מיקרופדיה תלמודית:יבם יבמה

הגדרה^[1] - אחי המת ואשת המת, שחיוב יבום וחליצה נוהג בהם, והתנאים לחיוב יבום וחליצה

היבם והיבמה

האחים

האחים האמורים בתורה לענין יבום: כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וגו' (דברים כה ה), הם אחים מן האב, אף כשאינם אחים מן האם (יבמות יז ב; ירושלמי יבמות א א; רמב"ם יבום א א,ז; טוש"ע אבן העזר קנו א).

מי שיש לו אח - ואפילו הוא ממזר - זוקק את אשת אחיו ליבום, חוץ מאח שנולד מן השפחה ומן הנכרית אינו זוקק ליבום (יבמות כב א; רמב"ם יבום א ו; שו"ע אבן העזר קנז א), ששפחה ונכרית ולדן כמותן (ראה ערך יחס), ואין זה אחיו לדבר מן הדברים (רמב"ם שם), וכן שנינו: הגיורת שנתגיירו בניה עמה, וכן שפחה שנשתחררו בניה עמה, לא חולצים ולא מייבמים, אפילו הורתו של ראשון שלא בקדושה ולידתו בקדושה, והשני הורתו ולידתו בקדושה (יבמות צז ב; רמב"ם יבום א ח; טוש"ע אבן העזר קנז ג).

תינוק בן יום אחד - שנולד יום אחד קודם מיתת אחיו (רש"י) - זוקק ליבום (משנה נדה מג ב), ואפילו לא נולד כולו, אלא שיצא ראשו ורובו לאויר העולם קודם שמת אחיו (רמב"ם יבום ו טז; טוש"ע קנז א).

כל שהיבם חי זוקק הוא ליבום, עד שתצא נפשו, ואפילו גוסס (אהלות א ו; טוש"ע אבן העזר קנז א. ראה ערך גוסס) וטרפה (תוס' רי"ד שבת קלו א, וראה טוש"ע שם. ראה ערך טרפה (אדם)), אבל בן שמונה - שנולד לאחר שמונה חדשי עיבור, שהוא נפל, ודינו כמת לכל דבריו (ראה ערך נפל, ושם על דינו בזמן שנשתנו הטבעים) - אינו זוקק ליבום (תוספתא שבת טז ד).

יבמה קטנה זקוקה ליבום, ואם בא עליה היבם קנאה (ראה משנה נדה מד ב, ורמב"ם יבום א יז, וטוש"ע אבן העזר קסז ד. וראה ערך יבום: במי שאינם בני דעת).

יבמה שאינה עולה לחליצה

יבמה שאינה בת חליצה, כתבו ראשונים שאף אינה בת יבום (רע"ב סנהדרין ב ב), ולפיכך שתי יבמות שנפלו מאח אחד, וחלץ היבם לאחת מהן, שהשנייה אינה חולצת (ראה יבמות מד א, וראה ערך חליצה: ביבמות וביבמים הרבה), אף אינה מתייבמת, שכל שאינה עולה לחליצה, אינה עולה ליבום (ראה יבמות שם, ותוס' שם ד"ה ונייבם).

ויש עולות ליבום אף על פי שאינן עולות לחליצה, כגון חרשת ושוטה (תוספתא יבמות ב ד, וכן הוא במשנה יבמות קיב ב, וברמב"ם יבום ו ג,ו, ובטוש"ע אבן העזר קעב יא,יב), וכן חרש מייבם אף על פי שאינו חולץ (ראה משנה יבמות שם, ורמב"ם שם, וטוש"ע שם), וכן מי שנקטעה רגלו ואינו יכול לחלוץ, הרי הוא מייבם (ריטב"א חולין צב ב). והסבירו אחרונים שאין אומרים שכל שאינה עולה לחליצה אינה עולה ליבום אלא כשאין בה זיקה לחליצה, כגון זו שצרתה חלצה ופטרתה מזיקת חליצה, מה שאין כן בחרש וחרשת וכיוצא, שבני זיקת חליצה הם, אלא שאינם יכולים לחלוץ, ולכן בני יבום הם (בית מאיר קסט ד). ויש ראשונים שכתבו שיבמה שנפלה לפני מלך, שאינו חולץ - שגנאי הוא לו שתירק בפניו (ראה ערך חליצה: הפסולים לחליצה) - הואיל ואינו חולץ אינו מייבם (רמב"ם מלכים ב ג), שכל שאינה עולה לחליצה, אינה עולה ליבום (ראה רע"ב סנהדרין ב ב).

יבם מומר

יבמה שנפלה לפני יבם מומר (ראה ערכו, ושם מהו גדר מומר), נחלקו גאונים בדבר:

• יש שכתבו שאינה צריכה ממנו חליצה, וכן אם היה הבעל מומר, ומת בלא בנים בעודו מומר, אינה זקוקה לא ליבום ולא לחליצה, שאין המומר בכלל אחיו (רב יהודאי גאון, הובא ברשב"א וריטב"א יבמות כב א, וטור אבן העזר קנז; תרומת הדשן רכג בשם גדול אחד. וראה חזון איש אבן העזר קיח סק"ב); ויש שכתבו שאף על פי שאין המומר בכלל אח, יש לחוש שמא יחזור בתשובה, ולכן אם היבם הוא מומר צריכה הימנו חליצה, ולא פטרו אלא אשת מומר, שכיון שמת בעודו מומר אין לחוש שמא הרהר תשובה (הגהת פרישה אבן העזר קנז ס"ק ג: שמעתי, בדעת טור שם בשם רב שרירא גאון).

• ורבים מהגאונים ומהראשונים חולקים וסוברים שמומר זוקק ליבום (בעל הלכות גדולות סוף יבמות; רמב"ם יבום א ו, ועוד רבים), וכן אשת מומר זקוקה ליבום (אור זרוע א תרו בשם גאונים; מגיד משנה יבום א ו, על פי רמב"ם שם; טוש"ע אבן העזר קנז ה).

להלכה כתבו ראשונים ואחרונים שאין לסמוך על הפוטרים, ויבמה שנפלה לפני מומר אין להתירה לשוק בלא חליצה (מהר"ם מרוטנבורג במרדכי יבמות ד כט; שו"ע אבן העזר קנז ד), אלא שיש לחוש לדעתם להחמיר, ולכן אם נפלה לפני שני יבמים, אחד כשר ואחד מומר, חולצת מן הכשר ולא מן המומר, שאפשר שאינה זקוקה לו, ואין חליצתו פוטרתה (מהר"ם מרוטנבורג שם; רמ"א בשו"ע שם).

נפלה לפני יבם מומר, ויש בה ספק אחר אם זקוקה היא ליבום:

• יש שכתבו שמותרת היא לשוק מפני שהוא ספק-ספיקא (ראה ערכו. שו"ת מבי"ט ב פג; ראה בית יוסף קנז, בשם מהרי"ק קעה, שצירף דעת הפוטרים כסניף להקל), וכן מצינו בכמה מקומות שהקלו הפוסקים לסמוך על דעת הסוברים שמומר אינו זוקק בדיעבד (שו"ת מהר"י וייל נד, הובא בבית יוסף ורמ"א קנז ד).

• ויש פוסקים שאפילו לא חלצה מן המומר לא תצא מבעלה, שבדיעבד יש לסמוך על הפוטרים (ראה שו"ת מהר"י מינץ יב, ודרכי משה אבן העזר קנט בדעתו), וכן כתבו אחרונים שבשעת הדחק יש לסמוך על הפוטרים מחליצה, ששעת הדחק כדיעבד הוא חשוב (שו"ת שמן רקח ב נג); ויש שכתבו לחלק בין דיעבד ובין שעת הדחק, שדוקא בדיעבד שכבר נישאה אין לנו כח לאסרה, אבל לכתחילה אפילו בשעת הדחק אין להורות היתר (משיב דבר ד עה).

• ויש חולקים וסוברים שדעת הפוטרים דחויה היא, ואין להחשיבה כספק (פנים מאירות ב קמה).

• יש שכתבו שאף לדעת הפוטרים יבמה שנפלה לפני מומר, בזמן הזה אי אפשר לפטרה, שאינו חשוב מומר לענין זה אלא אם כן אינו מקבל תוכחה (ראה ערך מומר), וכיון שאין אנו יודעים להוכיח (ראה ערך תוכחה) יש לנו לדון כל מומר כאילו לא הוכיחוהו (חזון איש אבן העזר קיח סק"ו).

אישות המת

מצות יבום נוהגת בין כשהיבמה היתה אשת המת מן הנישואין, ובין כשהיתה אשתו מן האירוסין (יבמות יג ב; יומא יג ב; רמב"ם יבום א א; טוש"ע אבן העזר קנו א), שנאמר: לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה (דברים כה ה), "החוצה" לרבות ארוסה (יומא שם; יבמות שם).

נתגרשה מן האח המת, אינה נופלת ליבום (ראה גיטין עב א, כתובות ב ב, ורש"י ד"ה דילמא ועוד, ורמב"ם גירושין ט יא,כא ועוד, וטוש"ע אבן העזר קמד א-ג, ושם קמה ה, ועוד).

היתה מקודשת למת מדבריהם, הרי זו מתייבמת, כגון שנשאה כשהיא יתומה קטנה - והשיאוה אחיה ואמה, שקידושיה מדבריהם (ראה ערך קדושי קטנה) - חולצת או מתייבמת (ראה משנה יבמות קי א; רמב"ם יבום ה כג; טוש"ע אבן העזר קעא א ואילך), מדרבנן (רש"י יבמות ב ב ד"ה וכל), וכן החרשת - שקידושיה מדברי סופרים (ראה ערך חרש: בקידושין ונישואין) - מתייבמת (משנה שם קיב ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם. אם מועילה חליצה בחרשת לפוטרה, ראה ערך חליצה), וכן אשת חרש חולצת או מתייבמת (משנה יבמות קיב ב; רמב"ם יבום ו ז; טוש"ע אבן העזר קעב יג וטז, ראה ערך חרש).

שוטה (ראה ערכו) וקטן (ראה ערכו) שנשאו נשים ומתו, נשותיהם פטורות מן החליצה ומן היבום (יבמות סט ב; רמב"ם יבום ו ח; טוש"ע אבן העזר קעב טז) - וכן המקדש אשה שוטה ומת, אינה נופלת ליבום (בעל הלכות גדולות יבמות, דפוס ורשה דף נא).

הזרע הפוטר

אין היבמה זקוקה ליבום אלא אם כן מת בעלה בלא בנים, שנאמר: כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ וגו' (דברים כה ה. רמב"ם יבום א ג), ואחד הבן ואחד הבת פוטרים אותה מן החליצה ומן היבום (בבא בבתרא קט א; רמב"ם שם; טוש"ע אבן העזר קנו ב).

אפילו היה הבן ממזר (יבמות כב ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם). ואפילו מומר (ראה ערכו) ועובד עבודה זרה, הרי זה פוטר את אשת אביו מן היבום (רמב"ם שם; טוש"ע שם)^[2].

הניח המת זרע, אף על פי שהיו לו כמה נשים שלא היה להן זרע מעולם, כולן פטורות מחליצה ומיבום (בעל הלכות גדולות עריות (דפוס ורשה סוף דף נה). ראה יבמות קיט א; רמב"ם יבום א ג; שו"ע אבן העזר קנו ב).

היה ליבמה בן מאיש אחר, אינו פוטרה מן היבום, שהרי אין לבעלה בן (יבמות פז ב).

היה למת בן מן השפחה ומן הנכרית, אינו פוטר מן היבום (משנה יבמות כב א; רמב"ם יבום א ד; טוש"ע אבן העזר קנו ב), שזרע הבא מן השפחה הוא עבד, וזרע הבא מן הנכרית נכרי הוא (ראה ערך אב (א), וערך יחס. רמב"ם שם, על פי יבמות כב ב), ואינם נקראים זרעו (טור קנו), וכאילו אינם (רמב"ם שם), ואפילו נתגייר הבן או השתחרר אינו פוטר (רמב"ם שם; רמ"א קנו ב).

הניח זרע סריס (ראה ערכו) או אילונית (ראה ערכו), אף על פי שאין אביהם מקיים בהם מצות פריה-ורביה (ראה ערכו), פוטרים הם מן היבום (שו"ת בית אפרים אבן העזר קלג).

היו למת בנים ומתו בחייו, אשתו מתייבמת (משנה יבמות צב א, ושם קיח ב, וראה יבמות כ ב; רמב"ם יבום ג יג,יט; טור אבן העזר קנו בתחילתו). אבל אם היה הבן חי בשעת מיתת האב, אפילו היה נוטה למות אלא שעדיין לא יצא נפשו ואפילו גוסס (ראה ערכו), פוטר הוא מן היבום (אהלות א ו; טוש"ע שם)^[3].

זרע הבן או זרע הבת, עד סוף כל הדורות, פוטר מן היבום (רמב"ם יבום א ג; טוש"ע אבן העזר קנו ב).

אף זרע שנולד לאחר מותו, כגון שמת והניח אשתו מעוברת וילדה, פוטר הוא מן החליצה ומן היבום (ראה משנה יבמות לה ב, וגמ' שם לו א; רמב"ם יבום א ה; טוש"ע אבן העזר קנו ד), שהעובר נידון כולד לפטרה מן היבום (יבמות פז א).

תינוק בן יום אחד פוטר מן היבום (משנה נדה מג ב), ואפילו נולד לאחר מיתת אביו, ומת מיד לאחר שנולד (רמב"ם יבום א ה; טוש"ע אבן העזר קנו ד).

ולד שאינו בן קיימא, שהוא נפל (ראה ערכו), אינו פוטר את אשת אביו (ראה משנה יבמות לה ב; תוספתא שבת טז ד; שבת קלו א; רמב"ם יבום א ה; טוש"ע אבן העזר קנו ד). ויש מהראשונים סוברים שאף על פי שהוא נפל, כל שנולד חי הרי זה פוטרה מן היבום ומן החליצה מן התורה, אלא שמדבריהם אינה פטורה מן החליצה כל שאינו ודאי בר קיימא (ר' אברהם מן ההר שם לה ב, וכן כתבו בדעת הרמב"ם בזקן אהרן יז וקהלת יעקב (קרלין) שבת קלה).

אין הולד פוטר עד שיצא לאויר העולם, ולכן יבמה שנמצאה מעוברת לא תינשא צרתה לשוק (יבמות לו א; רמב"ם יבום א כא; טוש"ע אבן העזר קסד ג).

ולד שנולד מת אינו פוטר (ראה רמב"ם יבום א ה, ורש"י נדה מג ב ד"ה ופוטר), ואפילו כלו לו חדשיו (ראה טוש"ע אבן העזר קנו ד; תשב"ץ ד כו). ויש מהראשונים שכתבו שאם הדבר ספק שמא כלו לו חדשיו, אפילו נולד מת, חולצת ואינה מתייבמת (הגהות רבנו פרץ על הסמ"ק מצוה רפו, הובא בטור ורמ"א אבן העזר קנו ד).

כשאינם ראויים להקמת שם

יבמה שהיא או היבם אינם ראויים לילד, הרי זו פטורה מן היבום, שאין יבום במי שאינו ראוי להקמת שם (ראה להלן), וכן אם האח המת היה סריס, אין אשתו נופלת ליבום (ראה להלן).

אשת סריס

אשת סריס (ראה ערכו) שמת, פטורה מן החליצה ומן היבום (משנה יבמות עט ב; רמב"ם יבום ו ח; טוש"ע אבן העזר קעב א). וכן יבם סריס לא חולץ ולא מייבם (משנה יבמות עט ב, ונדה מז ב; רמב"ם יבום ו ב; טוש"ע אבן העזר קעב א), ואין לו זיקה כלל, ויבמתו מותרת לזר (רמב"ם יבום ו א,ב).

אמר ר' יהושע: שמעתי שהסריס חולץ וחולצים לאשתו, והסריס לא חולץ ולא חולצים לאשתו, ואין לי לפרש. אמר ר' עקיבא: אני אפרש, סריס חמה לא חולץ ולא חולצים לאשתו, מפני שלא היתה לו שעת הכושר; סריס אדם חולץ וחולצים לאשתו - וכן מייבמים אותה - מפני שהיתה לו שעת הכושר (משנה יבמות עט ב)^[4].

ור' אליעזר אומר - להיפך - סריס אדם לא חולץ ולא חולצים לאשתו, מפני שאין לו רפואה; וסריס חמה חולץ וחולצים לאשתו, מפני שיש לו רפואה (יבמות עט ב, פ א)^[5].

בירושלמי אמרו: זו דברי ר' אליעזר ור' עקיבא, אבל לדברי חכמים אחד סריס אדם ואחד סריס חמה לא חולץ ולא חולצים לאשתו, לא מייבם ולא מייבמים את אשתו (ירושלמי יבמות ח ה).

העיד ר' יהושע בן בתירה על סריס אדם שהיה בירושלים ויבמו את אשתו, לקיים דברי ר' עקיבא (משנה יבמות עט ב). וכן הלכה (רמב"ם יבום ו ב,ד,ח; טוש"ע אבן העזר קעב א,ג).

זקן

הזקן - שפסק מלידה (רש"י יבמות כ ב ד"ה והזקן) - אשתו מתייבמת, וכן יבם שהוא זקן, או חולץ או מייבם (יבמות כ ב), ואפילו היה זקן ביותר, שתש כוחו וכשל, ואינו בר הקמת שם, הרי זה חולץ (ראה תוספתא יבמות ב ד; רמב"ם יבום ו ד; שו"ע אבן העזר קעב י). ואפילו לא היה היבם ראוי לביאה, שאין לו גבורת אנשים כלל, זקוקה היא לו, ותחלוץ (ראה שו"ת בני אברהם (מיוחס) אבן העזר מח). ויש מהאחרונים מצדדים לומר שמי שאין לו גבורת אנשים כלל אין היבמה נופלת לפניו, אף על פי שהיתה לו שעת הכושר, כיון שאינה עולה ליבום (חקרי לב אבן העזר סב).

יבם קטן (ראה ערכו) זוקק ליבום (משנה יבמות קיא ב, ונדה מג ב; רמב"ם יבום ו ג; טוש"ע אבן העזר קעב יב. ראה ערך יבום וערך חליצה).

אילונית (ראה ערכו) לא חולצת ולא מתייבמת (משנה יבמות עט ב, ונדה מז ב; רמב"ם יבום ו ח; טוש"ע אבן העזר קעב א).

עקרה וזקנה הרי הן כשאר כל הנשים, וחולצות או מתייבמות (תוספתא יבמות ב ד; רמב"ם יבום ו ז; טוש"ע אבן העזר קעב טז)^[6].

וכן קטנה, אף על פי שאינה ראויה לילד, נופלת היא ליבום (ראה יבמות קד ב, ושם קיא ב, ונדה מד ב; ראה רמב"ם יבום א יז, ו ו; ראה טוש"ע קסז ד, קעב יא. וראה ערך יבום וערך חליצה).

הבירורים

אף על פי שאין עד אחד נאמן בדבר-שבערוה (ראה ערכו), נאמן הוא להעיד לאשה שמת בעלה, ומתייבמת על פיו (יבמות צג ב; רמב"ם יבום ג ה; טוש"ע אבן העזר קנח ג), ואפילו עבד או אשה או שפחה - או גוי מסיח-לפי-תומו (ראה ערכו. רמב"ם שם) - ועד מפי עד, ואפילו עד מפי עבד ומפי שפחה ומפי קרובים, נאמנים לומר מת פלוני, ותתייבם אשתו על פיהם (רמב"ם גירושין יב טו), כשם שהאמינו חכמים עד אחד בעדות אשה, היינו להעיד לאשה שמת בעלה להתירה להינשא (ראה ערך עדות אשה).

וכן היא עצמה נאמנת על כך (משנה שם קיד ב, וראה משנה שם קיט ב, ורש"י ד"ה נתייבמו; רמב"ם גירושין שם; טוש"ע אבן העזר יז מג, ושם קנח א).

היבם אינו נאמן להעיד שמת אחיו שייבם את אשתו (משנה יבמות קיח ב; רמב"ם יבום ג יא; טוש"ע אבן העזר קנח א), שחוששים שמא עיניו נתן בה (רמב"ם שם)^[7].

האשה שלא היו לבעלה בנים, והלכה היא ובעלה למדינת הים, ובאה ואמרה ניתן לי בן במדינת הים, ומת בעלי - שאינה נאמנת להתיר עצמה להינשא לשוק (ראה ערך עדות אשה) - חוששים לדבריה וחולצת ואינה מתייבמת (משנה יבמות קיח ב; רמב"ם יבום ג יד; טוש"ע אבן העזר קנו יב. וראה ערך עדות אשה, שבאופנים שונים גזרו שלא תחלוץ).

יבמה שמת בעלה בלא בנים, ובא עד אחד והעיד שיש לבעלה בן במדינת הים, הרי זו אסורה להתייבם, שחוששים לדברי העד (שו"ת הרשב"א א אלף רנב).

אשה שמת בעלה, וידוע שיש לו אחים - שהיא אסורה לשוק (ראה ערך יבמה לשוק) - ובא אחד שאין אנו מכירים אותו, ואמר אני אחיו, ורוצה לייבמה, כתבו ראשונים שנאמן (שיטה לא נודע למי קידושין סד ב). ומהאחרונים יש שכתב שאינו נאמן בכך (ראה שו"ת עין יצחק ב ס).

האשה שאמרה גרשני בעלי, ואין בידה גט, שאינה נאמנת (ראה ערך גרושה), אם מת בעלה, חוששים לדבריה, וחולצת ואינה מתייבמת (רמב"ם גירושין יב א; טוש"ע אבן העזר קנב ז).

מי שמת והיה לו בן, ואין ידוע לנו שהיה הבן חי בשעה שמת אביו, אשת המת מותרת לשוק, ואין חוששים שמא מת קודם שמת האב (ראה רמב"ם יבום ג יז, וטוש"ע אבן העזר קנו י).

בחשש שמא יש לו בן בזנות

מי שמת ולא הניח זרע, שאשתו מתייבמת (ראה לעיל: הזרע הפוטר), יש מהאחרונים מצדדים לומר שאם היה ידוע שהמת אנס או פיתה אשה, אף על פי שלא נולד לו בן ממנה, חוששים שמא כשם שזנה עם זו כך זנה עם אחרת, ויש לו בן ממנה, ולכן אין אחי המת רשאי לייבם את אשתו (רבי עקיבא איגר בשו"ע אבן העזר קנו ה); אבל אם לא ידוע שזנה, אין חוששים שמא נולד לו בן בזנות ואינו ידוע לנו (שו"ת מהרש"ם ח"ב ריד יג). ויש שכתבו שאף אם ידוע שזנה אין חוששים שמא זנה גם עם אחרת ונולד לו בן ממנה (פתחי תשובה אבן העזר קנו סק"ג).

בדורות האחרונים נהגו במדינות אירופה לחלוץ ולא ליבם, ויש מן האחרונים שכתבו שנהגו כן אף לדעת הסוברים שמצות יבום קודמת למצות חליצה (ראה ערך יבום: קדימתו לחליצה), לפי שבזמן שאין הדור כשר יש לחוש שמא יש למת בן שאינו ידוע, ואם מייבם נמצא פוגע באיסור אשת אח (הגהות מהר"ץ חיות יבמות כב א).

האשה שהלך בעלה למדינת הים, ובאו ואמרו לה שמת, הרי זו מותרת ליבם, ואין חוששים שמא נשא בעלה אשה שם והוליד בנים (פסקי ריא"ז יבמות פרק טז בתחילתו).

הלכו בעלה וצרתה למדינת הים - או שידוע שנשא שם אשה (פסקי ריא"ז יבמות תחילת פרק טז) - ובאו ואמרו לה מת בעלך, לא תתייבם (משנה יבמות קיט א; רמב"ם יבום ג טז; טוש"ע אבן העזר קנו יג), שמא ילדה צרתה (רש"י שם; ראה רמב"ם שם).

בספק

אשה שיש בה ספק אם היא זקוקה ליבום, ואין צד איסור ביבומה, כגון שהיתה ספק מקודשת לבעלה המת, הרי זו חולצת או מתייבמת (יבמות מא ב; רמב"ם יבום ו ז; טוש"ע אבן העזר קעג טו), שאין כאן דבר לחוש לו (יבמות ורמב"ם שם), שאם היא יבמתו, כהוגן הוא מייבם, ואם לא היו קידושיה קידושין, הרי זה כנושא נכרית בעלמא (רש"י שם ד"ה אמאי).

כשהדבר ספק שמא ביאתה אסורה על איש זה, ובין שהספק באיסור שמדברי תורה, בין שהוא באיסור שמדברי סופרים - אינה מתייבמת (רמב"ם יבום ח יב, וראה להלן), כגון יבמה שהיא ספק ערוה על היבם, הרי זו חולצת ולא מתייבמת (רמב"ם יבום ו יג; טוש"ע אבן העזר קעג ג).

נפל הבית עליו ועל אשתו שהיא בת אחיו, ומתו, ואין ידוע מי מהם מת ראשון, והיתה לו אשה אחרת, והרי הדבר בספק, שאם הוא מת תחילה, שתיהן נופלות לפני אחיו, וצרת בתו פטורה לעולם משום צרת ערוה, ואם בת אחיו מתה ראשונה, זקוקה צרתה ליבום, כיון שבשעת נפילתה ליבום לא היתה צרת ערוה (ראה ערך יבמה שאינה עולה ליבום: ערוה קודם נפילה), ולפיכך צרתה חולצת ולא מתייבמת (יבמות סז ב ורש"י; טור אבן העזר קעג), וכן בכל מקום שהיה נשוי אשה שהיא ודאי ערוה על היבם, וספק אם אשה זו מתה בחייו או לאחר מותו, צרתה חולצת ולא מתייבמת (טוש"ע אבן העזר קעג ח).

אשה שהיא ספק מגורשת, חולצת ולא מתייבמת שמא יפגע בערוה, שאשת אחיו אסורה עליו אף לאחר שגירשה (ראה גיטין שם, וקידושין ס א, ובבא בתרא קלו א; רמב"ם יבום ו ז; טוש"ע אבן העזר קעג טו).

בהזרעה מלאכותית^[8]

אשה שמת בעלה, ואין לו בנים לבד מבן הנולד בדרך הזרעה מלאכותית, דהיינו שהוציאו זרע מהבעל לצורך הזרעה והזריעו באשתו וילדה, אם מת הבעל קודם, ואחר כך הזריעו באשתו ונתעברה וילדה, אין זרע זה פוטר אותה מן הייבום, שהרי בשעה שמת הבעל היה עדיין מחוסר מעשה של הכנסת הזרע לגוף האשה, וכבר חלה עליה חובת ייבום (הגרש"ז אויערבאך נועם א תשי"ח עמ' קמה-קמו. וראה באריכות מאמרו של י גרין מאזני משפט כרך ב עמ' ואילך)^[9].

הזרעה מלאכותית ביבם ליבמתו, שהוציאו זרע מן היבם והזריעו ביבמה, לא קיימו בזה מצות ייבום, ואינה מותרת לשוק, שמצוות יבום תלויה במעשה הביאה ממש (הגרש"ז אויערבאך נועם שם).

הערות שוליים