מיקרופדיה תלמודית:חרם דרבנו גרשום

הגדרה^[1] - שלש תקנות שהתקין רבנו גרשום מאור הגולה וגזר עליהן בחרם נידונו בעיקר בפוסקים: א. שלא ישא אדם אשה על אשתו; ב. שלא יגרש אדם אשתו בעל כרחה; ג. שלא יקרא אדם כתב חברו בלא רשותו^[2]

בנושא אשה על אשתו

מדין התלמוד הלכה כדעת הסובר שנושא אדם כמה נשים על אשתו, והוא שיהא יכול ליתן לכל אחת ואחת שאר-כסות-ועונה (ראה ערכו. ראה יבמות סה א; רמב"ם אישות יד ג; טוש"ע אה"ע א ט), ורבנו גרשום מאור הגולה החרים על הנושא אשה על אשתו (ריטב"א יבמות סד א, בשם התוספות; ראבי"ה תשובות וביאורי סוגיות תתקכא ותתקעג; שו"ע שם י; ועוד). ומספר טעמים נתנו ראשונים ואחרונים לדבר:

• כדי לגדור בפני הפריצים וההוללים המתעללים בנשותיהם שלא כראוי (תשובת הרשב"א בשנתון המשפט העברי ב עמ' 230; מהרי"ק קא, ודרכי משה שם סק"י, בשמו).

• כדי למנוע קטטה (הגהות מרדכי כתובות רצא, בשם ר' אביגדור; דרכי משה שם ס"ק יב, ולבוש שם י, ובית שמואל שם ס"ק כא, בשם הגהות מרדכי; שו"ת הר"ן מח).

• לפי שחשש שמא ירבה לו נשים ולא יוכל לפרנסן, לפי שבגולה אנו טרודים ונענים, וכל ממוננו על קרן הצבי (מהר"ם פדובה יד; מהרי"ם (פדובה) טז, בשם יש אומרים; משכנות יעקב א).

• לפי שאמרו בתלמוד: מיום שפשטה מלכות הרשעה שגוזרת עלינו גזירות רעות וקשות, ומבטלת ממנו תורה ומצוות, דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ולהוליד בנים, ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו, אלא הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין (בבא בתרא ס ב), ורוב הציבור יכולים לעמוד באשה אחת (שמן ששון לד, בשם מהרי"ם).

• לפי שאמרו בתלמוד: לא ישא אדם אשה במדינה זו, וילך וישא אשה במדינה אחרת, שמא יזדווגו הבנים זה לזה ונמצא אח נושא את אחותו (יבמות לז ב), ואנו נעים ונדים ממקום למקום, ודין הוא שנגזור אף באותה מדינה (משכנות יעקב שם; שואל ומשיב קמא א קעח).

• כדי למנוע מלעבור על איסורים, לפי שבידוע ששתי נשים צרות שונאות זו את זו, והאחת חשודה לקלקל חברתה, אפילו כשעל ידי כך מקלקלת את עצמה (מהר"ם שיק אה"ע ד, על פי יבמות קכ א).

• שיש בכך סכנה ליהודים לפי שהיא נגד דת הגוים, ואין בזה משום הליכה בחקות-הגוים (ראה ערכו), כיון שהוא בשב ואל תעשה (ראה ערך הנ"ל: האיסור וגדרו. שאילת יעב"ץ ב טו).

נתרצתה אשתו

אף אם נתרצתה אשתו שישא אשה אחרת, אינו מועיל להתיר החרם (דרכי משה שם סק"ח; בית שמואל שם סק"כ), שאם לא כן מה הועיל רבנו גרשום בתקנתו (חיים ושלום כו)^[3].

על מי חל החרם

נחלקו הדעות אם החרם חל על האיש בלבד, ולא על האשה שלא תינשא לאדם נשוי (הלכות קטנות ב לה; באר היטב שם סק"כ, בשמו), ולא מצינו בשום מקום שהאשה נקראת עבריינית (ישועות יעקב אה"ע כ; בית אפרים א); או שהחרם חל אף על האשה (כן משמע מהגהות סמ"ק קפו; תשובת רבי יחיאל אשכנזי ביובל לאסף עמ' רלג).

בגירושין בעל כרחה

מדין התלמוד האשה מתגרשת בין לרצונה, בין שלא לרצונה (כן משמע ממשנה יבמות קיב ב; רמב"ם גרושין א ב; טוש"ע אה"ע קיט ו), ואפילו שאין לו לשלם את כתובתה ונדונייתה אינה יכולה לעכב בשביל זה את הגירושין, אלא תתגרש ותתבע אותו מה שחייב לה (רמ"א שם), ורבנו גרשום החרים שלא לגרש אשה שלא מדעתה (כן משמע מתוספות נדרים צ ב ד"ה בראשונה; ראבי"ה תשובות וביאורי סוגיות תתקכא; רמ"א שם), ואפילו רוצה לתת לה כתובתה (רמ"א שם). ומספר טעמים נתנו ראשונים ואחרונים לדבר:

• כדי לגדור בפני הפריצים וההוללים המתעללים בנשיהם לגרשן שלא כראוי, ותולים מעשיהם בדברים בטלים (תשובת הרשב"א בשנתון המשפט העברי ב עמ' 230; מהרי"ק קא, ודרכי משה שם סק"י, בשמו), שרבו פרוצים שזלזלו בבנות ישראל ההגונות, בערב היא באה ובבקר היא שבה (שו"ת חתם סופר אה"ע א ג).

• לפי שראה שהדור פרוץ ומזלזלים בבנות ישראל בזריקת גט בעל כרחה, לכן תיקן להשוות כח האשה לכח האיש, שכשם שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו, כך האשה אינה מתגרשת אלא לרצונה (שו"ת הרא"ש מב א).

• כדי לעשות סייג לתורה, לפי שמדין תורה אין אדם רשאי לגרש את אשתו אלא אם כן מצא בה ערות דבר (ראה גיטין צ א), לפיכך תיקן שאפילו באופן שמותר מדין תורה לגרשה, לא יגרשנה בעל כרחה (עין יצחק אה"ע ד א כ)^[4].

על מי חל החרם

בנוסח התקנות נאמר שהחרם חל לא רק על הבעל, אלא אף על הסופר והעדים (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) תתרכב; מהר"ם מינץ קב)^[5].

נמצא פסול בגט הראשון

בנוסח התקנות נאמר שאם קיבלה האשה את הגט מרצונה, ואחר כך נמצא פסול בגט, מותר לו ליתן לה גט שני אף בעל כרחה (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג שם; מהר"ם מינץ שם; רמ"א אה"ע קיט ו)^[6], שכיון שנתרצתה להתגרש, שוב אינה חוזרת בה (צמח צדק אה"ע ה)^[7].

זמן התקנות ותקפן

נשיאת אשה שניה

בחרם דרבנו גרשום שלא ישא אדם אשה על אשתו (ראה לעיל: בנושא אשה על אשתו), נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שלא גזר אלא עד סוף האלף החמישי (תשובת הרשב"א בשנתון המשפט העברי ב עמ' 230, שכן שמע מחכם אחד; מהרי"ק קא, בשם הרשב"א; בית יוסף אה"ע א י, ושו"ע שם, ושו"ת, דיני כתובות יד; דרכי משה שם סק"י; שו"ת הרדב"ז ד קח), ושבזמן הזה - אחרי האלף החמישי - כבר כלה זמן הגזירה, ומכאן ואילך אינו אלא מנהג (ראה ערכו) שנהגו להחמיר (דרכי משה שם; שו"ת מהרשד"ם אה"ע עח).

• ויש אומרים שגזר לעולם (ים של שלמה יבמות ו מא, ושו"ת מהרש"ל יד, בדעת האור זרוע והמרדכי והסמ"ק; תשובת ר"י די מולינא בשו"ת בית יוסף שם; מהרשד"ם יו"ד קמ ואה"ע קכ).

גירושין בעל כרחה

אף בחרם דרבנו גרשום שלא יגרש אדם את אשתו בעל כרחה (ראה לעיל: בגירושין בעל כרחה), נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שלא גזר אלא עד סוף האלף החמישי (שו"ת הר"ן לח, ושו"ת בית יוסף שם, לפי ראש משביר ב סט; בית שמואל קטו סק"ז, לפי פתחי תשובה אה"ע קיט סק"ח), ושבזמן הזה אינו אלא מנהג (ראה ערכו. מהר"ם אלשקר צה).

• ויש אומרים שגזר לעולם (כן משמע משו"ת הרא"ש מג ח; נודע ביהודה קמא אה"ע פג ופד, ותנינא קב וקג).

תוקף התקנות זו מול זו

באופנים שיש להתיר לישא אשה על אשתו, או לגרשה בעל כרחה (ראה בפרקים הבאים), נחלקו אחרונים איזה משני איסורים אלה קל יותר להתיר:

• יש סוברים שיותר טוב להתיר לגרש בעל כרחה, לפי שאיסור שתי נשים חמור יותר (מים חיים (רפפורט) א, בדעת כמה פוסקים; שואל ומשיב קמא א פ), שיש לו יסוד בתלמוד, שהרי יש מהאמוראים הסוברים שכל הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה (מים חיים שם, על פי יבמות סה א), ואף לחולקים לא התירו לישא אשה על אשתו אלא אם כן יכול לפרנס שתיהן (יבמות שם. גור אריה יהודה כב). ועוד שחרם דרבנו גרשום שלא לגרש בעל כרחה הוא נגד המפורש בתורה להיתר (ראה ערך גרושין: דעת המתגרשת), מה שאין כן שתי נשים, שלא התירה תורה אלא כשבידו לפרנסם (גור אריה יהודה שם)^[8].

• ויש סוברים שיותר טוב להתיר לישא אחרת, לפי שהאיסור לגרש בעל כרחה חמור יותר, כיון שפשט איסורו בכל ישראל (ראה להלן: מקומות התפשטותן), ולא נקבע לו זמן (ראה לעיל. נודע ביהודה קמא אה"ע א ועז; שו"ת חתם סופר אה"ע א ג וב קסז, ועוד), והוא משום סייג לתורה, מה שאין כן האיסור לשאת שתי נשים (חתם סופר שם ושם); או שלגרש בעל כרחה, כיון שהוא דבר קל לעשותו, הוצרכו להחמיר בו ביותר, מה שאין כן בנושא אשה על אשתו, שאין זה מצוי שתתרצה להינשא לאדם שיש לו אשה, לא הוצרכו להחמיר בו כל כך (פאת השדה א פז); או שכיון שהיה הדור פרוץ, ויש שפרצו לגרש בעל כרחה, החמירו בזה יותר (בית שלמה אה"ע עז); או לפי שבגט בעל כרחה יש סוברים שאם עבר וגירש - הגט בטל (ראה להלן: בעובר על החרם), לפיכך יש להחמיר בו (שם אריה קט).

• ויש סוברים שאין חרם אחד חמור יותר מחברו (כנסת הגדולה אה"ע א, הגהות בית יוסף כג), ושתי התקנות שוות ולמדים זו מזו (תורת חיים לג), והכל לפי הענין ולפי ראות עיני הדיינים (חיים ושלום א א).

מקומות התפשטותן

נשיאת אשה שניה

תקנת רבנו גרשום שלא ישא אדם אשה על אשתו פשטה במהלך הדורות בכל ארץ אשכנז (מהרי"ק קפד; שו"ת בית יוסף, דיני כתובות יד), וכן בצרפת הסמוכה לאשכנז (שו"ת הר"ן מח; שו"ת בית יוסף שם)^[9] ובמדינות פולין (כן משמע מהרמ"א ולבוש אה"ע א י), אבל לא פשטה בספרד (שו"ת הרשב"א ג תמו), ובמצרים (מהרי"ק קז), ובארץ ישראל (כן משמע משו"ת בית יוסף שם; ים של שלמה יבמות ו מא, ושו"ת מהרש"ל יד), אלא שיש מקומות שנהגו מעצמם שלא לישא שתי נשים (חקרי לב יו"ד ג פז), וכיון שנהגו כן אינו רשאי לישא אשה על אשתו, שאומדנא מוכחת היא שעל דעת כן נישאת לו (ריטב"א ונמוקי יוסף יבמות מד א; טוש"ע שם ט ועו ח).

וכתבו הפוסקים שמדינה שרוב תושביה הם מבני בניהם של יוצאי אשכנז וצרפת, דינה כמקום שפשט שם החרם דרבנו גרשום (מהר"ם שיק אה"ע ד), ובזמננו פשטה תקנת רבנו גרשום ברוב גלויות ישראל, ואמריקה ואוסטרליה בכלל, לפי שרוב ישראל שם באו ממקומות שפשטה בהם התקנה (ערוך השלחן אה"ע א כג).

וכתבו הפוסקים עוד שבמקום שאין ידוע אם פשט שם החרם דרבנו גרשום, מן הסתם נוהג שם (מהר"י מינץ י; רמ"א ולבוש שם).

ההולך ממקום למקום

ההולך ממקום שפשט שם החרם דרבנו גרשום למקום שלא פשט שם, כתבו ראשונים שאסור לו לישא אשה על אשתו, לפי שאין המקום גורם, אלא החרם דרבנו גרשום חל על האדם, וכיון שחל עליו בעודו במקומו, אין אומרים שמפני שיצא ממקומו יהא החרם מסולק מעליו (שו"ת הר"ן מח; רמ"א יו"ד רכח כט), ואפילו הלך למקום שלא פשט שם על מנת להשתקע שם (ים של שלמה ושו"ת מהרש"ל שם), ואם נותנים לו שם אשה על אשתו, עוברים על לפני-עור-לא-תתן-מכשול (ראה ערכו. מהרש"ך ב צז). ונחלקו אחרונים:

גירושין בעל כרחה

בחרם דרבנו גרשום שלא יגרש אדם אשתו בעל כרחה (ראה לעיל: בגירושין בעל כרחה), נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שיש ארצות שקיבלוהו עליהם, ויש שלא קיבלוהו (שו"ת הרשב"א ד קפו), ולא פשט החרם בספרד ובפרובניצא (שו"ת הרשב"א ג תמו), ובמצרים (מהרי"ק קז, ושו"ת הרמ"א יג, ושו"ת מהרש"ל לג, בדעת הרמב"ם; שו"ת מהר"ם אלשקר, בדעת השו"ע).

• ויש אומרים שדבר זה פשט איסורו בכל ישראל - ואף בספרד (כן משמע משו"ת הר"ן לח) - ולא ראינו ולא שמענו אשה מתגרשת בעל כרחה (שו"ת הר"ן שם).

העובר על החרם

תוקף קידושי הנושא אשה על אשתו

הנושא אשה על אשתו, אף על פי שעבר על החרם דרבנו גרשום, הקידושין תופסים, ואין לומר כאן: כל המקדש על דעת חכמים הוא מקדש, והפקיעו חכמים את הקידושין ממנו (ראה ערך אפקעינהו רבנן לקדושין מניה), שהרי אף בחיבי-לאוין (ראה ערכו) ושניות (ראה ערכו) הקידושין תופסים (מרדכי קדושין תקכב, בשם מהר"ם).

כפייה שלא ישא אשה על אשתו

חרם דרבנו גרשום שלא ישא אדם אשה על אשתו, חייבים לכוף עליו (ריטב"א ונמוקי יוסף יבמות מד א, בשם התוספות). ונחלקו ראשונים:

• יש סוברים שאם עבר ונשא כופים אותו בחרמות ונידויים לגרש אחת מהן (מהר"ח אור זרוע קפב; רמ"א אה"ע א י; שו"ת מהרש"ל יד), והשניה תידחה מפני הראשונה, אלא אם כן נתרצתה הראשונה לקבל גט (שו"ת מהרש"ל שם; חלקת מחוקק שם ס"ק יח, ובית שמואל ס"ק כד, וט"ז ס"ק יח), שאף על פי שלכתחילה ראוי להשתדל שיגרש את השניה, אם הראשונה מתרצית לקבל גט והוא רוצה להישאר עם השניה אין מוחים בידו (ערוך השלחן שם כח). ואסור לדור עם השניה כל עוד שלא גירש את הראשונה (בית יצחק אה"ע ב צו), אבל עם הראשונה מותר לדור אף לפני שגירש את השניה, שאין אדם אוסר את אשתו עליו במעשיו (תשובה לשואל יח). ויש שכתב שאף אם נתרצתה הראשונה וקיבלה גט, ראוי שיגרש את השניה, לפי שיש לקנוס אותם שלא יהנו מן האיסור ולא יוסיפו בני עולה לעשות כן, אלא שלאחר שגירשה מותר לו לחזור ולישאנה (שואל ומשיב קמא א קכג). וכשמגרש אותה יכול לגרשה אף בעל כרחה, ואין כאן משום חרם דרבנו גרשום (ראה לעיל: בגירושין בעל כרחה), כיון שנשאה באיסור (שו"ת הרא"ם יד; כנסת הגדולה שם, הגהות בית יוסף טו, בשמו).

• ויש סוברים שאם עבר ונשא אשה על אשתו אין כופים אותו לגרש (שו"ת הרא"ם יד; מבי"ט ב טז), שלא תיקן רבנו גרשום אלא שלא ישא, אבל אם נשא שיגרשנה, זו לא שמענו ולא עלה על לב, ועוד שאם יגרשנה והיא אינה רוצה להתגרש יעבור על חרם דרבנו גרשום שלא לגרש בעל כרחה, ואף אם תתרצה להתגרש אסור להכלים בת ישראל, ואין זה חמור מהנישאת בגט שהוא פסול מדרבנן, שאם נישאת לא תצא (מבי"ט שם)^[10]. ולא אמרו שחייבים לכוף עליו אלא כשבא לישא בתחילה, שטוב לעשות תקנה בחרמות ונידויים שלא ישא אדם אשה על אשתו, או שאמרו כן לאחר שנשא לענין שיהא נחשב לעבריין, ומחרימים אותו על שעבר על החרם דרבנו גרשום (כנסת הגדולה שם, הגהות בית יוסף סק"ט)^[11].

ומכל מקום לסוברים שאחרי האלף החמישי בטל החרם, ואינו אלא מנהג שנהגו להחמיר (ראה לעיל: זמן התקנות ותקפן), אין לכוף את העובר על החרם דרבנו גרשום (בית יוסף אה"ע עו א; רמ"א שם א י), ואין מנדים אותו, אלא שמכל מקום אומרים לו חייב אתה להוציא, ואם אינך מוציא מותר לקרותך עבריין (שו"ת הרא"ם שם).

תוקף הגט במגרש אשה בעל כרחה

בתקנת רבנו גרשום שלא יגרש אדם אשתו בעל כרחה, נאמר בנוסח התקנות שאם עבר וגירש אין הגט כלום (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) תתרכב; מהר"ם מינץ יז), שאף בעובר על חרם אמרו "כל מלתא דאמר רחמנא לא תעבד אי עביד לא מהני" (ראה ערכו. כנסת הגדולה אה"ע קיט, הגהות טור ט, על פי הגהות מרדכי שבועות תשפד), או משום שבנוסח הגט נאמר: כדת משה וישראל (ראה ערך גט: מטבע הגט ונוסחו), וכל שלא נעשה כדין יש כח ביד בית דין לבטלו (שואל ומשיב קמא א קעז, ותנינא ג כ, ותליתאה קפה)^[12].

להלכה נחלקו הפוסקים:

• יש פוסקים שאם גירשה בעל כרחה, כיון שעבר על החרם - הגט בטל (מהר"ם מינץ יז; תשובת רבי חיים מוולוזין בבית הלוי סוף חלק א; חלקת מחוקק קיז סק"כ, לפי ברכת רצה לד), והאשה אסורה להינשא בגט זה (ברכת רצה שם). וכן אסור לו לישא אחרת, ואם נשא אחרת דינו כנושא אשה על אשתו ואסור בה, עד שיחזור ויגרש את הראשונה מרצונה (ברכת רצה שם; שם אריה קד; בית הלוי שם).

• יש פוסקים שהמגרש אשתו בעל כרחה מגורשת בדיעבד (כנסת הגדולה שם; נודע ביהודה תנינא אה"ע קכט; שו"ת מהרש"ם ג מז), ולא נאמר בנוסח התקנות שאין הגט כלום אלא לענין שהבעל חייב במזונותיה (נודע ביהודה שם), ושחייב להחזירה (צלעות הבית בסוף בית מאיר אה"ע ד), ושאסור לו לישא אחרת (שו"ת מהרש"ל סה; צלעות הבית שם).

• ויש פוסקים שהותר לו לישא אחרת (בית יצחק סב י-יא; שואל ומשיב קמא א קכג), ואין לומר אם כן מה הועיל רבנו גרשום בתקנתו, לפי שלא נחשדו ישראל לעבור על חרם (שואל ומשיב שם).

כשנישאת לאחר

עבר וגירשה בעל כרחה, והלכה ונישאת לאחר, נאמר בנוסח התקנות שאינו נקרא עבריין (כלבו קטז; רמ"א אה"ע קיט ו), שכיון שנישאת גילתה דעתה שברצונה נתגרשה (אנציקלופדיה תלמודית יז תשסז, בהערת שוליים, שכן הוא בשלושה עשר מקורות של כתבי יד).

בנישואי מצוה

היה נשוי אשה ונפלה לפניו אשת אחיו ליבום (ראה ערך יבום) נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שמותר לו לייבם (התרומה קלג; מרדכי יבמות לא, בשמו; ריטב"א יבמות מד א; נמוקי יוסף שם, בשמו; בית יוסף ושו"ע אה"ע א י), ואין בזה משום חרם דרבנו גרשום שלא ישא אשה על אשתו, שבמקום דיחוי מצוה לא החרים (התרומה שם; מרדכי שם, בשמו; ריטב"א שם; נמוקי יוסף שם, בשמו), ועוד שכיון שממילא נפלה לפניו ואשה הקנו לו מן השמים (ראה יבמות לט א), אין זה בכלל נושא שתי נשים (התרומה שם; מרדכי שם, בשמו), לפיכך מותר אף לדעת הסוברים שלא התירו במקום ביטול פריה ורביה (ראה להלן: בביטול פריה ורביה. מהר"י מינץ י). ואין צריך לכך היתר מאה רבנים (ראה להלן: היתר מאה רבנים)^[13].

• ויש אומרים שאינו יכול לייבם (תשובת הריצב"א בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) תתסו; אור זרוע א ח"א תרלח ותשלט; מהר"ח אור זרוע ריב; מרדכי יבמות קי; רמ"א שם, בשם יש חולקים), וכופים אותו לחלוץ (סמ"ק קפה; טור אה"ע קסה; רמ"א שם א), אף לדעת הסוברים שמצות יבום קודמת למצות חליצה (ראה ערך יבום. שי למורה אה"ע קסה ד), שהרי אף הנשבע שלא ייבם חלה עליו השבועה (ראה ערך הנ"ל), ואין חרם דרבנו גרשום פחות משבועה (חוט המשולש ג טו).

בביטול פריה ורביה

נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה, שהדין הוא שאינו רשאי ליבטל מפריה-ורביה (ראה ערכו), אלא יגרשנה - וישא אחרת הראויה לילד - או ישא אחרת עמה (ראה ערך פריה ורביה), נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שיכול לגרשה בעל כרחה, או לישא אחרת עליה, אף במקום שנוהג חרם דרבנו גרשום (שו"ת הרשב"א ג תמו; נמוקי יוסף יבמות סד א, בשם רבני צרפת; דרכי משה אה"ע א סק"י, בדעת המרדכי)^[14], שהדעת נוטה שלא גזר רבנו גרשום בכל הנשים ובכל המגרשים, לפי שלא עשה כן אלא לגדור בפני הפריצים וההוללים (ראה לעיל: בנושא אשה על אשתו), אבל לא באלו שמן הדין לגרש או לישא אחרת (תשובת הרשב"א בשנתון המשפט העברי ב עמ' 230; מהרי"ק קא, בשמו), והרי היא גזירה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה (תשובת הרשב"א שם), ועוד שבמקום דיחוי מצות פריה ורביה לא תיקן (דרכי משה שם, ורמ"א שם י). ועוד שבנוסח התקנות נאמר שאין להתיר עד שיראו טעם מבורר להתיר (ראה אנציקלופדיה תלמודית יז תשסה), ואין לך טעם מבורר להתיר יותר מזה (משכנות יעקב א). ואף בזמן הזה שנהגו שלא לכוף את הבעל על פריה ורביה (ראה ערך פריה ורביה) יכול לגרשה בעל כרחה (בית שמואל שם סק"ז)^[15].

• ויש אומרים שחרם דרבנו גרשום נוהג אף במקום מצות פריה ורביה (נמוקי יוסף שם, על פי מהר"ם פדובה יג; מהר"י מינץ י, על פי יבמות סה א)^[16].

להלכה כתבו הפוסקים שהמיקל וסומך על דברי המתירים לא הפסיד, שהרי רבנו גרשום לא גזר משום חשש איסור תורה אלא משום קטטה (ראה לעיל ציון 14), ואינה אלא תקנה, והרי אף בשל סופרים אמרו הלך אחר המיקל (דרכי משה שם), לפיכך כיון שיש מחלוקת אם תיקן רבנו גרשום אף במקום מצוה, יש להקל (בית שמואל שם ס"ק כא). וכל שכן לדעת הסוברים שלא גזר אלא עד סוף האלף החמישי, ומכאן ואילך אינו אלא מנהג (ראה לעיל: זמן התקנות ותקפן), שבמקום ספק מעמידים על דין תורה, ויכול לגרשה בעל כרחה (בית שמואל שם), וכל שכן שיכול לישא אחרת (נודע ביהודה תנינא אה"ע קב)^[17].

בנאסרת ועוברת על דת

נשא אשה האסורה עליו

הנושא אשה האסורה עליו מחיבי-לאוין (ראה ערכו), שהדין הוא שכופים אותו להוציאה בגט (ראה ערך גרושין: גרושין מחמת איסור), מותר לגרשה בעל כרחה (תשובת הרשב"א בשנתון המשפט העברי ב עמ' 230, על פי כתובות עז א; מהרי"ק קא, בשמו), ואם אינו יכול לגרשה - מותר לו לישא אחרת (שו"ת חתם סופר אה"ע א ג; אמרי אש ב א), ואין צריך לכך היתר מאה רבנים, שכיון שמן הדין לגרשה בגלל פשיעותה, יש לומר שבכגון זה לא תיקן רבנו גרשום (חסד לאברהם מב; חיים של שלום ב א), אלא שמכל מקום אין נוהגים להתיר אלא על ידי מאה רבנים (שו"ת חתם סופר שם; אמרי אש שם).

כשחושש לאיסור

היתה אשתו מותרת לו מן הדין, אלא שלבו נוקפו וחושש לאיסור, כגון כהן שהיו מרננים על אשתו שהיא חללה (ראה ערכו), כתבו הפוסקים שאין להתיר לגרשה בעל כרחה, או לישא אחרת, אלא שאם קידשה בלבד ועדיין לא נשאה, ורוצה להחמיר על עצמו, רשאי לגרשה בעל כרחה, או לישא אחרת, שבמקום חשש איסור לא גזר רבנו גרשום (מהר"ם פדובה יד).

כשהאשה זינתה

אשת איש שזינתה ונאסרה על בעלה, שחייב לגרשה (ראה ערך גרושין: גרושין מחמת איסור), מותר לו לגרשה בעל כרחה (הגהות מרדכי יבמות קכב; שו"ת הרשב"א א תקנז), ואם אינו יכול לגרשה מותר לו לישא אחרת (כן משמע מהרמ"א אה"ע א י), ואין צריך לכך היתר מאה רבנים (עבודת הגרשוני לז, בדעת הב"ח; שב יעקב א; מהרש"ם ז נט).

כשהמירה דתה

וכן מי שהמירה אשתו ונשתקעה בגוים, מותר לו לישא אחרת (תשובת רבי שמחה ב"ר שמואל בשו"ת מהרש"ל סה; מהרי"ק קמא; תרומת הדשן פסקים רנז; רמ"א שם), שלא תיקנו אלא בנוהגות מנהג ישראל, ועוד שאינו נקרא נושא שתי נשים אלא כשהראשונה מותרת לו, מה שאין כן בזו שבודאי זינתה כמה פעמים, שאין זו בכלל אשתו לענין זה (מהרי"ק שם), ואף כאן אין צריך לכך היתר מאה רבנים (פתחי תשובה א ס"ק כא, בשם כמה אחרונים).

זיכוי גט

ומכל מקום נוהגים בקצת מקומות שמי שהמירה אשתו מזכה לה גט על ידי אחר - כדי להצילה מאיסור אשת איש (ראה ערך זכין לאדם שלא בפניו) - ואחר כך נושא אחרת (תרומת הדשן מד ופסקים רנז, שכן מנהג אושטרייך; רמ"א שם). והוא הדין באשה שנאסרה על בעלה (רמ"א אה"ע קמ ה), אבל במקום שאין מנהג אין להחמיר (תרומת הדשן שם; רמ"א אה"ע א י).

עוברת על דת

אשה העוברת על דת משה ויהודית (ראה ערך דת יהודית וערך דת משה) שאמרו שיוצאת שלא בכתובה (ראה ערך גרושין: גרושין מחמת איסור) מותר לגרשה בעל כרחה (תשובת מהר"ם מרוטנבורג בהגהות מיימוניות אישות כד יא; מרדכי כתובות קצו, בשם הר"ם; שו"ת הרשב"א א תתסד), שלא תיקן רבנו גרשום אלא לגדור בפני הפריצים וההוללים המתעללים בנשים לגרש שלא כראוי (ראה לעיל: בגירושין בעל כרחה), אבל לא תיקן באותן הנשים שמן הדין או מן החיוב לגרש (מהרי"ק קא, בשם הרשב"א)^[18]. ואף על פי שנסתפקו בתלמוד בעוברת עד דת אם כופים את הבעל להוציאה (סוטה כה א), מכל מקום פשוט הוא שמצוה לגרשה (מרדכי כתובות שם).

במורדת

המורדת על בעלה, היינו שמונעת ממנו תשמיש, באופנים שאמרו שצריכה התראה והכרזה ארבע שבתות זו אחר זו, ואין נותנים לה גט עד לאחר שנים עשר חודש (ראה ערך מורדת), נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שלא אמרו שמשהים אותה אלא בזמן התלמוד, שאין הבעל מפסיד בכך, שהרי מותר לו לישא אחרת, אבל בזמן ובמקום שנוהג חרם דרבנו גרשום, אם רוצה לגרשה ולישא אחרת, אין משהים אותה, ואם אינה רוצה לקבל גט מתירים לו לישא אחרת, והיא תשב ותתעגן (ראב"ן כתובות נז א; מרדכי שם קפו, ושו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) תתקמו ותתרכא ו(ברלין) נג, בשמו; רמ"א אה"ע עז ב, בשם יש אומרים).

• ויש אומרים שאין להתיר לו לישא אחרת תוך שנים עשר חודש (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) תמב; מהרי"ק סג; רמ"א שם, בשם יש חולקין), לפי שהדור פרוץ (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג שם; מהרי"ק שם), ואם יתירו לו במורדת יבואו להתיר אף בשאינה מורדת, ואפילו אם היא תקדיח תבשילו בלבד יאמר שמורדת היא, כי יתן עינו באחרת (מהרי"ק סג), אלא זקני העיר יטילו פשרה ביניהם לפי מה שהוא אדם ולפי השעה (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג שם), וכן הלכה (רמ"א שם), ומכל מקום אם רוצה לתת לה כתובה, מחוייבת היא לקבל את הגט (חלקת מחוקק שם ס"ק טז), ויכול לגרשה בעל כרחה (בית שמואל שם ס"ק יט, בדעת החלקת מחוקק).

לאחר שנים עשר חודש לדברי הכל אם רוצה לגרש צריכה לקבל ממנו גט בעל כרחה, או שמתירים לו לישא אחרת, שאין כח ביד האשה לעגנו לעולם (רמ"א שם), ודוקא לאחר שנעשו בה כל משפטי מורדת, היינו התראה והכרזה והמתנה של י"ב חודש (בעי חיי יז), שכבר אבדה כתובתה (חלקת מחוקק שם ס"ק טו).

ונחלקו אחרונים:

• יש אומרים שכשמגרשה בעל כרחה אין צריך לכך היתר של מאה רבנים (ראה להלן: היתר מאה רבנים), לפי שבמורדת לא גזר רבנו גרשום (לחם רב נה; שבות יעקב מב; שו"ת רבי עקיבא איגר תנינא פב), אלא שמכל מקום צריכים בית דין של שלשה, כדי שלא יעשה כל אחד דין לעצמו (ישועות מלכו אה"ע ז)^[19].

• ויש אומרים שצריכים היתר מאה רבנים, לפי שרבנו גרשום תיקן אף במורדת, אלא שתיקן שיתירו לו על ידי מאה רבנים (שו"ת חתם סופר אה"ע ב קסז; משיב דבר ד ה, בדעת הרמ"א), וכן המנהג (אור גדול ד יד; אחיעזר י ד).

לגרשה או לישא אחרת

בהיתר חרם דרבנו גרשום שאמרו במורדת, נחלקו ראשונים ואחרונים מה עדיף, לגרשה בעל כרחה, או לישא אחרת:

• יש סוברים שתלוי ברצון הבעל, שאם ירצה ישא אחרת, ואם ירצה יזרוק לה גט (תשובת מהר"ם מרוטנבורג בתשובות ופסקים מאת חכמי אשכנז קלח, בשם הראב"ן; מהר"ם פדובה יג; שו"ת הרדב"ז ב תש; אור גדול ב ומד).

• יש סוברים שעדיף יותר לגרשה בעל כרחה (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (ברלין), בשם רבי חיים פלטיאל; ראנ"ח מא; חלקת מחוקק עז ס"ק טז; בית שמואל שם ס"ק יט), ודבר זה הוא לתקנת האשה, לפי שאם נתיר לו לישא אחרת יעגן את הראשונה (שואל ומשיב מהדורה תליתאה א שנ), ועוד שאם תחזור אליו הראשונה הרי יהיו לו שתי נשים, ולא יוכל לגרש אחת מהן (שואל ומשיב מהדורה קמא א קיד), ועדיפה עבירה אחת שמגרשה בעל כרחה, מאשר עבירה נמשכת שיש לו שתי נשים (ישועות מלכו אה"ע ג).

• ויש סוברים שעדיף יותר לישא אחרת, שלדעתם איסור גירושין בעל כרחה חמור יותר (ישועות מלכו שם, על פי תשב"ץ קטן תפט; שו"ת חתם סופר אה"ע א קנ וב קסז).

הוא רוצה לעלות והיא אינה רוצה

הנושא אשה בחוץ-לארץ (ראה ערכו) ורוצה לעלות עמה לארץ ישראל, והיא אינה רוצה לעלות, הדין הוא שתצא בלא כתובה (ראה ערך שאר כסות ועונה), מכל מקום אינו יכול לגרשה בעל כרחה, משום חרם דרבנו גרשום, ואף אם נשבע לעלות לארץ ישראל, לפי שאין אומרים לאדם לפרוץ גדרם של ראשונים כדי לקיים שבועתו (שו"ת הר"ן לח; שם אריה סח).

בבורחת ושבויה

בורחת

אשה שברחה מבית בעלה מחמת קטטה שביניהם, ולא נודע מקומה, וכבר עברו כמה שנים, והבעל לא קיים פריה ורביה, מתירים לו לישא אחרת, כשם שהתירו במורדת (ראה לעיל: במורדת), וכל שכן באופן כזה שיש לנו לומר שיצאה לתרבות רעה (ראה לעיל: בנאסרת ועוברת על דת), או שמתה, ושאף הסוברים בשהתה עשר שנים ולא ילדה שנוהג בה החרם דרבנו גרשום (ראה לעיל: בביטול פריה) מודים בזו, כיון שאין לו אשה כלל, ואין לו תקוה שתשוב אליו (משיבת נפש א מב; זית רענן א אה"ע ב).

עזבה ברשות

אשה שעזבה את בית בעלה ברשותו, ועברו כמה שנים ולא נודע לו מקומה ואבד זכרה, נחלקו אחרונים:

• יש פוסקים שאין מתירים לו לישא אחרת, שהרי יש לה חזקת-חיים (ראה ערכו. נודע ביהודה תנינא אה"ע ו).

• ויש פוסקים שמתירים על ידי מאה רבנים (ראה להלן: היתר מאה רבנים. דברי חיים א אה"ע א), שכיון שלא חזרה יש לנו לומר שמתה, או שהיא מורדת (דברי חיים ב ו; אור המאיר נט).

כשנפרדה ולא הודיעה לו מקומה

אשה שנפרדה מבעלה כמה שנים, ולא הודיעה לו מקומה, אף על פי שנודע לו מקומה על ידי סיבה ויכול לקרוא לה, כתבו אחרונים שכיון שלא הודיעה לו דינה כמורדת, ומותר לו לישא אחרת (צמח צדק אה"ע י). וכן אם ברחה מרצונה ואחר כן אינה יכולה לחזור מחמת אונס, יש שכתב שדינה כמורדת לענין זה, שהרי זה כתחילתו-בפשיעה-וסופו-באונס (ראה ערכו. שם אריה קי); ויש שכתב שאין לקבוע כלל לכל בורחת, אלא הדבר נמסר לחכמים שבדור שהם יחליטו לפי הענין אם היא בכלל מורדת מרצון, שבאופן זה מתירים לו (דברי חיים אה"ע ב ו).

שבויה

אשה שנשבית לבין הגוים, שבעלה חייב לפדותה (ראה ערך בעל: פדיונה, וערך תנאי כתובה), נחלקו אחרונים:

• יש אומרים שאין להתיר לו לישא אחרת (חלקת מחוקק קיט סק"ז; בית שמואל שם סק"ח; ברכת יוסף אה"ע ב, בדעת הב"ח), אפילו על ידי מאה רבנים (נטעי נעמנים לט, בדעת החלקת מחוקק), לפי שהיא אנוסה ונסתחפה שדהו (דברי חיים ב אה"ע ו), אלא אם כן יש עדים שנבעלה שם ברצון ונאסרה על בעלה (ב"ח עח א).

• ויש מתירים בשבויה כשיש לחוש בה למיתה, ואין לה חזקת חיים (בני משה נז, על פי תוספות בבא מציעא לט ב ד"ה דלמא; נאמן שמואל מב; פרח מטה אהרן ב סו).

כשנידונה למאסר עולם

אשה שנידונה על ידי המלכות למאסר עולם, מתירים לבעלה לישא אחרת, ואף המחמירים בשבויה מודים בזו, כיון שאינו חייב לפדותה (ברכת משה, קונטרס התשובות ל; כוכב מיעקב מ)^[20], ועוד שדוקא בשבויה לזמן מסויים החמירו, מה שאין כן בנידונה למאסר עולם, שהרי אם היה כן באיש כופים אותו להוציא, ולא עדיף כח האשה מכח האיש, ובאופן כזה, שיהא מעוגן כל ימיו, לא גזר רבנו גרשום (כוכב מיעקב שם).

בחולה ובעלת מומים

אשה שחלתה, שהדין הוא שאם ראה הבעל שהחולי ארוך, יכול לומר לה רפאי עצמך מכתובתך, או הריני מגרשך ונותן כתובה והולך, אלא שאין ראוי לעשות כן מפני דרך ארץ (ראה ערך בעל: רפואתה), נחלקו בה הפוסקים: יש אומרים שבזמן הזה שיש חרם דרבנו גרשום אינו יכול לגרשה בעל כרחה (מהרש"ל לטור אה"ע עט; ב"ח שם ג, וחלקת מחוקק שם סק"ג, ובית שמואל שם סק"ד, בשמו); ויש אומרים שאף בזמן הזה יכול לומר לה כן (בית שמואל שם).

כשחולה במחלת הנפילה

נודע לו שאשתו נכפית - חולה במחלת הנפילה (כן משמע מרש"י כתובות עז א ד"ה נכפה) - כופים אותה לקבל גט (שו"ת הרא"ש מב א; שו"ע אה"ע קיז יא), ואין בזה משום תקנת רבנו גרשום (רמ"א שם), שלא תיקן אלא להשוות כח האשה לכח האיש, שכשם שהאיש אינו מגרש אלא לרצונו, כך האשה אינה מתגרשת אלא לרצונה, אבל לא תיקן שיהא כח האשה יפה מכח האיש, והרי אף באיש אמרו כן, שאם נולדו בו מומים גדולים כופים אותו להוציא (שו"ת הרא"ש שם), ואינו צריך היתר מאה רבנים (ראה להלן: היתר מאה רבנים. בית יעקב קיז; ישועות מלכו אה"ע ג). ונחלקו הפוסקים:

• יש מפרשים שלא אמרו כן אלא אם לאחר הנישואין נודע לו שהיתה נכפית קודם לכן ולא ידע מכך, מה שאין כן אם ידע ומחל (חלקת מחוקק שם ס"ק יט, בדעת השו"ע; תומת ישרים קלט, בשם תשובת הרא"ש), או שנכפית לאחר הנישואין שנסתחפה שדהו (תומת ישרים שם, בשם תשובת הרא"ש).

• ויש מפרשים שאמרו כן אף בנכפית לאחר הנישואין, או שהיתה נכפית קודם וידע ומחל, לפי שיש סכנה לבעל בנישואיה (בית שמואל שם ס"ק כא), שאף על פי שידע ומחל אינו חייב למחול לעולם (שו"ת בני יעקב ח).

וכן במה שאמרו שכופים אותה לקבל גט, נחלקו הפוסקים:

• יש מפרשים שהדבר ספק אם יכול לגרשה בעל כרחה, ושתהא מותרת לכל אדם בגט זה (ראה לעיל: בעובר על החרם), או שלא אמרו אלא שאם תמאן לקבל גט יכול הוא למנוע ממנה שאר-כסות-ועונה (ראה ערכו. חלקת מחוקק שם סק"כ, בדעת הרא"ש).

• יש מפרשים שכופים אותה אפילו בשוטים, כדרך שאמרו כן בבעל במקום שכופים אותו להוציא (ראה ערך גט מעושה), וכל שכן שיכול לזרוק לה גט בעל כרחה (שו"ת מהר"ם לובלין א, בדעת הרא"ש; בית שמואל שם ס"ק כב).

• ויש מפרשים שהדבר ספק אם יכול לזרוק לה גט, אבל מכל מקום כופים אותה עד שתאמר רוצה אני, ואם היא סרבנית ולא תאמר רוצה אני, יכול הוא למנוע ממנה שאר כסות ועונה (נודע ביהודה תנינא אה"ע קד; הפלאה, קונטרס אחרון קיז יז).

נולדו בה שאר מומים

נולדו בה שאר מומים, אין כופים אותה לקבל גט אלא במום גדול כזה שאף באיש הדין הוא שכופים אותו להוציא, אלא שמכל מקום אין כופים אותו להיות עמה (מהרי"ק קז; רמ"א אה"ע קיז יא), ואינו חייב אלא בשאר וכסות, אבל לא בעונה (חלקת מחוקק שם ס"ק כב; בית שמואל שם ס"ק כד), שבענין זה לא תיקן רבנו גרשום לכופו כיון שבא מחמת טענה, ונמאסת בעיניו מחמת המום, ואם יהיו לו בנים ממנה הרי הם בני שנואה וגרושת הלב (מהרי"ק שם). אבל אין להתיר לו לגרשה מטעם זה משום מצוה, שאם כן נעקרה תקנת רבנו גרשום לגמרי, שכל אחד יאמר ששונא את אשתו ויגרשנה בעל כרחה (נודע ביהודה קמא אה"ע פד), וכן אין מתירים לו לישא אשה אחרת (כנסת הגדולה אה"ע א, הגהות בית יוסף לג).

כשנודע שהיא עקרה

הנושא אשה ונודע לו אחר כך שהיא עקרה בודאי, כגון שחתכו לה את רחמה, דינה כאילונית שלא הכיר בה, ומותר לגרשה בעל כרחה, או לישא אחרת על ידי היתר מאה רבנים (אמרי יושר ב קנט, על פי רשב"א יבמות סה א).

בניה מתים

וכן אשה שיש לה מום הגורם שבניה מתים בשעת לידתם, שכופים אותה לקבל גט, או מתירים לו לישא אחרת, ושאף המחמירים בשהתה עשר שנים ולא ילדה (ראה לעיל: בביטול פריה ורביה) - מודים בזו (זית רענן א דף קסא).

כשאינו יכול לשמש עמה

אשה שרואה דם מחמת תשמיש, שאסור לבוא עליה (ראה ערך וסת), מותר לגרשה בעל כרחה, ואם אינו יכול לכופה לקבל גט מותר לו לישא אחרת, שבמקום מצוה או שמן הדין לגרשה לא גזרו (שלחן ערוך הרב יו"ד קפז נז; הון רב ט). והוא הדין באשה שיש לה מכות ופצעים שאינה יכולה לטבול, שהדין הוא שתצא מתחת בעלה כדי שלא יבטל מפריה ורביה (יו"ד קפז יד), אם אינה רוצה לקבל גט מתירים לו לישא אחרת (שלחן ערוך הרב שם). והוא הדין באשה שיש לה אוטם ברחם, ועל ידי כך כשבעלה משמש עמה זורה מבחוץ ואסור (ראה ערך השחתת זרע), שיכול לגרשה בעל כרחה או לישא אחרת (מהרש"ם ה מח; פרשת מרדכי יד), וכן באשה שרחמה צר, ואין בעלה יכול לבוא עליה (חסד לאברהם תנינא מו; מלואי אבן יא), שאף הסוברים שגזר רבנו גרשום אף במקום ביטול מצוה (ראה לעיל: בביטול פריה ורביה) מודים שבמקום איסור לא גזר, ואין לך איסור גדול מזה שהוא שרוי בלא אשה (פרשת מרדכי שם; תפארת ישראל, סוף נשים, רמזי אה"ע א, בשם אביו). ועוד שלכמה פוסקים אינה צריכה גט ואינה אשתו כלל, או שאין קידושיה אלא מספק, כדרך שאמרו באילונית (ראה ערכה. מהרש"ם שם). ונחלקו הפוסקים אם צריך להיתר זה מאה רבנים (ראה להלן: היתר מאה רבנים. פרשת מרדכי שם), או שדי בהסכמת שלשה רבנים מובהקים (אהל יוסף כ).

בנשתטית

מי שנשתטית אשתו ואינו יכול לדור עמה, שתקנת חכמים היא שלא יגרשנה - אפילו באופן שמן התורה מתגרשת, כגון שיודעת לשמור את גיטה (ראה ערך גרושין: דעת המתגרשת) - כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר, כיון שאינה יודעת לשמור את עצמה, אלא מניחה ונושא אחרת (רמב"ם גירושין י כג; טוש"ע אה"ע קיט ו), נחלקו בו ראשונים:

• יש אומרים שבזמן הזה במקום שנוהג שם החרם דרבנו גרשום אין להתיר לו לישא אחרת, ואין לחוש לביטול פריה ורביה, שמוטב להפסיד נפש אחת מלעשות קלקול לדורות הבאים (ראבי"ה ורבינו אפרים בשו"ת מהרש"ל סה, וים של שלמה יבמות יד ג; ב"ח אה"ע קיט ו, וט"ז שם ס"ק יב, בדעת מהר"י מינץ), אלא צריך לקיימה בשאר וכסות עד שירחמו עליו ועליה מן השמים (ים של שלמה שם).

• ויש אומרים שמתירים לו לישא אחרת (רבינו שמחה בשו"ת מהרש"ל שם; מהרי"ק קא, בשם הרשב"א; דרכי משה אה"ע א סק"י, בשמו; הגהות אש"רי יבמות יד א, בשם כל רבותינו), שבמקום דיחוי מצות פריה ורביה לא תיקן (רבינו שמחה שם), ועוד שהרי היא גזירה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה, ואפילו היו לו כמה בנים מתירים לו לישא אחרת, שהרי אסור לו לעמוד בלא אשה, שאף אם ינצל מעבירה, מהרהור עבירה לא ינצל (תשובת הרשב"א בשנתון המשפט העברי ב עמ' 231). ואנו עושים בזה שליחותו של רבנו גרשום, שבודאי לא היתה כוונתו לעגן את האיש ולבטלו מפריה ורביה במקום שאי אפשר לו לדור עם אשתו ולא לגרשה (נודע ביהודה קמא אה"ע ג), ומלכתחילה לא תיקן רבנו גרשון באופן זה (אחיעזר א י ב), וכן הלכה (רמ"א אה"ע א י; ב"ח שם).

וכשמתירים לישא אשה אחרת בנשתטית, כתבו הפוסקים שאין להתיר אלא על ידי מאה רבנים (ראה להלן: היתר מאה רבנים. הגהות אש"רי שם; שו"ת מהרי"ל (החדשות) רב; ב"ח שם ושו"ת צג; חלקת מחוקק שם ס"ק טז, ושם קיט סק"ז; בית שמואל א ס"ק כג, ושם קיט סק"ח), שכך קבלו רבותינו מפי בית דין של רבנו גרשום, שלא יהא הדבר קל בעיני הדורות הבאים (ב"ח שם), וכדי שתתפרסם סיבת ההיתר (אחיעזר א י ב)^[21].

זמן השטות

נשתטית שאמרו שמתירים לו לישא אחרת, כמה זמן תשתטה, נחלקו אחרונים:

• יש אומרים שאין מתירים אלא לאחר שעברו שמונה עשר חודש ולא נתרפאה, כדרך שמצינו שתיקן רבנו גרשום שלא ירחיק הבעל נדוד מהאשה יותר משמונה עשר חודש (ראה ערך שאר כסות ועונה וערך תקנות הקהילות), ולא גרע כח האיש מכח האשה (עמק שאלה פ; צמח צדק אה"ע א).

• יש שכתבו זמן של שנים עשר חודש, כדרך שאמרו במורדת (ראה ערכו. פרי השדה ג קפו).

• ויש שכתבו שאין להתיר לפני שעברו שנתיים שלמות (אמרי דוד קב; מצפה אריה י), לפי שלרפואה ושינוי הטבע יש להמתין קיץ וחורף שלמים (נחלת אב"י ד).

עבר זמן זה ולא נתרפאה, אף אם אפשר שתתרפא, מתירים לו (צמח צדק אה"ע א), ואף אם הרופאים אומרים שברור להם שתתרפא, יש מן האחרונים שכתבו שאין לסמוך עליהם (בית יצחק א ה); ויש שכתבו שאם הרופאים אומרים שיש לה תקוה להתרפא, אין להתירו לישא אחרת, אף על פי שאינו יכול לדור עמה בעת חליה (שאילת שלום תניינא רעד; דברי יששכר קיז).

נתרפאה לאחר נישואיו השניים

נשא אשה שניה בהיתר, ואחר כך נתרפאה הראשונה לגמרי, כתבו הפוסקים שחייב לגרש את הראשונה מיד, כדי שלא תהיינה לו שתי נשים (צמח צדק הקדמון סז), אבל אסור לגרשה בעל כרחה (אוריין תליתאי קח; בית יצחק יג ויז; אבני נזר אה"ע י), שהרי לדעת כמה פוסקים חמור יותר החרם שלא לגרש בעל כרחה מהחרם שלא לישא שתי נשים (ראה לעיל: זמן התקנות ותקפן. בית יצחק שם), אלא שמכל מקום רשאי למנוע ממנה מזונות עד שתתרצה לקבל גט (בית יצחק שם; אבני נזר שם)^[22].

חיובי הבעל לראשונה

בעל שהתירו לו לישא אשה שניה על אשתו (ראה בפרקים הקודמים) כתבו הפוסקים שאם אין הראשונה בת גירושין, כגון שנשתטית (ראה לעיל: בנשתטית), חייב הוא במזונותיה ורפואתה ובכל תנאי כתובה (ב"ח אה"ע קיט ו; חלקת מחוקק שם סק"ט-יב), ושאף הסוברים בנשתטית שמניחה ונושא אחרת, ואין מחייבים אותו בשאר כסות ועונה, ואינו חייב לרפאותה (ראה רמב"ם גירושין י כג, וטוש"ע שם ו), לא אמרו כן אלא לדין התלמוד, שהיה יכול לגרשה בעל כרחה, שכיון שרוצה לגרשה אלא שחכמים מנעוהו לפי שאינה יכולה לשמור את עצמה, לא חייבוהו בחיובי ממון אלא בכתובתה בלבד, מה שאין כן בזמן שיש חרם דרבנו גרשום שלא לגרש בעל כרחה אפילו פיקחת, לדברי הכל חייב ברפואתה ובכל חיובי ממון שבין איש לאשתו (חלקת מחוקק שם); אבל אשה שהדין הוא לגרשה, וכשהיא מסרבת לקבל גט מתירים לו לישא אחרת, כגון בשהתה עשר שנים ולא ילדה, וכדומה, כיון שרוצה לגרשה ולתת לה כתובתה, אינו חייב במזונותיה, ולא בשאר חיובי ממון (נודע ביהודה תנינא אה"ע קב).

בטוחה במזונותיה

באופנים שאמרו שחייב במזונותיה, יש מן הראשונים שכתב שאין מתירים לו לישא אחרת עד שתהא הראשונה בטוחה במזונותיה (הגהות אש"רי יבמות יד א; שו"ת מהרי"ל (החדשות) רב, בשמו), ויש מן האחרונים שכתבו שצריך להשליש שטר התחייבות שאם יהיה ביכולתו יזון את שתיהן (בית יצחק יג; צל הכסף ב ט)^[23]; ויש סוברים שאף על פי שחייב במזונותיה אינו חייב להשלישן, ואין לעכב את ההיתר בשביל כך (אמרי יושר א סטז; תורת חסד (לובלין). וכן חייב בנשתטית לייחד לה בית בפני עצמה, וישמרנה ממנהג הפקר (ב"ח שם; בית שמואל א ס"ק כג), או שיחזיק אותה בבית חולים (שאילת שלום תנינא לב), ואין מתירים לו עד שיתחייב להחזיקה שם אלא אם כן היה חוק המדינה שחולי נפש יהיו משומרים בבית המיוחד להם (חשק שלמה בהשמטות ד).

אם אין ידו של הבעל משגת לייחד לה בית, יש מן האחרונים שכתב שאין הדבר מעכב (שמן רוקח ב לב; שואל ומשיב קמא א קכ), ומכל מקום אם בשעת הקידושין היתה קצת מטורפת, באופן שיש ספק בקידושיה, יש מן האחרונים שכתב שאף על פי שחוששים לקידושין להצריכה גט, אינו חייב לייחד לה בית ומזונות (דבר משה פב).

השלשת גט

הבעל שהתירו לו לישא אחרת כשאין הראשונה בת גירושין, או כשמן הדין לגרשה ואינה רוצה לקבל גט, כתבו הפוסקים שצריך להשליש גט ביד אחר להיות שליח-להולכה (ראה ערכו), ושיהא הגט בידו עד שתשתפה, או עד שתרצה לקבל גט (ב"ח שם, בשם חכמי פרנקפורט, ושכן הסכימו עמהם כל חכמי אשכנז ורוסיא; חלקת מחוקק שם ס"ק יב, ובית שמואל א ס"ק כג), כי אולי לא יוכל לכתוב את הגט בשעה זו, ויעבור על חרם דרבנו גרשום באונס (שו"ת מים חיים (רפפורט) לח, הובא בשדי חמד מערכת אישות ב אות ט; שם אריה ה), או שתיקנו כן לטובת האשה, שכשתשתפה ותרצה להתגרש לא תהא צריכה לחזור אחר הגט (דברי רב משולם טו). וכן משלשים הגט באופנים שהתירו לשאת אחרת על ידי מאה רבנים כשאינה רוצה להתגרש (אוצר הפוסקים סג ז, ושם סח ב, ושם עג ב-יא, בשם הרבה אחרונים), ואין להתיר החרם דרבנו גרשום עד שימסור גט ביד שליח להולכה (נודע ביהודה קמא אה"ע ג)^[24].

השלשת הכתובה

מלבד הגט שמשליש ביד שליח להולכה, כתבו הפוסקים שכשמתירים לו לישא אשה אחרת צריך להשליש ביד בית דין את סך הכתובה ותוספת הכתובה והנדוניה של הראשונה (ב"ח שם, בשם רבותיו שקבלו מגדולי עולם, וקיט א, בשם חכמי פרנקפורט ושהסכימו עמהם כל חכמי אשכנז ורוסיא; חלקת מחוקק שם ס"ק יב, ובית שמואל א ס"ק כג), וכך נאמר בנוסח התקנות, שאף כשמתירים כשיש טעם מבורר, אין להתיר עד שתהא כתובתה צרורה ומונחת ביד נאמן במשכונות או במעות (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) תתרכב; מהר"ם מינץ קב). בטעם הדבר יש שכתבו, שאף על פי שחייב במזונותיה ובשאר חיובי הממון של האשה הראשונה, כל זמן שאינו מגרשה (ראה לעיל), מכל מקום כיון שמשום חומר תקנת רבנו גרשום באיסור שתי נשים הצריכו לייחד לה גט, צריך שאף הכתובה תהיה מוכנה אם תשתפה ויגרשנה (חלקת מחוקק שם), ואף תקנה זו ככלל חרם דרבנו גרשום, שהרי לפני תקנת רבנו גרשום היה יכול לגרשה אפילו כשאין בידו לשלם כתובתה מיד (שואל ומשיב קמא ב ח קסה, ושם ג יב); ויש שכתבו טעם לפי שיש לחוש שיהיה קשה בעיניו להוציאה מחמת כתובתה, ויעגן אותה (משיב דבר ג), וכן יעבור על חרם דרבנו גרשום שיש לו שתי נשים, שהרי חייב לגרשה כשתשתפה (שו"ת הרי"מ כד); או שיש לחוש שיגרשנה מפאת חרם דרבנו גרשום, ולא יהיה בידו לפרוע כתובתה (צמח צדק הקדמון סז)^[25].

היתר מאה רבנים

באופנים שהתירו לישא אשה על אשתו (ראה בפרקים הקודמים) נאמר בנוסח התקנות שאין להתיר אלא במאה אנשים - דהיינו מאה תלמידי חכמים (הגהות אש"רי יבמות יד א) - משלש ארצות ומשלש קהילות (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) תתרכב; מהר"ם מינץ קב). בפוסקים ובשאלות ותשובות האחרונים הוזכר הדבר בסתם: היתר מאה רבנים.

גדרו

בגדר היתר קיבלנו מרבותינו איש מפי איש מפי רבנו גרשום, שכשיהיה איזה ענין בין איש לאשתו שבגללו אין ראוי להחזיק בחרם שלא ישא אשה אחרת, יתירו אותו בהסכמת מאה רבנים, כדי שלא יהא הדבר קל בעיני הדורות הבאים לישא אשה על אשתו (ב"ח אה"ע א ט, ושו"ת צג)^[26].

אף באופנים שאמרו להתיר לגרש אשה בעל כרחה (ראה בפרקים הקודמים) נאמר בנוסח התקנות שאין להתיר אם לא ברשות שלש קהילות (שו"ת מהר"ם (פראג) תתרכב), ויש מן הראשונים שכתבו שלהוציא אשה בעל כרחה על ידי הוראת שעה על פי גדולים צריך מאה אנשים (הגהות מרדכי יבמות קח); ויש מן הפוסקים שכתב שלא הצריכו מאה רבנים אלא להתיר לישא אחרת, אבל לגרש בעל כרחה, במקום שנוכל לומר ולדון שבכגון זה לא תיקן רבנו גרשום מעולם, הרשות נתונה, ואין צריך למאה רבנים להתיר, שלא שייך היתר בדבר זה, רק תלמוד ודקדוק שעל כיוצא בזה לא גזר (מהר"ם פדובה יג), וכן כתבו אחרונים, שלגרש אשה בעל כרחה במקום שיש להתיר אין צריך מאה רבנים (נודע ביהודה קמא אה"ע א; חתם סופר אה"ע א ג, ושם חו"מ רג), שדוקא לישא אחרת צריך מאה רבנים להתיר החרם, שמא תתבטל הסיבה שהתירו לו בגללה, ונמצא עובר על חרם דרבנו גרשום שיש לו שתי נשים (נודע ביהודה שם).

בזמן הזה

בזמן הזה שאחרי האלף החמישי - לדעת הסוברים שמכאן ואילך אין איסור שתי נשים אלא מנהג שנהגו להחמיר (ראה לעיל: זמן התקנות ותקפן) - יש מן הפוסקים שכתב שאין צריכים מאה רבנים להתיר (דרכי משה אה"ע א סק"י), ואף לדעתם כתבו אחרונים שכבר נהגו שלא להתיר אלא במאה רבנים (שדי חמד, אישות ב ז), ומכל מקום אם עבר ונשא לפני שהתירו לו - באופנים שיש להתיר - אינו חייב לגרשה (אוצר הפוסקים פ ג-ז)^[27].

ראוים להוראה

מאה רבנים שאמרו, כתבו אחרונים שאין צריך שיהיו רבנים היושבים על כסא הרבנות בקהילות, אלא שיהיו ראויים להוראה (נודע ביהודה שם; שו"ת חתם סופר אה"ע א ד; משיב דבר ד ז) ומביני מדע להסכים עם המורה הראשון בהיתר זה, וכן שיהיו ראויים לסדר קידושין, אבל לא בחורים, אפילו גדולים וטובים (שו"ת חתם סופר שם), וכל רב בעירו יצרף עמו את הראויים לצרף (נודע ביהודה שם; ערוך השלחן אה"ע א כה)^[28].

צירוף קרובים

אף קרובים שאינם כשרים לדון ולהעיד (ראה ערך בית דין) כתבו אחרונים שמצטרפים למאה רבנים, כשם שהתרת-נדרים (ראה ערכו) כשרה בקרובים (צבי תפארת ה, על פי סנהדרין לו א, ורמב"ם סנהדרין יא ז; בית יצחק ח; חבלים בנעימים ב עח)^[29].

מנין הרבנים

בטעם שהצריכו מספר של מאה רבנים, כתבו אחרונים שהוא כדי שתתפרסם סיבת ההיתר (אחיעזר א י ב), או כדי להטריח על הבעל, שאולי בשביל כך יחזור בו מרצונו (אגרות משה אה"ע א ב).

מנין הארצות

ומספר טעמים ניתנו מדוע צריכים שיהיו הרבנים משלש ארצות:

• כדי להטריח עליו (ראה לעיל. גינת ורדים ב א; שמן ששון לב).

• לפי שאין דעת בני אדם ומנהגם וטבעם שוה, לפיכך אם מאה רבנים משלש מדינות, השונות במנהגיהן וטבען, מסכימים שאין אשה זו ראויה לו שידור עמה, מותר לו לישא אחרת (דברי חיים ב מא; גינת ורדים שם).

• שמא יחתום רב גדול שבמדינה על ההיתר, ויחתמו אחריו כל הכפופים לו במדינה זו, ולכן אמרו משלש ארצות, שאין רבניהן כפופים זה לזה (בית יצחק אה"ע כ).

• כדרך שהתקנה היתה עד ידי כמה חכמים מכמה ארצות, אף ההתרה כן (מהר"ם שיק אה"ע ב).

• כדרך שסנהדרין גדולה היתה משלש ארצות שבארץ ישראל (משיב דבר ד ז).

שלש ארצות שאמרו, אף על פי שהן מלכות אחת ושפה אחת (הגהות אש"רי יבמות יד א; שו"ת חתם סופר אה"ע א ד; דברי חיים ב מא-מב), אם כל אחת שונה מחברתה במנהגיה ודעותיה, וכל אחת נמשכת אחר רבניה, נחשבות לשלש ארצות (שו"ת חתם סופר שם; דברי חיים שם)^[30].

אם נמצאים במדינה אחת מאה רבנים שבאו משלש ארצות די בכך, ואין צורך שיהיו כולם בשלש ארצות בשעת החתימה על ההיתר (שם אריה צב; דבר משה א מד; משיב דבר שם)^[31].

מספר המתירים מכל ארץ

אף במספר הרבנים שמכל ארץ, כתבו אחרונים שנראה מעיקר התקנה שצריך שיהיו כל שליש מהם מארץ אחרת, אבל לא נהגו כן בזמן הזה, אחרי האלף החמישי (ראה לעיל: זמן התקנות ותקפן), ודי שיהיו שני רבנים משתי ארצות, והשאר מארץ שלישית (שו"ת חתם סופר שם)^[32].

מתירים ממקומות שלא נהגו בחרם

אף רבני ארצות שלא נתפשט שם החרם דרבנו גרשום (ראה לעיל: מקומות התפשטותן) מצטרפים להיתר מאה רבנים (מהר"ם שיק ב, על פי כלבו קטז).

סדר ההתרה

באופן וסדר ההתרה, כתבו הפוסקים שיש להציע את הענין לפני הגדולים שבאותו הדור, והם יסכימו בהיתר זה, ויחתמו מאה רבנים על ההסכמה (ב"ח אה"ע א ט, שכך קבלה מגדולי עולם; בית שמואל שם ס"ק כג)^[33]. וכל אחד יהיה נוכח לדעת מגוף הענין שראוי הוא להתיר, שכן מפורש בנוסח התקנות שאין להתיר עד שיראו טעם מבורר (פרדס רמונים היתר ג דף כב; נחלת שמעון נז)^[34]. ואין צריך שהבעל בעצמו יקבץ את החתימות, אלא אפשר אף על ידי שליח (גינת ורדים ב א י), או שהרבנים ישלחו חתימתם על ידי הדואר (מהר"ם שיק ב; בית יצחק ב; אבני חפץ פד), ומכל מקום בבית דין שבעירו צריך הבעל לבוא בעצמו לבקש התרה, ויתירו לו שלשה רבנים בפניו, כדין התרת נדרים (גינת ורדים שם).

בקריאת כתב חברו

בין תקנות רבנו גרשום שגזר עליהן בחרם, הוזכרה אף תקנה שלא לראות בכתב ששולח אדם לחברו, בלא ידיעתו (תשובות מהר"ם מרוטנבורג (פראג) תתרכב; כלבו קטז) ובלא רשותו (כלבו שם). ונהגו לכתוב על האגרות ששולח אדם לחברו, שיש בזה חרם דרבנו גרשום (שלטי גבורים שבועות יז א מדפי הרי"ף; כנסת הגדולה יו"ד שלד, הגהות טור ה; הלכות קטנות א נט וקעג ורעו), ויש שנהגו לכתוב: ופגי"ן - ופורץ גדר ישכנו נחש - דרבנו גרשום (כנסת הגדולה שם; הלכות קטנות שם), ויש שנהגו לכתוב: ולזר נח"ש - נידוי חרם שמתא - דרבנו גרשום (תורת חיים ג מז), ומכל מקום אף אם לא כתב כן, יש חרם דרבנו גרשום שלא לפתוח אגרת חברו (חקקי לב יו"ד מט), ובפתיחה לבד עבר על החרם (בית דוד יו"ד קנח). ומספר טעמים ניתנו לחרם זה:

• שמן הסתם הפותח את האגרת עושה כן לשם התועלת המגיעה לו מכך, ונמצא משתמש בשל חברו, והרי הוא כשואל-שלא-מדעת (ראה ערכו) שדינו כגזלן (ראה ערך הנ"ל), ואסור אפילו לדבר מצוה (תורת חיים שם), וכן אם השליח שנשתלחה האגרת על ידו פתחה וקראה, הרי זה כשולח יד בפקדון, שהוא כגזלן (חקקי לב יו"ד מט, בדעת התורת חיים).

• שברוב פעמים גורם על ידי כך היזק לחברו שמגלה סודותיו (תורת חיים שם).

• משום לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ (ויקרא יט טז), שיש איסור לבקש ולחפש מסתוריו של חברו (הלכות קטנות א רעו).

• משום וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (ויקרא יט יח), שמה ששנאוי עליך על תעשה לחברך (חקקי לב שם).

• שהרי זו בכלל גנבת-דעת (ראה ערכו. חקקי לב שם).

אגרת של גוי

אף אגרת של גוי (ראה ערכו), יש מן האחרונים שכתבו שיש בה חרם דרבנו גרשום, לפי הטעם שאמרו שהוא משום שואל שלא מדעת שנקרא גזלן (ראה לעיל), שבאיסור גזל אין חילוק בין ישראל לגוי (ראה ערך גזל הגוי. חקקי לב שם). וכן לטעם שהוא משום גניבת דעת (ראה לעיל) הרי אמרו: אסור לגנוב דעת הבריות, ואפילו דעתו של גוי (חקקי לב שם, על פי חולין צד א).

כשבעל הכתב זרקו

בחלק מהגירסאות של נוסח התקנות נאמר שאם בעל הכתב זרקו, ומצאו אחר, מותר לקראו (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג שם; כתבי היד צוינו באנציקלופדיה תלמודית יז תשסח, בהערת שוליים), ומכל מקום אם מצא אגרת פתוחה וכתוב עליה "ופג"ין דרבנו גרשום" (ראה לעיל), יש שכתב שאף על פי שאצל המקבל יש לומר שאינו חושש לה, יש לחוש שמא אין השולח רוצה שידעו בעסקיו, וכל שכן אם מצא אגרת חתומה, שאסור ליגע בה, וחייב להחזירה לבעליה, שמן הסתם אין לומר שהשליכה המקבל לפני שקראה (הלכות קטנות א נט).

לגלות לאחר מה שכתבו לו

אף המקבל מכתב מחברו, אסור לו לגלות לאחרים מה שכתוב בו, אפילו אין בו דבר מגונה (חקקי לב שם, על פי תנחומא מסעי יב שהובא ברש"י מלכים א ב ה), ככל השומע דבר מחברו שהוא בבל יאמר כל זמן שלא הרשהו חברו (חקקי לב שם, על פי יומא ד ב).

כשעבר ופתח

הפותח אגרת חברו שלא ברשותו, כתבו אחרונים שאף על פי שאין לחייבו משום גרמא-בנזקין (ראה ערכו), מכל מקום כיון שרבו המתפרצים לפתוח בסתר כתבם של אחרים, ראוי לבית דין לגדור גדר ולייסר מי שעושה כן, כנראה בעיניהם (תורת חיים שם; בית דוד יו"ד קנח), ואף אם לא ידע שיש בזה חרם דרבנו גרשום, צריך כפרה (בית דוד שם; ברכי יוסף יו"ד שלד כב)^[35].

הערות שוליים