מיקרופדיה תלמודית:יום

הגדרה^[1] - שם וגדר של זמן האור, בניגוד ללילה, או: ציון של זמן, הכולל יום ולילה, שלפניו או שלאחריו, או: שיעור של זמן עשרים וארבע שעות מעת לעת

-

השם יום בהלכה מצינו - בדרך כלל - בשני מובנים:

• כשם וגדר של זמן האור - לענין מצוות או דינים הנוהגים ביום ולא בלילה (ראה להלן: בדברים שמצוותם ביום).

• כציון של זמן - לענין מצוות או דינים הנוהגים ביום מסויים, או במספר ימים מימי השבוע או החודש, או שתלויים במאורע מסויים - הכולל אף את הלילה שלפני היום או שלאחריו (ראה להלן: כציון של זמן).

והוזכרו שני עניני יום אלו במקרא אחד: וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד (בראשית א ה. יסוד עולם ב י).

• ויש שהוזכר יום כשיעור של זמן יום ולילה, שהוא עשרים וארבע שעות (ראה להלן: כשיעור של זמן).

כשם וגדר של זמן

הזמן שבכלל יום לענין מצוות ודינים שנאמר בהם יום ולא לילה, תחילתו היא משעלה עמוד-השחר (ראה ערכו. משנה מגילה כ א, ורש"י ד"ה וכולן; ירושלמי ברכות א א), שנאמר: וַאֲנַחְנוּ עֹשִׂים בַּמְּלָאכָה וגו' מֵעֲלוֹת הַשַּׁחַר עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים וגו' וְהָיוּ לָנוּ הַלַּיְלָה מִשְׁמָר וְהַיּוֹם מְלָאכָה (נחמיה ד טו-טז. רבי זירא בגמ' שם ב), שכל הזמן שעסוקים במלאכה קראו הכתוב יום (רש"י ברכות ב ב ד"ה תא שמע, ומגילה שם ד"ה תא שמע)^[2]. ואין אומרים שכיון שהחמה היא עדיין בעובי הרקיע נדון אותו כלילה, כדרך שאמרו כן בערבית, שמשנראו שלשה כוכבים, אף על פי שהחמה נתונה באמצע - עובי (רשב"א שבת לד ב; באור הגר"א יו"ד רסב סק"ט) - הרקיע לילה הוא (ראה ערך בין השמשות וערך צאת הכוכבים וערך לילה), שנאמר: הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל הָאָרֶץ וגו' (בראשית יט כג), ונאמר: וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר (ויקרא כב ז), הקיש יציאתו לביאתו, מה ביאתו משיתכסה מן הבריות - והתחיל להשתקע ברקיע (רשב"א שם) - אף יציאתו משיתוודע לבריות (רבי אבא בירושלמי שם)^[3], שכשמתחיל להאיר ראוי להיקרא יום שהרי התחיל פועל האור לפעול והולך ופועל, מה שאין כן מששקעה חמה שהאור הלך ואינו פועל (רבי אברהם מן ההר מגילה שם).

תחילת היום

ומכל מקום שנינו בכמה דברים שמצוותם ביום, שאף על פי שאין עושים אותם לכתחילה עד שתנץ החמה (ראה ערך הנץ החמה), אם עשאום משעלה עמוד השחר כשרים (ראה להלן: בדברים שמצוותם ביום. משנה מגילה כ א, ופרה יב יא). ונחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שמעלות השחר יום הוא, אבל לפי שאין הכל בקיאים בו צריכים להמתין עד הנץ החמה (רש"י מגילה שם ד"ה וכולן וד"ה עד הנץ החמה), דבר שהוא ברור לכל (מלחמות לרמב"ן ברכות ח ב), שחכמים עשו סייג לתורה (רשב"א שם ט א).

• יש מפרשים שאף על פי שמעלות השחר חשוב יום לכל הדברים שמצוותם ביום, מכל מקום לכתחילה אין לעשותם בזמן זה, מפני שנראה כלילה (רא"ש שם א ט), כיון שעדיין נראים כוכבים (קרית ספר קריאת שמע א), ואין מורגל בפי רוב בני אדם לקרוא בשם יום אלא מהנץ החמה (לבוש או"ח תקפח א; שלחן ערוך הרב או"ח תפח ג), ומטעם זה מצינו שקראו חכמים אף לזמן שאחר עלות השחר בשם לילה (ראה ברכות ח ב), לפי שבלשון העולם נקרא לילה, שעדיין לא האיר היום (רא"ש שם).

• ויש מפרשים שעיקר היום אינו אלא לאחר הנץ החמה (האשכול (אויערבך) א עמ' 10; רבנו יונה ברכות שם; כן משמע מאבן עזרא שמות יב לא), וסתם יום האמור בתורה אינו אלא משתנץ החמה (לבוש או"ח תרנב א), שכן מצינו שיום הוא כינוי לשמש (פרי מגדים או"ח שם, משבצות זהב סק"א, בדעת הלבוש).

סוף היום

סוף היום לענין דברים שמצוותם ביום, ששנינו בהם שהם כשרים כל היום (ראה להלן: בדברים שמצוותם ביום. משנה מגילה כ ב), הוא צאת-הכוכבים (ראה ערכו. גמ' שם; פסחים ב א), שנאמר: וַאֲנַחְנוּ עֹשִׂים בַּמְּלָאכָה וגו' מֵעֲלוֹת הַשַּׁחַר עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים וגו' וְהָיוּ לָנוּ הַלַּיְלָה מִשְׁמָר וְהַיּוֹם מְלָאכָה (נחמיה ד טו-טז), ומשם יש ללמוד שעד צאת הכוכבים יום הוא (תוספות פסחים שם ד"ה והא). וכן אמרו: כוכב אחד יום, שנים בין-השמשות (ראה ערכו) - היינו ספק יום ספק לילה (ראה ערך הנ"ל) - שלשה לילה (שבת לה ב; ירושלמי ברכות א א). ואותה שנחלקו התנאים - ואמוראים לדעתם - משתשקע החמה איזהו בין השמשות (ראה ערך הנ"ל), שהוא לפי הנראה שעה גדולה לפני צאת הכוכבים, פירשו ראשונים שהרי זה לפי שאין אנו בקיאים בצאת הכוכבים, שהרי אמרו: לא כוכבים גדולים הנראים ביום, ולא כוכבים קטנים שאין נראים אלא בלילה, אלא בינונים (גמ' שם), לפיכך נסתפקו בכל כוכבים הנראים משקיעת החמה עד הזמן שהוא ודאי לילה לדעתם, אם הם בינונים (תוספות שם א ד"ה תרי)^[4].

שעות זמניות

יום כשם וגדר של זמן, נחלק לשנים עשר חלקים הנקראים שעות (ראה ערך שעה) לענין מצוות ודינים שמצוותם בשעות וחלקים ידועים של היום, כגון קריאת-שמע (ראה ערכו) של שחרית, שזמנה עד שלש שעות ביום (ראה ברכות ט ב), לדעת רוב הראשונים והפוסקים, הן שעות "זמניות", היינו שהיום נחלק לעולם לשנים עשר חלקים שווים וכל חלק הוא שעה זמנית, בין בימים ארוכים בין בימים קצרים (ראה להלן: שינויי זמנו ומידתו), ועד שלש שעות שאמרו, היינו רביע היום, ועד ארבע שעות היינו שליש היום, והוא הדין לשאר (פירוש המשניות לרמב"ם ברכות ט א; שו"ע או"ח נח א, ושם פט א, ורמ"א שם רלג א, ושם תמג א)^[5], אלא שנחלקו הפוסקים בגדר היום ושיעורו לענין זה:

• יש אומרים שהיום נחשב מעלות השחר עד צאת הכוכבים (כן משמע מתרומת הדשן א; ב"ח או"ח תלא א; מגן אברהם נח סק"א, ושם תמג סק"ג; מנחת כהן, מבוא השמש ב ו, בדעת התוספות פסחים יא ב ד"ה אחד והרמב"ן והרשב"א).

• ויש אומרים שנחשב מהנץ החמה עד שקיעתה (ראה ערך שקיעה. שלטי גבורים למרדכי ברכות פרק ד, ג, בשם תוספות; מגן אברהם רלג סק"ג, בשמו; לבוש או"ח רלג א, ושם רסז ב; מעדני יום טוב ברכות א י, ט; מנחת כהן שם, בדעת הגאונים והרמב"ם ועוד; ביאור הגר"א או"ח תנט ב)^[6].

הילוך מיל

אף חישוב הזמן של הילוך מיל (ראה ערכו), שנאמר בהלכות שונות (ראה ערך בין השמשות וערך חמץ, ועוד) תלוי בחישוב שעות היום, שכן דרשו את הכתוב: כדרך יום וגו' (במדבר יא ל) - דרך בינונית עשר פרסאות (מכילתא בשלח, ויסע ג; ספרי זוטא במדבר שם), שהם ארבעים מיל (רש"י פסחים צג ב ד"ה עשרה). ואמרו: כמה מהלך אדם בינוני ביום - היינו ביום בינוני של תקופת ניסן ותשרי, שבזמן זה הימים והלילות שווים (רש"י פסחים שם ד"ה כמה) - עשר פרסאות, מעלות השחר עד הנץ החמה ארבעה מילים, וכן משקיעת החמה עד צאת הכוכבים (גמ' שם צד א). ואף כאן נחלקו אם מהלך ארבעים מיל ליום הוא מעלות השחר עד צאת הכוכבים, ולפי זה מהנץ החמה עד שקיעתה, שהוא שתים עשרה שעות, אינו אלא מהלך שלשים ושתים מיל (מעדני יום טוב שם, וחוק יעקב או"ח תנט סק"י, ובאור הגר"א שם, בדעת הרמב"ם); או שמהלך ארבעים מיל הוא מהנץ החמה עד שקיעתה (באור הגר"א שם, בדעת התרומת הדשן קכג וקסז)^[7].

בדברים שמצוותם ביום

כמה מצוות ודינים שאינם כשרים אלא ביום ומצוותם כל היום:

בית המקדש

בית-המקדש (ראה ערכו), מצוה לבנותו ביום ולא בלילה, שנאמר: וביום הקים את המשכן (במדבר ט טו. שבועות טו א; רמב"ם בית הבחירה א יב), ועוסקים בבנינו מעלות השחר עד צאת הכוכבים (רמב"ם שם) כדרך שעשו בימי נחמיה (נחמיה ד טו. כסף משנה שם), ואם הקימו אותו בלילה אסור לעבוד בו (ירושלמי יומא א א)^[8].

בכורים

הבאת בכורים (ראה ערכו) והווידוי עליהם (ראה ערך מקרא בכורים), מצוותם ביום, לפי שנאמר במקרא-בכורים: הִגַּדְתִּי הַיּוֹם וגו' (דברים כו ג. ר"ן מגילה כ ב); ועוד, שטעונים תנופה (ראה ערכו) שאינה אלא ביום (ראה להלן), ודינם כקרבנות שאינם קרבים אלא ביום (טורי אבן שם).

גזל הגר

גזל-הגר (ראה ערכו) [ממון שנגזל מן הגר שמת בלא יורשים, שחייב להשיבו לכהנים] שהשיבו בלילה, לא יצא, שהתורה קראתו אשם (בבא קמא קי א; רמב"ם גזלה ח ו), ואשם אינו בא בלילה, ככל הקרבנות (רש"י שם ד"ה ולמאי).

גרושין

מסירת גט (ראה ערכו) לאשה על ידי הבעל (ראה ערך גרושין), נחלקו ראשונים אם מותר לעשותה בלילה (תשובות רש"י (אלפנביין) רד; מרדכי יבמות פו, בשם ריב"א); או שהדבר אסור (אור זרוע א תשמה; שו"ת הרא"ם א פד, ושם ב לה; תרומת הדשן קמח; שו"ע אה"ע קנד, סדר הגט פח-פט, בשם יש מי שאומר; רמ"א שם קכג ה), מפני שנתינת הגט הוא כמו דין, לפי שבגט האשה גובה כתובה וחשוב כדיני-ממונות (ראה ערכם) שאין דנים אלא ביום (ראה להלן. אור זרוע שם; שו"ת הרא"ם שם)^[9].

גרות

גרות (ראה ערכו) [כניסת גוי (ראה ערכו) לכלל ישראל (ראה ערכו) על ידי מילה וטבילה וקבלת המצוות] אינה אלא ביום (כן משמע מיבמות מו ב, ושם עב א; רא"ש שם ד לא; טוש"ע יו"ד סי' רסח ג), לפי שנקראת "משפט", שמטעם זה צריכה בית-דין (ראה ערך הנ"ל: בפני בית דין), ואין דנים בלילה (ראה להלן. רמב"ם איסורי ביאה יג ו; תוספות שם מו ב ד"ה אין; רמב"ן שם); ויש הסובר שאין צריך יום אלא לכתחילה מדבריהם (רא"ש שם, בשם ר"מ)^[10].

דיני ממונות

דיני-ממונות (ראה ערכו) אין דנים בהם תחילת דין אלא ביום (משנה סנהדרין לב א; רמב"ם סנהדרין ג ג, ושם יא א), שנאמר: וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו (דברים כא טז), שמשפט נחלות, היינו דיני ממונות, ביום (רש"י סנהדרין לד ב ד"ה ביום).

ובגמר-דין (ראה ערכו) [פסק הדין של בית דין] נחלקו תנאים:

• יש אומרים שאם רצו גומרים בלילה (סתם משנה שם לב א), שכתוב אחד אומר שאין דנים אלא ביום (ראה לעיל), וכתוב אחר אומר: וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת (שמות יח כב), הא כיצד, יום לתחילת דין, לילה לגמר דין (גמ' שם לד ב, לדעה זו), וכן הלכה (רמב"ם שם ג ד, ושם יא א; טוש"ע חו"מ ה ב).

• ויש אומרים שאף גמר דין אינו אלא ביום, שנאמר: וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע (דברים כא ה), מה נגעים - היינו ראית נגעים - ביום (ראה להלן), אף דינים ביום (רבי מאיר בגמ' שם).

דיני נפשות

דיני-נפשות (ראה ערכו) דנים ביום וגומרים ביום (משנה שם לב א; רמב"ם שם יא א), שנאמר: וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ (במדבר כה ד. סנהדרין לד ב), וכן למדו מכאן שאף עונש המיתה אינו אלא ביום (ראה ערך מיתת בית דין. גמ' שם לה א).

דשון מזבח הפנימי

אם דשון-מזבח-הפנימי (ראה ערכו) נעשה ביום או בלילה, נחלקו ראשונים (ראה ערך הנ"ל: זמנו).

הבאת העומר

עומר (ראה ערכו) - שמצות קצירתו בלילה (ראה ערך עומר) - מצות הבאתו ביום, שנאמר: מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה (ויקרא כג טו. מנחות סו א, ורש"י ד"ה קצירה).

הגשה

הגשה (ראה ערכו) [מצות קירוב מנחות מסויימות אל המזבח] מצוותה ביום (משנה מגילה כ ב; רמב"ם מעשה הקרבנות ד ו), אם מפני שהוקשה הגשה לתנופה - שמצוותה ביום (ראה להלן) - שנאמר במנחת-סוטה (ראה ערכו): וְהֵנִיף וגו' וְהִקְרִיב (במדבר ה כה. מגילה שם. וראה ערך מנחת סוטה), והקרבה היא הגשה (רש"י שם ד"ה והניף)^[11].

הדלקת הנרות והטבתם

הטבת-הנרות (ראה ערכו) במקדש היתה נעשית דוקא ביום (ראה ערך הנ"ל: זמנה ומקומה), והדלקת-הנרות (ראה ערכו) אם היתה נעשית רק בלילה, או גם ביום, נחלקו ראשונים (ראה ערך הנ"ל: זמנה).

הזאה

הזאת מי-חטאת (ראה ערכו) על טמא-מת (ראה ערכו) לטהרו מטומאת המת (ראה ערך הזאה ב) מצוותה ביום (משנה מגילה כ א, ופרה יב יא; רמב"ם פרה יא א), שנאמר: וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי (במדבר יט יט. מגילה שם). וכן טבילת האזוב במי חטאת להזות, אינה אלא ביום (משנה מגילה שם, לפי תוספות שם ד"ה ולא, בשם ריב"א; משנה פרה שם), שנאמר: וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר וְהִזָּה (במדבר שם יח), מה הזאה ביום, אף טבילה ביום (גמ' שם, לפי תוספות שם, בשם ריב"א; ירושלמי מגילה ב ה)^[12].

הנחת תפילין

הנחת-תפילין (ראה ערכו), נחלקו בה תנאים, גאונים ראשונים, אם מצוותה מן התורה ביום בלבד:

• יש סוברים לילה לאו זמן תפילין הוא, שנאמר: וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה (שמות יג י) - ימים ולא לילות (מכילתא בא, פסחא יז; רבי יוסי הגלילי בעירובין צו א, ומנחות לו ב; רב משה גאון בהלכות פסוקות מן הגאונים סו; רמב"ם תפילין ד י-יא).

• ויש סוברים שמן התורה אף לילה זמן תפילין, שלא נאמרה חוקה זו אלא לפסח בלבד הכתוב באותה פרשה (רבי עקיבא בגמ' שם ושם; הלכות פסוקות סב; הלכות גדולות, תפילין, עמ' רע במהדורת מכון ירושלים; תוספות ברכות מד ב ד"ה ולבני, ומנחות שם ד"ה ושמרת, ונדה נא ב ד"ה ולבני; רא"ש, הלכות קטנות, תפילין טז; ועוד), אלא שמדרבנן אין זמן הנחתם בלילה, גזירה שמא יישן בהם (רש"י עירובין שם ד"ה רצה, ומנחות לו ב ד"ה קסבר; תוספות מנחות שם ד"ה ושמרת, ושם א ד"ה רבי), וכן הלכה (טוש"ע או"ח ל ב).

הקהל

בהקהל (ראה ערכו) [כינוס כל ישראל במוצאי שנת השמיטה בחג הסוכות, כדי לקרוא באזניהם פרשיות מסויימות מן התורה] נחלקו הדעות:

• יש אומרים שההקהל היה מתקיים בלילה של מוצאי יום טוב^[13] (כן משמע מקרית ספר חגיגה ג; רש"ש סוטה מא א, תפארת ישראל סוטה ז ח).

• ויש אומרים שהיה מתקיים ביום שלמחרת (כן משמע מהתוספתא סוטה (ליברמן) ז טו-טז; כן משמע מהמאירי סוטה לב א).

הקטרת הקטורת

הקטרת הקטורת בכל יום על גבי המזבח הפנימי (ראה ערך הקטרה ב) מצותה ביום (כן משמע מרמב"ם תמידין ג א), שנאמר: וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר וגו' בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה (שמות ל ז-ח). ואף לסוברים שקטורת בין הערבים היתה לאחר הקטרת האברים (ראה ערך הנ"ל: ההקטרה וסדרה), אם השהה האברים ולא הקטירם עד הלילה, עד שאין זמן להקטיר שניהם, יקריב קטורת קודם הלילה וקודם הנרות, שהאברים יוכל להקריב גם בלילה (תוספות ישנים יומא לה ב ד"ה (לה א) ולא, בשם הר"ר יוסף).

הקטרת הקרבנות

הקטרת הקרבנות או חלקיהם על המזבח (ראה ערך הקטרה א), אף על פי שכשרה כל הלילה (ראה ערך הנ"ל: זמנה), עיקר מצוותה ביום (מאירי פסחים סה ב, ומגילה כ ב), ומטעם זה אמרו שדוחה את השבת, לפי שחביבה-מצוה-בשעתה (ראה ערכו. תורת כהנים ויקרא, חובה פרק יט ג; פסחים שם ומנחות עב א; רמב"ם מעשה הקרבנות ד ג). אבל קמיצת המנחות (ראה ערכו) אין מקטירים אותו אלא ביום (משנה מגילה כ ב, ורש"י שם ד"ה לקמיצה), וכן הלבונה והמנחות הנשרפות כליל במזבח (מנחות שם; רמב"ם שם), שנאמר: בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם (ויקרא ז לח. מגילה שם), שהקרבנות אינם קרבים אלא ביום (תורת כהנים צו פרק יח ו; זבחים צח א, ומנחות פג א, וחולין כב א; רמב"ם שם א)^[14].

השקאת סוטה

השקאת-סוטה (ראה ערכו) מצוותה ביום (משנה מגילה שם; רמב"ם סוטה ד ב), שנאמר: וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן אֵת כָּל הַתּוֹרָה הַזֹּאת (במדבר ה ל), ולמדו גזרה-שוה (ראה ערכו) ממה שנאמר: עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט וגו' (דברים יז יא), מה משפט ביום (ראה לעיל), אף כאן ביום (גמ' שם. וראה ערך הנ"ל)^[15]. וכן למדו מכאן שמגילת-סוטה (ראה ערכו) שכתבה בלילה פסולה (כן משמע מסוטה יז ב)^[16].

וידוי יום הכפורים

ודוי (ראה ערכו) יום הכפורים - היינו שלשה וידויים שכהן גדול מתוודה, שנים על פר החטאת אשר לו, ואחד על שעיר המשתלח (ראה ערך ודוי: כהן גדול ביום הכפורים) - מצוותו ביום (משנה מגילה כ ב; רמב"ם עבודת יום הכפורים ב ז), שנאמר בו: וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ (ויקרא טז ו, יא, יז) בכפרת דברים הכתוב מדבר (גמ' שם; יומא לג ב), וכפרה ביום היא, שנאמר: כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם (ויקרא שם ל. מגילה שם).

וידוי פרים ושאר קרבנות

וכן וידוי הפרים - היינו פר-העלם-דבר-של-צבור (ראה ערכו) ופר-כהן-משיח (ראה ערכו), שמתוודים עליו חטא שהביאוהו עליו - אינו אלא ביום (משנה מגילה שם; רמב"ם שם), שלמדים גזרה-שוה (ראה ערכו) "כפרה" "כפרה" מיום הכפורים (מגילה שם), והוא הדין בכל קרבנות חטאות ואשמות ועולה הטעונים וידוי, שבכולם כתוב "כפרה" (טורי אבן שם)^[17].

וידוי מעשר

ודוי-מעשר (ראה ערכו) [המצוה להתוודות לפני ה' אחת לשלש שנים שהוציא את כל המעשרות כתיקונם] מצוותו ביום (משנה שם; רמב"ם מעשר שני יא ד; שו"ע יו"ד שלא קמב), שנאמר בו: וְאָמַרְתָּ וגו' בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת (דברים כו יג), וסמוך לו: הַיּוֹם הַזֶּה וגו' (שם טז. גמ' שם).

זכירת יציאת מצרים

זכירת-יציאת-מצרים (ראה ערכו) בכל יום, שחייבים בה ביום - ויש הסוברים אף בלילה (ראה ערך הנ"ל: המצוה, מקורה וזמנה) – ובלילה, נחלקו ראשונים אם חיובה הוא בכל היום; או שאין זמנה אלא כזמן קריאת-שמע (ראה ערכו), עד ארבע שעות (ראה ערך זכירת יציאת מצרים: המצוה, מקורה וזמנה).

זריקת הדם

זריקת דם הקרבנות על המזבח (ראה ערך זריקה) אינה אלא ביום (משנה מגילה כ ב, ורש"י ד"ה להזייה), שנאמר: בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם (ויקרא ז לח), והזייתו היא הקרבתו (רש"י מגילה שם ד"ה ביום צוותו).

חליצה

חליצת נעל היבם על ידי היבמה (ראה ערך חליצה), נחלקו בה תנאים:

• יש אומרים שכשרה רק ביום (רבי אלעזר במשנה יבמות קד א, לגירסתנו; רבי אליעזר במשנה שם, לגירסת המשניות שם, והירושלמי שם יב ב), אם משום שלדעתם היא כתחילת דין, ואין דנים תחילת דין בלילה (ראה לעיל. גמ' שם), ואף לדעת הסוברים שתחילת דין בלילה כשרה בדיעבד (ראה ערך דיני ממונות: זמנם), חליצה בלילה פסולה, לפי שנאמר בפרשת חליצה: כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ (דברים כה ט), ודרשו שכל מעשה באיש האמור בחליצה מעכב (ים של שלמה שם כא; תומים ה סק"ד), ומאחר שמן התורה אין דנים תחילת דין בלילה, הרי זה כאילו נאמר בפירוש שהחליצה תהיה ביום, וכל מעשה האמור באיש מעכב (תומים שם); או שטעמם - שיש בחליצה לימוד מיוחד - שנאמר שם: לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים (דברים שם. ירושלמי שם), פרט ללילה שאי אפשר לראות (קרבן העדה שם).

• ויש אומרים שכשרה אף בלילה (תנא קמא במשנה שם; רבי ישמעאל בן אלישע ורבה קטוספאה בגמ' שם), אם משום שלדעתם חליצה כגמר דין היא, וגומרים את הדין - בדיני ממונות - אפילו בלילה (ראה ערך הנ"ל: שם. גמ' שם), ואף לכתחילה חולצים בלילה (רשב"א וריטב"א שם); או משום שהלימוד מהכתוב הנ"ל נדרש לדעתם למעט סומא (ראה ערך חליצה: הדיינים והעדים. ירושלמי שם). וכן הלכה, שכשרה אף בלילה, ואפילו לכתחילה (רי"ף שם, וגיטין כד ב; רמב"ם יבום ד טז; טוש"ע אה"ע קסט ו, וסדר חליצה יא)^[18].

טבילה

טבילת טמאים לטהרם מטומאתם (ראה ערך טבילה וערך טהרה), אף אלו שקבעה להם תורה זמן מסויים לטהרתם וטבילתם ביום ההוא - כגון זב (ראה ערכו) או זבה (ראה ערכו) שצריכים ספירת שבעה נקיים, וזמן טבילתם הוא ביום השביעי (ראה ערך זב וערך זב), וכן טמא-מת (ראה ערכו), שלאחר הזאת מי-חטאת (ראה ערכו) בשלישי ובשביעי טובל ביום השביעי (ראה ערך טמא מת) - אחרי שעבר זמן טבילתם טובלים אף בלילה (כן משמע מרש"י מגילה כ א ד"ה ולא, ותוספות שם ד"ה ולא). ואותה ששנינו: ולא טובלים עד שתנץ החמה (משנה מגילה כ א) פירשו ראשונים שמשיגיע יום שביעי לזב ולטמא מת, אין אומרים משחשיכה בכניסת שביעי ראוי לטבול, שאף על פי שהלילה תחילת יום הוא (ראה להלן: כציון של זמן) כאן צריכים יום, אבל משעבר היום מותר לטבול בלילה (רש"י שם)^[19].

טהרת מצורע

טהרת-מצורע (ראה ערכו) בצפרים ועץ ארז ואזוב ושני תולעת (ראה ערך הנ"ל) מצוותה ביום (משנה דם ב; רמב"ם טומאת צרעת יא ג,ה), שנאמר: זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ (ויקרא יד ב. גמ' שם). וכן תגלחת שניה של מצורע (ראה ערך תגלחת מצורע) אינה אלא ביום, שנאמר: וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח וגו' (ויקרא שם ט), ביום ולא בלילה (תורת כהנים מצורע פרק ב א).

כפרת יום הכפורים

יום-הכפורים (ראה ערכו) אין מכפר אלא יום, שנאמר: כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם (ויקרא טז ל. שבועות יג א, ורש"י ד"ה והא)^[20].

מוסף ותפילת מוסף

מוספין - היינו קרבנות מוסף של שבת ויום טוב וראש חודש (ראה ערך קרבן מוסף) - מצות הקרבתם ביום, וכל היום כשר להקרבתם (משנה מגילה כ ב; רמב"ם מעשה הקרבנות ד ו), אם משום שנאמר: לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַה' עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ (ויקרא כג לז. מגילה שם); או משום שנאמר: בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם (ויקרא ז לח. ירושלמי שם ב ו). ונחלקו תנאים:

• יש אומרים שזמנם כל היום (סתם משנה מגילה שם), וכן תפילת מוסף (ראה ערכו. סתם משנה שם; תנא קמא במשנה ברכות כו א, ובגמ' שם ב) שנתקנה כנגדם (פסקי רי"ד מגילה כ ב).

• ויש אומרים שזמנם עד שבע שעות (רבי יהודה במשנה ברכות שם כו א, ובגמ' שם כו ב)^[21].

מחוסרי כפרה

מחוסרי כפרה (ראה ערך מחסר כפרה) [הטמאים שהוצרכו לקרבן] שנאמר בקרבנותיהם: וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי וגו' (ויקרא יד י, טו יד, טו כט), דרשו: ביום ולא בלילה (שבת קלב א). ואף על פי שכל הקרבנות אינם קרבים אלא ביום, שנאמר: בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם (ויקרא ז לח), הוצרכו ללימוד מיוחד, שלא נאמר כיון שהתורה חסה עליהם שיביאו קרבן של דלות (ראה ערך הנ"ל וערך קרבן עולה ויורד) יביאו אף בלילה (גמ' שם).

מילה

מילה (ראה ערכו) - בזמנה - מצוותה ביום (משנה מגילה כ א; רמב"ם מילה א ח; טוש"ע יו"ד רסב א) שנאמר: וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל וגו' (ויקרא יב ג), ביום ולא בלילה (תורת כהנים תזריע פרק א; מגילה שם)^[22], וכל היום כשר בה (פסחים ד א, ויומא כח ב; רמב"ם שם וטוש"ע שם)^[23]. ובמילה שלא בזמנה נחלקו תנאים:

• יש אומרים שאף היא אינה אלא ביום (תורת כהנים שם; תנא קמא ביבמות עב א), שאין לי אלא הנימול לשמונה שיהא ביום, מנין לתשעה ולעשרה ולאחד עשר ושאר כל הנימולים, תלמוד לומר: וביום (תורת כהנים שם), וי"ו יתירה, להביא מילה שלא בזמנה (רש"י שם ד"ה מר), וכן הלכה (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

• ויש אומרים שמילה שלא בזמנה היא אף בלילה (רבי אלעזר בר שמעון בגמ' שם א-ב), ואינם דורשים "וביום" (גמ' שם ב)^[24].

מליקה

מליקה (ראה ערכו) של חטאת-העוף (ראה ערכו) או של עולת-העוף (ראה ערכו), אינה כשרה אלא ביום (משנה מגילה כ ב), שנאמר: בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם (ויקרא ז לח. מגילה שם; חולין כב א), שהקרבת הקרבנות אינה אלא ביום, ומליקת עוף והזייתו כאחת, והזייתו היא הקרבתו (רש"י מגילה שם ד"ה ביום), או לפי שמליקת העוף היא במקום שחיטת הזבחים (רש"י יומא כט א ד"ה אלא).

מינוי כהן גדול

כהן-גדול (ראה ערכו), שכשממנים אותו מושחים אותו שבעת ימים בשמן-המשחה (ראה ערכו. יומא ה א; רמב"ם כלי המקדש ד יב), אין מושחים אותו אלא ביום, שנאמר: בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ (ויקרא ו יג. תורת כהנים צו פרשה ג ד; רמב"ם שם טו), וכן אם אין שם שמן המשחה, ומרבים אותו בבגדי כהונה גדולה בלבד - שלובשם ופושטם שבעת ימים (ראה ערך מרבה בגדים. גמ' שם; רמב"ם שם יב) - אין מרבים אותו אלא ביום (רמב"ם שם, על פי הגמ' שם)^[25].

נטילת לולב

נטילת-לולב (ראה ערכו) מצוותה ביום (משנה מגילה כ ב, וסוכה לח א; רמב"ם לולב ז י; טוש"ע או"ח תרנב א), שנאמר: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן וגו' (ויקרא כג מ. מגילה שם, וסוכה מג א), ביום ולא בלילה (סוכה שם)^[26].

נסכים

נסכים (ראה ערכו) הבאים עם הזבח (ראה ערך נסכים וערך מנחת נסכים) אינם קרבים אלא ביום (תמורה יד א; רמב"ם מעשה הקרבנות ד ה), שנאמר: וּלְנִסְכֵּיכֶם וּלְשַׁלְמֵיכֶם (במדבר כט לט), מה שלמים ביום, אף נסכים ביום (גמ' שם; רמב"ם שם).

נשיאת כפים

נשיאת-כפים (ראה ערכו) אינה אלא ביום (ירושלמי תענית ד א), שנאמר: לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ (דברים י ח), מה שירות ביום, אף נשיאת כפים ביום (רא"ש יומא ח כ, והגהות מימוניות תפילה ג ו, בשם הירושלמי).

סידור וסילוק לחם הפנים והבזיכין

סידור וסילוק בזיכי הלבונה (ראה ערך בזיכין) של לחם-הפנים (ראה ערכו) מצוותם ביום (מגילה כא א) - והוא הדין לסידור הלחם (תוספות יום טוב שם ב ו) - שנאמר: בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ (ויקרא כד ח. יומא לד א, ורש"י ד"ה ביום).

סידור שני גזירי עצים

סידור שני גזירי עצים על המערכה (ראה ערכו) של מזבח-החיצון (ראה ערכו), שלמדוהו מהכתוב: וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר (ויקרא ו ה. ראה ערך מערכה), זמנו ביום (יומא כז ב, במסקנתו), ומכל מקום לא הטריחו לעלות לגג ולראות אם הגיע הזמן - כדרך שאמרו כן בתמיד-של-שחר (ראה ערכו. משנה שם כח א) - לפי שיש לו תקנה (גמ' שם כז ב), שאף אם סידרם בלילה, פורקם וחוזר וסודרם ביום (רש"י שם ד"ה דאית).

סמיכה

סמיכה (ראה ערכו) שנאמרה בקרבנות, מצוותה ביום (משנה מגילה כ ב; רמב"ם מעשה הקרבנות ד ו), שנאמר: וְסָמַךְ וגו' וְשָׁחַט (ויקרא א ד-ה. גמ' שם), הוקשה סמיכה לשחיטה (תוספות מנחות צג ב ד"ה יליף) שאינה אלא ביום (ראה להלן)^[27].

סעודת פורים ומשלוח מנות ומתנות לאביונים

סעודת פורים מצוותה ביום, ואם אכלה בלילה לא יצא ידי חובתו (מגילה ז ב; רמב"ם מגילה ב יד; טוש"ע או"ח תרצה א), שנאמר: לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה (אסתר ט כב. גמ' שם). והוא הדין משלוח מנות (רמ"א שם ד) ומתנות לאביונים (מגן אברהם שם ס"ק יג), שנאמר שם: לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים (אסתר שם), ו"ימי" מוסב על כל העניינים הנזכרים שם (ביאור הגר"א שם).

עיבור השנה

עבור-השנה (ראה ערכו) - שבית דין הגדול מוסיפים חודש לשנה, ועושים שני חדשי אדר (ראה ערכו) - אינו אלא ביום, ואם עיברוה בלילה אינה מעוברת (סנהדרין יא ב; רמב"ם קדוש החודש ד יב), שהוקש עיבור השנה לקדוש-החודש (ראה ערכו), שאינו אלא ביום (המפרש לרמב"ם שם; קרית ספר שם)^[28].

עריפת העגלה

עריפת העגלה (ראה ערך עגלה ערופה) מצוותה ביום (משנה מגילה כ ב; רמב"ם רוצח י ה), לפי שנאמר בה כפרה - כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל (דברים כא ח) - כקדשים (מגילה כא א), וקרבנות אינם קרבים אלא ביום (ראה לעיל).

פרה אדומה

פרה-אדומה (ראה ערכו), כל מעשיה - מתחילה ועד סוף עד שתיעשה אפר - ביום (פרה ד ד; רמב"ם פרה אדומה ד יז), וכן אמרו: אין לי אלא הזאת מימיה שאינה כשרה אלא ביום (ראה לעיל), מנין לרבות שחיטתה וקבלת דמה והזאת דמה ושריפתה והשלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת (ראה ערך פרה אדומה), תלמוד לומר: תורה (יומא מב ב) - זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה (במדבר יט ב), תורה אחת לכל עבודותיה (רש"י יומא שם ד"ה ת"ל תורה). יכול שאני מרבה אף אסיפת אפרה ומילוי מים וקידוש (ראה ערך הנ"ל), תלמוד לומר: זאת (גמ' שם), את הכתוב כאן קיים ולא תוסיף (רש"י שם ד"ה ת"ל זאת), שלא נתרבו אלא עבודות שאינן כשרות באשה כבאיש, כהזאה (גמ' שם).

ציצית

ציצית (ראה ערכו) חיובה ביום בלבד (סתם משנה ברכות יג א; רבי שמעון במנחות מג א, לפי הגמ' שם; רמב"ם ציצית ג ז; טוש"ע או"ח יח א), שנאמר: וּרְאִיתֶם אֹתוֹ (במדבר טו לט) - בשעת ראיה (רמב"ם שם) - פרט לכסות לילה (שבת כז ב; זבחים יח ב; מנחות מג א; רמב"ם שם; טוש"ע שם)^[29].

קבלת הדם

קבלת הדם של הקרבנות (ראה ערך קבלה) מצוותה ביום (משנה מגילה כ ב), שנאמר: בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם (ויקרא ז לח. ירושלמי מגילה ב ו; רש"י מגילה שם ד"ה ביום צוותו), וקבלה למדוה מהכתוב: וְהִקְרִיבוּ (ויקרא א ה. רש"י מגילה שם, בפירוש הראשון), או לפי שלהקריב משמע כל צרכי ההקרבה (רש"י שם, בפירוש השני).

קבלת עדות

קבלת-עדות (ראה ערכו) בבית דין, אינה אלא ביום (תוספות ראש השנה כה ב ד"ה כגון, וסנהדרין לד ב ד"ה יום; רמב"ן ורא"ש ונמוקי יוסף בבא בתרא קיד א; רמב"ם סנהדרין ג ד; שו"ע חו"מ כח כד) - אף בדיני ממונות, שגמר הדין מותר בהם בלילה (ראה לעיל) - שהרי היא כתחילת דין (תוספות שם ושם; רמב"ן ורא"ש ונמוקי יוסף שם).

וכן אין מקיימים שטרות (ראה ערך קיום שטרות) בבית דין אלא ביום (רמב"ם שם), שהרי צריך לכך קבלת עדות (כסף משנה).

קידוש החודש

קדוש-החדש (ראה ערכו) על ידי בית דין, על פי עדים שראו את חידוש הירח בזמנו (ראה ערך קדוש החדש), אינו אלא ביום, ואם קידשוהו בלילה אינו מקודש (סנהדרין יא ב; רמב"ם קדוש החודש ב ח), שנאמר: תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב (תהלים פא ד-ה) - והכתוב מדבר בראש-השנה (ראה ערכו), שהוא בראש חודש, כלומר חוק שישראל עושים באותו חג, היינו קדוש החודש, הרי הוא כמשפט (רש"י סנהדרין שם ד"ה הוי אומר) - מה משפט ביום (ראה לעיל), אף קידוש החודש ביום (גמ' שם). ואף אם נחקרו העדים, ולא הספיקו בית דין לומר מקודש עד שחשיכה, הרי החודש מעובר (משנה ראש השנה ח א; רמב"ם שם), ואף על פי שחקירת העדים הרי היא כתחילת דין, ומקודש שאומרים בית דין הרי היא כסוף דין, אין אומרים שיהא דינו כדיני ממונות שדנים ביום וגומרים בלילה (ראה לעיל), שהרי אף ל"חוק" שהוא גמר דין, קרא הכתוב משפט, שאינו אלא ביום (גמ' שם).

קמיצה

קמיצה (ראה ערכו) של מנחות (ראה ערכו), מצוותה ביום (משנה מגילה כ ב; רמב"ם מעשה הקרבנות ד ו), שנאמר: בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם (ויקרא ז לח. גמ' שם), וקמיצה הוקשה להקטרת הקומץ שהיא הקרבה (ראה לעיל), שנאמר: וְקָמַץ וגו' וְהִקְטִיר (ויקרא ב ב. רש"י מגילה שם ד"ה ביום), או לפי שקמיצת מנחה היא במקום שחיטת הזבחים (רש"י יומא כט א ד"ה אלא).

קריאת הלל

קריאת הלל (ראה ערכו) מצוותה ביום (משנה מגילה שם), שנאמר: מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ מְהֻלָּל שֵׁם ה' (תהלים קיג ג. גמ' שם), או לפי שנאמר: זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ (תהלים קיח כד. גמ' שם; ירושלמי מגילה ב ו).

קריאת המגילה

קריאת המגילה (ראה ערך מקרא מגילה) - בפורים (ראה ערכו) - מצוותה ביום (משנה שם; רמב"ם מגילה א ג; טוש"ע או"ח תרפז א), שנאמר: וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים (אסתר ט כח. גמ' שם), או משום שנאמר: בַּיּוֹם אֲשֶׁר שִׂבְּרוּ וגו' (אסתר ט א. ירושלמי שם). ואף אותה שאמרו: חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום, שנאמר: אֱלֹהַי אֶקְרָא יוֹמָם וְלֹא תַעֲנֶה וְלַיְלָה וְלֹא דוּמִיָּה לִי (תהלים כב ג. מגילה ד א; ירושלמי שם ד), פירשו ראשונים שעיקר החיוב הוא ביום כיון שהזכירו הכתוב תחלה, ועוד שהוקשה זכירה - קריאת המגלה - לעשיה, היינו משתה ושמחה ומשלוח מנות ומתנות לאביונים, שמצוותם ביום (תוספות שם ד"ה חייב)^[30].

ראיית נגעים

נגעים (ראה ערכו) - שטומאתם וטהרתם תלויה בראיית הכהן (ראה ערך נגעים) - אין הכהן רואה אותם אלא ביום (תורת כהנים תזריע, נגעים פרק א ב; סנהדרין לד ב; נדה נ א; רמב"ם טומאת צרעת ט ו), שנאמר: וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ וגו' (ויקרא יג יד. גמ' שם ושם), בין להסגיר, בין להחליט, בין לפטור (רמב"ם שם), בין תחילת דין, היינו ראיית הנגע, ובין סוף הדין שהכהן מטהר או מטמא הנגע (חידושי הר"ן סנהדרין שם), שנאמר: לְהוֹרֹת בְּיוֹם הַטָּמֵא וּבְיוֹם הַטָּהֹר (ויקרא יד נז), מלמד שביום הוא מטמא, וביום הוא מטהר (תורת כהנים מצורע פרק ה טז)^[31]. וכן דרשו את הכתוב בנגעי-בתים (ראה ערכו) כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת

(ויקרא יד לה), לי ולא לאורי (מועד קטן ח א, לדעת רבא), שאין צריך לאור הנר, היינו ביום, בשעה זו "ובא הכהן" - וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן (ויקרא שם לו) - ומכאן שאין רואים אלא ביום (רש"י שם ד"ה לי ולא לאורי).

שחיטת הקרבנות

שחיטת הקרבנות, מצוותה ביום (משנה מגילה כ ב; רמב"ם מעשה הקרבנות ד א), שנאמר: בְּיוֹם זִבְחֲכֶם וגו' (ויקרא יט ו. גמ' שם), או משום שנאמר: בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם (ויקרא ז לח. ירושלמי מגילה ב ו; רמב"ם שם א). וכן שנינו בקרבן תמיד של שחר, שאומר להם הממונה צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה (משנה יומא כח א, ותמיד ל א), כלומר אם האיר המזרח, שהשחיטה פסולה בלילה (רש"י יומא שם ד"ה זמן)^[32].

שירת הלויים

שירת הלויים בשעת ניסוך היין בקרבנות ציבור (ראה ערך שירה) אינה אלא ביום, שנאמר: וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם וגו' לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר ח יט), מה כפרה ביום (ראה לעיל) אף שירה ביום (ערכין יא א).

שריפת נותר ופיגול

שריפת נותר (ראה ערכו) מצוותה ביום (כן משמע מתוספתא זבחים (צוקרמאנדל) ו יח, וגמ' פסחים ג א, וזבחים נו ב; רמב"ם פסולי המוקדשין יט ד), שנאמר בשלמים (ראה ערכו): וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף (ויקרא ז יז), ודרשו: ביום אתה שורפו, ואי אתה שורפו בלילה (גמ' שם ושם), אף על פי שמתחילת ליל שלישי עבר זמן אכילתו (פסחים שם, ורש"י ד"ה עד כא; זבחים שם, ורש"י ד"ה יכול; רמב"ם שם ה), והוא הדין שלא בזמנו, ששהה שריפתו, אין שורפים אותו אלא ביום (כן משמע מיבמות עב ב; רמב"ם שם), שדרשו כן מיתור זה של "והנותר" (גמ' שם, ורש"י ד"ה וי"ו). והוא הדין לשריפת פגול (ראה ערכו. כן משמע מהתוספתא שם; רמב"ם שם) שהוקש לנותר (כסף משנה שם; קרית ספר שם).

ויש מן הפוסקים שכתבו כן אף בבעור-חמץ (ראה ערכו) בערב פסח, שטוב לשרפו ביום, בדומה לנותר (רמ"א או"ח תמה א), או כדי שיזכור לבטלו (מגן אברהם שם סק"ג, בשם המהרי"ל).

תנופה

תנופה (ראה ערכו) - בקרבנות שנאמר בהם: וְהֵנִיף (ויקרא יד יב,כד; שם כג יא; ועוד), או דברים שנתרבו לתנופה (ראה ערך הנ"ל) - מצוותה ביום (משנה מגילה כ ב; רמב"ם מעשה הקרבנות ד ו), שנאמר: בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם (ויקרא כג יב. גמ' שם), או משום שנאמר: בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם (ויקרא ז לח. ירושלמי מגילה ב ו)^[33].

תקיעת שופר

תקיעת-שופר (ראה ערכו) בראש-השנה (ראה ערכו) מצוותה ביום (משנה מגילה שם; טוש"ע או"ח תקפח א), שנאמר: יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם (במדבר כט א. מגילה שם; ירושלמי שם), ביום ולא בלילה (ראש השנה כח א שם).

והוא הדין לתקיעת שופר של יובל (ראה ערכו), שנאמר בו: בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר וגו' (ויקרא כה ט. כן משמע מראש השנה לד א).

כציון של זמן

השם יום מצינו אף כציון של זמן - היינו יום כך וכך בשבת או בחודש, והוא הנקרא תאריך - הכולל את היום ואת הלילה שלפניו, שהיום והלילה יום אחד הם, שנאמר: וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד (בראשית א ה. נזיר ז א; פסיקתא רבתי יז).

היממה מתחילה מהלילה

ביום זה האמור במעשה בראשית, היום הולך אחר הלילה (משנה חולין פג א), מתחילה ערב ואחר כך בוקר (רש"י שם ד"ה מעשה). וכן אמרו בכל מקום בשבתות וימים טובים, שהתורה קבעה להם יום, או ימים מסויימים, שאף הלילות שלפניהם בכלל (נדה לו ב; פסחים קו)^[34]. ומכל מקום לענין מצוות ואיסורים וחיובים שבשבת ויום טוב, באו לימודים מיוחדים לרבות את הלילות:

• בשבת (ראה ערכו) נאמר: וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה וגו' (שמות כ י), ונאמר: כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת (שם לא טו), אין לי אלא עונש ואזהרה על מלאכת היום, על מלאכת הלילה מנין, תלמוד לומר: מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת (שם יד) - בלשון נקבה, כמו לילה (הנצי"ב בברכת הנצי"ב למכילתא יתרו, בחדש ז, ובהעמק שאלה נד א) - עונש שמענו אזהרה לא שמענו, תלמוד לומר: ויום השביעי שבת לה' אלהיך, שאין תלמוד לומר שבת, אלא להביא את הלילות בכלל אזהרה (מכילתא יתרו שם וכי תשא, שבתא א).

• ביום-הכפורים (ראה ערכו), שנאמרו בו חמשה מקראות באיסור מלאכה (ויקרא טז כט, כג כח, ל לא, במדבר כט ז), דרשו שאחד נאמר לאזהרת היום, ואחד לאזהרת הלילה, ואחד לעונש היום, ואחד לעונש הלילה, ואחד ללמוד גזירה שוה לענין אזהרה ועונש במצות עינוי של יום הכפורים, בין ביום בין בלילה (יומא פא א).

• בפסח (ראה ערכו) נאמר: שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ (שמות יב טו), אין לי אלא ימים, לילות מניין, תלמוד לומר: עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב (שם יח) - לרבות את הלילות (מכילתא בא, פסחא י)^[35].

• בסוכות (ראה ערכו) נאמר: בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים (ויקרא כג מב), נאמר כאן תשבו ונאמר במלואים (ראה ערכו): וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים (ויקרא ח לה), מה להלן ימים ואפילו לילות, אף כאן ימים ואפילו לילות (תורת כהנים אמור פרק יז ה; סוכה מג א; ירושלמי שם ב ז).

מספר ימים

אף במצוות ודינים שנאמר בהם שיעור של מספר ימים, היום הולך בהם אחר הלילה שלפניו, כגון שבעה נקיים של זב (ראה ערכו) ושל זבה (ראה ערכו); שבעת ימי נדה (ראה ערכו); שבעת ימי המשתה של חתן-וכלה (ראה ערכו); שבעת ימים של פרישת כהן-גדול (ראה ערכו); שלשים יום של נזיר (ראה ערכו), ועוד, וכן דינים שחכמים נתנו להם שיעור של שבעה ימים (ראה ערך אבדה: הכרזת האבדה), או שלשים יום (ראה ערך חודש: שלושים יום, וערך תוספת שביעית).

תעניות מדברי קבלה

אף בתעניות שמדברי-קבלה (ראה ערכו) - והם שבעה-עשר-בתמוז (ראה ערכו), ותשעה-באב (ראה ערכו), וצום-גדליה (ראה ערכו), ועשרה-בטבת (ראה ערכו) - מעיקר הדין אף הלילה שלפניהם בכלל, ולא בתשעה באב בלבד אלא אף בכולם מפסיקים לאכול מבעוד יום, שכל שתקנו נביאים כעין של תורה תקנו, והרי הם כיום הכפורים, אלא שכיון שאמרו בתעניות אלו - חוץ מתשעה באב - שבזמן שאין גזירת המלכות ואין שלום, רצו מתענים, רצו אין מתענים (ראה ערכיהם וערך תענית צבור), אף על פי שנהגו כל ישראל וקבלו עליהם להתענות (טוש"ע או"ח תקנ א), לא רצו לנהוג בהם בחומרא זו (תורת האדם לרמב"ן, האבל, אבלות ישנה, עמ' רמד במהדורת מוסד הרב קוק), וכן אמרו לענין תענית-גשמים (ראה ערכו) שאמרו בהם אוכלים ושותים מבעוד יום: מנין שהיום הולך אחר הלילה, שנאמר: לֵךְ כְּנוֹס וגו' וְצוּמוּ עָלַי וגו' שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם (אסתר ד טז. תוספתא תענית א ה; תורת האדם שם, בשמו)^[36].

במצוות התלויות במעשה

יום כציון של זמן, הכולל את היום ואת הלילה שלפניו, מצינו אף במצוות ודינים התלויים במעשה או במאורע שביום מסויים, וכן שנינו: יום אחד האמור באותו-ואת-בנו (ראה ערכו) היום הולך אחר הלילה (משנה חולין פג א; תורת כהנים אמור פרק ח יב; רמב"ם שחיטה יב יז; טוש"ע יו"ד טז ד), שאם שחט האם משחשכה, לא ישחט הבת כל הלילה וכל יום המחרת, אבל שחט האם ביום, שוחט הבת בלילה, שאין הלילה הולך אחר היום (רש"י שם ד"ה), שנאמר: וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד (ויקרא כב כח), ויום אחד הוא כמו שנאמר כן במעשה בראשית, שהיום הולך בו אחר הלילה (משנה וגמ' שם; תורת כהנים שם). והוצרכו לדרוש כן, לפי שהפרשה סמוכה לענין קדשים - שנאמר: יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַה' (ויקרא שם כז), וסמוך לו אותו ואת בנו (רש"י שם ד"ה לפי) - שלא נאמר שהלילה הולך בו אחר היום כקדשים (ראה להלן. תורת כהנים שם; גמ' שם)^[37].

וכן בספירת-העומר (ראה ערכו), שנאמר בה: וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה וגו' (ויקרא כג טו), אמרו שהספירה לפני ההבאה היא, שהרי נאמר: מיום הביאכם, ולא משעת הביאכם, וכיון שחשכה מבערב, יום הביאכם הוא (מנחות סו א, ורש"י ד"ה קצירה), שהיום הולך אחר הלילה (צאן קדשים בגליון שם, בשם ס"י).

נדרים

אף בהפרת נדרים (ראה ערך הפרה), שנאמר: וְאִם הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ וגו' (במדבר ל ו), וְאִם הָפֵר יָפֵר אֹתָם אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ וגו' (שם יג), התנאים הסוברים הפרת נדרים כל היום (ראה ערך הפרה. סתם משנה נדרים עו ב; תנא קמא בגמ' שם), היינו יום השמיעה (ר"ן שם ד"ה הפרת), והיום הולך בה אחר הלילה שלפניו (כן משמע מהמשנה שם).

וכן בנדרים, שהולכים בהם אחר לשון בני אדם (ראה ערך נדרים) שנינו: קונם יין שאני טועם היום, אינו אסור אלא עד שתחשך (משנה נדרים ס א; רמב"ם נדרים י א; טוש"ע יו"ד רכ א), שכן דרך בני אדם כשאומרים היום רוצים לומר עד השלמת היום (פירוש הרא"ש שם ד"ה עד שתחשך), בין עומד בתחילת היום בין בסופו (טוש"ע שם). והאומר ביום שאעשה דבר פלוני לא אוכל לחם, אם עשה את הדבר בלילה, אסור בלילה וביום שלאחריו, ומותר בלילה שלאחריו; ואם אמר אותו היום ולמחרתו, אסור אותו היום ומחרתו ולילה שבינתיים, שכיון שהתחיל נדרו לא פקע עד עבור זמנו (שו"ת הרא"ש יב א; שו"ע שם ב). וכן מי שנדר ליתן פרוטה לצדקה בכל יום, יכול ליתן אף בלילה שלפניו, שלילה ויום נקראים יום (שו"ת הרשב"א ז נא; משנה למלך מתנות עניים ח א, בשמו).

בגט

אף זמן שתקנו חכמים לכתוב בגט (ראה ערכו) - היינו בכך בשבת, בכך וכך ימים לירח פלוני וגו' (ראה ערך הנ"ל) - היום הולך בו אחר הלילה (כן משמע מהמשנה גיטין יז א, ופירוש המשניות לרמב"ם שם). ומטעם זה שנינו שאם נכתב הגט בלילה ונחתם ביום - כשר (משנה שם), שהלילה והיום יום אחד הם, ואין כאן גט מוקדם (רש"י שם ד"ה נכתב), אבל נכתב ביום ונחתם בלילה - פסול (משנה שם), שמוקדם הוא, שמשמע שמיום זה נתגרשה, ולא נתגרשה עד למחר (רש"י שם ד"ה ביום).

שכירת חדר ללינה

היום הולך אחר הלילה שלפניו מצינו אף לענין זה שהדין שנאמר על הלילה נאמר אף על היום שלאחריו, שכן אמרו בתוספתא: השואל פונדק מחברו ללינה, אין פחות מיום אחד (תוספתא בבא מציעא (ליברמן) ח כח; רי"ף שם קא ב; רמב"ם שכירות ו ו; טוש"ע חו"מ שיב ד), ופירשו ראשונים שלשון זה משמעו לינה אחת, וכיון ששכרה לצורך לילה זכה בכל אותו היום, שכן כתוב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד (שיטה מקובצת שם, בשם הר' יהונתן)^[38].

בקדשים

אף על פי שבכל דיני התורה היום הולך אחר הלילה שלפניו, והלילה שלאחריו שייך ליום הבא (ראה לעיל), בקדשים הלילה הולך אחר היום שלפניו (תוספתא זבחים (צוקרמאנדל) ו יח; תורת כהנים אמור פרק ח יב; חולין פג א), שנאמר באכילת-קדשים (ראה ערכו): וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר (ויקרא ז טו. רש"י חולין שם ד"ה בקדשים, וזבחים נג א ד"ה ליום, ותמורה שם ד"ה משום), אבל כל הלילה נאכל (רש"י זבחים נו ב ד"ה לילה)^[39], הרי שהלילה שלאחריו קרוי יום קרבנו עד הבוקר (רש"י חולין שם ותמורה שם). והוא הדין בשאר קרבנות שנתרבו מכתוב זה שנאכלים ליום ולילה (זבחים נג א, ורש"י ד"ה ליום), וכן לחם-הפנים (ראה ערכו) שנאכל ביום השבת של סילוקו ולילה שלאחריו (משנה מנחות ק ב, ורש"י ד"ה שני). ומכל מקום בשלמים (ראה ערכו), שנאמר בהם: בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר עַד יוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף (ויקרא יט ו), אין אומרים שהלילה הולך אחר היום ויהא נאכל אור לשלישי, שכן דרשו: וממחרת והנותר עד יום, בעוד יום הוא נאכל, ואינו נאכל לאור שלישי (תורת כהנים צו פרק יב יב; ברייתא פסחים ג א, וזבחים נו ב, ושם שזמנו עד שקיעת החמה), שבעוד שהוא יום ממחרת אכול ולא משתחשך (רש"י פסחים שם ד"ה ת"ל).

היום הולך אחר הלילה שלפניו

אף בקדשים מצינו פעמים שהיום הולך אחר הלילה שלפניו, לדעת הסוברים לילה אינו מחוסר-זמן (ראה ערכו), שאין חסרון זמן במי שהגיע לילו להקריב קרבנותיו מחר (רש"י שם ד"ה קסבר), שהלילה והיום אחד הם (רבנו גרשום מנחות ק א ד"ה הא דתני), שכן דרשו: וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה וגו' (ויקרא כב כז), שבליל שמיני ראוי להקדישו אף על פי שאין הלילה ראוי להקרבה, הואיל ומחר יהיה ראוי (זבחים יב א, ורש"י ד"ה לקדושה; חולין פא א)^[40].

בבן נח

באיסור שנאמר בבן-נח (ראה ערכו) שלא ישבות ממלאכתו יום שלם (ראה ערך הנ"ל: בקום ועשה), נחלקו אחרונים אם הלילה הולך בו אחר היום, היינו שלא ישבות כל היום וכל הלילה שלאחריו, שהרי למדו איסור זה מהכתוב: וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ (בראשית ח כב. המקנה קדושין לז ב בתוד"ה ממחרת, ובפנים יפות עה"ת בראשית שם); או שהיום הולך אחר הלילה, שהרי למדו שהיום הולך אחר הלילה מברייתו של עולם (ראה לעיל), ומניין לנו שיהא בבן נח שיעור אחר של חשבון היום, ואף על פי שנאמר בו: ויום ולילה, כן דרך הכתוב להקדים היום ללילה, לפי שהיום עיקר (בנין ציון קכו).

כשיעור של זמן

השם יום מצינו אף כשיעור זמן של עשרים וארבע שעות, שהוא כשיעור הזמן של יום ולילה (חגיגה יב א, ורש"י ד"ה מדת יום).

שיעורי התורה

וכן דרשו את הכתוב במכה את עבדו או את אמתו בשבט: אַךְ אִם יוֹם אוֹ יוֹמַיִם יַעֲמֹד לֹא יֻקַּם וגו' (שמות כא כא) - יום שהוא כיומים, והוא מעת לעת (מכילתא משפטים, נזיקין ז), היינו עשרים וארבע שעות (רמב"ן עה"ת שם), שאם על יום אחד הוא פטור, על יומים לא כל שכן - ולמה אמרה תורה יום או יומים - אלא יום שהוא כיומים, ואיזה, זה מעת לעת (רש"י עה"ת שם), ואילו אמר יום בלבד היה צריך שיעמוד לילה ויום, כיום התורה במעשה בראשית ובשבתות ובמועדים (רמב"ן עה"ת שם).

וכן בהפרת נדרים (ראה ערך הפרה), לדעת הסוברים שהוא מעת לעת (רבי יוסי ברב יהודה ורבי אלעזר ברבי שמעון בגמ' נדרים עו ב), שיעור שיש בין תחילת יום אחד לתחילת יום אחר, שהוא עשרים וארבע שעות (ר"ן שם ד"ה דכתיב מיום).

וכן מצינו מצוות ודינים שהתורה נתנה להם שיעור של יום אחד (ראה ערך נותן טעם לפגם), או שלשה ימים (ראה ערך עדות אשה וערך טומאת מת), או שבעה ימים (ראה ערך מילה).

לשון בני אדם

בנדרים, שהולכים בהם אחר לשון בני אדם, שנינו: קונם יין שאני טועם יום אחד, אסור מיום ליום (משנה נדרים ס א; רמב"ם נדרים י א; טוש"ע יו"ד סי' רכ א), שאם עמד באמצע היום ואמר יום אחד, אסור עד למחר בעת הזאת (פירוש הרא"ש שם ד"ה אם אמר), שהוא עשרים וארבע שעות מעת לעת (מאירי שם). ואף למה שאמרו באומר קונם יין שאני טועם היום שאסור עד שתחשך, ואף לכשתחשך צריך שאלה לחכם (גמ' שם), אם רוצה לטעום קודם מעת לעת (רבי אברהם מן ההר שם), לפי שגזרו היום משום יום אחד (גמ' שם) לא גזרו כן אף באומר יום אחד שיהא אסור אף למחרתו עד שתחשך, לפי שיום אחד אינו מתחלף ביום (גמ' שם ב), שהרי כשאמר יום אחד עמד באיסורו מעת לעת, ולא יבא להתיר באומר היום קודם שתחשך (ר"ן שם ד"ה יום אחד)^[41].

שינויי זמנו ומידתו

זמני היום והלילה אינם שוים בכל מקום על פני כדור הארץ (העיבור א א; המאור ראש השנה כ ב), שהרי כל הישוב מתגלגל בעיגול ככדור, וכשאור לאלה חושך לאלה (זוהר ג י א), וכל שעה היא ערב במקום אחד ובוקר במקום אחר (המאור שם; רמב"ן עה"ת בראשית א ה, בשם יש מפרשים; יסוד עולם ב יז), באופן שבין תחילת היום או הלילה במקום אחד לבין תחילתו במקום הרחוק ממנו, למזרח או למערב, חמש עשרה מעלות - משלש מאות וששים מעלות של היקף כדור הארץ - יש הבדל של שעה אחת, ובמרחק של תשעים מעלות הבדל של שש שעות, וכן הלאה (העיבור א ד). ומטעם זה פירשו ראשונים אותה ששנינו לענין איסור חדש (ראה ערכו), שהרחוקים מירושלים שאינם יודעים אם כבר קרב העומר (ראה ערכו) - המתיר את החדש - בששה עשר בניסן, מותרים בו מחצות היום ולהלן (ראה הנ"ל), שצריך שישמרו חצות היום של ירושלים, ולא חצות של אותם המקומות, לפי שאפשר שיהיה מוקדם או מאוחר (פירוש המשניות לרמב"ם מנחות סח א).

שבת ויום טוב

אף יום כציון של זמן, כגון שבת או יום טוב, הכולל את היום ואת הלילה שלפניו (ראה לעיל: כציון של זמן) זמנו משתנה לפי המקומות, והזמן שהוא שבת או יום טוב במקום זה, הוא חול במקום אחר, לפי זמני תחילת הלילה (כן משמע מירושלמי ברכות ד א), שנאמר: שַׁבָּת הִיא לַה' בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם (ויקרא כג ג), אף על פי שתשתנה תחילת היום והלילה כפי השתנות האורך בגלילות מתחלפות, מכל מקום תהיה תחילת השבת וסופה בכל אחד מהגלילות ליושביו כפי התחלת היום והלילה בגליל ההוא (ספורנו שם). ואף במקומות הסמוכים זה לזה אמרו: יהי חלקי ממכניסי שבת בטבריא - שהיא עמוקה ומחשכת מבעוד יום וסבורים שחשכה (רש"י שבת קיח ב ד"ה ממכניסי) - וממוציאי שבת בצפורי (גמ' שם), שיושבת בראש ההר ובעוד שהחמה שוקעת נראה שם אור גדול ומאחרים לצאת (רש"י שם); ויש מן הראשונים שפירש שהדברים אמורים בהולך בשבת מטבריא לצפורי, שמכניס שבת בזמן של טבריא, ומוציאה בזמן של צפורי (שו"ת ר"י מיגש כה), והוא הדין בנוסע ממקום למקום באופן שהיום הולך ומתארך אצלו, כגון ממזרח למערב, שנוהג כפי הזמן של המקום שבא לשם (מקראי קודש (פרנק) ב עמ' ריג; היומם (טוקוצ'ינסקי) עמ' יד, בהערה; חבלים בנעימים ד ג)^[42].

איסורי בעלות

באיסורים התלויים בבעלותו של אדם על חפץ מסויים, הנמצא במקום שהזמן שונה בו ממקום הבעלים, אם הולכים אחר מקום הבעלים, או אחר מקום החפץ, כגון באיסור הנאה של חמץ (ראה ערכו) בפסח ואיסורו בבל-יראה-ובל-ימצא (ראה ערכו), ומצות השבתתו וביעורו בערב פסח, באופנים שבעל החמץ נמצא במקום שהוא זמן איסורו, והחמץ נמצא במקום שאינו זמן איסורו, ולהיפך, נחלקו אחרונים:

• יש אומרים שהולכים אחר מקומו של בעל החמץ, בין להקל בין להחמיר, לפי שאיסורו חל על "קרקפתא דגברא", והתורה אמרה: וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ (שמות יג ז) בזמן איסורו, וכל שבמקומו אינו זמן איסורו לא עבר בבל יראה, וכן אין החמץ נאסר בהנאה. לפיכך אם נסע לפני הפסח למדינה אחרת, והניח חמץ בביתו, ומכרו בערב פסח (ראה ערך מכירת חמץ) במקום שעדיין לא הגיע זמן איסורו, אף על פי שבמקום החמץ כבר הגיע זמן איסורו, מועילה מכירתו. וכן אם במקומו כבר הגיע זמן איסורו, אף על פי שבמקום החמץ עדיין לא הגיע, אין מכירתו מועילה, וכן אין ביטולו מועיל, כדין חמץ שהגיע זמן איסורו (ראה ערך בטול חמץ), ולאחר הפסח אסור משום חמץ- שעבר-עליו-הפסח (ראה ערכו. חסד לאברהם (בוטשטש) או"ח לה).

• ויש אומרים שהולכים אחר מקום החמץ, שאם הוא במקום שהוא לאחר זמן איסורו - נאסר בהנאה, ואין משגיחים על הזמן של מקום הבעלים (עונג יום טוב או"ח לו; ארץ צבי פג), וכן אם במקום החמץ הוא לפני זמן איסורו, מועילה מכירתו (ארץ צבי שם).

אורך היום והלילה

מידת אורך היום והלילה אינה שווה בכל תקופות השנה (ראה ערך תקופות), ואמרו: באחד בתקופת תשרי ובאחד בתקופת ניסן, היום והלילה שוים (ירושלמי ברכות א א; ויקרא רבה כו ד), מכאן ואילך היום לווה מן הלילה, והלילה לווה מן היום (שמות רבה לא טו; ויקרא רבה שם; מדרש תהלים יט ג), שהימים בימות החמה שוים ללילות בימות הגשמים, ולהיפך (באור הגר"א או"ח תנט ב).

מידות אלו אינן שוות בכל מקום ברוחב הארץ שמצפון לדרום, שהשוכנים על "קו המשוה", מידת היום ומידת הלילה שוות להם לעולם בכל ימות השנה, והשוכנים מצפון לקו המשוה היום הולך ומאריך להם מתקופת טבת עד תקופת תמוז, והולך ומתקצר להם עד תקופת טבת, לפי המרחק מקו המשוה, ומידת היום הארוך שבכל מקום שוה למידת הלילה הארוך שבו, ומידת היום הקצר שוה למידת הלילה הקצר, כדי שיהיו שניהם עשרים וארבע שעות, עד שבסוף הישוב שבצפון - הקוטב הצפוני - יהיה היום הארוך עשרים וארבע שעות ואין בו לילה כלל, והיום הקצר כולו לילה ואין בו יום כלל (העיבור א א,ג-ד; יסוד עולם ב טז), והוא הדין מדרום לקו המשוה, שהיום הולך ומאריך או מתקצר לפי המרחק מקו המשוה, וכשהיום מאריך בצפון הוא מתקצר בדרום, ולהיפך, עד סוף הישוב שבדרום - הקוטב הדרומי - והחדשים שהם יום בלבד בצפון הם לילה בלבד בדרום, ולהיפך (העיבור שם ג), עד שימצא מקום שיתארך היום חצי שנה, וכן הלילה חצי שנה (מור וקציעה שדמ).

זמני היום בקטבים

ודנו אחרונים מה דינם של מקומות אלו:

• יש אומרים שבמקומות אלו נחשב כל הזמן הזה כיום אחד בלבד, או כלילה אחד בלבד (באור הרד"ל לפרקי דרבי אליעזר נב, בהגהה), ואם בא למקום זה ביום חול, כל זמן שהוא יום הרי הוא חול גמור, ואם בא לשם בשבת הרי הוא כולו שבת (מנחת אלעזר ד מב).

• יש אומרים שיום - כציון של זמן - של תורה הוא הזמן שבו ישלים הרקיע הקפה אחת עם החמה על פי מרוצתו היומית כלפי המערב, ואם נמצא מקום שלא נשלמו בו תנאים אלו, נפטרו יושביו ממצוות שבת ומשאר מצוות התלויות במנין הימים, כשם שמצינו בשאר מצוות, שבחסרון הנושא לשמירת המצוה יפטר מן המצוה (קול יהודה לכוזרי ב כ, בדרך השניה; אור מאיר עמ' שכג).

• יש אומרים שהבא למקום זה יש לו למנות שבעה ימים של עשרים וארבע שעות שוות, ומקדש שביעי (נחמד ונעים קמה; מור וקציעה שם; קול יהודה שם, בדרך השלישית; מחר חודש עמ' כ).

• יש אומרים שבמקום שרואים שם את החמה מקפת כל האופק סביב כל עשרים וארבע שעות, הרי כל הקפה אחת היא יום אחד, וההקפה השביעית היא שבת, ואף שעת כניסת השבת ויציאתה יכול לחשב למפרע לפי הזמן שהיה במקום שיצא משם (תפארת ישראל ברכות, בועז א ה).

• ויש אומרים ששיעור יום אחד הוא מהרגע שהחמה יותר שפלה וסמוכה לאופק, עד שתחזור לאותה נקודה שממנה התחילה, וכן בזמן שכולו לילה, שיעור יום אחד הוא היקף אחד שלם שיעשו הכוכבים סביב הארץ (מחר חודש שם)^[43].

קביעת קו התאריך

יום, כציון של זמן הכולל עשרים וארבע שעות שמתחילת הלילה ועד תחילת הלילה שאחריו (ראה לעיל: כציון של זמן) - וציון של יום מסוים, כגון יום כך וכך בשבוע או בחודש, הוא הנקרא תאריך - תחילת זמנו, וכן שאר זמני אותו היום, כגון חצות (ראה ערכו) היום או הלילה, שונים הם בכל מקום בכדור הארץ, כיון שהשמש סובבת את כדור הארץ ממזרח למערב, ובעת שהשמש נמצאת מול מקום מסוים, ואז חצות היום שם, ובשאר המקומות הנמצאים בקו האורך של מקום זה, היינו קו מהקוטב הצפוני לקוטב הדרומי העובר באותו מקום, כבר עבר חצות היום במקום הנמצא ממזרח לו, ועדיין לא הגיע חצות היום במקום הנמצא ממערבו. מחמת שוני זה, חייב להימצא בין קוי האורך קו מסויים שבו חל חצות היום של כל תאריך לראשונה, וכן מתחיל בו כל תאריך לראשונה, ובכל קו אורך שממערב לו, יתחיל אותו תאריך רק לאחר זמן, על פי ריחוקו מקו ההתחלה לצד מערב, עד שבקו שהוא למערבו של קו ההתחלה במרחק של הקפה שלמה של הכדור, ונמצא שהוא סמוך לקו ההתחלה מצד מזרח, לא יתחיל אותו תאריך אלא לאחר עשרים וארבע שעות, ונמצא שקו זה הוא תחילת מזרחו של כדור הארץ, לענין חשבון הזמנים, ומזרחו של קו זה הוא סוף המערב, לענין זה. כיום נקרא קו זה "קו התאריך", ועל מקומו דנו ראשונים ואחרונים:

• יש אומרים שקו זה הוא במקום שהוא במרחק של תשעים מעלות - היינו שש שעות של מהלך השמש - מזרחה מירושלים, ושלפי זה כל תאריך שהתחיל בירושלים בזמן מסויים, אינו מתחיל ממזרח לקו זה עד אחרי שמונה עשרה שעות (כן משמע מהכוזרי ב כ, והמאור ראש השנה כ ב, על פי הגמ' שם; תשובת הרב משה אלכסנדר לפידות בדברי חכמים (ורשא תרל"א) ג ב, ואילך; תשובת הרב ישעיה מאיר כהנא שפירא בדברי חכמים ה ב, ואילך). לפי זה יפן, גיניאה החדשה וניו זילנד הם מערבית לירושלים, והתאריך בהם הוא יום למחרת המוחזק בהם כעת, לפי קו התאריך הבין-לאומי שנקבע בידי אומות העולם, ואילו בתוך סיביר סין ואוסטרליה נמתח קו התאריך, כך שמערבם כתאריך המוחזק כעת ומזרחם, כקמצ'טקה, יום למחרת (קו התאריך הישראלי עמ' רצט, ומפה שבין עמ' רחצ לעמ' רצט).

• יש אומרים שאמנם הקו הוא במרחק תשעים מעלות מירושלים (החזון איש בקונטרס שמונה עשרה שעות, על פי הכוזרי שם, והמאור שם), אך לא יתכן לומר שיהיו שני אנשים העומדים במקום אחד שובתים בשני ימים שונים שבת, מפני שהם עומדים משני צידי קו התאריך, אלא על כרחך שיש לעקם את קו התאריך, כך שלא יחצה יבשות (החזון איש שם, על פי יסוד עולם ב יז). לפי זה יפן, גיניאה החדשה וניו זילנד הם מערבית לירושלים, והתאריך בהם הוא יום למחרת המוחזק בהם כעת, אך סיביר, סין ואוסטרליה נמשכות כולם למערב, והתאריך בהם הוא כמוחזק כעת (קו התאריך הישראלי במפה שבין עמ' שב לעמ' שג). ובשל עיקום זה, למרות שיפן נמצאת מערבית לקמצ'טקה, מכיון שקמצ'טקה נגררת אחר שאר אסיה, הרי שישבתו בה באותו היום שישבתו בירושלים, ואילו ביפן ישבתו ליום המחרת (קו התאריך הישראלי בעמ' שג-דש ובמפה שם).

• יש אומרים שקו התאריך הוא במרחק מאה שמונים מעלות מירושלים (כן משמע מכתוב שם לראב"ד שם, ויסוד עולם ד ח ויז), מפני שירושלים טבורו של עולם, וכפי שהאומות קבעו את קו התאריך מאה שמונים מעלות מגריניץ', כן עלינו לקבוע אותו מאה שמונים מעלות מירושלים (חיים זעליג סלומינסקי בדברי חכמים יח א, ואילך; הרב שמואל מוהליבר בדברי חכמים כא א, ואילך), וכן שנינו: ירושלים בחצי העולם (כת"י ילקוט כורדיסטן, הובא בתורה שלמה כי תשא שמות ל כג, ובקו התאריך הישראלי עמ' קצז). לפי זה יפן, וכל המקומות הנמנים לעיל הם מזרחית לירושלים, והיום בהם הוא כמוחזק כעת, אכן, הקו נמתח לפי זה במערב יבשת אמריקה, ובהוואי ואלסקה היום הוא למחרת היום המוחזק בהם כעת (קו התאריך הישראלי עמ' רחצ).

• יש אומרים שאמנם קו התאריך הוא במרחק מאה שמונים מעלות מירושלים, אך יש לעקם את הקו, כך שלא יחצה יבשות כנ"ל (היום בכדור הארץ עמ' עז, על פי יסוד עולם שם ושם), וממילא באלסקה היום הוא כמוחזק כעת (כן מצדד בהיום בכדור הארץ עמ' עז-עח), ובהוואי היום הוא למחרת היום המוחזק כעת (קו התאריך הישראלי שם).

• יש אומרים שאין לשנות בשום מקום מהמוחזק לשבות בו (שו"ת הרדב"ז א עו; מחר חודש עמ' יז-כ; שואל ומשיב ד ב קנד; רב פעלים א, סוד ישרים ה; תשובת הרב יצחק אלחנן ספקטור והרוגצ'ובר, ועוד רבנים, בקו התאריך הישראלי עמ' רלז; אסיפת גדולי רבני ארץ ישראל בשנת תש"ב, כמובא בקו התאריך הישראלי עמ' רמג-רנ; תשובת הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג והרב צבי פסח פראנק והרב איסר זלמן מלצר במבוא לקו התאריך הישראלי עמ' 10), אם מפני שהשבת נמסרה לכל אחד מישראל כפי מקומו, שימנה ששה ימים שלמים וישבות בשביעי, ואין לאף אחד לשנות מהמוחזק במקומו (שו"ת הרדב"ז א עו); או מפני שאיננו יכולים להכריע בספקות הללו (מחר חודש עמ' יז-כ), שהשבת הגמורה האמתית אינה אלא בארץ ישראל, שעליה נתייסדו כל מצוות התורה, וכל הנמצא מחוצה לה ממשיך מניינו לעולם (מור וקציעה שדמ); או שקו התאריך הינו המקום בו נתלתה השמש בפעם הראשונה, וזה היה בשעה השלישית של היום (בני ציון א יד, על פי לבוש או"ח תכח ח), ואם כן קו התאריך הוא מאה שלשים וחמש מעלות מזרחית לירושלים, אלא שתחילת היום היא מצאת הכוכבים, והוא מאוחר לשקיעה, וממילא קו התאריך הוא מאה שלושים ושתיים מעלות מזרחית לירושלים, והוא חופף כמעט לחלוטין לקו התאריך המוחזק כעת בין האומות (בני ציון שם).

• ויש אומרים שאמנם אין לשנות בשום מקום מהמוחזק, אבל יש לחוש לסוברים שקו התאריך הוא תשעים מעלות מזרחית לירושלים, וביום ראשון לא לעשות אחד מאבות-מלאכות (ראה ערכו) האסורות בשבת מן התורה, אבל להניח בו תפילין על תנאי, שאם הוא שבת אין ההנחה אלא שחוק (תשובת הרב שמחה זעליג ריגר בקו התאריך הישראלי עמ' רמב-רמג).

הערות שוליים