מיקרופדיה תלמודית:חצר (קנין)

הגדרה^[1] - רשותו של אדם, בתורת קנין לדברים הנמצאים בה

הקנין ומקורו

המקום

חצרו של אדם הוא מקום שהוא רשותו (ראה בבא בתרא פה א, וראה רמב"ם גירושין ה א, וטוש"ע חושן משפט ר א, ושם שמח ד, ושם אורח חיים תמח ב), כגון ביתו (גיטין עז א), שדהו (בבא מציעא יא א; רמב"ם אישות ד כא ועוד; טוש"ע אבן העזר ל א, וחושן משפט רסח ג), גגו (גיטין עט א; רמב"ם גירושין ה ג; טוש"ע אבן העזר קלט ד), וקרפיפו (ברייתא גיטין עז א), וכן עבדו (ראה גיטין כא א, ובבא קמא יב א) הכנעני (מאירי קידושין מד ב), בהמתו (ראה בבא מציעא ט ב), וכליו (ראה להלן: כלים).

סוגי הקניינים

החצר ודומיו קונה לו דברים הנמצאים בתוכה, שאם נפלה מציאה לתוכה, הרי היא של בעל החצר (משנה בבא מציעא יא א; רמב"ם גזלה ואבדה יז ח; טוש"ע חושן משפט רסח ג), וכן הוא במתנה (בבא מציעא יא ב, ושם יב א; רמב"ם זכיה ומתנה ד ח; טוש"ע רמג כ), ובמקח וממכר (בבא בתרא פה א; רמב"ם מכירה ד ו; טוש"ע ר א).

וכן בגירושין, אם נתן הבעל גט לתוך חצר של אשתו, הרי זו מגורשת (משנה גיטין עז א; רמב"ם גירושין ה א; טוש"ע אה"ע קלט א); וכן בקידושין, אם נתן כסף או שטר קידושין בחצרה, הרי זו מקודשת (משנה גיטין עח א; רמב"ם אישות ד כא; טוש"ע אבן העזר ל א); וכן לענין גנבה, משהכניסה לרשותו נעשה עליה גנב, ונתחייב בה (ברייתא גיטין עז א; טוש"ע חושן משפט שמח ד); וכן בחזקת ממון, דבר שיש בו ספק של מי הוא ומונח בחצר, בעל החצר מוחזק בו, והמוציא ממנו עליו הראיה (ראה בבא מציעא ק א, ושם קטז ב, וראה ערך המוציא מחברו עליו הראיה, וערך חזקת ממון).

מקור הקנין

קנין חצר הוא מן התורה (ראה מגיד משנה גזלה יז יח), ונתרבה בגנבה ובגט (גיטין עז א). בגנבה נאמר: אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה (שמות כב ג), דרשו מ"המצא תמצא", לרבות חצרו (גיטין שם). בגט נאמר: וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ (דברים כד א, ג), דרשו מ"ונתן" לרבות חצרה (ירושלמי גיטין ח א, וברייתא גיטין עז א).

בתוך החצר ומחוצה לה

אין החצר קונה אלא אם הדבר הנקנה נמצא כולו בתוכה, אבל אם מקצתו יוצא חוץ לחצר - אינה קונה (שטה מקובצת בבא מציעא קב א, בשם ראב"ד; נתיבות המשפט רסח סק"ב) את מה שיוצא חוץ לחצר (אמרי בינה חו"מ קונטרס הקנינים ו), ויש שכתבו שלא קנה אף את מה שבתוכה (שב שמעתתא ד יד).

אף דבר המתגלגל בתוך חצרו ואין סופו לנוח בה - קנתה לו חצרו (בבא מציעא יב א; רמב"ם גזלה ואבדה יז יז; טוש"ע חו"מ רסח ד).

הקונים בחצר

קטן וקטנה

בקנין חצר חלוק דין קטן מדין קטנה, שקטנה יש לה חצר לענין גט (בבא מציעא י ב), ולענין מציאה, נחלקו אמוראים (בבא מציעא יא א), והלכה שקטנה יש לה חצר לענין מציאה, וקטן אין לו (רמב"ם גזלה ואבדה יז י; טוש"ע חו"מ רסח ב). וכן חלוקים הם במתנה (רמב"ם זכיה ד ט; טוש"ע רמג כג), ובמכירה (רמב"ם מכירה כט י; טוש"ע חו"מ רלה ו); ויש סוברים שלא אמרו אין חצר לקטן אלא לענין מציאה בלבד, אבל לענין מתנה יש לו חצר (ראב"ד זכיה ומתנה ד ט).

חצר של קטנה, נחלקו ראשונים אם קונה לה דווקא כשעומדת בצד חצרה (ראה ש"ך חו"מ רמג סק"י).

קטנה שיש לה אב, נחלקו ראשונים האם היא קונה בחצר (ראה בית יוסף ופרישה חו"מ רמג בסופו, וברמ"א שם ג, ובית שמואל קמא ו, וראה חלקת מחוקק ובית שמואל לז א, וקצות החושן ונתיבות המשפט רע בתחילתו); ויש מחלקים בין מתנה למציאה (נתיבות המשפט רמג יד).

חרש הקדש וגוי

חרש אין חצירו קונה לו (שו"ת עונג יום טוב סי' טז).

חצר של הקדש, נחלקו בה ראשונים: יש סוברים שאינה קונה (תוס' בבא בתרא עט א ד"ה ואין), ולכן אם מצא מציאה בחצר בית הכנסת - זכה בה (מגן אברהם קנד כג, בשם האגודה, וראה ערך בית הכנסת); ויש חולקים וסוברים שחצר של הקדש קונה להקדש (תוס' רי"ד בבא בתרא עט א; דעה ב ברמב"ן ורשב"א ור"ן ב"ב עט א).

היה דבר מונח בכלי של גוי - קנה (עבודה זרה עא ב; טור ורמ"א יורה דעה קלב ב), שחצרו של גוי קונה לו (קצות החושן קצד סק"ג); ויש חולקים וסוברים שאין חצרו של גוי קונה לו (נודע ביהודה או"ח סי' סג; נשמת אדם פסח י א).

חצר המשתמרת

עמידה בצד שדה

חצרו של אדם קונה לו מציאה אף כשאינו עומד בצידה. במה דברים אמורים בחצר המשתמרת, אבל חצר שאינה משתמרת, כגון שדה וגינה וכיוצא בהן, אם היה עומד בצד חצרו - קנה, ואם לא - לא קנה את המציאה (בבא מציעא יא א; רמב"ם גזלה יז ח, ושם זכיה ד ט; טוש"ע חו"מ רמג כ,כא, ושם רסח ג).

חצר שאינה משתמרת שכשעומד בצידה היא קונה, הרי זה לפי שעכשיו היא משתמרת על ידו (רש"י יא א ד"ה אי עומד. וראה בית מאיר אבן העזר קלט ס"א; נתיבות המשפט רב סק"ה; סמ"ע רסח ס"ק יג).

עומד בצד חצרו, נחלקו בו ראשונים: יש מפרשים בצד ממש, ואפילו חוצה לה (ריטב"א גיטין עט א; וראה נתיבות המשפט חידושים ר סק"ה); ויש חולקים וסוברים שצריך שיעמוד בתוך חצרו ממש (רש"י עירובין צב ב, ותוספות שם ד"ה אשה; רמ"א ר א).

אם צריך דעתו

• בחצר שאינה משתמרת יש סוברים שאינה קונה אלא מדעתו (ר"ן בבא מציעא יא א ד"ה ראה וד"ה אלא).

• יש שכתבו יותר מזה, שבחצר שאינה משתמרת צריך לומר בפירוש: "זכתה לי שדי" (רמב"ם גזלה יז ה; טור רסח בשם הרמב"ם; שו"ע רסח ג).

• יש חולקים וסוברים שאף על פי שלא אמר "זכתה לי שדי", זכתה לו (רא"ש שם עירובין ד יג, בבא מציעא א לא; טור ורמ"א רסח ג).

• יש שכתבו לדעה זו שאפילו שלא מדעתו קנה, כל שעומד בצידה (מחנה אפרים חצר ב, לדעת הרשב"א והרא"ש).

• ויש ראשונים סוברים שדוקא בבעלי חיים שמהלכים בתוך שדהו צריך שיאמר זכתה לי שדי (ר"ן בבא מציעא יא א במשנה. וכן הוא בסמ"ע רסח ס"ק טו)^[2].

חצר שאינה משתמרת, ואין הבעלים עומד בצידה, שאינה קונה לו (ראה לעיל), אם יצא קול בעיר שבאה מציאה לתוך שדהו - דבריו קיימים (בבא מציעא יא א; טור חו"מ רסח).

במתנה שדעת-אחרת-מקנה (ראה ערכו) אותה, נחלקו אמוראים האם דינה כמציאה, ואין חצר שאינה משתמרת קונה לו כל זמן שאינו עומד בצידה (בבא מציעא יא ב). להלכה נחלקו ראשונים:

• יש פוסקים שגם במתנה צריך שיעמוד בצד חצרו (רמב"ם זכיה ד ט; טור רמג, בשם הרי"ף והרמב"ם; שו"ע קצח ה, ר א, רמג כא. וראה ש"ך ר סק"א).

• יש פוסקים שקנה גם כשלא עמד בצד חצרו (טור רמג, בשם הרא"ש; רמ"א רמג כא).

• ויש ראשונים חולקים וסוברים שאף אם אין החצר משתמרת כל עיקר - קנתה לו (ראה שיטה מקובצת יב א, בשם הריצב"ש, וראה קצות החושן ר סק"ב)^[3].

איזו היא משתמרת

חצר המשתמרת היא הגדורה מסביב, ובעליה פותח ונועל (רש"י קדושין מד ב ד"ה ניעור). וכתבו אחרונים שכשהיא מוקפת מחיצות, ויש דלת לפתח שלה, אף על פי שאינה נעולה במנעול, חשובה חצר המשתמרת (נתיבות המשפט ר סק"ג); ויש שכתבו שצריך שהחצר תהא נעולה והמפתח בידו (המקנה קונטרס אחרון ל ט).

מקום שרבים נכנסים יוצאים

מצא מעות בחנות, הרי הן של המוצא (ראה משנה בבא מציעא כו ב, וראה ערך מציאה), ואין בעל החנות קונה אותן בקנין חצר, כיון שרבים נכנסים ויוצאים שם, ולא סמכה דעתו (רא"ש ב"מ ב י). וכן המוצא מציאה בבתים שלנו שהרבים דורסים שם, הרי זו שלו, ואין בעל הבית קונה מדין חצר (ש"ך רס ס"ק יח); ויש חולקים וסוברים שאף מקום שהרבים מצויים שם, כמו חצר בית הכנסת, הרי זו חצר המשתמרת לבעליה, וקונה לו שלא מדעתו (חתם סופר או"ח מד, וכן נקט במגן אברהם קנד ס"ק כג, וראה פרי מגדים שם א"א ס"ק כג).

שלא מדעתו

סוגי הקניינים

חצרו של אדם - אם היא משתמרת - קונה לו שלא מדעתו (בבא מציעא יא א; רמב"ם וטוש"ע שבציונים הבאים), במציאה (בבא מציעא שם; רמב"ם גזלה ואבדה טז ח, ושם יז ח; טוש"ע חו"מ רסח ג), ובנכסי הגר (בבא קמא מט ב; רמב"ם זכיה ב טז; טוש"ע רעה כח), ובמתנה (רמב"ם זכיה ומתנה ד ח; טוש"ע חו"מ רמג כ).

כוונה

במה דברים אמורים בחפץ שבעל החצר אינו יודע שמונח בחצרו, ואילו היה יודע היה מתכוין לקנותו, אבל אם יודע שהחפץ מונח בחצרו ואינו מתכוין לקנותו - לא קנה (תוספות בבא בתרא נד א ד"ה אדעתא), אלא אם היתה דעת אחרת מקנה אותו (שו"ת מהרי"ט א קנ, ראה ערך דעת אחרת מקנה; שו"ת רבי עקיבא איגר סי' לז ד"ה ובזה).

בעל כורחו

חצרו של אדם אינה קונה לו בעל כורחו, שאם נתכוין שלא לקנות חפץ שהגיע לתוכה - אינו קונה (שו"ת הרשב"א א קעח; טוש"ע או"ח תמח ב, וראה להלן: במקום איסור).

בגט ובקידושין

בגט

הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה, או בתוך חצרה, הרי זו מגורשת (גיטין עז א; רמב"ם גרושין ה א,ב; טוש"ע אהע"ז קלט א. וראה ערך גרושין), שחצרה קונה לה הגט בתורת יד, ולכן אפילו זרקו לה בעל כורחה - מגורשת (רשב"א גיטין עז ב).

אף כשעומדת בצד חצרה, צריך שתהא החצר משתמרת לדעתה (מאירי שם עז ב; טוש"ע אהע"ז קלט א וטז), שלא יהא לאחר כוח ושליטה באותה חצר (ט"ז אהע"ז קלט ס"ק ב), ולכן אם נתנו בחצר גדולה, והיא עומדת בצידה האחד, שצידה האחר שנתן בו את הגט אינו משתמר לדעתה - אינה מגורשת (בית יוסף קלט בתחילתו).

בקידושין

המקדש את האשה בכסף או בשטר, וזרק לה קידושיה לתוך חצרה - הרי זו מקודשת, אף על פי שאינה עומדת בצידה (ריטב"א קידושין ח ב; מגיד משנה אישות ד כא; טור אבן העזר ל)^[4].

במקום איסור

גנב

הגנב, משהכניס הגנבה לרשותו (ראה ערך גנבה), אפילו לא עשה בה קנין אחר, נעשה עליה גנב ונתחייב (בבא מציעא י ב; טוש"ע חו"מ שמח ד) בתשלומי כפל (רש"י בבא מציעא נו ב ד"ה אין), ובהשבת הגנבה, ובאונסיה (ראה טוש"ע שם).

אם על הבנים

יונים מדבריות שקיננו בשובך, והיתה האם רובצת על הביצים, אין בעל השובך קונה הביצים בקנין חצר (רמב"ם שחיטה יג ח, ומכירה כג י; טוש"ע חו"מ ריג ב), כיון שאסור לזכות בהן בשעה שהאם רובצת עליהן (ראה ערך שלוח הקן), וכל שהוא אינו יכול לזכות, אף חצרו אינה זוכה לו (בבא מציעא קב א, וחולין קמא ב; רמב"ם שחיטה שם, וראה טוש"ע שם).

חצרו של שליח

בקבלת גט

חצרו של שליח לקבלת הגט (ראה ערך שליח לקבלה), נסתפקו בירושלמי אם נעשית כידו של השליח (ירושלמי גיטין ו ב), וכן נסתפקו בה ראשונים (טור אהע"ז קמ), והכריעו שדין השליח כדין האשה לכל דבר, שאם זרק הבעל את הגט לחצרו מגורשת (טוש"ע קמ ג. וראה ט"ז קמא סק"ג, ובית שמואל קמ סק"ב).

בהפקר

אף בהפקר כתבו אחרונים בדעת ראשונים שיכול לזכות בחצירו לאחר (קצות החושן ר סק"א).

במוכר

היה החפץ ברשות המוכר, כתבו ראשונים שאינו יכול לזכות ללוקח על ידי חצרו, שאין אדם יכול לזכות בשל עצמו לאחרים (רמב"ן ועוד ראשונים בבבא בתרא פה א).

חצר מהלכת

בהמה

המקנה לחברו בהמה וכלים שעליה, ומשך הלה את הבהמה, לא קנה את המטלטלים שעליה בתורת קנין חצר, לפי שהבהמה כחצר המהלכת היא, וחצר מהלכת אינה קונה (בבא מציעא ט ב; רמב"ם מכירה ג יג; טוש"ע חו"מ רב יג). מן הראשונים יש שכתבו שכמה אמוראים חולקים וסוברים שחצר מהלכת קונה (תירוץ א' בתוס' בבא מציעא שם ד"ה משוך).

אף אם הבהמה עמדה, חצר המהלכת היא, שכל שאילו מהלך לא קנה, אף עומד לא קנה (גיטין כא א, ושם עח א, ובבא מציעא ט ב בבהמה, וכן הוא ברמב"ם וטוש"ע).

בספינה

הספינה אינה כחצר מהלכת, לפי שהספינה נחה על המים, והמים הם שמוליכים אותה (בבא מציעא ט ב; רמב"ם זכיה א ה; טוש"ע חו"מ רעג טו), ואינה מהלכת מצד עצמה (ראשונים בבא מציעא שם; רמב"ם שם; שו"ע שם)^[5].

חצר שכורה

במציאה

השכיר חצרו לחברו, ובאו בהמות של אחרים והשאירו שם זבל, שהוא הפקר, נחלקו ראשונים מי זוכה בו:

• יש סוברים שהשוכר זוכה בו (רש"י בבא מציעא קב א ד"ה בחצר; ראב"ד בהשגות שכירות ו ה; טור חו"מ שיג. וראה טוש"ע רס ד, ובסמ"ע שיג ס"ק ה); ויש חולקים וסוברים שהזבל שבחצר הוא של המשכיר, שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אף על פי שהיא שכורה ביד אחרים (רמב"ם שכירות ו ה; סמ"ג עשין פט; שו"ע שיג ג).

• יש מחלקים בין זבל שבחצר שלא סמכה דעת השוכר עליו כששכר את החצר, לבין שאר הפקר שרגיל להיות בשדה וסמכה עליו דעת השוכר (ט"ז שיג ד).

להלכה - יש מהאחרונים שהכריע להלכה שקונה למשכיר (ש"ך חו"מ שיג סק"א); יש שכתבו שדעת רוב הפוסקים שקונה לשוכר (שו"ת בית מאיר לה); ויש סוברים שהדבר ספק (שו"ת מהרי"ט א סה).

ראובן שדר עם שמעון בביתו ומעלה לו שכר, ונכנסה אבדה - קנו שניהם (שו"ת הרא"ש א א; טוש"ע רס ד), שהרי זו כחצר השותפים שקונה לשניהם (רא"ש שם); אבל אם הכניס את חברו לדור בביתו בחינם, אם נפלה מציאה בבית כולה לבעל הבית (נתיבות המשפט קלח ס"ק ב).

במכר ומתנה

במקח וממכר, או במתנה, אם המקנה השכיר - או השאיל (תוספות בבא מציעא יא ב ד"ה מקומו) - לקונה את החצר שהחפץ הנקנה נתון בה - קנה בחצר (מעשר שני ה ט, וראה בבא מציעא יא ב; בבא בתרא פה א; קדושין כה ב; רמב"ם מכירה ג ז; טור ורמ"א חו"מ ר ב; שו"ע קצח ה).

חצר הנפקד

הפקיד חפץ אצל חברו, ובא להקנותו לנפקד נחלקו הפוסקים:

• יש סוברים שאינו קונה בתורת קנין חצר (שו"ת מהרי"ט א סה, בשם אחד מגדולי החכמים; ט"ז חו"מ קפט).

• ויש ראשונים חולקים וסוברים שהנפקד קונה את הפקדון בחצרו (שיטה מקובצת בבא בתרא פה א, בשם רבנו יונה; בית יוסף בבדק הבית קפט; נתיבות המשפט קצב סק"ו).

חצר השותפים

במקח וממכר

חצר שהמוכר והלוקח שותפים בה, נחלקו אמוראים אם היא קונה לזה מזה (בבא בתרא פד ב). הלכה שלא קנה (רא"ש קידושין א יב. ראה ירושלמי נדרים ה א)^[6].

ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שלא אמרו, להלכה, שחצר השותפים אינה קונה לזה מזה אלא כשהיה החפץ מונח בחצר מקודם, אבל אם הניח המקנה את החפץ בחצר המשותפת כדי שיקנהו הלוקח - קנה, שהרי גילה דעתו שמשאיל לו את מקומו (מחנה אפרים חצר ו, וגט מקושר יא); ויש ראשונים חולקים וסוברים שאפילו הניחו שם כדי שיקנה הלוקח - לא קנה (אור שמח שותפין ד א, בדעת תוספות ורא"ש בקידושין ח ב).

בגט

בגט, כתבו ראשונים שאם נתנו לתוך חצר המשותפת לו ולאשתו - אינה מגורשת (מאירי קידושין ח ב, בשם הראב"ד).

במציאה

חצר השותפים, כתבו ראשונים שקונה מציאה לשניהם (יד רמ"ה בבא בתרא פ"א אות קמד). וכתבו אחרונים שלא נאמרו הדברים אלא כששניהם רוצים לקנות בחצר, אבל אם האחד אינו רוצה לקנות, כיון שהחצר אינה קונה לו, אף חברו לא קנה (נתיבות המשפט רס סק"ט); ויש חולקים וסוברים שאין חצר השותפים קונה מציאה לשניהם, אלא המוצא זכה (קצות החושן רס סק"א).

כלים

סוגי הקניינים

כֶּלְיוֹ של אדם קונה לו (בבא בתרא פה א, ועוד, וראה להלן) את המונח בתוכו בתורת קנין קצר (רמב"ן ורשב"א וריטב"א בבא מציעא ט ב; רא"ש בבא מציעא א טז), בין במקח וממכר (בבא בתרא שם ב, ושם פד ב; רמב"ם מכירה ד א; טוש"ע חו"מ ר ג), ובין בזכיית הפקר (גיטין ס ב, ורש"י שם סא א ד"ה כו"ע; רמב"ם זכיה א ג; טוש"ע חו"מ רעג יג), ובין לענין גט (משנה גיטין עז א, וגמ' שם עח א, ושם עט ב, ובבא מציעא ט ב; רמב"ם גירושין ה ז,ח; טוש"ע אהע"ז קלט ט,י).

כלי עם מחיצות

כלי שיש לו מחיצות הוא כחצר המשתמרת, וקונה אף כשאין בעליו עומד בצידו (נתיבות המשפט ר ס"ק ג, רב ס"ק ה).

מקום הקנין

בכל מקום שיש לאדם רשות להניח כליו, הרי אלו קונים לו (בבא בתרא פה א; רמב"ם מכירה ד א; טוש"ע ר ג).

ברשות הרבים אין כליו של אדם קונה לו (בבא בתרא פה א וב; רמב"ם מכירה ד א; טוש"ע חו"מ ר ג).

כלי של לוקח ברשות מוכר, נסתפקו בגמרא אם הכלי קונה ללוקח (בבא בתרא פה ב). וכן כלי של מוכר המונח ברשות לוקח, הדבר ספק אם הכלי מעכב על בעל החצר מלקנות (בבא בתרא שם, ורשב"ם ד"ה ואי בכליו, ותוס' ד"ה בכליו).

להלכה, נחלקו ראשונים: יש סוברים שאין כלי של לוקח ברשות מוכר קונה ללוקח (רא"ש בבא בתרא א טו; רמב"ם מכירה ד א,ב; שו"ע חו"מ ר ג,ה, להבנת הסמ"ע שם סק"ט), וכן בכלי של מוכר ברשות לוקח נפשט הספק שלא קנה לוקח (רמב"ם שם, ושו"ע שם ה); ויש חולקים וסוברים להלכה שהדבר ספק בין בכליו של לוקח ברשות מוכר, ובין בכליו של מוכר ברשות לוקח, ומספק לא קנה לוקח (רא"ש שם; טור שם; בית שמואל שם, בדעת השו"ע אהע"ז קלט י).

אויר חצר

סוגי הקניינים

אויר חצר קונה כחצר עצמה, ואם הגיע גט לאויר חצרה של אשה, הרי היא מגורשת אף על פי שלא נח עדיין (גיטין עט א; רמב"ם גירושין ה ג,ד; טוש"ע אבן העזר קלט ד). וכן במקח וממכר, כיון שנכנס הדבר הניקח לאויר חצרו של לוקח - קנה (בבא קמא ע ב, וראה בבא מציעא יב א, ורש"י ד"ה כמונח; טוש"ע חו"מ רמג כה. וראה רמב"ם גנבה ג ה). וכן בזכייה מן ההפקר אויר חצרו קונה לו (בבא מציעא קב א, וראה שם יב א).

הטעם

וכתבו ראשונים הטעם, לפי שהרשות הקנויה לאדם היא שלו מהתהום ועד רום הרקיע, שרשות היחיד עולה עד לרקיע (ר"ן גיטין עח ב ד"ה גרסי' בגמ').

כשאין סופו לנוח

הגיע החפץ לאויר החצר, ולא היה עומד לנוח שם, כגון שזרק ארנק בפתח זה, ויצא מפתח אחר, נסתפקו בו בגמרא (בבא מציעא יב א). להלכה נחלקו ראשונים: יש סוברים שהדבר ספק אם אויר שאין סופו לנוח כמונח או לא (ראשונים בבא מציעא שם; טוש"ע רמג כד); ויש פוסקים שאינו כמונח (מאירי בבא מציעא שם; מגיד משנה גירושין ה י).

גט שהגיע לאויר שאין סופו לנוח - יש סוברים שודאי אינה מגורשת (רשב"א שם עח ב ד"ה היתה; דרישה אהע"ז קלט ג, בדעת הטור שם. וראה רמב"ם גירושין ה י; טוש"ע אבן העזר קלט ח); ויש סוברים שהיא ספק מגורשת (מגיד משנה גירושין; דעה ב בשו"ע שם).

מחיצות

אויר חצר שקונה, הרי זה באויר שבתוך מחיצות החצר, אבל כשאין לחצר מחיצות, או שהגיע הגט לאויר שלמעלה מן המחיצות - אינה מגורשת (ירושלמי גיטין ה ג; גיטין עט א,ב; רמב"ם גירושין ה ג,ו; טוש"ע אהע"ז קלט ד,ט). וכן בממון, אם זרק המוכר את החפץ לחצר הלוקח, אין הלה קונה אלא משעה שהגיע כנגד המחיצות (תוספות גיטין עט א, ובבא קמא ע ב ד"ה מאן).

הערות שוליים