הגדרה^[1] - דבר האסור באכילה - או שיש בו חיוב או קיום מצוה - שנתן טעם באוכל או במשקה שנתערב בהם, אין בו דין בטול ברוב, שטעמו של הדבר הרי הוא כעיקרו וממשו

==

הכלל ומקורו

איסור שנתן טעם בהיתר

טעם כעיקר נאמר בדרך כלל באיסורי אכילה שהתערבו בהיתר על ידי בישול, או על ידי תערובת לח בלח (ראה ערכו וערך תערובת וערך בטול בששים) וכדומה, ונתנו בו טעם, שנאסר על ידי זה ההיתר "בנותן טעם" (ראה רש"י חולין צז א ד"ה אמור. וראה שביעית ז ז; עבודה זרה עג א; זבחים צז א; חולין צו ב, ושם קח א, ושם קטז ב ועוד), אף על פי שהוא הרוב (רש"י זבחים עח א ד"ה וש"מ, וראה ערך בטול ברוב), והיינו כשהתערב מין בשאינו מינו, שהטעם ניכר בו, ואדם יכול להבחין בטעמו (זבחים עח ב, ורש"י ד"ה אלא, וחולין צז ב, ורש"י ד"ה מין; רמב"ם מאכלות אסורות טו א; טוש"ע יו"ד צח א. וראה ערך טעימה), לפי שטעם האיסור הוא כעיקרו וממשו של האיסור (רש"י פסחים מד ב ד"ה ליתן, וחולין צח ב ד"ה לטעם), שנעשה ההיתר כולו איסור (רש"י פסחים שם ד"ה חייב וד"ה מפת), וכאילו האיסור עצמו מעורב ונמחה בו (תורת הבית ד א).

הוציא את האיסור מהתערובת

אפילו מכיר את האיסור שהתבשל עם ההיתר וזורקו, אוסר את התערובת בפליטת הטעם (תורת הבית שם, על פי חולין צו ב; טוש"ע שם ד), אם אין בהיתר ששים כנגד כל חתיכת האיסור (שם ושם. וראה ערך בטול בששים, ושם כשאפשר לברר על ידי טעימת גוי).

"טעם כעיקר"

איסור זה נקרא בשם "טעם כעיקר" (ראה פסחים מד ב, ונזיר לז א, וחולין צח ב, וראה להלן). ולפעמים נקרא "טעמו ולא ממשו" (ראה עבודה זרה סז ב, וחולין קח א), והוא ענין אחד (ריטב"א עבודה זרה שם).

לענין חיוב או קיום מצוות

וכן מצינו שדנו בכלל של טעם כעיקר לענין חיוב מצוות או קיומן, ושאר דינים (ראה להלן).

מקורו

טעם כעיקר באיסור שהתערב בהיתר, למדוהו מהכתוב בנזיר (ראה ערכו) וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה (במדבר ו ג), שאם שרה ענבים במים, ויש במים טעם יין - חייב, ואף על פי שאין בהם אלא טעם, מכאן למדו חכמים לכל נותני טעמים שיהיו אסורים (פסחים מד ב, ורש"י ד"ה טעם, ונזיר לז א, ראה שם הלימוד בקל וחומר).

לרבי עקיבא הסובר שכתוב זה בא ללמד על נזיר ששרה פתו ביין ואכל כזית מפת ומיין שחייב, לפי שהיתר מצטרף לאיסור (ראה פסחים מג ב, ונזיר לה ב. וראה ערכו), למדו טעם כעיקר מגעולי גוים (ראה ערכו), היינו קדירה שבישל בה הגוי דבר אסור, אם לא הוכשרה על ידי הגעלה (ראה ערכו), פולטת בליעתה לתוך תבשיל של ישראל, ואסרה תורה אף על פי שאין כאן אלא טעם בלבד (ראה פסחים שם ו, רש"י ד"ה גיעולי ונזיר שם).

בבשר בחלב

איסור של נתינת טעם מצינו אף בבשר בחלב (ראה ערכו. פסחים שם, ונזיר שם), שבשר שהתבשל בחלב, הבשר בעינו אלא שטעם החלב נבלע בו (רש"י פסחים שם ד"ה בשר), וכשמסלק הבשר לאחר הבישול אין כאן אלא הטעם (רש"י חולין קח א ד"ה אמר)^[2].

אביי סובר שיש ללמוד מבשר בחלב לכל האיסורים שטעם כעיקר אסור מן התורה, ורבא חולק וסובר שאין ללמוד מבשר בחלב לפי שחידוש הוא (חולין קח א, ראה שם).

באכילת קדשים

אף באכילת קדשים (ראה ערכו), בין לענין זמן אכילתם, ובין לענין איסור אכילת קדשים פסולים (ראה ערך טמא (ב), וערכים: יוצא, נותר ופגול), אם בשר חולין, או שלמים (ראה ערכו) נגע בחטאת ובלע ממנה, אם פסולה היא - תיפסל, ואם כשרה היא - תיאכל כחומר החטאת שנבלע בה (פסחים מה א ורש"י, ונזיר לז ב ועוד), לפנים מן הקלעים ולזכרי כהונה וליום ולילה (רש"י שם). והוא הדין לכל הקרבנות שמקדשים בבלוע (ראה זבחים צח א, ומנחות פג א; רמב"ם מעשה הקרבנות ח טו,טז. וראה ערך תערובת קדשים), והוא משום טעם כעיקר (ראה חולין צח ב), או משום היתר מצטרף לאיסור (ראה פסחים שם, ונזיר שם לגירסה שלפנינו. וראה ערך התר מצטרף לאסור).

האיסור וגדרו

מהתורה או מדרבנן וכשספק אם בטל

טעם כעיקר באיסורים, שלמדוהו מהכתוב (ראה לעיל: הכלל ומקורו), נחלקו בו ראשונים:

• יש סוברים שאסור מן התורה (רבינו תם בתוספות עבודה זרה סז א ד"ה א"ר; תוספות פסחים כד ב ד"ה אלא, וזבחים עח א ד"ה מתיב, ושם עט א ד"ה אמור, וחולין צח ב ד"ה לחומרא וד"ה רבא; ראב"ד באיסור משהו ב; תורת הבית ד א, ושכן דעת הרי"ף), והלימודים דרשות גמורות הן (תוספות פסחים מה א ד"ה בשמעתין, ועבודה זרה וחולין שם).

ויש שהוסיף, שלא אמרו "חד בתרי בטל" (ראה ערך בטול ברוב) אלא כשהאיסור וההיתר עומדים בפני עצמם, וההיתר לא קיבל טעם מהאיסור, וכן במין במינו שהתבשלו שאין טעם האיסור ניכר (ראה ערך מין במינו), אבל מין בשאינו מינו, שקיבל טעם מהאיסור והטעם ניכר בו, נעשה הכל איסור (רשב"א חולין צט, בשם הראב"ד), שהרי ניכר האיסור בכל ההיתר וטעימתו היא הכרתו (רשב"א חולין שם). ומכל מקום בטל בששים או במאה (ראה ערך בטול בששים), שידוע לחכמים שבשיעור זה פוסק הטעם (תוספות חולין צח ב ד"ה לחומרא; תורת הבית שם).

• ויש סוברים שתנאים ואמוראים נחלקו אם טעם כעיקר מן התורה, ושחכמים הסוברים לענין תערובת חמץ (ראה ערכו) שכותח הבבלי אין בו לאו (ראה פסחים מג א, וערך חמץ וערך תערובת חמץ), לפי שלדעתם טעם כעיקר הוא מדרבנן (רש"י שם מה א ד"ה ורבי עקיבא), וכן לדעת רבא אין טעם כעיקר מן התורה אלא בקדשים (רש"י חולין צח ב ד"ה לטעם, וראה ערך תערובת קדשים) ובבשר בחלב (ראה חולין קח א), וכן דעת רבי יוחנן הסובר שאין לוקים עליו (ראה להלן: בחיוב מלקות. רש"י חולין צח ב ד"ה לטעם, ראה שם מדוע לדעתם אין ללמוד מהפסוקים).

ולדעתם הלכה שמדרבנן הוא, שהלכה כרבא כשחולק על אביי (ראה לעיל: בבשר וחלב. תוספות עבודה זרה סז א ד"ה א"ר, ותורת הבית שם בדעת רש"י. וראה ערך הלכה), וספקו להקל ככל ספק דרבנן (רשב"א חולין שם).

להלכה דעת רוב הפוסקים שיש לסמוך על דעת הסוברים שטעם כעיקר מן התורה, לפי שרבים הם ואמרו להחמיר בשל תורה, ומטעם זה הולכים בספקו להחמיר ככל ספק דאורייתא (תורת הבית שם, הובא בבית יוסף יו"ד צח, וראה יבין דעת צח פירוש הארוך סק"א, שכן דעת רוב הפוסקים), לפיכך התערב איסור בתבשיל של היתר, וקודם שהספיק לשער אם יש ששים כדי לבטל הטעם נשפך או נאבד מקצתו, אסור מספק (תורת הבית שם; טוש"ע שם ב), מה שאין כן אם התערב איסור בהיתר מין במינו, שבטל ברוב מן התורה אלא שמדבריהם הצריכו בו ששים (ראה ערך בטול ברוב), ספק דרבנן להקל (תורת הבית שם; טוש"ע שם).

על איסור שהתערב בהיתר מין במינו ששוים בשמם, אבל אין שוים בטעמם, אם הולכים אחר השם או אחר הטעם, ראה ערך מין במינו וערך בטול בששים, וערך זה וזה גורם.

על צירוף טעמים של איסורים שונים, ראה ערך אסורים מצטרפים.

על איסור שנפל להיתר מעט מעט, ואין בכל נפילה כדי נתינת טעם אלא לאחר שהצטרפו, ראה ערך חוזר ונעור.

על איסורי הנאה (ראה ערכו) שהתערבו בהיתר באופן שאינם בטלים, אם התערובת אסורה בהנאה, ראה ערך תערובת.

בחיוב מלקות

באיסורי אכילה שיש בהם חיוב מלקות (ראה ערך אסורי אכילה וערך חיבי מלקיות), שהתערבו בהיתר, אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: כל שטעמו וממשו, אסור ולוקים עליו - ועל כגון זה נאמר שיעור כזית בכדי אכילת פרס (ראה ערכו) הלכה למשה מסיני, שאם יש בכשיעור פרס של התבשיל (ראה ערך אכילת פרס) כזית מהאיסור, לוקים עליו (רש"י עבודה זרה סז א ד"ה כל); טעמו ולא ממשו, אסור ואין לוקים עליו (עבודה זרה שם).

טעמו וממשו במין בשאינו מינו

לדעת רוב הראשונים הדברים אמורים בהתערב מין בשאינו מינו, אלא שנחלקו בפירושו:

• יש מפרשים "טעמו וממשו" היינו שיש בתערובת כזית בכדי אכילת פרס (תוספות עבודה זרה שם בשם רבי אליהו, וזבחים עט א ד"ה אמור, וחולין צח ב ד"ה רבא, וכן נראה דעת הרמב"ם מאכלות אסורות טו ב,ג), כגון חֵלֶב שנפל לגריסים, אם נמצא בהם טעם חלב והיה מהחלב כזית בכל שיעור פרס מהתערובת, שטעם האיסור וממשו קיים, אם אכל מהגריסים כשיעור פרס, שאינו שוהה באכילת כזית החלב אלא כדי אכילת פרס - לוקה (רש"י עבודה זרה שם ד"ה כל. וראה ערך אכילה וערך כזית בכדי אכילת פרס).

• ויש מפרשים שאם יש בו כל כך מהאיסור שיש בו כזית בכדי אכילת פרס, נהפך כולו כממשו של איסור, והאוכל ממנו כזית לוקה (ר"ח כהן, הובא ברא"ש חולין ז לא).

טעמו ולא ממשו

ונחלקו בפירוש "טעמו ולא ממשו":

• יש מפרשים כגון שנפל לקדירה ונימוח, שאין ממשו בעין (רש"י עבודה זרה סז ב ד"ה טעמו, וכן הוא בריטב"א שם, ורא"ש חולין שם^[3]), שאפילו אכל כזית בכדי אכילת פרס אינו לוקה, שאין אסור מן התורה טעם האיסור הנבלע במקום אחר (ספר התרומה מט, בדעת רש"י; הגהות מיימוניות מאכלות אסורות שם אות ב), או: כגון איסור שהתבשל עם היתר, וסילק את האיסור, ואין כאן אלא טעמו (ראה רש"י חולין קח א ד"ה אמר אביי).

• ויש מפרשים כגון שאין בתערובת כזית בכדי אכילת פרס (תוספות שם ושם; רשב"א חולין שם בשם ר"י; בית יוסף יו"ד צח, בדעת הרמב"ם שם ב), שאף על פי שאכל כל הקדירה אינו לוקה אלא מכת מרדות (רמב"ם שם).

ולדעתם סובר רבי יוחנן שטעם כעיקר אינו מן התורה (רש"י חולין צח ב ד"ה לטעם, ותוספות עבודה זרה שם בדעתו; כסף משנה בדעת הרמב"ם שם); או שהוא כחצי שעור (ראה ערכו), שאין לוקים עליו (רשב"א חולין שם, ובתורת הבית ד א, בשם הראב"ד); או שלא החמירה תורה להפכו לאיסור אם אין בו כזית בכדי אכילת פרס, שאף אם האיסור בעין לא היה לוקה (רא"ש שם, בשם ר"ח כהן).

ויש שפירש שאין לוקים על טעמו ולא ממשו אף שיש בו כזית בכדי אכילת פרס, לפי שסובר כרבי עקיבא שלמדים טעם כעיקר מגיעולי גוים (ראה לעיל), שאינו אלא איסור עשה (ראה ערך געולי גוים. ר"י מאורליינ"ש בתוספות שם ושם). ויש שדחו, כיון שאם לא הגעיל חזר לאיסורו הראשון (תוספות שם ושם, בשם רבינו תם. וראה ערך אהדריה לאסורא קמא).

ויש מפרשים שאינו לוקה לפי שלמדו טעם כעיקר מקל וחומר (ראה לעיל), ואין עונשין מן הדין (ראה ערכו. אסור משהו להראב"ד ב; רשב"א חולין צח ב, ובתורת הבית ד א), או בבנין אב (ראה ערכו. ראה לעיל) שאין לוקים עליו (רשב"א שם ושם). ויש שדחו, שכיון שבעיקר גופו יש לאו, די בגלוי מילתא בעלמא (ראה ערכו), שכשהזהירה תורה הזהירה אף על הטעם (ר"ש טבול יום ב ד; מאירי פסחים מג ב; ר"ן חולין שם).

טעמו וממשו במין במינו וניכר

ויש מפרשים דברי רבי יוחנן בהתערב מין במינו, שמן התורה בטל ברוב (ראה ערך בטול אסורים), ו"טעמו וממשו" היינו כשהאיסור בעין ומכירו, ו"טעמו ולא ממשו" היינו כשאינו בעין, או שאינו מכירו, ואף על פי שטעמו אינו ניכר במינו, איסורו בכדי נתינת טעם עד ששים (תוספות שם ושם; רשב"א חולין שם, ורא"ש שם ז לא, בשם רבינו תם. וראה ערך בטול בששים), ואף לדעתם אם התערב בשאינו מינו, ויש בו כזית בכדי אכילת פרס, כיון שנתן טעם בהיתר נהפך כולו לאיסור, ולוקים עליו בכזית (רא"ש שם, בשם רבינו תם, וטור יו"ד צח, ובית יוסף שם). ויש שכתבו לדעתם שחייב אף באין בו כזית בכדי אכילת פרס (פרי חדש או"ח תמב ד"ה וא"ת, וכן כתב בבאור הגר"א או"ח תנג סק"ב).

על טעם יין בנזיר

בירושלמי אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן: כל נותני טעמים אין לוקים עליהם חוץ משל נזיר, ורבי זעירא אמר: כל נותני טעמים אין לוקים עליהם עד שיטעום טעם ממשו של איסור, ובנזיר אפילו לא טעם ממשו של איסור (ירושלמי ערלה ב ה, ונזיר ו א)^[4].

וכן כתבו ראשונים שאף אם אין לוקים לפי שאין עונשין מן הדין (ראה לעיל), בנזיר גילתה תורה בפירוש שלוקה אף בטעם יין (ראב"ד על המאור פסחים ג; רשב"א חולין שם בשמו), והיינו אם נתנו הענבים טעם במים כאילו התערב בהם רביעית יין, אף שהענבים לפניך כמו שהיו (רשב"א שם).

בחיוב מצוות וקיומן

עיסת חיטים ואורז לענין חלה ומצה

בהפרשת חלה (ראה ערכו) ואכילת מצה (ראה ערכו) שלא נאמרו אלא בחמשת מיני דגן (ראה ערכו. ראה פסחים לה א, וראה ערך חלה וערך מצה), אם עשה עיסה מחיטים ומאורז (ראה ערך אורז וערך דגן), אם יש בה טעם דגן - חייבת בחלה, ויוצא בה ידי חובתו בפסח (חלה ג ז; זבחים עח א; רמב"ם חמץ ומצה ו ה, ובכורים ו יא; טוש"ע או"ח תנג ב, ויו"ד שכד ט), אף אם היה רובה אורז (זבחים שם), לפי שטעם כעיקר (ראה תוספות שם ד"ה אלא), וכשם שיוצאים ידי חובת מצה בדגן, כך יוצאים בטעמו (תוספות רי"ד עבודה זרה מהדורה תליתאה סז א), לפיכך אם אכל כזית יצא ידי מצה כאילו היתה כולה של חיטים (רא"ש חולין ז לא. וראה לעיל).

בירושלמי פירשו בטעם משנה זו שהוא מדין גרירה, שחיטים ושעורים גוררות את שאר המינים להתחייב בחלה (ירושלמי חלה א א, וראה ערך חלה).

ונחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שהדברים אמורים אף אם אין בעיסה כזית דגן בכדי אכילת פרס, אף שלדעתם אין טעם כעיקר באיסורים למלקות אלא כשיש בו כזית בכדי אכילת פרס (ראה לעיל), מכל מקום לזה הוצרכו לטעם שהחיטים גוררים את כל העיסה להיעשות לחם (רמב"ן שם), שטבע האורז להיגרר ולשנות טעמו לטעם חיטים (שו"ע הרב או"ח תנג ז).

• ויש שפירש שכיון שנתנו החיטים טעם באורז, הפך האורז להיות כחיטה (חלה להרא"ש בסופו. וראה רא"ש חולין ז לא), שלדעתו טעם כעיקר מן התורה אף בטעמו ולא ממשו (ראה חלה להרא"ש שם), ולא הוצרכו לגרירה אלא לפי שאין חלה ומצה אלא בדברים הבאים לידי חימוץ, והחיטים גוררים את האורז לבא לידי חימוץ (רא"ש שם. וראה ערך חלה).

• לדעת הסוברים שאם התערב כזית מהאיסור בכדי אכילת פרס נעשה ההיתר כולו איסור (ראה לעיל דעת ר"ח כהן), אף כאן הדברים אמורים כשיש כזית חיטים בכדי אכילת פרס של אורז (רא"ש שם, וחולין שם לדעת ר"ח כהן).

• ויש מפרשים שאף לסוברים שב"טעמו ולא ממשו" אין טעם כעיקר אלא מדרבנן (ראה לעיל), בעושה עיסה מחיטים ואורז הרי זה כטעמו וממשו, ואין זה דומה לחלב שנימוח, שאין כאן אלא טעם בלבד (ראה רמב"ן ורשב"א חולין צח ב, ורא"ש שם ז לא).

אכילת מצה בטעם מצה

ויש מפרשים שהדבר שנוי במחלוקת אם טעם כעיקר נאמר אף לענין מצה, ואותה ששנינו: תיבלה בקצח או בשומשמין ובכל מיני תבלין - כשרה (מנחות כג ב, וראה ערך מצה), פירשו בגמרא ברובה מצה, אבל אם רובה תבלין אין אומרים שכיון שיש טעם מצה ראויה לצאת בה ידי חובתו (ראה מנחות שם. תוספות שם ד"ה אלא). ופירשו אחרונים בדעתם, שלא אמרו אלא לענין איסורים שהתורה אסרה את טעם האיסור, אבל לענין אכילת מצה אין די בטעם מצה (מקור חיים תנג באורים סק"א).

לאיסור חמץ בפסח

אף לענין איסור חמץ בפסח שנאמר בדגן (ראה ערך חמץ), כתבו ראשונים שהעושה עיסה מן החיטים ומן האורז חייב על חימוצו כרת (ספר התרומה מט; רשב"א חולין צח ב).

בשאר דינים

טומאה שהתבטלה ברוב

בשר נבלה (ראה ערכו) שהתערב בבשר שחוטה, שאין הכל מטמא במגע (ראה בכורות כג א, ורמב"ם אבות הטומאות א יז, וראה ערך בטול ברוב), כתבו ראשונים שהדברים אמורים אפילו חזר והתבשל הכל ביחד, שלא נאמר טעם כעיקר לענין טומאה (תוספות בכורות כב א ד"ה הנך; ר"ש טבול יום ב ג).

וכן לענין קבלת טומאה, ציר - זיעה היוצאת מהדגים כשמולחים אותם (רש"י בכורות שם ד"ה ציר) - אינו מקבל טומאה אף אם התערבו בו מים, שהמים בטלים ברוב (ראה בכורות שם, וראה ערך השקה וערך ציר), שלא אמרו טעם כעיקר לענין טומאה (תוספות שם ד"ה הנך).

טעם הדבר כתבו אחרונים, שדוקא באכילה שעניינה הוא הנאת הטעם (ראה חולין קג ב. וראה ערך אכילה), אמרו טעם כעיקר, מה שאין כן בטומאה (לקח טוב לר"י ענגיל ג, וראה שו"ת בית אפרים יו"ד סה תשובות בעל פני יהושע), או שלענין איסור אכילה נאמר הכתוב "משרת" (ראה לעיל: מקורו ואיסורו), אבל לא לכל דבר (שו"ת מנחת ברוך סט).

מקוה ומים שאובים בשינוי טעם

מקוה (ראה ערכו) שאין בו ארבעים סאה, שאם נפלו לתוכו שלשה לוגין מים שאובים פסלוהו, מה שאין כן שאר משקים (ראה ערך מקוה וערך שאובים), אף מים שנכבשו או נשלקו בהם פירות וירקות ונתנו בהם טעם חשובים כמים לענין זה (מקואות ז ב, ור"ש שם; רמב"ם מקואות ז ד).

ופירשו בירושלמי (ירושלמי תרומות י), שלענין מקוה שאינו תלוי בנתינת טעם, אינו יוצא מתורת מים בשינוי הטעם (ר"ש מקואות שם), וכן המקוה עצמו אינו נפסל לא בשינוי הטעם ולא בשינוי הריח אלא בשינוי מראה בלבד (רמב"ם שם א).

הערות שוליים