ל; רמ"א שם)^[10].

אין לו די שמן

לא היה לו די שמן אלא כדי להדליק שמונה נרות, ידליק בכל לילה נר אחד, ואם יש לו כדי תשעה ידליק בלילה השני שני נרות, ואם יש לו עשרה ידליק בליל שני שנים, ובליל שלישי לא ידליק אלא אחד (חיי אדם קנד כה; כתב סופר או"ח קלה).

חיסר בהדלקה

הדליק בלילה השלישי שני נרות, או בלילה הרביעי שלשה נרות, ישוב וידליק מה שהחסיר (ארחות חיים חנוכה י); ודוקא כשעדיין נרות הראשונים דולקים, אבל אם כבו כבר, אין די בהשלמת החסר, שכן עדיין מקלקל מנין הימים (כתב סופר שם).

אכסנאי

אכסנאי חייב בנר חנוכה (שבת כג א; רמב"ם חנוכה ד יא; טוש"ע או"ח תרעז א), אף על פי שאין לו בית, ואינו כמזוזה שמי שאין לו בית - אלא שהוא אכסנאי אצל חברו - פטור ממנה (ר"ן שם), ואין אומרים שמאחר שנר חנוכה מניחו על פתח ביתו (ראה להלן: מקומה) לא נתחייב בו אלא מי שיש לו פתח, כמו במזוזה, שאין הדבר כן, לפי שנר חנוכה אינו חובת הפתח (ארחות חיים שם) אין האכסנאי יוצא בנרו של בעל הבית (רא"ש שם ב ח; מאירי שם; טוש"ע או"ח תרעז א), שאינו בכלל "איש וביתו" (רא"ש שם, לגירסת הגהות הגר"א שם), אף על פי שאוכל על שולחן בעל הבית (פרי מגדים שם, אשל אברהם סק"ג), ואם אינו משתתף עם בעל הבית (ראה להלן) חייב להדליק בעצמו (רבנו חננאל שם; טור שם; לבוש שם א). וכן שני אנשים הדרים בבית אחד וסמוכים על שולחן אחד, צריך כל אחד מהם להדליק (מאירי שם, בשם חכמי התוספות). ונחלקו ראשונים:

• יש סוברים שאפילו בן גדול - ונשוי (מאירי שם, בשם חכמי התוספות) - הדר בבית אביו צריך להדליק (ארחות חיים, חנוכה יד, בשם יש אומרים; מאירי שם, בשם חכמי התוספות), ואף על פי שהוא סמוך על שולחן אביו דינו כאכסנאי, הואיל ואין ידו כיד אביו (ארחות חיים שם, בשם יש אומרים).

• ויש סוברים שדוקא כשאינו סמוך על שולחן אביו דינו כאכסנאי, אבל כשהוא סמוך אינו צריך להדליק (ארחות חיים שם, בסתם; כלבו מד), שלא חייבו להדליק אלא זר שאינו מכלל בני הבית - שאף על פי שאוכל על שולחן בעל הבית דינו כאכסנאי (פרי מגדים או"ח תרעח, אשל אברהם סק"ג) - אבל כל שהוא מבני הבית אינו צריך להדליק (מאירי שם) אם הוא סמוך על שולחן אביו (ביאור הלכה תרעז ד"ה לתת פרוטה, לדעה זו).

ומכל מקום אין האכסנאי חייב להדליק נר מיוחד לעצמו, אלא רשאי להשתתף עם בעל הבית בשמן (שבת כג א; רמב"ם חנוכה ד יא) ובפתילות (שו"ת הרשב"א א תקמב), היינו שיתן פרוטה לבעל הבית להשתתף עמו בשמן (טוש"ע או"ח תרעז א, על פי הגמ' שם), שעל ידה בעל הבית מקנה לו חלק בשמן (חיי אדם קנד לב), או ידליקו כל לילה ולילה בשמן משותף, אבל לא ידליקו זה לילה אחד, וזה לילה אחר (מאירי שם), ואינו צריך לתת לו חצי ההוצאות, אלא דיו בפרוטה (גינת ורדים א, גן המלך מ; פרי מגדים שם, אשל אברהם סק"א), וכן יכול בעל הבית להקנות לו - באחד מדרכי הקנין (שער הציון שם סק"ט) - חלק בשמן ובפתילות (שו"ת הרשב"א שם) במתנה (מגן אברהם שם סק"א, בדעת הרשב"א). וכתבו ראשונים שצריך בעל הבית להוסיף בנר - כנגד - מה שנתן לו חברו (אגודה שבת ב לב, שכן שמע; ב"ח שם, בשמו) יתר על השמן כשיעור חצי שעה (ראה להלן: זמנה) שנותן בנר בשביל עצמו (ראה ב"ח שם, ומשנה ברורה סק"ג), וכן אם נתן בעל הבית לאורח חלק מהשמן במתנה, צריך להוסיף מעט שמן בנר על שיעור חצי שעה (מחצית השקל שם סק"א); ויש שכתבו שבעל הבית צריך להוסיף לנר - כנגד - כל מה שנתן לו האורח, שאם לא יעשה כן נמצא שלא נתן בעל הבית לעצמו כדי חיובו (אליה רבה שם סק"ב); ויש מהאחרונים חולקים על כל זה, וסוברים שאין בעל הבית צריך להוסיף כלום (פרי חדש שם סק"א).

לנוהגים שכל אחד מבני הבית מדליק לעצמו (ראה לעיל) נחלקו הפוסקים:

• יש אומרים שאין לאכסנאי להשתתף עם בעל הבית מפני החשד (דרכי משה או"ח תרעז סק"ב, בשם מהר"י וייל), וכן אינו יכול לסמוך על מה שאשתו מדליקה עליו בביתו (ראה להלן), אלא צריך להדליק בעצמו מפני החשד (שו"ת מהרי"ל קמה).

• ויש אומרים שאף בזמן הזה יכול להשתתף בפרוטה (מנהגים (טירנא) חנוכה; דרכי משה שם, בשמו, והסכים עמו; שו"ת מהרש"ל פה), ואם אשתו מדליקה עליו בביתו אינו צריך יותר (מנהגים (טירנא) שם; שו"ת מהרש"ל שם; כן משמע מהרמ"א שם א), וכן הלכה (כן משמע מהרמ"א שם), ומכל מקום כתבו אחרוני הפוסקים שאם יש לו נר, טוב לחוש לדעה הראשונה (דרך החיים, דין אכסנאי בחנוכה א, לפי שער הציון שם סק"י).

הדלקת האשה עבור הלומד תורה

יש מהאמוראים שאמר שבתחילה כשהלך ללמוד תורה בעיר אחרת, היה משתתף בפרוטה עם בעל הבית (ראה לעיל), עכשיו שנשא אשה אינו משתתף, שהרי מדליקים עליו בתוך ביתו (רבי זירא בשבת כג א), וכן כתבו ראשונים שאכסנאי שמדליקים עליו בביתו אינו צריך להדליק במקום שנתארח בו (רמב"ם חנוכה ד א; טור או"ח תרעז), לפי שיש לו בית קבוע לעצמו בעירו, ומדליקים עליו בביתו (כן משמע מהמאירי שם). ויכול הוא לסמוך על כך שאשתו תדליק עליו, אם ידוע לו שהיא יודעת הדין שצריכה להדליק בביתה, שהמצוה מוטלת על מי שהוא בבית, וכן אפילו אם היא אינה יודעת זאת אלא שבני ביתה או שכיניה יודעים דין זה, יכול לסמוך עליהם (תרומת הדשן קא), אך אם בני ביתו המדליקים אינם מכוונים להוציא אותו אלא את עצמם, אינו יוצא בהדלקתם, וצריך להדליק באכסניא (ט"ז שם סק"א)^[11].

שנים הדרים בבית אחד

היו שני אנשים דרים בבית אחד, יכולים להשתתף ולהדליק נר אחד (הפרדס הגדול קצו, בשם שאר רבותינו; לבוש או"ח תרעז ג; פרי מגדים או"ח תרעא, משבצות זהב סק"א, ותרעח, אשל אברהם סק"ג)^[12]. ודוקא משורת הדין, אבל להידור מצוה נוהגים שכל אחד מדליק נר בפני עצמו (לבוש שם) לדעת הסוברים שהמהדרים מן המהדרים מדליקים אף לכל אחד ואחד מבני הבית (ראה לעיל. אליה רבה תרעא סק"ט ואליה זוטא שם סק"ו).

אכסנאי שרצה להדליק

אכסנאי שמדליקים עליו בביתו, שרצה להדליק בעצמו במקום שנתארח בו, נחלקו בו ראשונים:

• יש אומרים שרשאי להדליק ולברך (תרומת הדשן קא, בשם גדול אחד, והסכים עמו; שו"ת מהרי"ל קמה; רמ"א או"ח תרעז ג), ואין זו ברכה לבטלה, שהרי הוא בכלל המהדרים (ראה לעיל), וכשם שיש הידור בנר לכל אחד ואחד בבית אחד (ראה לעיל) כך יש הידור בנר לאיש ונר לאשתו בשני מקומות (תרומת הדשן שם).

• ויש אומרים שכיון שאינו צריך - לא ידליק, שכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט (ראה ירושלמי שבת א ב), ואם יברך על הדלקתו הרי זו ברכה לבטלה, שלא מצינו הידור כזה בתלמוד (תרומת הדשן שם, בשם גדול אחד; בית יוסף שם. וראה פרי מגדים שם, בדעת הבית יוסף).

הדלקה בבית הכנסת

בית הכנסת אינו חייב בנר חנוכה מן הדין, שאין אדם דר בו (המנהיג, חנוכה קמח; שבלי הלקט קפה), וכיון שכל אחד מדליק בביתו, אין צורך להדליק בבית הכנסת (שבלי הלקט שם)^[13]. ונהגו להדליק נרות חנוכה בבית הכנסת (המנהיג ושבלי הלקט שם; ריטב"א שבת כג א; ארחות חיים, חנוכה יז; כלבו מד; שו"ע או"ח תרעא ז), ולברך על ההדלקה (ריב"ש קיא; בית יוסף שם, בשם הכלבו; שו"ע שם) כדי להוציא את מי שאינו בקי ואינו זריז במצוה זו (ארחות חיים וכלבו שם), ואת מי שאין לו שמן (תניא רבתי לה), או כדי להוציא אורחים (תניא רבתי שם; בית יוסף שם) שאין להם בית להדליק בו (בית יוסף שם), ועוד כדי לפרסם הנס במקום הרבים (ריטב"א שם).

וכתבו ראשונים שאף על פי שאין ההדלקה מן הדין אלא מנהג, מברכים עליה, כדרך שמברכים על הלל (ראה ערכו) בראש חודש (ראה ערך ברכת המצוות: מצוות שאין מברכים. ריב"ש שם), ואף לסוברים שאין מברכים על הלל בראש חודש (ראה ערך הנ"ל: שם) מברכים על הדלקת נר חנוכה בבית הכנסת, שזה קידוש לשמו יתברך לברך במקהלות (חכם צבי פח)^[14].

אין אדם יוצא ידי חובתו בהדלקה של בית הכנסת, וצריך לחזור ולהדליק בביתו (ריב"ש שם; רמ"א או"ח תרעא ז), שמצות חנוכה נר איש וביתו (ריב"ש שם), ואין מדליקים בבית הכנסת אלא משום פרסום לרבים, אבל עדיין לא יכירו בני ביתו, ולכן צריך כל אחד ואחד להדליק בביתו (לבוש שם ח; פרי מגדים שם, אשל אברהם ס"ק יד). ואפילו מי שהדליק בעצמו בבית הכנסת צריך לחזור ולהדליק בביתו (באר היטב שם ס"ק יא; אליה רבה שם ס"ק יח, שכן משמע מהבית יוסף), וחוזר ומברך בביתו ברכת להדליק, אבל אינו מברך עוד ברכת שהחיינו, הואיל וכבר בירכה בבית הכנסת (זרע אמת או"ח צו; שערי תשובה שם ס"ק יא, בשמו), אלא אם כן מכוין להוציא אשתו ובני ביתו; ואם הדליק בביתו מקודם, כשחוזר ומדליק בבית הכנסת חוזר ומברך בשביל הציבור, כדרך שמי שבירך ברכת- התורה (ראה ערכו) וקראוהו לעלות לתורה, שחוזר ומברך (ראה ערך ברכת התורה. זרע אמת שם).

בערב שבת

כשמדליקים בבית הכנסת בערב שבת, כתבו אחרונים שאם הוא סמוך לחשיכה, שאם ימתין עד שיהיו עשרה בבית הכנסת יתקדש היום ולא יוכל להדליק, מדליק מיד בברכה אף על פי שאינו בעשרה, כיון שיהא פרסום הנס בשעה שיבואו עשרה אחר כך לבית הכנסת (מגן אברהם שם סק"י), וכן כתבו ראשונים שהשמש מדליק הנרות קודם שבא הקהל לבית הכנסת (מהרי"ל, חנוכה ד)^[15].

הברכות

המדליק נר של חנוכה צריך לברך (שבת כג א; רמב"ם חנוכה ג ד; טוש"ע או"ח תרעו א).

בלילה הראשון

בלילה הראשון מברך שלש ברכות:

• אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה (גמ' שם, לגירסתנו; סופרים כ ד; שאילתות כו; רי"ף שם; רמב"ם שם; רא"ש שם ב ז; טור שם)^[16].

• שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה (סופרים שם; רי"ף ורמב"ם ורא"ש וטוש"ע שם).

• שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה (רמב"ם שם; טוש"ע שם), והיא ברכת הזמן (ראה ערך ברכת שהחיינו) שמברכים על כל מצוה שבאה מזמן לזמן (ראה ערך הנ"ל: על המצוות)^[17].

מליל שני ואילך

מליל שני ואילך מברך שתים: להדליק ושעשה נסים (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם ב), לפי שהנס היה קיים כל שמונת הימים (גמ' שם), שכל שמונה הדליקו מן הפך, אבל אינו מברך ברכת שהחיינו וקיימנו והגיענו, לפי שמשהגיענו לתחילת הזמן הגיענו (רש"י שם ד"ה כל יומי). ואומר להדליק נר, ולא נרות, אף על פי שמצוה להיות מוסיף והולך בכל לילה (ראה לעיל: החיוב וההידור), שלא חילקו בנוסח הברכה בין ברכת הלילה הראשון לבין ברכת שאר הלילות (פרי מגדים או"ח רסג, אשל אברהם ס"ק יא).

לא בירך שהחיינו בלילה הראשון

לא הדליק בלילה הראשון, מברך ברכת הזמן בפעם הראשונה שהוא מדליק (מאירי שם; שבלי הלקט קפו, בשם רבנו ישעיה), שעל מצוה שבאה לידו משנה לשנה מברך, וכיון שלא בירך בזמנה מברך עליה בזמן שמגיעה לידו (שבלי הלקט שם, בשם רבנו ישעיה)^[18]. וכן אם הדליק בלילה הראשון ושכח לברך ברכת הזמן, מברך בלילה השני או כשיזכור (טור או"ח תרעו, בשם תשובת הרא"ש; שו"ע שם א) בשאר הלילות בשעת ההדלקה (לבוש שם א)^[19].

זמן הברכות

בזמנם של שלש הברכות, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שמברך קודם שמתחיל להדליק (ריטב"א שבת כג א, בסתם; רבנו ירוחם ט א ואבודרהם, חנוכה, בשם הראב"ד; מהרי"ל, חנוכה ג, ושו"ת קמה), שהן בכלל הברכות שאמרו שמברך עליהן עובר לעשייתן (ראה ערך ברכת המצוות: עובר לעשייתן. ריטב"א שם, לדעה זו; רבנו ירוחם ואבודרהם שם, בשם רבנו יונה; שו"ת מהרי"ל שם. וראה הגר"א שם שהוכיח כן ממגילה כא ב), וכן הלכה (רמ"א או"ח תרעו ב)^[20].

• ויש אומרים שדוקא ברכת להדליק אומרה קודם שמתחיל בהדלקה, שהיא ברכת-המצות (ראה ערכו), וצריך לברכה עובר לעשייתה (ריטב"א שם, בשם יש אומרים; מאירי שם), אבל שתי הברכות האחרות אומרן אחר שהתחיל להדליק, שיהא רואה הנר ומברך עליו, כעין הרואה נר חנוכה (ריטב"א שם, בשם יש אומרים)^[21].

הנרות הללו

לאחר שהדליק יאמר: הנרות הללו אנו מדליקין וכו' על הנסים ועל הנפלאות שעשית לאבותינו על ידי כהניך הקדושים, וכל שמונת ימי חנוכה הנרות הללו קודש, ואין לנו רשות להשתמש בהן אלא לראותן בלבד, כדי להודות לשמך על נפלאותיך ועל נסיך ועל ישועתך (סופרים כ ד; רא"ש שבת ב ח; טור שם; ש"ע שם ד). ונחלקו אחרונים:

• יש אומרים שיאמר כן לאחר שהדליק הנר הראשון (שו"ת מהרש"ל פה; ט"ז שם סק"ה, ומגן אברהם שם סק"ג, בשמו), ויגמור הדלקת שאר הנרות בעודו אומר "הנרות הללו" וכו' (שו"ת מהרש"ל שם; ט"ז שם, בשמו).

• ויש אומרים שיאמר "הנרות הללו" לאחר שהדליק כל הנרות (מאמר מרדכי שם סק"ה, שכן משמעות הפוסקים), שכיון שהברכה באה על הדלקת כל הנרות (ראה לעיל), איך יפסיק בין הברכה להדלקתם (פרי מגדים שם, משבצות זהב סק"ה ואשל אברהם סק"ג)^[22].

הרואה נרות

הרואה נר חנוכה - דולק באחת החצרות (רש"י שבת כג א ד"ה הרואה) ולא בירך עליהם (רמב"ם שם) קודם לכן, שלא הדליק בביתו עדיין (רש"י שם, בשם רבנו יצחק בן יהודה, שאמר משם רבנו יעקב) - בלילה הראשון מברך שתים: שעשה נסים ושהחיינו, מכאן ואילך מברך אחת: שעשה נסים (גמ' שם; רמב"ם חנוכה ג ד; טוש"ע או"ח תרעו ג), אבל אינו מברך להדליק, שהרי הוא לא הדליק (רש"י שם); לא בירך בתחילת ראייתו, מברך כל זמן שרואה הנרות (שו"ת הרעק"א תנינא יג). אבל אם הדליק בביתו ובירך, אינו חוזר ומברך (מאירי שם), וכן אם לא הדליק בביתו אלא ששמע הברכות מאדם אחר שהדליק, אינו מברך על הראייה (ארחות חיים, חנוכה ט)^[23].

וכן אם היתה דעתו להדליק אחר כך בביתו, אינו מברך על הראייה (מרדכי שם רסז, בשם רש"י; תוספות רי"ד ו רשב"א ומאירי ור"ן שם; ארחות חיים שם; טוש"ע שם), ולא אמרו שמברך אלא כשאינו עתיד להדליק, כגון שמהלך בספינה (רש"י שם; תוספות רי"ד שם; רא"ש שם ב ח) ורואה הנרות שהודלקו בעיר (רא"ש שם), ויודע שלא יגיע באותו לילה לביתו (תוספות רי"ד שם; ט"ז שם סק"ג, בדעת רש"י)^[24].

אם לא הדליק בלילה הראשון, ובירך אז על הראייה, אינו חוזר ומברך ברכת הזמן כשמדליק בלילה השני (בית יוסף שם, בשם תשובה אשכנזית; ב"ח שם, בשם מהר"ם מץ; שו"ע שם), כדרך שמצינו ביום טוב, שאם בירך זמן בשוק אינו חוזר ומברך על הכוס (ראה ערך ברכת הזמן: על המועדים. בית יוסף שם, בשם תשובה אשכנזית).

אכסנאי

אכסנאי שמדליקים עליו בביתו, שאינו צריך להדליק בבית שנתארח בו (ראה לעיל: החיוב וההידור), נחלקו ראשונים אם צריך לברך ברכת הרואה (רשב"א שם, בשם יש מרבותיו, ודחה; מאירי שם, במסקנתו; מגיד משנה שם, בדעת הרמב"ם; שו"ת מהרש"ל פה), כיון שלא שמע הברכות (המאורות שם), והדלקת אשתו עליו בביתו אינה פוטרתו אלא מהחיוב המוטל על ממונו, להדליק הנר ולפרסם הנס ברבים, אבל לא מהודאה על הנס ומברכת הזמן שהם חיוב המוטל על גופו (ב"ח שם); או שאינו צריך לברך (רשב"א ור"ן שם; מאירי שם, בשם ויש פוטרים), שלא מצינו יוצא במצוה שחוזר ומברך על הראייה (רשב"א ור"ן שם), שעיקר החיוב בחנוכה הוא להדליק הנר, אלא שמי שאינו מדליק חייבוהו לברך על הראייה במקום הדלקת הנר (פרי מגדים שם, אשל אברהם סק"א; מחצית השקל שם סק"א), וכן הלכה (טוש"ע שם).

טעם החיוב

בטעם שחייבו הרואה לברך, אף על פי שלא מצינו כן בשאר מצוות כגון בסוכה ובלולב, כתבו ראשונים שהוא משום חביבות הנס, וכן משום שיש כמה בני אדם שאין להם בית ואין בידם לקיים המצוה (תוספות סוכה מו א ד"ה העושה, השני; תוספות הרא"ש שם), ועוד שבשאר מצוות לא תיקנו לרואה ברכה מיוחדת שאין עושה המצוה מברך אותה, ודוקא בנר חנוכה, שהמדליק מברך שעשה נסים, חייב אף הרואה לברך אותה (תוספות שם).

חיוב ראיה

מי שלא הדליק נר חנוכה, חייב לראות נר חנוכה שהדליק אחר (מרדכי שבת רסז; רמ"א או"ח תרעז ג), כדי לזכור הנס (בגדי ישע למרדכי שם; מאמר מרדכי שם סק"ד, בדעת השו"ע והרמ"א).

כשלא ראה

לא הדליק נר חנוכה ואף לא ראה אותו, נחלקו הפוסקים:

• יש אומרים שאינו מברך שעשה נסים, אבל ברכת הזמן יש לו לברך, לפי שיש לו לברכה על היום, כמו במועדים (מור וקציעה תרעו; שער הציון שם סק"ג), אלא שלכתחילה סמכוה להדלקת הנר, ולכן אף כשאינו מדליק, ואינו רואה כל ימי החנוכה - מברך (שער הציון שם).

• ויש אומרים שלא אמרו שאם לא בירך שהחיינו על הכוס יכול לאומרה אף בשוק (ראה ערך ברכת שהחיינו: על המועדים) אלא במועדים, אבל לא בחנוכה (פרי חדש שם א), שלא תיקנו בה ברכת הזמן אלא על ההדלקה - ועל הראייה (פרי חדש שם) - אבל לא על היום (מאירי מגילה ד א)^[25].

ההדלקה

עיקר מצות נר חנוכה הוא בהדלקתה (שבת כב ב, במסקנת הגמ'; רמב"ם חנוכה ד ט; טוש"ע או"ח תרעה א)^[26], ולפיכך אם הדליקו חרש שוטה וקטן - או גוי (רמב"ם שם, בגירסאות מדויקות) - לא עשה ולא כלום (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע או"ח תרעה ב), אף על פי שהניחו בר דעת (פסקי רי"ד שם; ר"ן שם; שו"ע שם). וכן אם היה מונח במקום הראוי להדלקה, שלא לשם מצות חנוכה, מדליקו שם ואינו צריך להסירו ולהניחו לשם מצות חנוכה, שהדלקה עושה מצוה (טוש"ע שם א).

עששית הדלוקה מבעוד יום

עששית שהיתה דולקת והולכת כל יום השבת, במוצאי שבת מכבה ומדליקה (גמ' שם כב ב - כג א; רמב"ם שם; טוש"ע שם) למצות הלילה (רש"י שם כג א ד"ה ומדליקה), ואף על פי שהודלקה אתמול לשם נר חנוכה (רש"י שם ד"ה דולקת; ריטב"א שם; שו"ע שם) - כל לילה ולילה טעון הדלקה בפני עצמה (ריטב"א שם).

הדליק בפנים והוציא החוצה

הדליק נר חנוכה בפנים - בבית (רש"י שם כב ב ד"ה בפנים) שאינו מקום הדלקה (ראה להלן: מקומה) - והוציאו דלוק לחוץ, על פתח ביתו - לא עשה כלום (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), מפני שההדלקה צריכה להיות במקומה (גמ' שם), במקום החיוב (רש"י שם ד"ה אי אמרת; פסקי ריא"ז שבת, חנוכה יז; מאירי שם; ב"ח שם, בדעת הרמב"ם)^[27].

המדליק

הדליק אדם אחר עבורו - יצא ידי חובתו, והוא שיהא המדליק מחוייב בדבר, אבל מי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתם (כן משמע משבת כג א), ומצוה מן המובחר שידליק אדם בעצמו, שמצוה בו יותר מבשלוחו (ב"ח או"ח תרעז א), וכשאחר מדליק עבורו, צריך הוא לעמוד על יד המדליק ולשמוע הברכות (שלטי הגבורים למרדכי שבת רפב; ב"ח או"ח תרעו א, בשמו; מגן אברהם שם סק"ד, בשם הב"ח; פרי מגדים או"ח תרעה, אשל אברהם סק"ד) ולומר אמן, ובדיעבד יצא אף על פי שלא אמר אמן (פרי מגדים שם), אבל אם אינו עומד בשעת הברכה, אין למדליק לברך (שלטי הגבורים שם, בשם מהר"ח; ב"ח שם, בשמו; מגן אברהם שם, בשם הב"ח) כיון שהדבר מוטל על גוף האדם (ב"ח שם). ואם המדליק מוציא אף את עצמו, כגון אשה המדליקה על בעלה, צריך הבעל לכתחילה לעמוד אצלה, אלא שמן הדין יוצא אף על פי שאינו עומד אצלה, שעיקר החיוב על ממונו להדליק נרות לפרסום הנס (ב"ח או"ח תרעז א).

החלפת המדליק בבית הכנסת

שליח ציבור שהתחיל להדליק בבית הכנסת (ראה להלן: מקומה) והקהל רוצים להתפלל, יכול אדם אחר להדליק שאר הנרות (מהרי"ל, חנוכה ו; רמ"א או"ח תרעא ז). ונחלקו אחרונים:

• יש סוברים שאף המדליק בביתו שהדליק נר אחד שהוא העיקרי, יכול ליתן לאחר שיגמור ההדלקה (שו"ת מהרש"ל פה; מגן אברהם תרעא ס"ק יא, בשמו), ודוקא כשממהר, אבל כשאפשר לו, טוב יותר שיגמור הוא עצמו המצוה שהתחיל לעשותה (כן משמע מביאור הגר"א שם).

• ויש סוברים שדוקא בבית הכנסת רשאי ליתן לאחר, לפי ששניהם עושים המצוה בשליחות הציבור, אבל המדליק בביתו, צריך הוא עצמו להדליק כל הנרות (לבוש שם ח; מור וקציעה שם), שהדלקת כל נר מעשה בפני עצמו הוא, וכיון שלמהדרים מן המהדרים יש מצוה בהדלקת הנרות הנוספים, מצוה-בו-יותר-מבשלוחו (ראה ערכו), כיון שאינו בהול למצוה עוברת (מור וקציעה שם).

סדר ההדלקה

המדליק את הנרות יוצא ידי חובתו באיזה אופן שמדליק, בין אם מתחיל בנר הנוסף, ובין אם בנר העיקרי, ובין אם מתחיל בימין, ובין אם מתחיל בשמאל, אלא שלמצוה מן המובחר נחלקו ראשונים בסדר ההדלקה (ביאור הלכה תרעו ד"ה ובליל ב):

• יש אומרים שיש לו להתחיל בצד שמאל - של האדם המדליק (תרומת הדשן קו) - ולפנות לצד ימין, שכן אמרו: כל-פנות-שאתה-פונה (ראה ערכו) לא יהיו אלא לימין (מרדכי שבת רסח, בשם מהר"ם; מהרי"ל, חנוכה ב, ושו"ת מ; שו"ע או"ח תרעו ה; לבוש שם ה, בשם יש אומרים), ולכן בלילה הראשון ידליק את הנר הימני - אם יש לו מנורה בעלת שמונה פיות, ואם יש לו מקום מיוחד להדליק שם, יניח הנר בימין אותו מקום (לבוש שם, לדעה זו) - ובלילה השני כשמוסיף נר אחד סמוך לו יתחיל להדליק בנר הנוסף ויברך עליו, כדי לפנות לימין בהדלקת הנר השני, וכן בשאר הלילות ידליק הנר הנוסף ויפנה לצד ימין, כדי שיברך על הנוסף בכל לילה, שהוא מורה על הנס, שכן בתוספת הימים נתוסף הנס (שו"ת מהרי"ק קפג; שו"ע שם; לבוש שם, לדעה זו), ויש יותר פרסום הנס בכך (לבוש שם, לדעה זו)^[28].

• יש אומרים שכל יום מתחיל להדליק באותו הנר (כן משמע מאבודרהם, חנוכה, בשם רבנו יונה; ביאור הגר"א שם), שאם יתחיל להדליק בנר הנוסף שאינו אלא למהדרים מן המהדרים, נמצא שמניח עיקר המצוה ומברך על הרשות, אלא מתחיל להדליק בנר העיקרי (ביאור הגר"א שם).

• ויש מחלקים: אם אין לפתח מזוזה, ומניח הנרות בימין הפתח, והנר שלימין המדליק מונח בטפח הסמוך לפתח - כשמדליקים בפנים הבית ליד הכותל הסמוך לפתח (ראה להלן: מקומה. פרי מגדים שם, אשל אברהם סק"ד) - הרי נר זה בו עיקר המצוה, שדי בנר זה לבדו אם לא היה רוצה להיות מהמהדרים מן המהדרים (ראה לעיל: החיוב וההידור), ולכן מתחיל להדליק בו ופונה ממנו לנר שבשמאלו, אף על פי שאינו פונה לימין (תרומת הדשן שם, שכן מנהג בני אוסטרייך; ב"ח שם), שלדעתם נר ראשון שמברכים עליו הוא עיקר ההדלקה (ב"ח שם), ואין לו לבטל עיקר המצוה שהיא בטפח הסמוך לפתח כדי לקיים פנייה לימין (כן משמע מביאור הגר"א שם); ואם מניח הנרות בפתח שיש בו מזוזה, שמניחם בשמאל הפתח, ונר זה הוא בטפח הסמוך לפתח, מתחיל להדליק בו ופונה לימין, ולא הוצרכו לטעם של כל פינות שאתה פונה אלא כשמניח הנרות מכנגד הפתח והלאה, כגון שהפתח במזרח, והניח הנרות ממזרח למערב - לפנים הבית - ומתחיל להדליק בנר המזרחי הסמוך לפתח, שצריך להפוך פניו לדרום כדי שהנר הסמוך לפתח יהא בשמאלו וממנו יפנה לימינו, ולא יהפוך פניו לצפון, שכיון שצריך להתחיל בנר הסמוך לפתח יהא פונה מימין לשמאל (תרומת הדשן שם, בדעת המהר"ם)^[29].

• ויש אומרים שלעולם צריך להתחיל בהדלקת הנר שכנגד ימינו ולפנות לנר שכנגד שמאלו, שכן הוא אופן הפנייה לימין לדעתם (תרומת הדשן שם, בטעם מנהג בני אוסטרייך; לבוש שם; ט"ז שם; פרי מגדים שם, משבצות זהב סק"ו), ואם מניח הנרות אצל הכותל שמימין לפתח - כשאין לו מזוזה (פרי מגדים שם) - יתחיל בכל לילה בנר שכנגד ימין המדליק, שהוא הנר הנוסף - כשמניח הנרות בחוץ - ויפנה לשמאלו עד שידליק הנר הסמוך לפתח, ועוד שאם יתחיל בהדלקת הנר שכנגד ימינו נמצא שהוא מעביר על המצוות, שמדליק מקודם הנר השמאלי, ואחר כך מדליק הנר שמונח לפניו (ט"ז שם).

יציאה מהבית

לאחר שהדליק, כתבו אחרונים שמצוה לראות הנרות, בכל שיעור זמן הדלקתם, היינו עד שתכלה רגל מן השוק (ראה להלן: זמנה) כדי שיתפרסם הנס, ולכן אין נכון לצאת מביתו לאחר שהדליקם (שב יעקב כב, על פי סופרים כ ה).

לימוד תורה ואכילה

משהגיע זמן ההדלקה (ראה להלן: זמנה) אסור ללמוד (שו"ת מהרש"ל פה; ב"ח או"ח תרעב א; מגן אברהם שם סק"ה), שמא יטרד בלימודו וישכח להדליק (ב"ח שם), וכל שכן שאסור לאכול (שו"ת מהרש"ל שם; משנה ברורה שם סק"י), ואפילו התחיל ללמוד - מפסיק (שו"ת מהרש"ל וב"ח ומגן אברהם שם), שיש לחוש לדעת הסוברים שאינו יכול להדליק אלא עד שתכלה רגל מן השוק (ראה להלן: שם), ואם לא יפסיק מלימודו יש לחשוש שמא יעבור הזמן (ב"ח שם; שער הציון שם ס"ק טו). ויש מהפוסקים שכתב שצריך להחמיר שלא לאכול חצי שעה קודם זמן הדלקת הנר (מחצית השקל שם סק"ה), ולדעת הסוברים שזמנה עם שקיעת החמה (ראה להלן: זמנה) אסור לאכול חצי שעה קודם השקיעה, אלא שלענין לימוד אין להחמיר, וסומכים על הסוברים שזמנה בצאת הכוכבים (ראה להלן: שם. שער הציון שם ס"ק יד, לדעה זו).

מקומה

נר חנוכה מצוה להניחו על פתח ביתו מבחוץ (שבת כא ב; רמב"ם חנוכה ד ז; טוש"ע או"ח תרעא ה), כדי לפרסם את הנס (רש"י שם ד"ה מבחוץ; מאירי שם) לעוברי דרכים (מאירי שם), ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שהדברים אמורים בבית הפתוח לרשות הרבים (תוספות שם ד"ה מצוה), אבל כשביתו פתוח לחצר - מניחו על פתח החצר לרשות הרבים (תוספות שם; רשב"א ופסקי רי"ד שם; רבנו ירוחם ט א, בשם יש מפרשים) מבחוץ לפתח (רשב"א שם; רבנו ירוחם שם, בשם יש מפרשים; כן משמע מהטוש"ע שם), וכן הלכה (טוש"ע או"ח תרעא ה).

• ויש אומרים שהדברים אמורים כשביתו פתוח לחצר שמניחו בפתח הבית, ולא בפתח החצר לרשות הרבים (רש"י שם ד"ה מבחוץ; ר"ן שם; אור זרוע ב שכג; סמ"ג, עשין דרבנן ה, בשם ר"י) - אלא שאם הניחו בפתח החצר יצא (כן משמע מחידושי הר"ן שם; חכמת מנוח שבת שם, בדעת רש"י) - ואם היה ביתו פתוח לרשות הרבים, יש שכתבו שמניחו בפתח הבית מבחוץ (חידושי הר"ן שם, בדעת רש"י); ויש שכתבו שמניחו מבפנים (פרי חדש שם, בדעת רש"י); ויש שכתבו בבית הפתוח לחצר, שמניחו בפתח החצר הסמוך לרשות הרבים, אלא שמניחו בפנים החצר (רבנו ירוחם שם, בשם רש"י) - אם רצה, וכן יכול הוא להניחו בחוץ ממש, וכך היה המנהג בזמן התלמוד, ולא עוד אלא שאם אפשר לו, מצוה להניחו מבחוץ ממש (ריטב"א שם).

דר בעלייה

היה דר בעלייה - שאין לו מקום בחצרו להניחו שם (רש"י שם ד"ה ואם היה) - מניחו בחלון הסמוך לרשות הרבים (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם) מבפנים כנגד החלון (רש"י שם ד"ה מניחה), ואפילו אם יש לה עוד חלון פתוח לחצר, אינו מניחו אלא בחלון הסמוך לרשות הרבים (פרי חדש שם, בדעת רש"י), והדברים אמורים כשאין לעלייה פתח פתוח לרשות הרבים (טוש"ע שם) אלא פתחה לבית, שאם יניחנו על פתח הבית לחצר, או על פתח החצר לרשות הרבים, לא יהא ניכר שהנר שייך לעלייה (בית יוסף שם).

טפח הסמוך לפתח

מצוה להניחו בטפח הסמוך לפתח (גמ' שם כב א, לגירסתנו; רמב"ם שם; טוש"ע שם ז)^[30], שאם ירחיקנו להלן מהפתח אינו ניכר שבעל הבית הניחו שם (רש"י שם ד"ה מצוה להניחה).

ימין הפתח או שמאלו

ונחלקו אמוראים היכן מניחו:

• יש אומרים שמניחו מימין (רב אחא בריה דרבא בגמ' שם), בכניסתו לביתו בימין (רש"י שם ד"ה מימין), כדי ששתי המצוות, מזוזה ונר חנוכה, יהיו יחד באותו צד (שאילתות כו)^[31].

• ויש אומרים שמניחו משמאל (רב שמואל מדיפתא בגמ' שם), כדי שתהיה מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ויבוא בעל הבית ביניהן בטלית מצוייצת (שאילתות שם; ריטב"א שם; שבלי הלקט קפה), לקיים מה שנאמר: וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק (קהלת ד יב. שו"ת מהרי"ל מ), וכן הלכה (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואם הניחו בימין הפתח - יצא בדיעבד (לחם משנה חנוכה ד ד, בדעת המגיד משנה שם; פרי חדש או"ח תרעא ז).

רצה להניחו בדלת עצמה - בחלל הפתח - מניחו בחצי השמאלי של חלל הפתח (התרומה רכח; סמ"ק רפ; מרדכי שם רסו; טוש"ע שם), באיזה מקום שירצה (ט"ז שם סק"ו, בפירוש השני); ויש שכתבו שצריך להקריבו לקצה השמאלי של חלל הפתח (ט"ז שם, בפירוש הראשון).

לא היתה מזוזה לפתחו, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שמניח הנר בימין הפתח (ראבי"ה, תשובות וביאורי סוגיות תתקעב, בשם ה"ר מנחם שאמר בשם רבינו אפרים; הגהות סמ"ק רעט; ר"ן שם, בשם יש מי שכתב; ארחות חיים, חנוכה ג, בשם יש אומרים; כלבו מד, בשם רבנו פרץ; שו"ת מהרי"ל מ), שהימין עדיפה לכבוד המצוה (ר"ן שם), וכן הלכה (טוש"ע שם).

• ויש אומרים שלעולם מדליק בשמאל (ארחות חיים שם; כלבו שם), שכיון שתיקנו להדליק בשמאל משום המזוזה, לא חילקו חכמים דבריהם אף כשהטעם איננו (ראה ערך לא פלוג רבנן; העמק שאלה כא כב, לדעה זו).

כשמדליקים בפנים

בזמן שנוהגים להדליק נר חנוכה בפנים (ראה להלן), נחלקו ראשונים אם מוטב להניח הנר לימין הפתח (שבלי הלקט קפה, בשם רבנו אפרים); או שלעולם מניחו בשמאל, כדי שתהא מזוזה מימין, ונר חנוכה משמאל (ראה לעיל. שבלי הלקט שם).

הדלקה בפנים

בשעת הסכנה מניחו על שולחנו ודיו (גמ' שם כא ב; טוש"ע או"ח תרעא ה), דהיינו שמניחו בתוך ביתו בפנים, ואפילו הניחו על שולחנו דיו (רמב"ם חנוכה ד ז).

שעת הסכנה שאמרו, נחלקו בו ראשונים:

• יש מפרשים כגון שגזרו הגוים על ישראל שלא להדליק נר חנוכה (תוספות שם מה א ד"ה מקמי, בשם ר"י; מאירי ור"ן ופסקי רי"ד שם כ א; פסקי ריא"ז שבת ב, חנוכה ו; טוש"ע שם, לפי ב"ח שם וט"ז סק"ג), ועל שולחנו לא יידעו הגוים שלשם מצוה הדליקו (ר"ן שם; ט"ז שם). ואינו חייב להדליקו בחוץ, אף על פי שבשעת השמד אפילו על מצוה קלה יהרג-ואל-יעבור (ראה ערכו), לפי שעל ביטול מצוה אינו צריך ליהרג אפילו בשעת השמד (ראה ערך יהרג ואל יעבור. כן משמע מהריטב"א שם כא ב). ואפילו אם אף על ביטול מצוה ייהרג ואל יעבור, לא ביטלו הדלקת נר חנוכה לגמרי משום הגזירה, אלא תיקנו לשנות מקום ההדלקה, להניחו על שולחנו - למעט הסכנה - שאין זה שינוי בגוף המצוה אלא במקומה, ואף בשעת השמד מותר לעשות כן (ראה ערך הנ"ל. ב"ח שם). לא היתה סכנת נפשות בדבר, אלא סכנה שיבואו גוים ויטלו הנר, יש ראשונים שנראה מדבריהם שמניחו בחוץ (כן משמע מתוספות שם מה א, בשם ר"י).

• ויש אומרים שאם גזרו הגוים שלא להדליק נר חנוכה, אין צריך לומר שלא ידליק בחוץ (ריטב"א שם כא ב), ושעת סכנה שאמרו הוא שיש חשש שיטלו הגוים את הנר, כגון ביום איד של פרסיים, שלא הניחו להדליק שום נר מחוץ לבית עבודה זרה שלהם (רש"י שם ד"ה הסכנה; ריטב"א שם; תוספות שם ד"ה ובשעת, בשם ר"י), וכשמניחו על שולחנו אין סכנה בדבר, שאין דרכם לחפש בבתים (תוספות שם, בשם ר"י) וכן אם יש סכנת צער או איבה מהגוים, מניחו על שולחנו (ריטב"א שם), ואף אם נשבה הרוח - ואי אפשר להדליקו בחוץ (שם) - מדליקו בפנים (סדר רב עמרם גאון (הרפנס), סדר חנוכה; הלכות קצובות, חנוכה; ריטב"א שם, בשם מורו).

הדליקו בפנים בזמן שאין סכנה - לא יצא (ביאור הגר"א או"ח תרעה א).

הדרים בין הגוים

כתבו ראשונים שהדרים בין הגוים מדליקים בפנים (תוספות שבת כא ב ד"ה דאי, בשם ר"י; ראבי"ה חנוכה תתמג; ריטב"א ומאירי ור"ן שם), שידן תקיפה על ישראל (ריב"ש קיא; לבוש או"ח תרעא ח), ואי אפשר להדליק נר חנוכה ברחוב העיר (לבוש שם) מחשש שהגוים יכבוהו (ארחות חיים, חנוכה טו, בשם מקצת הגאונים), והרי זה כשעת הסכנה שמדליקו בפנים (ראבי"ה שם), וכן נהגו בימי הראשונים (תוספות וראבי"ה וריטב"א ומאירי ור"ן שם) והאחרונים (לבוש שם; ערוך השלחן שם כד).

ונהגו להדליקו בפנים, סמוך לפתח (ריטב"א שם כג א; ראבי"ה שם; ריב"ש שם; טור או"ח תרעא-תרעב) הבית, בטפח הסמוך לפתח (ראבי"ה, תשובות וביאורי סוגיות תתקעב; ארחות חיים, חנוכה ג). ואין מדליקים מבפנים לפתח הסמוך לרשות הרבים, לפי ששכיחים גויים וגנבים, ועוד שאין רגילים לקבוע מזוזה לפתח הפתוח לרשות הרבים, מחשש שיטלוה הגוים (ראה ערך מזוזה), ולכן נהגו להדליקו בפתח הפתוח לחצר, שיש שם מזוזה (ראה לעיל. רבנו יונה ט א).

כשאין סכנה

אף כשאין סכנה, כתבו ראשונים ואחרונים שנהגו להדליק בפנים (אהל מועד, מועד קטן א ה; אור זרוע ב שכג; ערוך השלחן שם), ונחלקו הדעות:

• יש אומרים שאחר שנהגו על הסכנה, נהגו (העיטור, עשרת הדברות - חנוכה, דף קיד טור ד במהדורת רמ"י) שמשעת הסכנה ואילך נעקרה לגמרי התקנה להדליק בחוץ (דבר יהושע (אהרנברג) א ח וב ק-קג).

• ויש אומרים שנהגו כן במדינות אירופה, שימי חנוכה הם ימי סגריר גשם ושלג ורוחות חזקים, ואי אפשר להניחם בחוץ אם לא להסגירם בזכוכית, ולא הטריחו חכמים את האדם בכך, ואפילו יניח בזכוכית, לא יהיה היכר למצוה כל כך (ערוך השלחן שם).

• ויש שנחלקו על המנהג וכתבו שמי שיכול להדליקו בחוץ ידליק שם (העיטור שם), ואינם יודעים הטעם מדוע לא להדליק בחצרות (אור זרוע שם).

חלון

אף בזמן שמדליקים בפנים, אם היה לבית חלון סמוך לרשות הרבים - יניחנו בחלון (מגן אברהם תרעא סק"ח), כדי שיהא היכר לבני רשות הרבים ויתפרסם הנס (משנה ברורה שם ס"ק לה), ואם שכיח נזק מהדלקה בחלון - ידליקנו בפנים (מגן אברהם שם).

גובה ההנחה

נר חנוכה, אמרו בתלמוד שמצוה להניחו למטה מעשרה טפחים (שבת כא ב), ונתנו ראשונים מספר טעמים לדבר:

• נתנו לו חכמים אחד מן השיעורים הקבועים בשאר מצוות, והוא שיעור עשרה טפחים שהוא שיעור הכשר סוכה (ראה ערך סכה. רשב"א שם).

• שכשהוא בתוך עשרה טפחים הרי הוא ונרו ברשות אחת, שעד עשרה טפחים הרי זה חשוב אותה רשות, כדרך שמצינו ברשויות לשבת (ריטב"א שם).

• שכשמדליקו למטה מעשרה פרסום הנס גדול יותר, לפי שנר העשוי להאיר אין מניחים אותו למטה מעשרה טפחים (רא"ש שם ב ה; רבנו ירוחם ט א; לבוש או"ח תרעא ו).

ונחלקו ראשונים:

• יש פוסקים שמניחו למטה מעשרה (רבנו חננאל שם כב א ד"ה נר חנוכה; ר"ן שם כא ב, בשם רבנו יונה; רשב"א וריטב"א שם; מאירי שם, בשם יש פוסקים) למצוה מן המובחר (סמ"ק רעט), ואם הדליקו למעלה מעשרה טפחים - יצא, וכן הלכה (טוש"ע או"ח תרעא ו).

• ויש סוברים שלהלכה נדחו הדברים הללו, מפני שנדחה בתלמוד הראיה לדין זה מהמשנה, ומניחו אף למעלה מעשרה (מאירי שם; התרומה רכט; מגיד משנה חנוכה ד ז, בדעת הרי"ף והרמב"ם), ויש שכתבו שאדרבה הידור מצוה להגביהו למעלה מעשרה טפחים כדי להרבות בפרסום (מאירי שם; מאמר מרדכי שם סק"ח, בדעת הכלבו ועוד), אבל אם יניחנו למטה מעשרה, אין בזה פרסום ולא היכר, וכמו שמניחו למעלה מעשרים אמה (ראה להלן. אלפסי זוטא שבת שם), ומצותו מעשרה טפחים ועד שמונה עשר טפחים, שהוא גובהה של המנורה שבמקדש (סדר היום, סדר חנוכה).

ומכל מקום אם הניח הנר למעלה מעשרים אמה - פסול (שבת כב א; רמב"ם חנוכה ד ז; טוש"ע שם) - אפילו בדיעבד (רמב"ם שם; טוש"ע שם) - כסוכה וכמבוי (גמ' שם), היינו כדרך שסוכה שעשאה למעלה מעשרים אמה, וכן קורה של מבוי שהניחה למעלה מעשרים אמה – פסולות, לפי שאין העין שולטת בהם (ראה סוכה ב א), ואף נר חנוכה למעלה מעשרים אמה אינו ניכר (רמב"ם שם), שאין העין שולטת למעלה מעשרים אמה, ואין כאן משום פרסום הנס (רש"י שם ד"ה פסולה; רמב"ן שם; טור שם).

וצריך להניח הנר למעלה משלשה טפחים (מרדכי שם רסח, וטור שם, שכן נהג מהר"ם מרוטנבורג; שו"ע או"ח תרעא ו), שכל למטה משלשה טפחים כקרקע הוא (בית יוסף וב"ח שם; לבוש שם ו) ואין הרבים משגיחים בנר, ואין כאן פרסום הנס (לבוש שם), ובדיעבד אפילו הדליק למטה משלשה - יצא (פרי מגדים שם, אשל אברהם סק"ו).

כשמדליקים בפנים

בזמן שמדליקים בפנים (ראה לעיל), לדעה שמצוה להניח בתוך עשרה טפחים (ראה לעיל), נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שכשמדליקים בפנים מותר להניחו למעלה מעשרה (ריטב"א שבת כא ב; מרדכי שם רסו), לפי שכשמדליק בפנים אין קפידא בדבר, שכן עד לרקיע רשות אחת היא (ריטב"א שם), או לפי שבזמן שמדליקים בפנים אין חוששים לפרסום (כן משמע מהמרדכי שם) לבני רשות הרבים אלא לבני הבית, והם יודעים שהנר לשם מצוה הודלק (מחצית השקל שם סק"ו), וכן המנהג (ריטב"א שם; אליה רבה שם סק"י).

• ויש אומרים שלעולם מצוה להניחו למטה מעשרה טפחים (טור שם, לפי בית יוסף ודרכי משה שם), וכתבו אחרונים שכן נהגו המדקדקים (בית יוסף שם).

אף בלמעלה מעשרים נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שכשמדליקים בפנים אפילו למעלה מעשרים כשר, כשם שאמרו בסוכה שאם הדפנות מגיעות עד הסכך כשרה, לפי שהעין שולטת בה (ראה ערך סכה. ראבי"ה חנוכה תתמג וטור שם, בשם רבנו יואל)^[32].

• ויש אומרים שאין נר חנוכה דומה לסוכה (ראבי"ה שם; טור שם), ששם צריך שתשלוט עינו בגג, אבל בנר חנוכה צריך שתשלוט עינו בנר, ואין הגג שהוא למעלה מן הנר מועיל שתשלוט עינו בנר (טור שם).

בעלייה

היה דר בעלייה, שמניחו בחלון הסמוך לרשות הרבים (ראה לעיל), יש מהראשונים שכתבו שאף על פי שהחלון למעלה מעשרים אמה מרשות הרבים - מניחו בו (ריטב"א שם); ואחרונים כתבו שאם החלון למעלה מעשרים מניחו בפתח (פרי חדש שם ה; פרי מגדים שם, אשל אברהם סק"ח ומחצית השקל סק"ו) העלייה, כדי שתהא מזוזה בימין ונר חנוכה משמאל (פרי מגדים שם). ואם החלון מתחת לעשרים אמה, אך מעל עשרה טפחים - מקרקע העלייה (פרי מגדים שם סק"ו ומחצית השקל סק"ו) - מניחו בחלון (מגן אברהם שם סק"ו), שעדיף שיהא קצת פרסום לבני רשות הרבים מלהדליק בבית למטה מעשרה, שאינו מפרסם לבני רשות הרבים כל עיקר, אלא שאם יש לו גם חלון שהוא למטה מעשרה, יניחנו בחלון זה (מחצית השקל שם).

בבית הכנסת

אף בזמן שאין סכנה, ומדליקים נרות חנוכה בחוץ (ראה לעיל), כשמדליקים נרות בבית הכנסת (ראה לעיל: החיוב וההידור) מדליקים בפנים, כדי לפרסם הנס לרבים (ביאור הלכה תרעא ד"ה ובבהכ"נ), וכתבו ראשונים שמניחים הנרות בכותל דרום (הגהות סמ"ק רעט; טור או"ח תרעא, בשם רבנו פרץ; שו"ע שם ז; דרך החיים, סדר הדלקת נר חנוכה ד), זכר למנורה שבמקדש שהיתה בדרום (הגהות סמ"ק שם; טור שם, בשם רבנו פרץ; רמ"א שם, לפי משנה ברורה שם ס"ק מא). ומסדר הנרות לאורך הכותל בין מזרח למערב (תרומת הדשן קד, שכן נוהגים ברוב המקומות; בית יוסף שם, שכן המנהג; רמ"א שם), שלדעתם כך היו מונחים נרות המנורה במקדש (ראה ערך מנורה. תרומת הדשן שם); ויש שנהגו שמסדר הנרות בין צפון לדרום, שלדעתם כך היה במנורה (תרומת הדשן שם, שכן מנהג מרבורק; שו"ת הרדב"ז ג תקי, שכן מנהג ירושלים).

וכתבו אחרונים שאינו חייב להעמידו בכותל, אלא יכול להעמידו אף על השולחן העומד סמוך לכותל דרום (דרך החיים שם; משנה ברורה שם סק"מ, בשמו), ויש שכתב יותר מזה, שראה בכל קהילות גדולות שעבר בהם, שהמנורה שמדליקים בה נמצאת על שולחן העומד סמוך לכותל דרום, והמדליק עומד כשפניו למנורה ואחוריו לכותל, ומדליק ומתחיל מימינו שהוא הנר הסמוך לארון הקודש, ושוב מוסיף והולך ומתחיל מהשמאלי ופונה לימינו (ראה לעיל. שו"ת חתם סופר או"ח קפו).

ישן בחדר אחד ואוכל בשני

היה ישן בחדר אחד ואוכל בחדר אחר, מדליק במקום שאוכל (רמ"א או"ח תרעז א, לפי ט"ז שם סק"ב, על פי שו"ת הרשב"א א תקמ), שהחדר שאוכל בו הוא העיקר (ט"ז שם)^[33]. ולכן אכסנאי שאוכל על שולחן בעל הבית וישן בבית אחר, משתתף עם בעל הבית בפרוטה (ראה לעיל) ואינו צריך להדליק בבית שישן בו (שו"ת הרשב"א שם). ודוקא כשאוכל במקום אחר בקביעות, אבל מי שיש לו דירה בעיר, והלך פעם אחת לסעוד אצל חברו, צריך לחזור לביתו ולהדליק שם, או שבני ביתו ידליקו עליו בביתו (ב"ח שם; ט"ז שם; מגן אברהם שם סק"ז), שאם לא ידליק בביתו במקום שרגיל להדליק, יחשדוהו בני ביתו שלא הדליק (ב"ח שם).

אורח

אכן, המתארח אצל אחר כל שמונת ימי החנוכה, כגון בן שהלך אצל אביו הוא וכל בני ביתו, כיון שסועד וישן בבית אביו, אינו מדליק אלא שם, אף על פי שביום אוכל אכילת עראי בביתו (פרי חדש שם א).

ספינה ורכבת

מי שאין לו בית, אין בידו לקיים מצות נר חנוכה (תוספות סוכה מו א ד"ה הרואה; תוספות הרא"ש שם). היה מהלך בספינה, כתבו מרבית הראשונים שאינו מדליק (רש"י שבת כג א ד"ה הרואה; העיטור עשרת הדברות – חנוכה, דף קיז טור ג במהדורת רמ"י; סמ"ג עשין דרבנן ה; סמ"ק רפ; אגודה שם ב לז; תוס' רי"ד שם; רא"ש שם ב ח), וביארו אחרונים בדבריהם, שאין הדברים אמורים אלא בספינה שאינה מקורה, שהרוח מנשבת שם ואינה בגדר בית (מהרש"ם ד קמו), וכן כתבו מקצת ראשונים שהנוסע בספינה מדליק בברכה (ארחות חיים, חנוכה יח; המאורות שבת כא ב), וכן כתבו אחרונים שהנוסע ברכבת ואינו עתיד להגיע בלילה לבית, חייב להדליק ברכבת, אם אין מדליקים עליו בביתו (ערוך השלחן או"ח תרעז ה), אם שילם עבור כל הלילה, והוא כמי ששכר בית לאכול בו ולישון בו (מהרש"ם שם).

חצר שיש לה שני פתחים

חצר שיש לה שני פתחים^[34] בשתי רוחות - כגון שהיה הפתח האחד בצפון והאחר במזרח (רש"י שבת כג א ד"ה משתי רוחות) - צריכה שני נרות (גמ' שם; רמב"ם פ"ד ה"י; טוש"ע תרעא ח), נר לכל פתח (רש"י שם ד"ה חצר)^[35], מפני החשד (גמ' שם; טוש"ע שם), שלא יאמרו העוברים ברוח זו שלא הניח נר חנוכה (רמב"ם שם), שפעמים יעברו ברוח זו ולא יעברו ברוח אחרת, ויאמרו כשם שלא הדליק בפתח שברוח זו כך לא הדליק בפתת שברוח האחרת (גמ' שם; טור שם), אבל אם היו שני הפתחים ברוח אחת, מדליק באחד מהם (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שהרי שני הפתחים נראים כאחת (טור שם) ובני העיר יודעים שאין הבית חלוק בתוכו (רש"י שם ד"ה ואי חשדא)^[36].

כשמדליקים בפנים

בזמן שמדליקים בפתח הבית מבפנים (ראה לעיל), נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאפילו שני הפתחים בשתי רוחות אינו צריך להדליק אלא בפתח אחד, כיון שאין ההיכר אלא לבני הבית (התרומה רכח; טור שם וריטב"א שם, בשמו; מרדכי רסו; מאירי שם; ארחות חיים, חנוכה יג; כלבו מד), והנכנס לבית באיזה פתח שיכנס רואה את הנר (ארחות חיים וכלבו שם), או לפי שבני הבית ודאי יודעים שהוא מדליק בפתח האחר (ב"ח שם, בדעת התרבה ראשונים).

• ויש אומרים שכיון שמדליקים סמוך לפתח הבית (ראה לעיל) יש כאן חשד של העוברים ושבים, ולעולם מדליק בשניהם (טור שם; ריטב"א).

ברכה

כשמדליק בשני הפתחים, כתבו ראשונים שאינו מברך אלא בפתח אחד (רבנו יהונתן ומאירי ור"ן שבת כג א; רמ"א שם ח; לבוש שם ח), ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שמברך בפתח הראשון (מאירי שם), כיון שאינו מדליק הנר בפתח האחר אלא משום חשד (ר"ן שם; לבוש שם), ואינו למצוה (לבוש שם).

• ויש אומרים שחייב לברך אף על הנר של החשד (ר"ן שם, לפי פלתי יג סק"ד), שכיון שחייבוהו בו משום חשד, מצוה דרבנן היא ומברכים עליה (פרי חדש יו"ד יג ה), אלא שכיון שנר חנוכה הוא חובת האדם, ואינו מדליק בשני הפתחים אלא משום חשד, שניהם מצוה אחת, ואינו צריך לברך אלא ברכה אחת (ארחות חיים, חנוכה יג; כלבו מד; מאמר מרדכי תרעה סק"ה ותרעז סק"ג; פרי מגדים או"ח תרעז, אשל אברהם סק"ב; פלתי שם, בדעת הר"ן), ומברך על אחד ופוטר חברו (פלתי שם), ואף אם שתי מצוות הן, כיון שעושה שתיהן בבת אחת די לשתיהן בברכה אחת ארחות חיים שם; כלבו שם).

זמנה

תחילת זמן ההדלקה

מצות נר חנוכה משתשקע החמה (שבת כא ב; סופרים כ ב)^[37], ונחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שהוא סוף שקיעה (ספר הישר (החידושים) רכא, בשם רבי יצחק ברבי ברוך, שאמר מפי רבנו תם; תוספות מנחות כ ב ד"ה נפסל, בשם רבנו תם; ריטב"א שבת כא ב; הגהות מרדכי שם תנה; טוש"ע או"ח תרעב א), שאילו בתחילת השקיעה עוד היום גדול, ונר באור היום אינו מועיל כלום (ספר הישר שם, בשם רבי יצחק ברבי ברוך, שאמר מפי רבנו תם; תוספות מנחות שם, בשם רבנו תם; הגהות מרדכי שבת שם). ונחלקו ראשונים לדעה זו, אם סוף שקיעה היינו שיעור מהלך שלשה מיל ורבע לאחר ששקעה החמה ונעלמה מעל האופק (ריטב"א שם); או שהוא צאת הכוכבים (המנהיג קמז; הגהות מרדכי שם; טור שם, לפי הב"ח וביאור הגר"א; שו"ע שם, לפי מגן אברהם סק"א וביאור הגר"א; חיי אדם קנד יח), ואם הדליק קודם לכן, אף על פי שיצא (ראה להלן) אין כאן קיום המצוה אלא בצאת הכוכבים (תרומת הדשן קב, בדעת הגהות המרדכי).

• יש מפרשים משתשקע החמה שאמרו שהוא תחילת השקיעה, בשעה שהשמש שוקעת ונעלמת מהאופק (רמב"ם חנוכה ד ה, לפי ביאור הלכה תרעב ד"ה ולא מקדימים; ביאור הגר"א או"ח רסא ב; פרי חדש או"ח תרעב א)^[38].

• ויש מפרשים שמשתשקע החמה היינו שיעור הילוך שלשת רבעי מיל קודם שקיעת החמה והיעלמותה מהאופק, שאף על פי שעדיין הוא קצת יום, כיון שהחשיך קצת אינו כאור הדולק ביום, שבאותו זמן מתחילים בני אדם לשוב לבתיהם, ותמהים לראות נר דלוק בעוד יום, ויודעים שמחמת מצוה הודלק, ומתפרסם הנס בכך (יראים רעד).

סוף זמן ההדלקה

מצותו עד שתכלה רגל מן השוק (גמ' שם; סופרים שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), היינו רגל הרבים, כגון מוכרי עצים והחנונים וכיוצא בהן, שדרכן לאחר בשוק אחר חשיכה (פסקי ריא"ז שם ב, חנוכה ד, על פי הגמ' שם) , שעד אז יש בהדלקתו פירסום הנס (טוש"ע שם ב)^[39].

זמן זה של כילוי רגל מן השוק, נחלקו בו ראשונים:

• יש אומרים שהוא חצי שעה לאחר שתשקע החמה (רי"ף שם; רמב"ם שם; ארחות חיים, חנוכה טז), או יותר מעט (ארחות חיים שם).

• ויש אומרים שבכל מקום הדבר תלוי כפי מה שהוא, וכתבו במקומם זמן ההדלקה הוא כל זמן שחנויות שמוכרים בהן שמן פתוחות (ריטב"א שם).

עד שתכלה רגל מהשוק

בפירוש "מצותו עד שתכלה רגל מן השוק", נאמרו שתי לשונות בתלמוד: ללשון הראשונה פירושו שאם לא הדליק משתשקע החמה, מדליק עד שתכלה רגל מן השוק; וללשון השניה הדבר נאמר לשיעורו (ראה להלן. שבת כא ב).

ביאור הלשון הראשונה

ובביאור הלשון הראשונה נחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שמדליקים עם שקיעת החמה, ולא מאחרים, ואם שכח או הזיד ולא הדליק אז, מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק (רמב"ם שם; שו"ע שם א), אלא שלא קיים מצוה כתיקונה (מגיד משנה שם, על פי הגמ' שם).

• ויש מפרשים שאם הדליק עד שתכלה רגל מן השוק קיים מצוה כתיקונה (רשב"א שם; מגיד משנה שם, בשם יש מן המפרשים), ויכול - לכתחילה - להמתין מלהדליק עד - קודם - שתכלה רגל (כן משמע מתהרומה רכח), אלא שמשום זריזים-מקדימים-למצות (ראה ערכו) יש להדליק מיד משתשקע החמה (מאמר מרדכי שם סק"ב, בדעת השו"ע).

לא הדליק עד שכלתה רגל מן השוק, נחלקו בו ראשונים:

• יש אומרים שעדיין יכול להדליק, שכן שנינו: דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה (משנה מגילה כ ב) - ומדליק כל הלילה בברכה (ראבי"ה תשובות וביאורי סוגיות תתקעב; פרי חדש שם; מאמר מרדכי שם סק"ד; פרי מגדים שם, אשל אברהם סק"ו)^[40] - אלא שלא עשה מצוה כתיקונה, שאין אז פרסום הנס כל כך (רשב"א שבת שם; מגיד משנה שם, בשם יש מן המפרשים), ואינה מצוה מן המובחר (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) תרלד; מרדכי שם רסה, בשמו). וזו שאמרו שאם לא הדליק - מדליק עד שתכלה רגל, היינו שלא יאמר כיון שעבר הזמן - שקיעת החמה - יש לו שהות כל הלילה להדליק שלא בזמנה, אלא ימהר להדליק קודם שתכלה רגל מן השוק, שעד אז שכר מצוה בזמנה יש לו, ולאחר מכן שכר מצוה בלבד - מצוה שלא בזמנה - יש לו (ראבי"ה שם), ולא יצא ידי חובת הדלקה בזמנה (מאירי שם)^[41].

• ויש אומרים שכיון שכלתה רגל מן השוק עבר הזמן (תוספות שם ד"ה דאי; ריטב"א שם), ואינו מדליק כל עיקר (תוספות שם; רמב"ם שם; התרומה רכח; סמ"ק רעט; פסקי רי"ד שם; פסקי ריא"ז שבת ב, חנוכה ד)^[42], וביטל המצוה (פסקי ריא"ז שם), שכבר אין בהדלקתה פרסום הנס (התרומה שם), שעיקר המצוה שיראו הרבים העוברים ליד ביתו את הנר, ולא משום בני ביתו (פסקי רי"ד שם).

ביאור הלשון השניה

אף בביאור הלשון השניה, שמצותו עד שתכלה רגל מהשוק לענין שיעורו, נחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שצריך לתת שמן בנר כשיעור שיהא דולק עד שתכלה רגל מן השוק (רבנו חננאל שבת כא ב ד"ה אמר רב; רש"י שם ד"ה בשיעורה; רי"ף שם, בפירוש הראשון, לגירסת המגיד משנה חנוכה ד ה והגהות הב"ח לרי"ף שם).

• ויש מפרשים שלאחר שכלתה רגל מן השוק אם רצה לכבותו או להשתמש לאורו, הרשות בידו (רי"ף שם, לגירסת הרמב"ן שם והגהות דרך תמים לרי"ף שם; רי"ף שם, בפירוש השני, לגירסת המגיד משנה שם והגהות הב"ח לרי"ף שם)^[43].

האם הלשונות חלוקים זה על זה

והאם שתי הלשונות של זמן ההדלקה ושיעור ההדלקה חלוקים זה על זה, נחלקו ראשונים:

• יש מפרשים ששתי הלשונות אינן חולקות זו על זו (כן משמע מהרי"ף ומאירי ור"ן שם; רמב"ם שם, לפי הב"ח שם; נר מצוה למהר"ל), ופסקו כשתי הלשונות (רי"ף ומאירי ור"ן שם; רמב"ם שם, לפי הגהות מימוניות שם), שאם כלתה רגל מן השוק לא ידליק - לדעתם שכן הוא ללשון הראשון (ראה לעיל) - וכן צריך ליתן שמן בנר כדי שיהא דולק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, ולאחר מכן יכול לכבותו (ראה לעיל. רמב"ם שם).

• ויש מפרשים ששתי הלשונות חולקים, וללשון השניה מדליק אף לאחר שכלתה רגל מן השוק (תוספות שם ד"ה דאי, בשם ר"י פורת; ראבי"ה חנוכה תתמג, בשם רבנו תם), וללשון הראשונה אינו צריך ליתן בו שמן כשיעור שידלק עד שתכלה רגל (ראבי"ה שם, בשם רבנו תם; אור זרוע ב שכב; סמ"ג, עשין דרבנן ה והגהות מימוניות שם, בשם ר"י)^[44].

ולדעה זו נחלקו ראשונים להלכה:

• יש שפסקו להחמיר כלשון הראשונה, שיש למהר להדליק בתחילת הלילה (תוספות שם בשם ר"י פורת; רא"ש שם), אלא שאם איחר עד שכלתה רגל מן השוק, ידליק מספק שמא הלכה כלשון השניה (תוספות שם בשם ר"י פורת; טור שם), ומספק לא יברך (מגן אברהם שם סק"ו, בדעת הבית יוסף; פרי חדש שם, בדעת ר"י פורת והרא"ש), וכן צריך ליתן שמן בנר כשיעור (רא"ש שם; טוש"ע או"ח תרעה ב). ואף על פי שבשל סופרים אמרו: הלך אחר המיקל (ראה ערך דברי סופרים), בנר חנוכה יש להחמיר להדליק לאחר הזמן משום פרסום הנס (פרי חדש שם).

• ויש שפסקו כשני הלשונות להקל, בין בשיעור השמן ובין כשלא הדליק בתוך הזמן, שכדברי סופרים הלך אחר המיקל (ראבי"ה שם, בשם רבנו תם), וכתבו שנהגו לעשות נרות קטנים שאין בהם שיעור שידלקו עד שתכלה רגל, שסמכו על לשון ראשון להקל בדברי סופרים (ראבי"ה, תשובות וביאורי סוגיות תתקעב), ומדליקים אף לאחר שכלתה רגל, לפי שסומכים על הלשון השני (ב"ח שם, בדעת רבנו תם)^[45].

להלכה כתבו הפוסקים שצריך לתת שמן בנר כשיעור שיהא דולק עד שתכלה רגל מן השוק, ושלאחר שכלתה רגל מן השוק אם רצה לכבותו או להשתמש לאורו - הרשות בידו, ואם שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה, מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, ואם עבר זה הזמן ולא הדליק, מדליק והולך כל הלילה (טוש"ע שם)^[46] בברכה (מגן אברהם שם, בדעת השו"ע; פרי חדש שם; מאמר מרדכי שם סק"ד; פרי מגדים שם, אשל אברהם סק"ו; בן איש חי א וישב ז; כף החיים שם ס"ק כו).

וכתבו הפוסקים שנכון להדליק בברכה כל זמן שבני הבית נעורים (הגהות סמ"ק רפ; הגהות מיימוניות שם, בשם הראבי"ה), שאז יש פרסום הנס (סמ"ג, עשין דרבנן ה), אבל אם בני ביתו ישנים ידליק בלא ברכה (מגן אברהם שם סק"ו; בן איש חי שם), ודי בשני נעורים (בן איש חי שם, על פי חמד משה שם סק"ג)^[47].

הדלקה בבוקר

לא הדליק עד שעבר כל הלילה, אינו מדליק בבוקר, אף לסוברים שיכול להדליק לאחר שכלתה רגל מן השוק (ראה לעיל. פרדס הגדול קצט; שבלי הלקט קפו; טור שם, בשם הרב יצחק בר יהודה; שו"ע שם ב), שכיון שיש שם אור אין בנר פרסום הנס (פרדס הגדול שם), שנר ביום אינו מועיל כלום (טור שם).

כשמדליקים בפנים

בזמנים שמדליקים בפנים ואין הפרסום אלא לבני הבית (ראה לעיל: מקומה), כתבו ראשונים אין להקפיד על זמן ההדלקה, ויכול לאחר את ההדלקה אף לאחר שכלתה רגל מן השוק (תוספות שם, בשם ר"י; רשב"א רא"ש ור"ן שם; טור שם, בשם התוספות; רמ"א שם, בשם יש אומרים), ומברך עליה (ארחות חיים, חנוכה טו), שמצוותה כל הלילה עד עמוד השחר (סמ"ג שם; ארחות חיים שם, בשם מקצת גאונים), שהרי יש פרסום הנס לנמצאים בבית (רשב"א ור"ן שם), ומכל מקום מצוה לכתחילה להדליק משתשקע החמה, שזריזין-מקדימין-למצות (ראה ערכו. רשב"א ור"ן שם); ויש שכתב שאף כשמדליקים בפנים צריך לדקדק להדליקו קודם שתכלה רגל מן השוק, כיון שמדליקים בפתח הבית (ראה לעיל: מקומה), וכשהוא פתוח יש היכר לעוברים ושבים ברשות הרבים (טור שם), וכתבו הפוסקים שטוב להיזהר ולחוש לדבריו (רמ"א שם).

ואם צריך ליתן שמן בנר כשיעור, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שצריך (הגהות סמ"ק רפ, בשם רבנו שמשון; ארחות חיים שם, בשם רבנו פרץ שכתב בשם רבנו שמשון; שו"ת מהרש"ל פה), וכן הלכה (מגן אברהם שם סק"ג; פרי חדש שם ב)^[48].

• ויש אומרים שאין צורך בדבר, אף על פי שבזמן שמדליקים בחוץ צריך שיעור בשמן (סמ"ג שם, לפי ביאור הרא"ם שם; אור זרוע ב שכב; מרדכי שם רסו), שצריך היכר גדול, משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק, אבל כשמדליקים בפנים אין צריך (מרדכי שם), ובלבד שיהא בנרות שמן שידלקו זמן מה, שלא ידליק ויכבו מיד (לבוש שם ב).

כשמדליק קודם שתכלה הרגל או אחריו

בא להדליק זמן מה קודם שתכלה רגל, אינו צריך לתת בו שמן אלא כשיעור שידלק עד שתכלה רגל (מגן אברהם שם סק"ב; פרי חדש שם), ודוקא בזמן שמדליקים בחוץ, אבל בזמן שמדליקים בפנים - לסוברים שאף אז צריך ליתן שמן כשיעור (ראה לעיל) - כיון שיכול להדליק כל הלילה (ראה לעיל) צריך ליתן בו שמן כדי חצי שעה (פרי חדש שם; פרי מגדים שם, אשל אברהם סק"ב) כשיעור משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק (ראה לעיל) וכן כשמדליק לאחר שכלתה רגל, צריך ליתן בו שמן כשיעור זה (פרי מגדים שם, אשל אברהם סק"ג).

זמן נתינת השמן

צריך שיהא בנר שמן כשיעור קודם ההדלקה (רא"ש שבת ב ז; טוש"ע שם; לבוש שם), כיון שעיקר המצוה בשעת ההדלקה (טור שם), שהדלקה עושה מצוה (ראה לעיל: ההדלקה), ואם בירך והדליק ואחר כך הוסיף שמן עד כדי השיעור, לא יצא ידי חובתו (רא"ש שם; שו"ע שם; לבוש שם), ועליו לכבות את הנר ולחזור ולהדליקו, ומכל מקום אינו מברך על ההדלקה, מאחר שיש סוברים שאף על פי שלא נתן בו שמן כשיעור - יצא (ראה לעיל), ואין מברכים מספק (חמד משה תרעג סק"ט; פרי מגדים או"ח תרעה, משבצות זהב סק"ג; חיי אדם קנד כא)^[49].

כשאין לו שמן כשיעור

לא היה לו שמן כשיעור, מדליק בלא ברכה (פרי מגדים או"ח תרעב, אשל אברהם סק"ו).

נתינת שמן יותר מכשיעור

אין הידור לתת שמן יותר מכשיעור, שאין הידור מצוה אלא בשעת המצוה, ולאחר הזמן אינה שעת המצוה, שכן מותר אז ליהנות מאורו (ראה להלן: איסור השתמשות. דרכי משה או"ח תרעב סק"א).

הדליק בשמנים שיש לחוש בהם שמא יכבו

שמנים ופתילות שאין מדליקים בהם בשבת, שמותר להדליק בהם נרות חנוכה אף על פי שיש לחשוש בהם של יכבו (ראה להלן: השמנים והפתילות), אין זה דומה לנותן שמן בנרות פחות מכשיעור, לפי שאין הדבר ברור שיכבו (כן משמע מהפרי מגדים או"ח תרעג, משבצות זהב סק"י), ואף מותר להדליק בהם לכתחילה, ואינו כעושה המצוה שלא כראוי - שהרי לכתחילה צריך שידלקו עד שתכלה רגל מן השוק (ראה לעיל) - לפי שמן הסתם אינם כבים בשיעור זמן מועט זה (מאירי שבת כא א). ומכל מקום אם רואה בשעה שמדליק בשמנים ובפתילות הללו שהאור אינו נאחז בפתילות ובודאי יכבו מהרה - לא יצא, וצריך לחזור ולהדליקם (משנה ברורה שם סק"ה).

הדליק בפני הרוח וכבה

הדליק הנר בפני הרוח וכבה, צריך לחזור ולהדליקו במקום שאין בו רוח, שכיון שאינו יכול לעמוד בפני הרוח, הרי זה כמי שלא נתן בו שמן כשיעור (פסקי ריא"ז שבת ב, חנוכה ג; שלטי הגבורים שם ט א מדפי הרי"ף, ה; ב"ח או"ח תרעב ב, בשמו), ונחלקו אחרונים:

• יש אומרים שחוזר ומברך (פרי חדש שם ב, ושם תרפ א; גינת ורדים, גן המלך מג; באר היטב או"ח תרעג יא, בשמו), שההדלקה שהדליק כמי שאינה (פרי חדש שם ושם), ועוד שכל שהניח נר במקום שהרוח מצויה הרי זה כמכבה אותו בידים (גינת ורדים שם).

• ויש אומרים שלא יברך שנית (כנסת הגדולה או"ח תרעג, הגהות טור ב; מגן אברהם שם ס"ק יב; בשמו; ט"ז שם סק"י), כי שמא זה דומה למדליק בשמנים פסולים (ט"ז שם) שאין הדבר ברור שהרוח תכבנו (פרי מגדים שם, משבצות זהב סק"י, בדעת הט"ז).

הדליק קודם שקיעת החמה

בא להדליק קודם שתשקע החמה (ראה לעיל), נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאין מדליקים נר חנוכה קודם שתשקע החמה (כן משמע מסופרים כ ב; רשב"א ור"ן שבת כא ב, בשם הלכות גדולות; רמב"ם חנוכה ד ה), אלא עם שקיעתה, ולא מקדימים ולא מאחרים (רמב"ם שם, על פי שבת כג ב), שמשתשקע החמה שאמרו הוא לעיכובא (שלטי הגבורים שם, בדעת הרמב"ם), לפי שקודם שקיעת החמה הרי זה כאור המאיר בצהרים (ארחות חיים, חנוכה טו, לדעה זו; מאירי שם), ואין בכך פרסום הנס (מאירי שם). וכן לסוברים שמדליקים בצאת הכוכבים (ראה לעיל) אין מקדימים להדליק קודם לכן (שו"ע או"ח תרעב א, בסתם).

• ויש אומרים שמשתשקע החמה שאמרו היינו עיקר מצותה, אבל אם רצה להדליק קודם לכן - סמוך לשקיעה (רשב"א שבת כא ב) - מדליק, כשם שמדליקים נר חנוכה בערב שבת קודם שתשקע החמה (ראה להלן. רשב"א וריטב"א ור"ן שם), שהרי יש כאן פרסום הנס שניכר שלצורך חנוכה הדליק (רשב"א שם)^[50].

• ויש ראשונים שכתבו שאפילו בחול, אם הקדים להדליק מפלג המנחה ואילך מפני שהוא טרוד, יצא (ארחות חיים, חנוכה טו; שו"ע שם, בשם יש מי שאומר), כדרך שמצינו בהבדלה (ראה ערכו), שאם הבדיל מפלג המנחה ואילך יצא (ראה ערך הבדלה: לפני זמנה. ארחות חיים שם, בית יוסף שם, בשמו), ואף לכתחילה יכול להדליק מפלג המנחה ואילך אם הוא טרוד (שו"ע שם, בשם יש מי שאומר) לצאת לדרך אחר כך, וכיוצא (לבוש שם א), ומברך על הדלקה זו (פרי חדש שם ומחצית השקל שם סק"א, על פי רמ"א או"ח תרעט א), כיון שיוצא בה ידי חובתו (פרי חדש שם). הדליק קודם פלג המנחה, צריך לכבותו ולחזור ולהדליקו (פרי מגדים שם, אשל אברהם סק"א).

לדעה הראשונה נחלקו הדעות בזמן ההדלקה בערב שבת:

• יש אומרים שאף בערב שבת, שאי אפשר להדליק אז בבין השמשות, אין מדליקים נר חנוכה אלא משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימים, שלדעתם להלכה עדיין יום הוא, ואין בין-השמשות (ראה ערכו) מתחיל אלא משעה שהכסיף התחתון (ראה ערך בין השמשות: זמנו), ובמשך זמן זה, שהוא חלק אחד משנים עשר מכדי הילוך מיל (ראה ערך הנ"ל: שם) מדליקים נר חנוכה (רשב"א ור"ן שם, בדעת הלכות גדולות), שלדעתם "משתשקע החמה" שאמרו בחנוכה הוא זמן זה (ראה לעיל. רשב"א ור"ן שם).

• יש אומרים שבערב שבת שאי אפשר להדליק אלא קודם שקיעת החמה - שלדעתם להלכה בין השמשות מתחיל משקיעת החמה, אף על פי שעדיין פני מזרח מאדימים (ראה ערך הנ"ל: שם. מאירי שבת לד ב), מדליקים בכדי שישלים ההדלקה עם שקיעת החמה, או סמוך לה ככל האפשר (מאירי שם כג ב).

• ויש אומרים שיכול להדליק מפלג המנחה ואילך (לבוש שם; מגן אברהם שם סק"א), ואף מברכים עליו, אף על פי שקודם צאת הכוכבים אין כאן קיום מצוה, לפי שכיון שאי אפשר בענין אחר נמצאת הדלקה זו מבעוד יום הכשר מצוה (תרומת הדשן קב, על פי תוספות יבמות ו א ד"ה שכן), והרי הנר ידלק אף לאחר שתשקע החמה (לבוש שם), שמאחר שבכל חנוכה יש שבת, מתחילה תיקנו חכמים להדליק בערב שבת קודם השקיעה, ובימי החול משתשקע החמה דוקא (ברכי יוסף שם סק"א; חמד משה תרעט סק"א).

שיעור השמן

המדליק מפלג המנחה ואילך (ראה לעיל) צריך לתת בו שמן כשיעור שידלק עד שתכלה רגל מן השוק (ארחות חיים שם; שו"ע שם), וכן בערב שבת, שמדליקים בעוד היום גדול (ראה לעיל) צריך ליתן בו שמן שידלק עד שתכלה רגל, היינו עד חצי שעה לאחר שתשקע החמה (פרי מגדים או"ח תרעט, אשל אברהם סק"ב; מחצית השקל שם סק"ב). שאף על פי שיכול להדליק מבעוד יום ולברך עליו, הואיל ואי אפשר בענין אחר (ראה לעיל) ידי מצוה לא יצא במה שדולק קודם שתשקע החמה (מחצית השקל שם)^[51].

תפילת ערבית

לדעת הסוברים שזמן הדלקת נר חנוכה בצאת הכוכבים (ראה לעיל), נחלקו אחרונים אימתי יתפלל ערבית:

• יש אומרים שאם לא התפלל תפילת ערבית עדיין, ידליק קודם ואחר כך יתפלל, לפי שהדלקת הנרות נעשית בזמן מועט, ואין לחוש שמא ישכח להתפלל (מגן אברהם תרעב סק"ה). והוא שמתפלל בביתו, אבל לא ידליק וילך מיד לבית הכנסת, שהרי לא יראה הנרות אלא זמן מועט (ראה לעיל: ההדלקה. כן מצדד בשב יעקב כב, לדעה זו).

• ויש אומרים שלעולם יתפלל ערבית ואחר כך ידליק, לפי שתדיר (ראה ערכו) ואינו תדיר, תדיר קודם (שבות יעקב ב מ; שב יעקב שם), וקריאת שמע תדיר לגבי נר חנוכה, ועוד שיש להקדים קריאת שמע שהיא מן התורה, לנר חנוכה שאינו אלא מדרבנן (שב יעקב שם)^[52].

בבית הכנסת

בבית הכנסת נוהגים להדליק הנרות בין תפילת מנחה לתפילת ערבית (אבודרהם, חנוכה; ארחות חיים, חנוכה יז; כלבו מד; רמ"א או"ח תרעא ז) מבעוד יום (מהרי"ל, חנוכה ד)^[53], ואין ממתינים לעיקר זמנה, שהוא צאת הכוכבים (ראה לעיל), לפי שאם ידליקו לאחר תפילת ערבית וילכו מיד לבתיהם לא יראו הנרות לאחר ההדלקה במשך הזמן הראוי, ולא יתפרסם הנס כראוי (שב יעקב כב). ויש שכתב שנוהגים שיהיו הנרות דולקים עד כחצות הלילה (מחזור מעגלי צדק יח א; מגן אברהם תרע סק"ב, בשמו).

וכתבו אחרונים שהאיסור להשתמש לאורם (ראה להלן: איסור השתמשות) הוא עד כדי שידלקו חצי שעה (פרי מגדים או"ח תרעה, אשל אברהם סק"ד).

הדלקה בבית הכנסת בשחרית

נוהגים להדליק נרות חנוכה בבית הכנסת אף בבוקר, בשעת תפילת שחרית (פרי מגדים או"ח תרע, אשל אברהם סק"ב; נהר מצרים, חנוכה יב) בלא ברכה (נהר מצרים שם), זכר להדלקת הנרות בבית המקדש (בנין שלמה נג)^[54]. ואסור להדליק הנר בשבת חנוכה על ידי גוי - אף באופן שאמירה-לגוי (ראה ערכו) מותרת לצורך מצוה (ראה ערך אמירה לגוי) - שלא מצינו בשום מקום שתהא מצוה בהדלקת נרות חנוכה בבוקר (שב יעקב טו).

מנחה בערב שבת

בערב שבת, מדליקים נר חנוכה בעוד היום גדול (ראה לעיל. תרומת הדשן קב; רמ"א או"ח תרעט א), ומתפללים מנחה קודם ההדלקה (ברכי יוסף שם ב, בשם מהר"ש אבוהב; אליה רבה שם סק"א), לפי שתפילת מנחה תיקנוה כנגד תמיד של בין הערבים (ראה ערך מנחה), ונר חנוכה הוא זכר לנס שנעשה בנרות המנורה, שזמן הדלקתם הוא לאחר תמיד של בין הערבים (ראה ערך הדלקת הנרות: זמנה. ברכי יוסף שם, בשם מהר"ש אבוהב), או לפי שמה שמדליקים מפלג המנחה ואילך הוא משום שדנים שהוא לילה, ואם ידליק ואחר כך יתפלל מנחה, הרי זה "תרתי דסתרי" (פרי מגדים או"ח תרעא, אשל אברהם סק"א, בן איש חי א וישב כ), ומכל מקום אם אינו יכול להתפלל בציבור בבית הכנסת אלא לאחר ההדלקה - ידליק קודם (קיצור השל"ה, חנוכה, עמ' רמח במהדורת ירושלים תש"ך; כף החיים או"ח תרעט ס"ק עט, בשמו; אליה רבה שם סק"א).

נר חנוכה ונר שבת

נר חנוכה ונר שבת, נחלקו הדעות:

• יש אומרים שמדליק נר חנוכה, ואחר כך נר שבת (הלכות גדולות, חנוכה, עמ' קנח במהדורת מכון ירושלים; רמב"ן ורשב"א שבת כג ב, בשמו; שו"ע או"ח תרעט א), שאם ידליק נר שבת קודם, כבר קיבל עליו שבת בכך, ואסור לו להדליק נר חנוכה (הלכות גדולות שם; רמב"ן ורשב"א וטור שם, בשמו).

• יש אומרים שאין קבלת שבת תלויה בהדלקת נר שבת (ראה ערך תוספת שבת), ולדעתם יכול להדליק של שבת תחילה (טור שם, בשם התוספות; מאירי שם), ואיזה שירצה יקדים (בית יוסף שם, בדעת התוספות; מאירי שם).

• ויש אומרים יותר מזה, שכיון שאינו מקבל שבת בכך יקדים להדליק של שבת (רמב"ן וריטב"א שם; רשב"א שם, ושו"ת א אלף ע; חידושי הר"ן שם, בשם הרא"ה; ב"ח שם, בדעת התוספות), משום שהוא תדיר לגבי נר חנוכה (רמב"ן שם; רשב"א שם ושם; ב"ח שם. בדעת התוספות), והוא משובח מנר חנוכה, שכן אמרו: נר חנוכה ונר ביתו, נר ביתו עדיף (ראה לעיל: מצות נר חנוכה. רמב"ן ורשב"א וריטב"א שם; חדושי הר"ן שם בשם הרא"ה), ועוד שיש פרסום נס יותר גדול כשמדליק נר חנוכה לאחר שכבר הדליק נר ביתו (ריטב"א שם), ועוד שנר של שבת מצוה להקדימו (ראה ערך נר שבת), ונר של חנוכה מצוה לאחרו, שכן זמנו בסוף השקיעה (ראה לעיל. ב"ח שם).

ונהגו להדליק נרות חנוכה קודם, ואחר כך להדליק של שבת (דרכי משה שם סק"א; ב"ח שם), ואם הדליק של שבת תחילה, אם לא קיבל עליו שבת במחשבתו יכול להדליק נרות חנוכה (לבוש שם א; מגן אברהם שם סק"א). במה דברים אמורים שהיה המדליק איש, אבל אשה שהדליקה נרות שבת, כיון שהמנהג שמקבלות שבת בהדלקת נרות שבת (ראה ערך תוספת שבת) אסור לה להדליק נרות חנוכה, אלא תאמר לאחר שידליק עבורה (מגן אברהם שם), ויברך הוא ברכת להדליק, אבל ברכת שעשה נסים, וכן ברכת שהחיינו בלילה הראשון, יכולה לברך בעצמה, כדרך שהרואה מברך (פרי מגדים שם, אשל אברהם סק"א)^[55].

בבית הכנסת

בבית הכנסת נחלקו המנהגים:

• ראשונים כתבו שמדליקים בערב שבת קודם מנחה (ארחות חיים, חנוכה יז; כלבו מד; אבודרהם, חנוכה; מהרי"ל, חנוכה ד; מחזור מעגלי צדק יט א; שו"ת מהרש"ל פה; רמ"א או"ח תרעא ז, בשם יש נוהגין), ואין בו משום "תרתי דסתרי", כדרך שמצינו בהדלקה בביתו (ראה לעיל), לפי שאין מדליקים בבית הכנסת אלא משום פרסום הנס לרבים (ראה לעיל: מקומה. פרי מגדים שם, אשל אברהם סק"י).

• ויש מהפוסקים שאף כאן, כבחול (ראה לעיל), נהגו להדליק בין מנחה למעריב (דרכי משה שם סק"ה; מגן אברהם שם סק"י, בשמו; כף החיים שם ס"ק עח, בדעת הלבוש והחיי אדם)^[56].

בימינו נוהגים ברוב המקומות להתפלל מנחה סמוך לשקיעה, וממילא אין אפשרות להדליק נרות לאחר מנחה, כי אז צריכים לקבל את השבת, וידליקו נרות החנוכה לפני מנחה (פניני הלכה חנוכה, הדלקת נרות חנוכה יד).

במוצאי שבת

במוצאי שבת כתבו ראשונים מנהגים שונים בזמן ההדלקה בבית הכנסת:

• יש אומרים שמדליקים נר חנוכה בבית הכנסת קודם הבדלה על הכוס (ארחות חיים, חנוכה יז; כלבו מד; תרומת הדשן ס, בשם מנהגים; שו"ע או"ח תרפא ב), לאחר קדושה - דסידרא - וקדיש (ארחות חיים וכלבו שם), שמאחרים לצאת מן השבת כדי שלא ייראה עליו כמשא (תרומת הדשן שם, על פי ברכות נב א; בית יוסף שם ומגן אברהם שם סק"א, בשמו), ועוד שפרסום הנס עדיף (אליה רבה שם סק"א, על פי מרדכי שבת עדר), וכן המנהג (ט"ז שם סק"א; לבוש שם ב; משנה ברורה שם סק"ג).

• ויש אומרים שמבדילים, ואחר כך מדליקים (תמים דעים קעד, בשם הראב"ד; ארחות חיים שם, בשמו; אבודרהם, חנוכה; נר מצוה למהר"ל; מטה משה תתקצב; ט"ז שם; פרי חדש שם), שאינו רשאי לברך על הנר - ברכת-הנר (ראה ערכו) בהבדלה - אחר שמילא עיניו ממנו (ארחות חיים שם, בשם הראב"ד) - מנר חנוכה - ויש שכתבו הטעם, שמאחר שפעמים אדם שוכח להבדיל בתפילה, ואז צריך להבדיל על הכוס קודם שידליק נר חנוכה, לכן לעולם מקדים הבדלה, שלא מצינו שפעמים יעשה כך ופעמים כך (מהר"ל שם), ויש שכתבו הטעם לפי שהבדלה תדירה לגבי נר חנוכה, ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם (ט"ז שם).

ובביתו, לדעה זו, כפי שבבית הכנסת מבדיל ואחר כך מדליק, כן בביתו, מבדיל ואחר כך מדליק (ט"ז שם), ולדעה הראשונה נחלקו הפוסקים:

• יש אומרים שלדעה הראשונה שמדליקים בבית הכנסת לפני הבדלה, כל שכן בביתו, שמדליק ואחר כך מבדיל, כיון שכבר הבדיל בבית הכנסת (רמ"א שם, לגירסתנו), אלא שאם שכח להבדיל בתפילה, יבדיל תחילה על הכוס, ואחר כך ידליק נר חנוכה (מגן אברהם שם סק"א).

• ויש אומרים שאף לדעה זו בביתו יבדיל ואחר כך ידליק, שכיון שכבר הבדיל בבית הכנסת כבר יצא מן השבת (רמ"א שם, שיירי כנסת הגדולה שם א, בדעת הרמ"א שם, על פי הלבוש שם ב; לבוש שם, בשם יש אומרים).

בהדליק וכבתה

נר חנוכה שהדליקה וכבתה קודם שעבר זמנה - עד שתכלה רגל מן השוק (ראה לעיל: זמנה) - נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שזקוק לה (רב הונא בשבת כא ב), לתקנה (רש"י שם א ד"ה זקוק לה), שסוברים שהוטלה עליו חובה נוספת שתהא הנר דולקת עד תום זמנה, ואם לא חזר והדליקה אין ברכתו לבטלה, לפי שקיים המצוה בהדלקתו ובמה שדלקה זמן מה, אלא שלא נתקיימה בכל פרטיה, כיון שלא דלקה כל זמן חיובה (בית אפרים או"ח סג).

• ויש אומרים שאינו זקוק לה (רב חסדא בגמ' שם א; רב בגמ' שם ב), דהיינו שאינו חייב להדליקה (אור זרוע ב שכב), ואפילו כבו כל הנרות (ביאור הלכה תרעג ד"ה אם כבתה), לפי שהדלקה עושה מצוה (שו"ת הרשב"א א תקלט; שו"ע או"ח תרעג ב), וכבר הדליקה (שו"ת הרשב"א שם), ומיד כשהדליק נעשתה המצוה ונגמרה (לבוש שם א), שמעשה ההדלקה הוא קיום המצוה ויש בו פרסום הנס, אף על פי שאין הנר דולק אחר כך (בית אפרים שם), וכן הלכה (רמב"ם חנוכה ד ה; טוש"ע שם), וישאיר הנר כבוי במקומו עד שתכלה רגל מן השוק (ראה לעיל: זמנה), מפני החשד, שיאמרו שלא הדליק כל עיקר (שבות יעקב ג מח; שערי תשובה תרעג ס"ק יב, בשמו).

ולמרות שאינו חייב להדליקה, כתבו ראשונים שטוב יעשה אם ידליקה (אור זרוע שם), והיא מצוה מן המובחר, אלא שאינו מברך עליה (ב"ח שם), והרוצה לזכות במצוה שלימה יחזור וידליקנה, שלא יהא זה גרוע מן המהדרים שמדליקים אף על פי שאינם חייבים מן הדין (ראה לעיל: החיוב וההידור. שו"ת מהרש"ל פה)^[57].

כיבה הנר בשוגג

הדליק הנר, ובא אחר כך לתקנה וכיבה אותה בשוגג, אינו זקוק לחזור ולהדליקה (שו"ת הרשב"א שם; ר"ן שבת כא ב, בשמו; שו"ע שם), שהרי זה ככבתה מעצמה שאינו זקוק לה (שו"ת הרשב"א שם; ר"ן שם, בשמו)^[58]. ואם בא להדליקה - שרוצה להחמיר על עצמו (רמ"א שם) - לא יברך עליה (רשב"א שם; ר"ן שם, בשמו; רמ"א שם), שמצות הדלקה כבר עשה (רשב"א שם; ר"ן שם, בשמו).

כיבה הנר במזיד

כיבה הנר במזיד, צריך לחזור ולהדליקה (מור וקציעה תרעג ותרעה; מאמר מרדכי תרעה סק"ו, בשם האחרונים; פרי מגדים או"ח תרעג, אשל אברהם ס"ק יב; גינת ורדים, גן המלך מג), ומברך על הדלקתה (כן משמע ממור וקציעה ומאמר מרדכי שם; גינת ורדים שם)^[59].

כבה נר אחד

כבה נר אחד קודם שהשלים הדלקת כל הנרות שמדליק לפי מנין הימים (ראה לעיל: החיוב וההידור) כתבו אחרונים שצריך לחזור ולהדליקו, לפי שבעת ההדלקה צריך שידלקו כל הנרות כדי שיהא בכלל המהדרים מן המהדרים (ביאור הלכה תרעג ד"ה אם כבתה).

כתבה קודם השקיעה

הדליקה קודם שקיעת החמה, וכבתה קודם שקיעה, זקוק לה לחזור ולהדליקה משתשקע החמה, כיון שהדליקה קודם זמנה (ראה לעיל: זמנה. הלכות גדולות, חנוכה, ע' קנו במהדורת מכון ירושלים), אבל אם הדליק בערב שבת מבעוד יום, וכבתה קודם קבלת שבת, אינו זקוק לה (תרומת הדשן קב; שו"ע או"ח תרעג ב). ואף על פי שעיקר מצות נר חנוכה אינה בשעת הדלקה מבעוד יום אלא מה שהיא דולקת משחשיכה, שכן מצותה משתשקע החמה, היינו בצאת הכוכבים - לסוברים כן (ראה לעיל: שם) - אינו זקוק לה, לפי שבערב שבת הדלקה זו היא הכשר מצוה, שהרי אי אפשר בענין אחר, שאינו יכול להדליקה אלא מבעוד יום (ראה לעיל: שם), ולכך מברכים עליה מבעוד יום, וכיון שהותחלה המצוה בהכשר וכבתה, יצא ידי חובתו (תרומת הדשן שם), שלהלכה קיום המצוה הוא במעשה ההדלקה, וכל שהדליק בזמן שאמרו לו להדליק שוב אינו זקוק לה (בית אפרים או"ח סג)^[60].

השמנים והפתילות

שמנים

כל השמנים כשרים לנר חנוכה (רמב"ם חנוכה ד ו, על פי שבת כג א; טוש"ע או"ח תרעג א), ושמן זית מן המובחר (גמ' שם; רוקח רכו; הגהות מיימוניות שם; רמ"א שם), שבו היה הנס (ארחות חיים, חנוכה ז; כלבו מד; לבוש שם א), וכשאינו מצוי, מצוה בשמנים שאורם זך וצלול (רמ"א שם), שעל כל פנים הנס היה בשמן (מאירי שם כא א; מהר"י ברונא לט), וצריך לחזר אחרי שמנים אלו (לבוש שם א). לא מצא שמנים, ידליק בנרות שעוה (שו"ת מהרש"ל פה), שאורם צלול (דרכי משה שם סק"א, בשם מהר"א מפראג; רמ"א שם)^[61], ואם אינו מצוי, ידליק בשומן או חלב (שו"ת מהרש"ל שם)^[62].

אורך הנרות

המדליק בנרות שעוה, יעשם ארוכים (ארחות חיים וכלבו שם), לא כדי שידלקו לאחר הזמן (ראה לעיל: זמנה), אלא שנרות שעוה ארוכים נאים יותר (מגן אברהם תרעב סק"ג).

כשאינו יכול להדליק כמנין הימים בשמן זית

לא היתה ידו משגת להדליק נרות כמנין הימים בשמן זית, מוטב שידליק בנרות שעוה ויהא מהמהדרים מן המהדרים, ממה שידליק בשמן זית נר אחד בכל לילה (חיי אדם ב קנד כד; בנין עולם או"ח לד; משנה ברורה תרעא סק"ז). לא היה לו די שמן זית, יכול להדליק לילה אחד בשמן זית, ולילה אחר בשעוה (אליה רבה שם סק"ב). ובאותו הלילה, נחלקו הפוסקים:

• יש אומרים שלא ידליק מקצת הנרות בשמן זית או בשמן אחר, ומקצתן בשל שעוה, לפי שהרואים יאמרו ששני בני אדם הדליקו אותם, וכל אחד מהם לא עשה כמהדרים שמדליקים נר אחד, ולא כמהדרים מן המהדרים המדליקים נרות כמנין הימים, ויאמרו שלצרכם הדליקום (שער אפרים לט), או לפי שהנר הנוסף צריך שיהא דומה לנר העיקרי (ישועות יעקב שם סק"ב).

• ויש מתירים (ברכי יוסף שם; פרי מגדים או"ח תרעו, אשל אברהם סק"ה).

פתילות

כל הפתילות כשרות לנר חנוכה (רמב"ם שם; טוש"ע או"ח תרעג א), ומצוה מן המובחר בצמר גפן או בחוטי פשתן (חיי אדם שם ב; משנה ברורה שם סק"ב), ומדליקים בכל לילה באותן הפתילות עד שיכלו (סופרים כ ב; אבודרהם חנוכה, על פי שבת כג א ורש"י ד"ה דולקת; שו"ע שם ד), שאין בזיון מצוה בכך, שאדרבה נוח יותר להדליק בפתילה שהודלקה כבר (לבוש שם ד)^[63].

פתילות ושמנים שאין מדליקים בהם בשבת

פתילות ושמנים שאמרו חכמים שאין מדליקים בהם בשבת (ראה ערך נר שבת) - מפני שאין אורם יפה, ואסרו חכמים להדליק בהם גזירה שמא יהא אור הנר עמום ויטה אותה בשעה שישתמש לאורו (ראה ערך הנ"ל)- נחלקו אמוראים אם מדליקים בהם נר חנוכה:

• יש אומרים שאין מדליקים בהם בחנוכה בין בחול ובין בשבת (רב הונא בשבת כא א)- היינו בערב שבת - שלדעתם נר חנוכה שכבתה זקוק לה לתקנה ולהדליקה (ראה לעיל: בהדליק וכבתה) ולכן לא ידליק בהם בחול (גמ' שם) אם יש לו שמנים ופתילות אחרים (פני יהושע שם לתוספות ד"ה ומותר; בית הלוי לחנוכה, שבת שם, על פי רש"י שם ד"ה זקוק), שלכתחילה צריך לעשות הנר יפה, שמא יכבה ויפשע ולא יתקנו (רש"י שם). ובשבת לא ידליק בהם - ואפילו אין לו שמנים ופתילות אחרים (פני יהושע ובית הלוי שם, בדעת רש"י שם ד"ה ומותר) - לפי שלדעתו מותר להשתמש לאורו של נר חנוכה (ראה להלן: איסור השתמשות. גמ' שם), וחוששים שמא יטה לצורך תשמישו (רש"י שם).

• ויש אומרים שמדליקים בהם בחנוכה בין בחול ובין בשבת (רב בגמ' שם ב), שלדעתם כבתה אין זקוק לה - ולכן מדליקים בהם בחול (מאירי שם) - ואסור להשתמש לאורו (ראה להלן: איסור השתמשות. רבי ירמיה בגמ' שם, בדעת רב), ולכן מדליקים בהם בשבת, שאין לחוש שמא יטה (רש"י שם ד"ה אסור)^[64], וכן הלכה (רמב"ם שם; טוש"ע שם). ומכל מקום לא התירו להדליק בהם בשבת אלא כשאינו נותן בנר יותר משיעור מצותו (ראה לעיל: זמנה. שו"ת הרשב"א א קע; מאירי שם; רמ"א שם), אבל אם נותן בו יותר, יש לחוש שמא יטה לאחר שיעבור הזמן, שכבר מותר להשתמש אז לאורו (ראה להלן: איסור השתמשות. שו"ת הרשב"א שם; ט"ז שם סק"ב), ואף על פי כן יתן בו באומד גס שידלק כפי שיעורו, ולא יתן בו בצמצום (שו"ת הרשב"א שם)^[65]. ומכל מקום השמש שמדליקים בו הנרות, שמותר להשתמש לאורו (ראה להלן, שם) אסור לעשותו בשבת משמנים ופתילות הללו (ב"ח שם; מגן אברהם שם סק"א).

• ויש אומרים שמדליקים בהם בחול, אבל לא בשבת (רב חסדא בגמ' שם א), שלדעתו כבתה אין זקוק לה - ולכן מדליקים בהם בחול (רש"י שם ב ד"ה אין זקוק) - ומותר להשתמש לאורו, ולכן אין מדליקים בהם בשבת (גמ' שם ב).

קעריות נאות להדלקה

יש להדר לעשות הנרות - הקעריות - יפים, ואם ידו משגת יעשם מכסף (סדר היום, חנוכה; באר היטב שם ס"ק יג, בשמו), ויעמדו הכלים לבד ללא סמיכה, ואם אינם יכולים לעמוד לבד אינם ראוים לנר חנוכה, וכן קליפות ביצים ובצלים וכיוצא, אין מדליקים בהם (חסד לאברהם ב נח), לפי שנר בלשון חכמים הוא הכלי שבו השמן והפתילה, והכלי עצמו הוא מכלל המצוה, ולכן צריך שתהא בו תורת כלי, ולדעה זו המדביק נרות שעוה או חלב, ולא הניחם בכלי, לא יצא ידי חובתו (אבני נזר או"ח תק)^[66].

צורת העמדת הנרות

צריך להעמיד הנרות בשורה, אבל העמידם בעיגול הרי זו כמדורה (הגהות סמ"ק רעט; רמ"א או"ח תרעא ד), היינו שנראים כמדורה (לבוש שם ד), שהאש מתחברת לאמצעיתה, ואינה דומה לנר (רש"י שבת כג ב ד"ה עשאה), ואינה זכרון לנס שהיה בנר (לבוש שם)^[67]. ויניחם בשורה בשוה (מהרי"ל, חנוכה ו; רמ"א שם), שלא יהא אחד יוצא ואחד נכנס, שהרי הם כמדורה (מהרי"ל שם; דרכי משה שם סק"ב ומגן אברהם שם סק"ג, בשמו)^[68].

המדליק בנרות שעוה, נחלקו בו הדעות:

• יש אומרים שנכון לקבוע הנרות כל אחד גבוה מחברו, על דרך שאמרו: מעלים-בקודש-ולא-מורידים (ראה ערכו. מהר"י ברונא לט; שיירי כנסת הגדולה או"ח תרעג, הגהות בית יוסף א, בשמו; אליה רבה שם סק"ב, בשם שיירי כנסת הגדולה).

• ויש אומרים שלא יעמידם אחד גבוה ואחד נמוך (חיי אדם ב קנד י).

פמוטים

פמוט של נחושת העשוי קנים קנים - היוצאים בעיגול (תרומת הדשן קה; פרי חדש שם) - מותר להדליק בו אף על פי שהקנים פתוחים מלמעלה, כיון שהם מובדלים זה מזה במחיצה (תרומת הדשן שם; רמ"א שם), ורחוקים זה מזה כשיעור אצבע (אליה רבה שם סק"ח, בדעת הרמ"א). ומכל מקום המדקדקים אינם מדליקים בפמוטות, לפי שאין בהם הידור לנר חנוכה (שו"ת מהרש"ל פה; ט"ז שם סק"ב ומגן אברהם שם סק"ד, בשמו) מפני שהנרות בעיגול (חיי אדם שם).

אף בפמוט שקניו יוצאים בשורה, צריך להרחיק הפיות זו מזו כשיעור אצבע (פרי מגדים או"ח תרעו, משבצות זהב סק"ו).

הדבקת נרות שעוה זה לזה

לא ידביק נרות שעוה יחד - ואפילו שנים (מגן אברהם תרעא סק"ד, על פי שו"ת מהרש"ל פה) - שהרי הם כמדורה (מהר"י וייל, לקוטים סה; רמ"א שם ז; שו"ת מהרש"ל שם), ואף לאחד אינם עולים (מהר"י וייל שם)^[69].

ולא יתחוב נרות הרבה סמוכים זה לזה, שהם מתחממים זה מזה, והשעוה נוטפת מנר לנר עד שנכפלים ונופלים, ואם עשה כן לא קיים מצות נר חנוכה (דרכי משה שם סק"ב, בשם האור זרוע), שזה דומה למדורה, שאינם נשרפים כדרך הנר שיש לו ריוח - מקום מרווח - להישרף כהלכתו (אור זרוע ב שכו), והרי זה כאילו לא נתן שמן בנר כשיעור (ראה לעיל: זמנה. ב"ח או"ח תרעב ב, בדעת האור זרוע), וצריך להרחיק הנרות זה מזה כשיעור אצבע (משנה ברורה תרעא ס"ק יח).

איסור השתמשות

נר חנוכה, אם מותר להשתמש לאורו, נחלקו אמוראים: יש מתירים (רב הונא ורב חסדא בשבת כא ב); ויש אוסרים (רב ורבי יוחנן בגמ' שם ב), וכן הלכה (רי"ף שם; רמב"ם חנוכה ד ו; טוש"ע או"ח תרעג ג).

ומספר טעמים לדעה זו:

• כדי שיהא ניכר שהוא נר מצוה (רש"י שם ד"ה ואסור; לבוש שם ב), שכל שמשתמש לאורו אין הנס מתפרסם, לפי שהרואה אומר שלצורכו הוא שהדליק (רשב"א שם), ואפילו יש לו נר אחר לצרכו, פעמים אדם מדליק כמה נרות בבית (מלחמות לרמב"ן שם; מאירי שם).

• שכיון שעל ידי נס שנעשה במנורה תיקנו נר חנוכה, עשאוה כמנורה שבמקדש שאין משתמשים בה (רשב"א שם; ר"ן שם; לבוש שם), שהרי היתה עומדת בהיכל במקום שלא ראו בני אדם את אורה (לבוש שם).

• משום בזוי-מצוה (ראה ערכו. רמב"ן בחידושיו שם כא א ובמלחמות שם; רשב"א שם; מאירי שם)^[70].

תשמיש של מצוה

בתשמיש של מצוה - ושל קדושה (מלחמות לרמב"ן ומאירי שם) - נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאסור להשתמש לאורו (רמב"ן בחידושיו שם ב ובמלחמות שם; רשב"א וריטב"א ומאירי ור"ן שם; ארחות חיים, חנוכה ד, בשם הראב"ד; טור או"ח תרעג, בשם הרא"ש, והסכים עמו; שו"ע שם א, בסתם), ולכן אסור לאכול לאורו סעודת שבת (רמב"ן ורשב"א שם; ארחות חיים שם, בשם הראב"ד), או ללמוד תורה לאורו (ארחות חיים שם, בשם הראב"ד; טוש"ע שם), שאף על פי שאין באלו ביזוי מצוה - אסור, משום שהרואה אומר שלצורכו הדליק (ראה לעיל. רשב"א שם), או משום שכיון שאסור להשתמש לאורו משום ביזוי מצוה, הקצהו לשמן מדעתו לגמרי, ונאסר בכל התשמישים שבעולם, שהרי הוקצה למצוה, כמו נוי סוכה והדס של מצוה (ראה ערך מקצה. מלחמות לרמב"ן שם)^[71].

• ויש אומרים שנחלקו אמוראים בדבר, שלאוסרים להשתמש לאורו (ראה לעיל. רב בגמ' שם) כל תשמיש במשמע, ואפילו תשמיש מצוה ותשמיש קדושה אסורים; ולאלה שאסרו להרצות מעות כנגד נר חנוכה (ראה להלן. רב אסי בגמ' שם א) לא אסרו אלא תשמיש של חול, משום ביזוי מצוה, אבל של מצוה ושל קדושה מותרים (המאור שם), ופסקו להלכה כדעה זו (המאור שם; העיטור , עשרת הדברות - חנוכה, דף קטו טור ב במהדורת רמ"י; טור שם, בשמו; שו"ע שם, בשם ויש אומרים).

להרצות מעות

להרצות - למנות (רש"י שם ד"ה להרצות) - מעות כנגד נר חנוכה, נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שמותר להרצות, כי אין בנר קדושה (שמואל בגמ' שם).

• ויש אומרים שאסור להרצות (רב אסי בגמ' שם), כדי שלא יהיו מצוות בזויות עליו (רב יוסף בגמ' שם)^[72], וכן הלכה (רמב"ם שם ד ו; טוש"ע או"ח תרעג א).

ונחלקו ראשונים אם הכל מודים שמותר להשתמש לאורו של נר חנוכה, ולא נחלקו אלא לגבי הרצאת מעות, שהיא תשמיש של בזיון (תוספות הרא"ש שם; השלמה שם); או שהכל מודים שמותר להשתמש בתשמיש של מצוה, ולא נחלקו אלא בתשמיש של חול (המאור שם; ב"ח שם, בדעת העיטור); או שהכל מודים שאסור להשתמש לאורו, ולא נחלקו אלא בהרצאת מעות, שאינה אלא עיון קל, ואינו נראה כנהנה שהרי מרחוק הוא מרצה המעות (רמב"ן ורשב"א ומאירי שם)^[73].

הנרות הנוספים

אף הנרות הנוספים, שהדליקום בתורת מהדרים מן המהדרים, ואינם מעיקר החיוב (ראה לעיל: החיוב וההידור), אסור להשתמש לאורם (כן משמע משו"ת הרמ"א פא; גינת ורדים, גן המלך מב; באר היטב או"ח תרעג סק"ב, בשמו), שדין נר חנוכה עליהם אף על פי שאינם באים אלא משום הידור (גן המלך שם).

נרות בית הכנסת

וכן נרות חנוכה שמדליקים בבית הכנסת משום מנהג (ראה לעיל: החיוב וההידור) אסור להשתמש לאורם אפילו תשמיש של קדושה (ראה לעיל. פרי מגדים או"ח תרעה, אשל אברהם סק"ב).

שימושים המותרים

לא אסרו אלא להשתמש לאורו, אבל מותר לשבת בביתו בשעה שהנרות דולקים - אף על פי שאין לו נר אחר לתשמישו (ראה להלן. שער הציון תרעג ס"ק יא) - כל שאינו משתמש לאורם (פני אריה מז; שערי תשובה שם סק"ג, על פי מגן אברהם תרעח סק"ב), ואף מותר ללכת לאורם לפי תומו כדי שלא יכשל, ואינו מחוייב לעצום עיניו (פרי חדש תרעג א, בשם מוהריק"ש; שערי תשובה שם, על פי מגן אברהם שם), ומותר לעמוד ליד הפתח - שהדליק שם הנרות - ולדבר עם חברו, הואיל ואינו בא להשתמש ממש לאורם (מאירי שם כא ב)^[74].

שמש

בשעת הסכנה שמניח נר חנוכה על שולחנו (ראה לעיל: מקומה), אמרו בתלמוד שצריך נר אחר להשתמש לאורו, לעשות היכר שהנר הוא של מצוה, ואם יש שם מדורה אינו צריך נר אחר, לפי שהוא משתמש לאור המדורה, ויש היכר שהנר של מצוה, ואם אדם חשוב הוא, צריך נר אחר, לפי שאין דרכו להשתמש לאור המדורה (רבא בגמ' שם כא ב, ורש"י ד"ה נר אחרת וד"ה ואי איכא וד"ה ואי אדם; ונחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שלדעה זו מותר להשתמש לאורו של נר חנוכה, ואף על פי כן צריך נר אחר קבוע בבית לכל תשמישיו, שלא יאמר הרואה שלצורכו הדליק אותו (רש"י שם ד"ה נר אחרת, לפי פרי חדש או"ח תרעג א, וביאור הגר"א רסד א, ודמשק אליעזר שם סק"ח; המאור שם).

• ויש מפרשים שלדעה זו אסור להשתמש לאורו, ולכן הצריך להדליק נר אחר (רשב"א שם; אור זרוע ב שכב; מרדכי שם רסט), אם כדי שלא ישתמש לאור נר החנוכה (ריטב"א שם), או שאף שבשעת הסכנה מניחו על שולחנו ועל כרחו משתמש לאורו, צריך נר אחר לשם היכר (ר"ן שם) שהנר הוא של מצוה (מחצית השקל תרעג סק"ב), או שאפילו אינו צריך להשתמש, צריך נר אחר, שלא יאמרו שלצורכו הדליק (מאירי שם).

הדליקו על שולחנו בלא נר אחר - לא יצא (פרי חדש או"ח תרעא ו; פרי מגדים שם, אשל אברהם סק"ו), וצריך לכבותו ולהדליק נר אחר, ואחר כך להדליק נר חנוכה, או להדליקו שלא על שולחנו במקום שיש היכר שהוא נר חנוכה (ראה להלן), אלא שאינו חוזר ומברך על הדלקתו השניה (פרי מגדים שם)^[75].

וכשמדליק נר חנוכה על פתח ביתו (ראה לעיל: מקומה), נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שצריך נר אחר (טור או"ח תרעג, לפי שו"ת הרמ"א פא; מאמר מרדכי שם סק"א, בדעת מספר ראשונים), שאם ישתמש לאורו יהא השימוש לאור אותו הנר (טור שם), ואף על פי שאם אינו רוצה להשתמש אצל הנרות אינו צריך נר אחר, חוששים שמא ישתמש לאורו הואיל והוא מדליק בפנים, אבל בזמנים שמדליקים בחוץ ממש (ראה לעיל: שם) אינו צריך נר אחר (שו"ת הרמ"א שם), ויש שכתבו יותר מזה, שאף כשמדליקו בחוץ צריך נר אחר משום היכר, שלא יאמר הרואה שלצורכו הדליקו (תשובת הרב דוד אופנהיים בשבות יעקב לט; מאמר מרדכי תרעא סק"ז, בדעת הר"ן).

• יש אומרים שאם מדליק בפתח ביתו אינו צריך נר אחר אף על פי שעומד שם, הואיל ואינו בא להשתמש לאורו באיזה תשמיש שהוא (מאירי שבת כ), וכן לסוברים שהטעם שצריך להדליק נר אחר הוא משום היכר (ראה לעיל) לא הצריכוהו אלא במדליק על שולחנו, אבל לא במדליק במקומו (תשובת הרב דוד אופנהיים שם ומאמר מרדכי שם, בדעת המאור).

• יש שהנהיגו להדליק נר אחר, אף על פי שמן הדין אינו צריך, לפי שאין הכל בקיאים לחלק בין מקום שרגיל להדליק שם למקום שאינו רגיל (בית יוסף שם), וכתבו האחרונים אף כשיש לו נר על שולחנו לצרכו, שמעיקר הדין די לו בכך, נוהגים להדליק נר נוסף אצל הנרות, שמא ישכח וישתמש לאורם (פרי מגדים שם, אשל אברהם סק"א), כיון שמדליק בפנים (פרי חדש שם).

• ויש שכתבו שמניחים ליד נרות החנוכה את השמש שבו מדליקים את הנרות, וזה עדיף מאשר להדליק שם נר אחר (רמ"א או"ח תרעג א) - ואפילו יניחנו מרוחק מהנרות (לבושי שרד שם, למגן אברהם סק"ו) - שהדבר מוכיח שאינו ממנין הנרות (מגן אברהם שם), ואין לקחת את השמש מהנרות למקום אחר, אלא צריך שישאר שם כל הזמן (אליה רבה שם סק"י).

וכתבו אחרונים שאף כשמניח השמש אצל הנרות, צריך שיהא לו נר אחר על שולחנו, שלא יאמרו שלצרכו הדליק כל הנרות (מגן אברהם שם סק"ד), שכן פעמים שאדם מדליק כמה נרות לצרכו ((מחצית השקל שם); ויש שכתב שאינו צריך נר אחר (אליה רבה שם סק"י).

מקום השמש

כשמדליק נר אחר לצרכו, מניחו בפני עצמו - מרוחק קצת משאר הנרות (בית יוסף שם; שו"ע שם; לבוש שם א), שאם ישתמש שם יהא ניכר שמשתמש לאור נר זה (לבוש שם), שאם לא כן יאמרו על כל הנרות שלצורכו הדליקם (רבנו ירוחם ט א); ועוד, כדי שיהא היכר למנין הימים (לבוש שם). ונחלקו הדעות:

• יש אומרים שמניחים את השמש למטה מנר החנוכה, אבל לא למעלה ממנו ולא כנגדו (ארחות חיים, חנוכה ד, בשם יש מחכמי צרפת; שלטי גבורים למרדכי שבת רסה, וב"ח שם ב, בשמם), לפי שהאור מתפשט למעלה מהנר, וכשמניחים השמש למטה יהא עיקר תשמישו לאורו (ב"ח שם).

• ויש אומרים שמניחים אותו למעלה מנר החנוכה (מהרי"ל, חנוכה ג), שכיון שעיקר מקום נרות החנוכה הוא למטה מעשרה, מקום שאין דרך בני אדם להשתמש שם (ראה לעיל: מקומה) מעמידים השמש למעלה מן הנרות במקום תשמיש בני אדם, כדי שישתמשו לאורו (ב"ח שם), וכן המנהג (ב"ח שם)^[76].

גודל השמש

נהגו לעשות השמש גדול יותר מהנרות האחרים, שאם בא להשתמש שם ישתמש בשמש שהוא חול (מרדכי שם רסט; רמ"א שם), ואם מעמידים אותו גבוה משאר הנרות (ראה לעיל) אין צורך לעשותו גדול יותר (ב"ח שם; מגן אברהם שם סק"ז)^[77].

כשכמה בני אדם מדליקים

אף כשכמה בני אדם מדליקים בבית, צריך כל אחד ואחד להניח שמש לנרותיו (שו"ת הרמ"א פא; מגן אברהם תרעג סק"ה, בשמו), שאף על פי ששמש אחד דיו להתיר השימוש לכל הנרות, הרי זה כשכולן במקום אחד, מה שאין כן בכמה בני אדם שכל אחד מהם מדליק נרותיו במקום מיוחד (ראה לעיל: מקומה. שו"ת הרמ"א שם).

השתמשות לאור שאר הנרות

כשיש שמש אצל נרות החנוכה, אם מותר להשתמש לאור כל הנרות, נחלקו הפוסקים:

• יש אומרים שמותר להשתמש לאור כל הנרות (דרכי משה שם סק"ה; ט"ז שם סק"ה), אף על פי שעל ידי נרות החנוכה יש לו אור גדול יותר, לפי שמאחר שאין האיסור להשתמש לאורם אלא כדי שיהא היכר שלשם מצוה הודלקו, או משום ביזוי מצוה - לסוברים כן (ראה לעיל) - כל שיש נר של חול אצלם מותר להשתמש, שאין כאן פגם בהיכר, ולא ביזוי המצוה (ט"ז שם). ומכל מקום לא התירו אלא בתשמיש שאפשר לעשותו לאור נר אחד, כגון לאכול לאורו וכיוצא, אבל תשמיש הצריך עיון גדול ואין די לו בנר אחד, אסור להשתמש לאורם אלא אם כן מדליק כמה שמשים, שיהא די לו באור השמשים לבד (פרי חדש שם).

• ויש אומרים שאינו מותר להשתמש אלא לאור השמש בלבד, אבל אסור להשתמש לאור כל הנרות יחד (ב"ח שם).

קודם זמנו

הדליק נר חנוכה מפלג המנחה ואילך, שיצא ידי חובתו (ראה לעיל: זמנה), כתבו אחרונים שאסור להשתמש מיד לאורו, אף על פי שעדיין הוא קודם זמן המצוה (ראה לעיל: שם. פרי מגדים או"ח תרעב, אשל אברהם סק"א).

לאחר זמנו

נר חנוכה שדלק עד שכלתה רגל מן השוק (ראה לעיל: שם), נחלקו בו הדעות:

• יש אומרים שרשאי לכבותו, או להשתמש לאורו (רי"ף שבת כא ב; רא"ש שם ב ג; שו"ע או"ח תרעב א; לבוש שם א), כיון שעבר זמן עיקר מצותו (טור שם), ואף בזמן הזה שמצותו כל הלילה, כיון שדלק כשיעור מותר ליהנות ממנו (דרכי משה שם סק"א).

• ויש אומרים שאף לאחר הזמן אסור להשתמש לאורו (רבנו ירוחם ט א, בשם הגאונים), ולא התירו אלא כשנוטלו ממקומו (מאירי שם, בשם קצת גאונים), והטעם שאסור להשתמש לאורו מפני הרואה, שלא יידע לחלק בין תוך הזמן לאחריו, אבל רשאי לכבותו (כן משמע משו"ת מהרש"ל פה).

שמן שנותר

שמן שנותר ביום הראשון, נחלקו בו הדעות:

• יש אומרים שמוסיף עליו ומדליקו ביום השני, ומוסיף עליו ומדליקו ביום השלישי, ואם נותר ביום השמיני עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו, שהרי הוקצה למצותו (תנחומא נשא כט; שאילתות כו; תוספות שבת מד א ד"ה שבנר; מרדכי שבת רסו, בשם פסיקתא רבתי; טוש"ע או"ח תרעז ד), ואסור להשתמש בו (תנחומא ומרדכי שם; שאילתות (מירסקי) שם; רא"ש שם ב ט, בשמו)^[78]. ומכל מקום לא אסרו מותר השמן אלא כשלא נתן שמן בנר יותר מהשיעור - וכבה בתוך הזמן (שו"ת מהרש"ל פה; לבוש שם ד; בגדי ישע למרדכי שם א) - אבל אם נתן בו בתחילה יותר משיעורו, לא נאסר המותר, וזו שאמרו שנר חנוכה שנשאר דולק לאחר שכלתה רגל מן השוק מותר להשתמש לאורו (ראה לעיל), הרי זה כשבתחילה נתן שמן בנר יותר משיעורו (מרדכי שם, בשם מהר"ם; מאירי שם, בשם יש מפרשים, בדעת הרי"ף; בית יוסף שם, בדעת הטור; שו"ע שם) - שלא הוקצה למצוה אלא השמן הצריך לשיעור הדלקה (בית יוסף שם). ודוקא בסתם, אבל הקצה כל השמן בפירוש, נאסר כולו (לבוש שם ג)^[79].

• ויש אומרים שמותר להשתמש בשמן שנשאר בנר, ואפילו ביום ראשון (תשובות הגאונים (שערי תשובה) צב, בשם רב האי גאון; רמב"ן וריטב"א ומאירי שם, בדעת הרי"ף), שהשמן הנשאר לאחר שכלתה רגל מן השוק שיירי מצוה הוא, ושיירי מצוה נזרקים (ראה מגילה כו ב. תשובות הגאונים שם, בשם רב האי גאון; מאירי מגילה שם), וכיון שכן רשאי הוא להשתמש בו לצורכו (מאירי שם), ואף כשכבתה בתוך הזמן מותר ליהנות ממנו (רמב"ן וריטב"א שבת שם)^[80].

הדלקה מנר לנר

אם מותר להדליק נר חנוכה מנר חנוכה אחר, נחלקו אמוראים: יש אוסרים (רב בשבת כב א); ויש מתירים (שמואל בגמ' שם; אביי בשם רבה בגמ' שם).

ובביאור המחלוקת נחלקו אמוראים:

• יש מפרשים דעת האוסרים משום ביזוי מצוה, והדברים אמורים כשמדליק מנר לנר על ידי קיסם - שיש ביזוי מצוה בדבר, שמדליק הקיסם שאינו מן המצוה מנר של מצוה (רש"י שם ד"ה טעמא), או משום שהרואה סבור שלצורכו הדליק הקיסם כדי להוליכו בבית (רבנו יהונתן שם) - אבל מותר להדליק מנר לנר ממש (ההוא מרבנן בגמ' שם) בלא קיסם, היינו שמביא נר אצל נר ושניהם של מצוה (רש"י שם ד"ה משרגא); ולדעת המתירים אף על ידי קיסם מותר, הואיל והוא מדליקו לצורך נר חנוכה, אבל נר של רשות הכל מודים שאסור להדליקו מנר חנוכה משום ביזוי מצוה (גמ' שם, לפי המאור וריטב"א שם).

• ויש מפרשים דעת האוסרים מפני שמכחיש את המצוה - שנראה כאילו לוקח אורו של הנר ושואב קצת מלחלוחית שמנו (רש"י שם ד"ה אכחושי) - ואף מנר לנר ממש אסור (רב אדא בר אהבה בגמ' שם); ולדעת המתירים מנר לנר ממש מותר, שאינם חוששים להכחשת המצוה, אבל על ידי קיסם הכל מודים שאסור משום ביזוי מצוה (גמ' שם ב, ורש"י ד"ה אי אמרת)^[81].

• ויש מפרשים שהמחלוקת היא אם הדלקה עושה מצוה או הנחה (ראה לעיל: ההדלקה), שאם הדלקה עושה מצוה מדליקים מנר לנר; ואם הנחה עושה מצוה (ראה לעיל, שם) אין מדליקים מנר לנר (רב הונא בריה דרב יהושע בגמ' שם ב), לפי שהדלקה אינה מצוה כל כך (רש"י שם ד"ה אין מדליקין), והרי הדלקה זו כעין דבר של חול, ויש כאן משום ביזוי מצוה אף על פי שאינו מבזה ההנחה של הנר שמדליק ממנו, לפי שכבוד ההנחה בנר דלוק הוא, וכשמדליק ממנו ממעט בכבוד הנר המונח (ריטב"א שם)^[82].

ההלכה

להלכה מדליקים מנר לנר (רמב"ם חנוכה ד ט; טוש"ע או"ח תרעד א), ונחלקו ראשונים:

• יש פוסקים שאף על ידי קיסם מותר (ראב"ד שם; התרומה רכט; טור שם, בשמו; ר"ן שם, בדעת הרי"ף; שו"ע שם, בשם יש אומרים).

• ויש פוסקים שדוקא מנר לנר ממש מותר, אבל על ידי קיסם אסור (רמב"ם שם, לפי המגיד משנה שם; רא"ש שם ב ז, בדעת הרי"ף; שו"ע שם, בסתם).

ואין מדליקים מנר לנר אלא בפתילות ארוכות (רשב"א שם כב ב; מגיד משנה שם), ויוצאות מחוץ לנר - הכלי שבו השמן והפתילה - ומדליקו כשמונח במקומו (כן משמע מהגמ' שם), אבל לא יגביהנו בידו וידליקנו ויניחנו במקומו, שהאוחז נר חנוכה בידו ומדליקו - לא יצא (ראה לעיל: ההדלקה. מאמר מרדכי שם סק"ד; פרי מגדים שם, משבצות זהב סק"ב, ותרעה אשל אברהם סק"א), ויכול למשוך הפתילה מהנר כדי לקרבה לנר הדולק, ובלבד שלא יסירנה לגמרי (פרי חדש או"ח תרעג סק"ד).

ומכל מקום כתבו ראשונים ואחרונים שמנהג העולם להחמיר שלא להדליק מנר לנר, ואין לשנות המנהג (תוספות כג א ד"ה שמע; מרדכי שם רעט, בשם ר"ש משנץ; רמ"א שם; כף החיים שם סק"ח), ואפילו מנר לנר ממש אין מדליקים (רמ"א שם), לפי שעיקר המצוה אינו אלא בנר אחד, ושאר הנרות אינם אלא רשות משום הידור מצוה (ראה לעיל: החיוב וההידור. הגהות מיימוניות (קושטא) שם).

כבה הנר קודם שדלק כשיעור

כבה אחד הנרות קודם שדלק כשיעור, כיון שלהלכה אינו זקוק לה (ראה לעיל: בהדליק וכבתה) אין להדליקה מן האחרות (הגהות מיימוניות (קושטא) שם; דרכי משה שם סק"א, בשמם; ב"ח שם, בשם מרדכי הארוך, שכתב בשם רבי ישראל) להכחיש המצוה בחינם (ב"ח שם, בשם מרדכי הארוך, שכתב בשם רבי ישראל).

ואף לסוברים שמצוה לחזור ולהדליקה (ראה לעיל, שם) אין מדליקים אותה אלא מנר של חול (ב"ח או"ח תרעג א, בשם מהר"ש; אליה רבה תרעד ס"ק יד; משנה ברורה שם סק"ב)^[83].

עבר זמן המצוה

עבר זמן מצוותו, מותר להדליק ממנו נר של חול (נמוקי יוסף, הלכות קטנות, ציצית; דרכי משה שם סק"ב, בשמו; רמ"א שם א). ומכל מקום לסוברים שאסור להשתמש לאורו אף לאחר הזמן (ראה לעיל: איסור השתמשות) אסור אף להדליק ממנו נר של חול (ב"ח שם; פרי חדש שם), ודוקא של חול, אבל מותר להדליק ממנו נר של חנוכה, שהרי מן הדין מותר להדליק נר מנר אלא שנהגו להחמיר (ראה לעיל), ולאחר הזמן אין להחמיר בו (משנה ברורה שם סק"ח).

השמש

השמש, דינו כנר של חול, ואין להדליקו מנר חנוכה (שו"ת מהרש"ל פה; ב"ח ופרי חדש שם).

נרות שמותר להדליק מנר חנוכה

נר של שבת או נרות של בית הכנסת מותר להדליקם מנר חנוכה, כיון שאף הם של מצוה (התרומה רכט; טור שם, בשמו; נמוקי יוסף שם; שו"ע שם ב, בשם יש מי שאומר); ואף את השמש שבבית הכנסת מותר להדליק מנר חנוכה, לפי שכל הנרות שבבית הכנסת של מצוה הם (שו"ת מהרש"ל שם); וכן מותר להדליק נר לצורך תלמוד תורה מנר חנוכה (נמוקי יוסף שם; ב"ח שם); וכן נר לצורך חולה שיש בו סכנה או יולדת (נמוקי יוסף שם; דרכי משה שם, בשמו); וכן נר הבדלה (ב"ח שם)^[84].

הלל והודאה

חיוב הלל

ימי החנוכה - אף על פי שאינם קרואים מועד, ולא נתקדשו בעשיית מלאכה (ראה להלן: משתה ושמחה) - נמנים בין הימים שגומרים בהם את ההלל (ראה ערכו. תוספתא סוכה (ליברמן) ג ב; תענית כח ב וערכין י א; רמב"ם חנוכה ג ה; טוש"ע או"ח תרפג א) מפני הנס (ערכין י ב), ונביאים שביניהם תקנו להם לישראל שיהיו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבוא עליהם, וכשנגאלים אומרים אותו על גאולתם (פסחים קיז א), כגון חנוכה (רש"י שם ד"ה ועל כל).

הלל שלם

בכל יום ויום משמונת הימים גומרים את ההלל (כן משמע מתענית וערכין שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ומספר טעמים לדבר:

• לפי שבכל יום היה הנס מתגדל ומתחדש, והיה כל אחד מהם יום טוב לעצמו, כדרך שאמרו בשמונת ימי החג שגומרים בהם את ההלל לפי שחלוקים בקרבנותיהם (תוספות תענית שם ד"ה ויום; מאירי שבת כא ב; שבלי הלקט קעד, בשם אחיו ר' בנימין).

• לפי ששמונת ימי החנוכה חלוקים בנרותיהם, שבכל לילה מוסיף והולך (ראה לעיל: החיוב וההידור. מחזור ויטרי (הורוויץ) רלח; הפרדס (עהרנרייך) רמב; שבלי הלקט שם, בשם רש"י).

• שנתחנך הבית והוכשר לעבודה, ועשו חנוכה בתחילת חינוכם לעבודה, כמו שעשה משה, וכן נאמר בעזרא: וּבַחֲנֻכַּת חוֹמַת יְרוּשָׁלִַם וגו' לַעֲשֹׂת חֲנֻכָּה וְשִׂמְחָה וּבְתוֹדוֹת וּבְשִׁיר (נחמיה יב כז), תודות זה קרבן, שיר זה הלל (שבלי הלקט שם).

• שהרי קוראים בחנוכה בנשיאים (ראה להלן: קריאת התורה), וכל יום נשיא שלו חלוק משל חברו, וכל נשיא צריך לגמור הלל על קרבנותיו, אין ראוי לחדש קריאת נשיא אחד בלא הלל (שבלי הלקט שם)^[85].

על הנסים בשמונה עשרה

כל שמונת ימי החנוכה, ערבית שחרית ומנחה מתפלל שמונה-עשרה (ראה ערכו), ואומר מעין המאורע - על הנסים - בהודאה (ראה ערכו. תוספות ברכות (ליברמן) ג י; שבת כד א; רמב"ם תפלה ב יג; טוש"ע או"ח תרפב א) לפני "ועל כולם יתברך" (סדר רב עמרם (הרפנס) סדר חנוכה; סידור רש"י שט), שכל דבר שהוא לשעבר - שנותן הודאה לשעבר (מאירי שם) - אומרו בהודאה (ירושלמי ברכות ד ג ותענית ב ב; תוספות מגילה ד א ד"ה פסק; מאירי שבת שם), ועוד שהרי כל עיקר חנוכה להודאה נתקנה (רש"י שבת שם ד"ה מה תפלה), ועל הנסים הודאה היא ולא תפילה (תוספות שם כד א ד"ה מזכיר).

במוסף

במוספים של שבת ושל ראש חודש שבתוך החנוכה (ראה ערך מוסף) נחלקו אמוראים אם צריך להזכיר על הנסים בהודאה, שיום הוא שחייב בארבע תפלות (רבי יוחנן ורב נחמן בשבת כד א) ערבית ושחרית ומוסף ומנחה, וכיון שחובת תפילה זו היום, אינה פחותה משאר תפילות של יום (רש"י שם ד"ה בארבע תפילות), וכן הלכה (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם ב); ויש אומרים שאינו מזכיר, שהרי אלמלא שבת וראש חודש אין מוסף בחנוכה (רב הונא ורב יהודה בגמ' שם).

בברכת המזון

בברכת-המזון (ראה ערכו), מן הדין אין צריך להזכיר מעין המאורע (גמ' שם), שתפילה בציבור היא ויש בה פרסום הנס, מה שאין כן בברכת המזון שהיא בבית ואין בה פרסום הנס כל כך (תוספות שם ד"ה מהו; ר"ן וריטב"א שם), או משום שהסעודה רשות היא (שאילתות כו; הלכות גדולות, חנוכה, עמ' קנח במהדורת מכון ירושלים; אור זרוע ב שכז)^[86], ואם בא להזכיר מזכיר בהודאה - היינו בברכת הארץ (רש"י שם ד"ה בהודאה) - כשם שבתפילה מזכיר בהודאה (גמ' שם), ולא בברכת בונה ירושלים, כדרך שמזכיר שם יעלה ויבא בראש חודש (ראה ערך ברכת המזון: מעין המאורע), שעל הנסים הודאה היא ולא תפילה (תוספות שם ד"ה מזכיר וד"ה בבונה)^[87]. וכתבו ראשונים שעכשיו נהגו להזכיר של חנוכה בברכת המזון, ונעשית עלינו חובה (אור זרוע שם; כן משמע מהרמב"ם ברכות ב ו, וטוש"ע שם א).

טעה ולא הזכיר

טעה ולא הזכיר של חנוכה - בין בתפילה (תוספות ברכות (ליברמן) ג י; רמב"ם תפלה י יד; טוש"ע שם) בין בברכת המזון (רמב"ם ברכות ב יג; טוש"ע שם) - אין מחזירים אותו, שכלל הוא שכל יום שאין בו קרבן מוסף אם לא אמר מעין המאורע אין מחזירים אותו (תוספתא שם), לפי שאינו מן התורה (רש"י שבת כד א ד"ה אין מחזירין); ויש אומרים שבברכת המזון אם לא הזכיר של חנוכה חוזר, משום שאי אפשר בלא אכילה (ראבי"ה מגילה תקסג, בשם הירושלמי; הגהות מיימוניות ברכות ב יג, בשמו; מרדכי שבת רעט, לגירסת הגהות הב"ח שם; ב"ח לאו"ח שם), שכיון שבחנוכה לא בטלה מגילת תענית (ראה להלן: איסור הספד ותענית) נקרא יום טוב, ואי אפשר בלא פת, לפיכך צריך לחזור כמו בשבת ויום טוב כשלא הזכיר מעין המאורע (ב"ח שם), ועוד שכיון שנהגו להזכיר, וגם בירך על מנת להזכיר, נעשית עליו כחובה וחוזר (ראבי"ה שם; הגהות מימוניות ומרדכי שם), ומכל מקום לא אמר כן אלא בברכת המזון שמעיקר הדין אף לכתחילה אינו חייב להזכיר (ראה לעיל), לפיכך אם בירך מתחלה על מנת להזכיר נעשית עליו כחובה, מה שאין כן בתפילה, שדעתו כתקנת חכמים שאם ישכח אינו חוזר (ב"ח שם)^[88].

ובשבת של חנוכה שיש בו קרבן מוסף, נחלקו ראשונים: יש אומרים שאין מחזירים אותו, כיון שאין מוסף בא בשביל חנוכה אלא בשביל שבת (בית יוסף שם, בשם תשובת הרשב"א; פרי מגדים שם, משבצות זהב סק"ד; משנה ברורה שם סק"ג); ויש אומרים שבשבת של חנוכה מחזירים אותו (הגהות מרדכי שבת שם, לפי ב"ח שם).

מכל מקום אם נזכר באותה ברכה, בין בתפילה בין בברכת המזון, כל זמן שלא הזכיר את השם, אפילו נזכר בין אתה להשם - חוזר (טוש"ע שם). וכתבו ראשונים שאם שכח על הנסים בברכת המזון, כשיגיע להרחמן יאמר: הרחמן יעשה לנו נסים ונפלאות כשם שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, בימי מתתיהו וכו' (כלבו מד; בית יוסף ורמ"א שם); וכן בתפילה, אם שכח על הנסים, יאמר נוסח זה אחר גמר התפילה, קודם יהיו לרצון וגו', דרך בקשה (ט"ז שם סק"ג וסק"ה; אליה רבה שם סק"ב).

כשם שעשית

בנוסחאות הגאונים נמצא שאומרים בסוף על הנסים בחנוכה ובפורים (ראה ערכו): "כשם שעשית עמהם פלא ונסים, כן עשה עמנו ה' אלהינו נסים ונפלאות בעת ובעונה הזאת, ונודה לשמך הגדול סלה" (סדר רב עמרם גאון (הרפנס) סדר פורים, ובקצת שינוי: שם, סדר חנוכה; מחזור ויטרי (הורוויץ) צג), ובשינוי ניכר: סידור רס"ג עמ' רנו). ונחלקו גאונים וראשונים:

• יש אומרים שאין לאמרו (תוספות מגילה ד א ד"ה פסק; ארחות חיים, חנוכה כב, וכלבו מד, בשם העתים; רשב"א ברכות לד א, בשם רב האי גאון; טור או"ח תרפב, בשם יש שאין אומרים; שו"ע שם ג, בסתם; כן הוא בסידורי האשכנזים), שהרי אמרו לא ישאל אדם צרכיו בשלש אחרונות (ברכות שם. תוספות שם; ארחות חיים וכלבו שם, בשם העתים); או שבשביל הציבור מותר לשאול, אין לאמרו, שלא תקנו אלא הודאה לשעבר (תוספות שם); ועוד שאין ראוי לומר תפילה בהודאה (מאירי ברכות שם, בשם הגאונים; טור שם, בשם יש אומרים).

• יש אומרים שיש לאמרו (סדר רב עמרם שם ושם; סידור רב סעדיה גאון שם; מחזור ויטרי שם; ארחות חיים שם; כלבו שם; טוש"ע שם, בשם יש אומרים; כן הוא בסידורי התימנים), ושכן הנוסח ברוב התפילות הישנות (ארחות חיים וכלבו שם), שכיון שצורך רבים הוא מותר הדבר (ראה לעיל. טור שם, בשם יש אומרים); ועוד, שהואיל ועיקר על הנסים הודאה היא, כל שמשלים מעט בתפילה לא הפסיד (מאירי ברכות שם).

• ויש אומרים שאין לומר נוסח זה, ומכל מקום אין להשמיטו כליל, אלא יש לומר: ועשית להם נסים וגבורות בימים ההם בעת הזאת (טור שם, בשם הרא"ש; כן הוא בסידורי הספרדים).

בברכת מעין שלוש

בברכת-מעין-שלש (ראה ערכו), אף על פי שמזכירים בה מעין המאורע בשבת ויום טוב וראש חודש (ראה ערך הנ"ל: הנוסח), אין מזכירים בה של חנוכה (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) ע; הגהות מיימוניות ברכות ג יג; שו"ע או"ח רח יב), שלא אמרו להזכיר אלא בהודאה, ובברכה מעין שלש אין שם הודאה (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג שם). ואף לאלה שמסיימים בה: ונודה לך על הארץ וגו' (ראה ערך הנ"ל: שם), כיון שאין אומרים אותו אלא שיהיה מעין החתימה סמוך לחתימה, אין ראוי להזכיר שם (לבוש שם י), לפי שאין להפסיק שם (מחצית השקל שם ס"ק יח)^[89].

בברכה מעין שבע

אף בברכת מעין שבע (ראה ערך ברכה מעין שבע), שאומר השליח ציבור בליל שבת, אינו מזכיר של חנוכה, כשם שאינו מזכיר שאר ימים טובים (רוקח רכו).

בברכת ההפטרה

וכן בברכת ההפטרה (ראה ערכו) אין מזכירים של חנוכה (דרכי משה או"ח תרפד סק"ג).

מגילת אנטיוכס

יש מקומות שנהגו לקרוא בחנוכה מגילת אנטיוכס, ואין מברכים עליה, לפי שאין לה שורש חובה כלל (פסקי רי"ד סוכה מד א; שבלי הלקט קעד; פסקי רי"ד שם).

תחנון

כל שמונת ימי החנוכה אין אומרים בהם תחנון (ראה ערכו. שבלי הלקט קפט; מהרי"ל, חנוכה ט; מנהגים (טירנא) חנוכה; דרכי משה או"ח תרפב סק"ב, בשם מהרי"ל ומנהגים, ורמ"א או"ח תרפג א), ולא במנחה שלפניו (דרכי משה שם ורמ"א שם). וכן אין אומרים אחר תפילת שחרית למנצח יענך (שבלי הלקט שם; מהרי"ל שם; מנהגים (טירנא) שם), לפי שהם כעין יום טוב, אחר שאומרים בהם הלל (שבלי הלקט שם), וכן אין אומרים אל ארך אפים (מהרי"ל שם; מנהגים (טירנא) שם; דרכי משה שם), ויהי רצון שאחר קריאת התורה (לבוש או"ח תרפג א; משנה ברורה שם סק"א). בשבת במנחה אין אומרים צדקתך (דרכי משה שם ורמ"א שם) כשם שאין אומרים אותו בכל שבת שיש בו הלל (אבודרהם, מנחה של שבת).

שיר של יום

במקומות שאומרים אחר תפילת שחרית מזמור תהלים לפי ענינו של יום (ראה ערך שיר של יום) אומרים בחנוכה מזמור שיר חנכת הבית (תהלים ל. ארחות חיים, חנוכה כג; כלבו מד; אבודרהם, תפלות חנוכה; טור או"ח קלג), והוא השיר שהיו הלויים אומרים בחנוכה בבית המקדש (ארחות חיים שם, על פי סופרים יח ג). במקום שאומרים אף שיר של יום הקבוע לימי השבוע, אומרים שיר של יום תחלה (פרי מגדים או"ח תרפד, אשל אברהם סק"ד), וכן בראש חודש טבת יש להקדים של ראש חודש, שתדיר קודם (אבודרהם שם)^[90].

במה מדליקין

כתבו ראשונים שבערב שבת של חנוכה יש מקומות שאין אומרים במה מדליקין, לפי שמזכיר בה פסולי שמנים שאסור להדליק מהן בשבת, מה שאין כן בחנוכה שמדליקין בהם (ראה לעיל: השמנים והפתילות. ארחות חיים, חנוכה כג; שלחן ערוך או"ח רע ב, וט"ז סק"ב), וכתבו הפוסקים שהמנהג לאומרו (בית יוסף שם; רמ"א שם); אך שבארץ ישראל אין המנהג לאומרו (ברכי יוסף שם ב; כן הוא בסידורי הספרדים; ילקוט מנהגים (וסרטייל) ב עמ' 108, שכן מנהג הפרושים בארץ ישראל), ובימינו אף בארץ ישראל יש שנהגו לאומרו (כן הוא בסידורי האשכנזים והתימנים)^[91].

קריאת התורה

בחנוכה קוראים בנשיאים (משנה מגילה ל ב; רמב"ם תפלה יב ב, ושם יג יז; טוש"ע או"ח תרפד א), היינו בקרבנות הנשיאים שבפרשת נשא (טוש"ע שם), והוא מענין היום, שאף בחנוכה היתה חנוכת המזבח (כן משמע מרש"י שם ד"ה בחנוכה), ועוד לפי שבכ"ה בכסלו נגמרה מלאכת המשכן (טור שם, על פי פסיקתא רבתי ו).

ביום הראשון

ביום הראשון נחלקו המנהגים בתחילת הקריאה:

• יש מתחילים: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה (במדבר ז א. הלכות קצובות, הלכות חנוכה; סדר רב עמרם גאון (הרפנס) סדר חנוכה; טור שם, בסתם; רמ"א שם, בשם יש אומרים, ושכן המנהג; כן הוא בחלק מסידורי האשכנזים).

• ויש מקדימים ומתחילים בברכת כהנים (רמב"ם שם; טור שם, בשם יש מקומות ושמנהג יפה הוא; שו"ע שם; כן הוא בסידורי הספרדים והתימנים), לפי שנעשה הנס על ידי כהנים (טור שם)^[92].

אף בסדר העליות נחלקו המנהגים:

• יש נוהגים לקרוא לכהן עד לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן (במדבר שם ג), וללוי עד לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ (במדבר שם יא), וישראל קורא קרבנו של נחשון שלם (הלכות קצובות שם; שבלי הלקט קפט; מהרי"ל, חנוכה ט; טוש"ע שם; כן הוא בסידורי הספרדים והתימנים).

• ויש נוהגים לקרוא לכהן כל הפרשה עד ביום הראשון, ולוי וישראל קוראים ביום הראשון, היינו שלוי קורא חצי פרשת נחשון עד מְלֵאָה קְטֹרֶת (במדבר שם יד), וישראל משלימה (סידור רש"י שיט; מחזור ויטרי (הורוויץ) רלט; מנהגים (טירנא) חנוכה; רמ"א שם, בשם יש אומרים; כן הוא בסידורי האשכנזים), שמתוך שהיום ראשון לחנוכה והוא נשיא ראשון יקראו בו רובו (סידור רש"י שם)^[93].

מיום השני ואילך

ביום השני של חנוכה קורא כהן עד מְלֵאָה קְטֹרֶת (במדבר שם כ), ולוי עד זֶה קָרְבַּן נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר (שם כג. טוש"ע שם), ובקריאת הישראל נחלקו המנהגים:

• יש נוהגים שישראל חוזר וקורא ביום השני (ארחות חיים, קריאת ס"ת נט, בשם יש אומרים; טוש"ע שם; כן הוא בסידורי הספרדים והתימנים; כן הוא בסידורי האשכנזים, ובספר ארץ ישראל עמ' נח, שהמנהג בארץ ישראל), לפי שפרשת הנשיא היא ששה פסוקים, ואין קוראים בתורה פחות מעשרה פסוקים (ראה ערך קריאת התורה), ואם יקרא מקרבן שני ארבעה פסוקים לתשלום עשרה, לא ישתיירו אלא שני פסוקים, ואין משיירים בפרשה פחות משלשה פסוקים (אבודרהם שם, סדר חנוכה), ואין לקרוא ביום שלמחרת, שאינה מענין היום (ביאור הגר"א שם).

• ויש נוהגים שישראל קורא ביום שלאחריו, היינו ביום השלישי (סידור רש"י שם; מחזור ויטרי שם; תוספות סוכה נה א ד"ה אתקין; ארחות חיים שם, בסתם; רמ"א שם; כן הוא בסידורי האשכנזים ובספר ארץ ישראל שם שהמנהג בחוץ לארץ; סידורי חב"ד ולוח מנהגי בית הכנסת לבני אשכנז, שכן הוא המנהג אף בארץ ישראל) - למרות שאינו מענין היום - שהרי הקרבת הנשיאים לא היתה בזה הזמן אלא בניסן, ואין קוראים אותם אלא משום שדומה קצת לענין המאורע (לבוש שם א), והוא כאדם הקורא בתורה (סידור רש"י ומחזור ויטרי שם).

כדרך הזה נוהג בכל יום מימי החנוכה (טוש"ע שם) - מלבד ראש חודש (ראה להלן) והיום השמיני (ראה להלן) - ומכל מקום אם טעו וקראו ביום שני פרשת נשיא שלישי וכיוצא, עלתה להם, שאין קפידא בימים (ברכי יוסף שם; משנה ברורה שם סק"ג, בשמו).

ביום השמיני

ביום השמיני של חנוכה מתחילים בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי (במדבר ז נד), ונחלקו המנהגים בסוף הקריאה:

• יש קוראים עד סוף הקרבנות (סדר רב עמרם גאון שם; רמב"ם תפלה יג יז; הגהות מיימוניות שם, בשם רב עמרם, ושכן המנהג; טור שם, בסתם): וּבְבֹא מֹשֶׁה וגו' וַיְדַבֵּר אֵלָיו (במדבר שם פט. סדר רב עמרם גאון שם; כן הוא בסידורי התימנים הקדומים^[94]).

• ויש קוראים עד פרשה ראשונה של בהעלתך (מחזור ויטרי שם; טור שם, בשם יש מקומות, ושמנהג יפה הוא; המנהגים (טירנא) חנוכה; שו"ע שם), היינו עד כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה (במדבר ח ד. רמ"א שם), כדי להשלים של חנוכה בסדר הנרות (שבלי הלקט שם; טור שם; כן הוא בסידורי האשכנזים והספרדים; כן הוא בסידורי התימנים המאוחרים).

אף בסדר העליות נחלקו המנהגים:

• יש נוהגים שכהן ולוי קוראים ביום השמיני - כהן עד מְלֵאָה קְטֹרֶת (במדבר ז נו), וישראל עד זֶה קָרְבַּן גַּמְלִיאֵל בֶּן פְּדָהצוּר (שם נט. כן הוא בסידורי האשכנזים) - וישראל קורא בַּיּוֹם הַתְּשִׁיעִי (במדבר שם ס), וגומר כל הסדר (מחזור ויטרי שם; הגהות מיימוניות שם; המנהגים (טירנא) שם; דרכי משה שם סק"ב, בשמו).

• יש אומרים שלנוהגים בכל יום שהישראל חוזר על מה שקראו כהן ולוי (ראה לעיל), אף ביום השמיני חוזר וקורא ביום השמיני עד סוף הסדר (חיים שאל א קי; כן הוא בסידורי הספרדים).

• יש נוהגים שכהן קורא ביום השמיני וביום התשיעי, ולוי קורא ביום העשירי וביום עשתי עשר, וישראל קורא ביום שנים עשר עד סוף הסדר (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג הקצרות, חנוכה).

• יש נוהגים שכהן קורא ביום השמיני, ולוי ביום התשיעי, וישראל ביום העשירי עד סוף הסדר (כן הוא בסידורי התימנים).

• יש נוהגים שכהן קורא ביום השמיני וכל הפרשיות עד סוף כולם, ולוי וישראל קוראים בפרשת חנוכת המזבח עד סוף הסדר (מאירי שבת יד א, בשם יש אומרים).

• ויש נוהגים שביום זה מתחילים 'ויהי ביום כלות משה', וקוראים כל הקרבנות עד סוף הסדר (שו"ת הרשב"א א תע, בשם יש מקומות).

בראש חודש

בראש חודש טבת, שקוראים בתורה ארבעה, כדרך שאמרו בכל ראש חודש (ראה ערך קריאת התורה), נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שקוראים שלשה בשל ראש חודש ואחד בשל חנוכה (רבי יצחק נפחא ועוד במגילה כט ב), שתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם (רבי מני בגמ' שם), וכן הלכה (מסקנת הגמ' שם), ומוציאים שני ספרי תורה וקוראים בראשון שלשה בשל ראש חודש, ובשני קורא רביעי בשל חנוכה (כן משמע מהרמב"ם תפלה יג כד; טוש"ע או"ח תרפד ג).

• ויש אומרים שקוראים שלשה בשל חנוכה, ואחד בשל ראש חודש (רב דימי דמן חיפה ועוד בגמ' שם), שהרי ראש חודש גרם לרביעי שיבא, הלכך קורא רביעי בשל ראש חודש (רבי אבין בגמ' שם).

בשבת חנוכה

בשבת של חנוכה מוציאים שני ספרי תורה, בראשון קוראים שבעה בפרשת השבוע - ואומר חצי קדיש (משנה ברורה שם סק"ה) - ובשני קורא המפטיר בשל חנוכה (טוש"ע שם ב), היינו הנשיא של אותו יום בלבד (צמח צדק החדש או"ח צח; ממשנה ברורה שם סק"ו).

חל ראש חודש טבת בשבת, מוציאים שלשה ספרי תורה, בראשון קוראים ששה בפרשת השבוע, ובשני קורא שביעי בשל ראש חודש, ומתחיל וביום השבת, ובשלישי קורא המפטיר בשל חנוכה (גמ' שם; רמב"ם וטוש"ע שם)^[95].

איסור הספד ותענית

שמונת ימי חנוכה נמנים בין ימים טובים הכתובים במגלת-תענית (ראה ערכו) שאסרום חכמים בהספד ותענית (מגילת תענית ט; שבת כא ב; רמב"ם חנוכה ג ג; טוש"ע או"ח תקעג א, ושם תרע א). ואף לדעת הסוברים שאחר החורבן בטלה מגילת תענית (ראה ערך מגלת תענית), וכל הימים הכתובים בה מותרים בהספד ותענית, חנוכה לא בטלה (גמ' שם יח ב ויט ב; ירושלמי תענית ב יב; טוש"ע או"ח תקעג א), לפי שנתפרסם הנס (ראש השנה יח ב), וכבר גלוי הוא לכל ישראל, על ידי שנהגו בה המצוות והחזיקו בה כשל תורה, ולא נכון לבטלה (רש"י שם ד"ה דמפרסם).

הספד

אין מספידים (ראה ערך הספד) בחנוכה אלא לחכם ובפניו (רמב"ם אבל יא ג,ה על פי מועד קטן כז ב; טוש"ע או"ח תרע ג), וכן הנשים מענות - שכולן עונות כאחת (משנה שם כח ב) - ומטפחות - כף אל כף (רש"י על הרי"ף ור"ן ומאירי שם) - אבל לא מקוננות (משנה שם; רמב"ם יום טוב ו כד, ושם אבל יא הד; טוש"ע יו"ד תא ה), היינו שאחת מדברת וכולן עונות אחריה (משנה שם), ולחכם בפניו מענות ומקוננות כדרכן בחול (טוש"ע שם).

צדוק הדין

בצדוק-הדין (ראה ערכו) נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שאומרים אותו בחנוכה (טוש"ע או"ח תכ ב, ויו"ד שם, בשם רש"י; טור יו"ד שם, בשם הרמב"ם), לפי שאינו הספד, אלא הודאה וקבלת דין שמים (טור שם).

• יש סוברים שיש לאמרו, אלא שאומרים אותו דרך הילוך (רא"ש מועד קטן ג פז, וטור שם, בשם חכמי גרמיזא), שכל שהוא דרך הילוך, הרי זה דומה לנשים המענות, שמותר בחנוכה (ראה לעיל. בית יוסף שם; פרישה שם סק"י).

• ויש סוברים שאין לאמרו בחנוכה, שמתוך כך ירגילו בהספד (טור שם ושם, בשם רי"ץ גיאת; רמ"א או"ח תכ ב, ושם תרפג א, ויו"ד שם), אלא אם כן על חכם בפניו, שהרי מותר להספידו (רא"ש וטור יו"ד שם, בשם חכמי מגנצא)^[96].

אבלות

מכל מקום נוהגים בחנוכה כל דברי אבלות (ראה ערכו. רמב"ם אבל יא ג; טוש"ע או"ח תרצו ד, וטור יו"ד תא), אף על פי שאין אבלות נוהגת ברגל (ראה ערך הנ"ל), שחנוכה אינו נקרא רגל (כסף משנה שם).

סעודת הבראה

בסעודת הבראה נחלקו ראשונים אם מאכילים את האבל סעודת הבראה (ראה ערכו) בחנוכה (ירושלמי מועד קטן ג ט, לפי סמ"ג לאוין כה; בית יוסף ושו"ע יו"ד תא ד); או שאין מברים (ירושלמי שם, לפי ריטב"א שם; ערוך השלחן שם ג, שכן המנהג).

תענית יחיד

אין מתענים בחנוכה, אפילו חתן וכלה ביום חופתם (ראה ערך חתן וכלה: ביום החופה. רמ"א או"ח תקעג א), או יום-שמת-בו-אביו-או-אמו (ראה ערכו. רמ"א או"ח תרע ב).

ומכל מקום תענית-חלום (ראה ערכו) מותר להתענות, שהרי אפילו בשבת מותר (שבלי הלקט קצא; תניא רבתי לז), אלא שצריך להתענות אחר חנוכה על מה שהתענה בחנוכה (הגהות מיימוניות תעניות א יב, בשם הר' אלחנן, על פי ראש השנה יח ב; שו"ע או"ח תיח ה ותקסח ח).

תענית ציבור

אף תענית-צבור (ראה ערכו) אין גוזרים בחנוכה, אלא שאם התחילו - שקבלו תענית קודם לכן (רש"י תענית טו ב ד"ה ואם התחילו), והתענו על הצרה אפילו יום אחד (ראה ערך תענית. רמב"ם תעניות א ז; טוש"ע או"ח תקעב ב) - אין מפסיקים (משנה תענית טו ב; רמב"ם וטוש"ע שם), ונחלקו תנאים אם אף על פי שאין מפסיקים, אין משלימים (רבי מאיר במשנה שם, בדעת רבן גמליאל) להתענות כל היום, אלא אוכלים סמוך לערב (רש"י שם ד"ה שאין משלימין); או שמתענה ומשלים (רב יהודה אמר רב בגמ' שם יח ב, שחכמים חולקים), וכן הלכה (מר זוטרא בשם רב הונא בגמ' שם; רמב"ם וטוש"ע שם)^[97].

לפני חנוכה ולאחריה

ביום שלפני חנוכה וביום שלאחריה, נחלקו ראשונים אם אסורים בהספד ותענית, כדרך שאמרו בימים הכתובים במגילת-תענית (ראה ערכו):

• יש סוברים שכיון שבחנוכה לא בטלה מגילת תענית, הוא הדין שלא בטלה לענין איסור הספד ותענית לפניהם ולאחריהם (רי"ף ובעל המאור מגילה ה ב).

• ויש סוברים שלענין זה אף בחנוכה בטלה מגילת תענית (תוספות תענית יח א ד"ה רב; מגיד משנה חנוכה ג ג, בדעת הרמב"ם), שהסברא נותנת שלא עדיף לפניה ולאחריה של חנוכה מעיקר שאר הימים שבמגילת תענית (השגות הראב"ד על הרי"ף מגילה שם; רא"ש שם א ח; שבלי הלקט קצא, בשם רבי ישעיה), או שכיון שבטלה מגילת תענית, אנו רואים שהכל מודים שמקילים בהם, לפיכך אף על פי שבחנוכה לא בטלה הולכים אחר המיקל, היינו כסוברים שימים הכתובים במגילת תענית מותרים לפניהם ולאחריהם (ראה ערך מגילת תענית. מלחמות לרמב"ן שם; ר"ן תענית שם בשם, הרב הברצלוני)^[98], וכן הלכה שלפניהם ולאחריהם מותרים בהספד ותענית (טוש"ע או"ח תקעג א ותרפו א)^[99], ומכל מקום כתבו הפוסקים שאסור לגזור בהם תענית ציבור (מגן אברהם תרפו סק"א, בשם ראנ"ח וכנסת הגדולה)^[100].

משתה ושמחה

משתה ושמחה

ימי החנוכה, אם קבעום למשתה ולשמחה, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שנקבעו אף למשתה ושמחה (כן משמע מרש"י שבת כא ב ד"ה ה"ג; תוספות תענית יח ב ד"ה הלכה; כן משמע משו"ת הרשב"א א תרצט; דרכי משה או"ח תרע סק"א, בשם המרדכי הארוך; ים של שלמה בבא קמא ז לז, בדעת הרמב"ם חנוכה ג ג), לפי שבאותם הימים היתה חנוכת המזבח על ידי החשמונאים (דרכי משה שם, בשם מרדכי הארוך); ועוד, שבזמן הזה נגמרה מלאכת המשכן (ראה לעיל: קריאת התורה. מגן אברהם שם סק"ג), ולכן ריבוי הסעודות שעושים בחנוכה הם בכלל סעודת-מצוה (ראה ערכו), הואיל ונתחייבו בימים אלה באכילה, שהרי אסור להתענות בהם (ראה לעיל: איסור הספד ותענית); ועוד, שהרי בכל סעודה אומרים על הנסים (ראה לעיל: הלל והודאה), ומהללים להקב"ה על הנס ועל גבורתו, והוא פרסום הנס (דרכי משה שם, בשם מרדכי הארוך; רמ"א שם ב, בשם יש אומרים; ים של שלמה שם)^[101].

• ויש אומרים שהסעודות שמרבים בימי החנוכה הן סעודות הרשות, שלא קבעום אלא להלל ולהודות, ולא למשתה ושמחה (מרדכי פסחים תרה, בשם מהר"ם מרוטנבורג; טוש"ע שם), והטעם שלא קבעום למשתה ושמחה כימי הפורים (ראה ערכו), לפי שבפורים היתה הגזירה להשמיד ולהרוג, שהוא ביטול משתה ושמחה, ולכן כשהצילם הקדוש ברוך הוא קבעו להללו ולשבחו על ידי משתה ושמחה, מה שאין כן בחנוכה שלא קבעו אלא להודות ולהלל שלא עזבנו מעבודתו (לבוש שם ב), או לפי שבחנוכה היתה הגזרה לבטל מהם העבודה לפי שנתרשלו בה, וכשחזרו בתשובה ומסרו נפשם עליה, הושיעם הקדוש ברוך הוא על ידי הכהנים עובדי העבודה, וכן נעשה הנס בנרות, ולפיכך לא קבעום אלא להודות ולהלל שהיא עבודה שבלב (ב"ח שם); או לפי שבחנוכה, אף על פי שהיתה ישועה במלחמה, לא היה הנס מפורסם אלא בנרות, לכן עשו עיקר מן הנס המפורסם (ט"ז שם סק"ג).

להלכה נחלקו הפוסקים: יש פוסקים שאין כלל מצוה בסעודה בחנוכה (טוש"ע שם); ויש פוסקים שיש קצת מצוה בריבוי הסעודות, ונוהגים לומר זמירות ושבחות בסעודות שמרבים בהם, ואז הרי הן בכלל סעודת מצוה (רמ"א שם, בשם יש אומרים).

עשיית מלאכה

ימי החנוכה מותרים בעשיית מלאכה (רש"י שבת כא ב ד"ה ה"ג; טוש"ע שם א), שלא קבעום לימים טובים אלא להלל והודאה, ולא לאסור בהם מלאכה (רש"י שם), אלא שנוהגות הנשים שלא לעשות מלאכה בעוד שהנרות דולקים (ארחות חיים, חנוכה כא; טוש"ע שם), כדי שיהיה להן היכר שאסור להשתמש לאורם (ראה לעיל: איסור השתמשות. ארחות חיים שם, בשם הרא"ש; בית יוסף), היינו שיעור זמן הדלקתם שהוא כמו חצי שעה (ראה לעיל: זמנה. שער הציון שם סק"ז); ויש שנהגו לאסור כל זמן שהנרות שבבית הכנסת דולקים, והוא עד כחצות (מחזור מעגלי צדק יח א; מגן אברהם תרע סק"ב, בשמו).

ודוקא הנשים נהגו כן (כן משמע מארחות חיים וטוש"ע שם), לפי שהנס נעשה על ידי אשה (מגן אברהם שם סק"א, בשם מטה משה); ויש אומרים שאף אנשים נוהגים בו איסור (כן משמע ממהרי"ל, חנוכה יא, בהג"ה, ממנהגי ריינוס; כן משמע מהב"ח שם, בשמו; אליה רבה שם ס"ק יא, שכן משמע מהמהרי"ל והב"ח)^[102].

הערות שוליים