מיקרופדיה תלמודית:יין נסך

הגדרה^[1] - יין שנתנסך לעבודה-זרה, שאסור בשתייה ובהנאה ושמטמא

לשון "יין נסך", ברוב המקומות שנזכר בתלמוד, כולל הן יין שנתנסך לעבודה זרה - שנאסר בכך מן התורה - והן סתם יינם של גויים (רמב"ן בהשגות לספר המצות לא תעשה קצד; ר"ן עבודה זרה עג א (לה א בדפי הרי"ף)), שאינו אסור אלא מדרבנן (ראה ערך יין של גויים). ויש שנזכר לשון "יין נסך" על סתם יינם לבדו (רמב"ן שם על פי עבוד זרה לד א: יין נסך דרבנן, וראה ר"ן שם).

ערך זה דן ביין שנתנסך לעבודה זרה, באיסורו בשתייה ובהנאה ובטומאתו^[2].

גדרו

מקורו

יין (ראה ערכו) שנתנסך לעבודה-זרה (ראה ערכו), אסור הוא בהנאה (עבודה זרה כט ב, ושם סב א; רמב"ם מאכלות אסורות יא א; טור יו"ד קכג), כשם שתקרובת-עבודה-זרה (ראה ערכו) אסורה בהנאה (ראה ערך תקרובת עבודה זרה, וראה להלן), שנאמר: וַיִּצָּמְדוּ לְבַעַל פְּעוֹר וַיֹּאכְלוּ זִבְחֵי מֵתִים (תהלים קו כח), מה מת (ראה ערכו) אסור בהנאה (ראה עבודה זרה כט ב, וראה ערך מת), אף זבח לעבודה זרה אסור בהנאה (עבודה זרה שם), ונאמר: אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם (דברים לב לח), מה זבח לעבודה זרה אסור בהנאה, אף יין שנתנסך לעבודה זרה אסור בהנאה (רבה בר אבוה עבודה זרה שם).

ונחלקו ראשונים:

• יש סוברים שעיקר איסור אכילת תקרובת עבודה זרה ושתיית יין נסך למדים מן הכתוב: פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית וגו' וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ (שמות לד טו. סמ"ג לאוין קמח; רמב"ן בהשגות לספר המצות לא תעשה קצד, ובפירושו על התורה שם; החינוך מצוה קיא), שכל מקום שנאמר "פן" אינו אלא אזהרה (ראה ערכו: לשונות האזהרה. רמב"ן בהשגות שם), ובכלל איסור זה אף יין שנתנסך לעבודה זרה (סמ"ג שם; רמב"ן שם; החינוך שם), שניסוך היין הוא עיקר השמחה בזבח עבודה זרה, והכתוב "אשר חלב זבחימו" וגו' משוה תקרובת ויין, ומנו איסור זה במנין המצוות (סמ"ג שם), ולדעתם הכתוב "ויצמדו לבעל פעור" וגו' - וכן הכתוב "אשר חלב זבחימו יאכלו" וגו' - לא בא ללמד על איסור התקרובת - והיין - באכילה ובשתייה, אלא על איסורה בהנאה (רמב"ן בהשגות שם).

• יש מן הראשונים שכתבו שאף את עיקר איסור השתייה של יין נסך למדים מן הכתוב "אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם" (שאילתות קסב; ספר המצות לרמב"ם לאוין קצד), ומנו איסור זה במנין המצוות (ספר המצות שם. וראה רמב"ן בהשגות שם).

• בירושלמי אמרו - וכן כתבו ראשונים (ראה רמב"ם עבודה זרה ז ב, לענין תקרובת, ורמב"ן בהשגות לספר המצות לא תעשה קצד ולחם משנה מאכלות אסורות יא א בדעתו) - שיש ביין נסך איסור משום וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם (דברים יג יח. ירושלמי עבודה זרה ה יב, הובא בתוספות זבחים עב א ד"ה אלא), ועוד כתבו ראשונים שהנהנה מיין נסך עובר אף על הלאו של וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ (דברים ז כו. רמב"ם במנין המצוות שבראש ספר היד לא תעשה כה; רמב"ן על התורה שם כה, לענין תקרובת), ומצדדים אחרונים לומר שלדעתם אף מצות "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן" (דברים יב ב) האמורה בעבודה זרה, נוהגת אף ביין נסך (מקור מים חיים קכג יד, אך העיר שקצת לא משמע כן מלשון הרמב"ם עבודה זרה ז א).

חומר איסורו בהנאה

איסור הנאה מיין נסך - וכן איסור הנאה מתקרובת-עבודה-זרה (ראה ערכו) - כתבו ראשונים שהוא מן התורה (תוספות עבודה זרה כט ב ד"ה יין; ראשונים שם; רמב"ן בהשגות לספר המצות לא תעשה קצד; תורת הבית הקצר ה; החינוך מצוה קיא), ואף שהכתוב "ויאכלו זבחי מתים" (הובא לעיל) מדברי קבלה הוא, הלכה-למשה-מסיני (ראה ערכו) היא ["גמרא גמירי לה"] שאסור, ובא דוד והסמיכה על הכתוב (תוספות עבודה זרה נב א ד"ה תנהו).

ויש סוברים שמן התורה אין יין נסך אסור אלא בשתיה (ראה ראשונים שבציון הבא) - וכן תקרובת עבודה זרה אינה אסורה מן התורה אלא באכילה (ראה תוספות בבא קמא עב ב ד"ה דאי; תוספות טוך ותוספות הרא"ש קידושין נח א; העמק שאלה קסב, בהגהת חתן המחבר, בדעת השאילתות שם) - ואיסורו בהנאה אינו אלא מדרבנן (ראשונים הנ"ל), ואף שהוקשה תקרובת עבודה זרה למת, וזה הטעם, לדעתם, שהתקרובת אסורה באכילה (ראה ערך תקרובת עבודה זרה), דוקא לאכילה הוקשה, כלשון הכתוב "ויאכלו זבחי מתים", ולא לענין הנאה (תוספות בבא קמא שם; תוספות טוך שם).

מאימתי נאסר מן התורה

איסור יין נסך מן התורה, יש מן הראשונים שסוברים שלא נאסר אלא לאחר מעשה מדין (במדבר כה. ראה ספר המצות לרמב"ם לא תעשה קצד), וכתבו אחרונים שמיד לאחר מלחמת מדין נאסר יין נסך, קודם שאמר משה רבנו את משנה תורה (חמדת ישראל למ' קצד, ע"פ פסחים כב א).

ויש ראשונים סוברים שכבר בסיני נאסר (ראה רמב"ן בהשגות לספר המצות שם).

איך נאסר

יין נסך הוא יין שנזרק לשם עבודה זרה בפניה (ראה תוספות ותוספות רבנו אלחנן וריטב"א עבודה זרה כט ב), ועיקר ניסוך יין בפני עבודה זרה - שאוסר את היין בהנאה מן התורה, לסוברים כן - הוא על ידי הורקת היין ושפיכתו לספלים, כעין ניסוך היין בבית המקדש (ראה רא"ש עבודה זרה ד יג. וראה ספר המכריע להרי"ד ח), וכן נאסר היין כששופכו בקרקע לפני עבודה זרה (ראה תמים דעים קיג, ומשמרת הבית ה ב (מח א), וריטב"א עבודה זרה לג א).

ניסך רק מקצתו

הביא יין לפני עבודה זרה וניסך לפניה מקצתו, נחלקו ראשונים בדין הנשאר, יש שכתבו שכל הנשאר נקרא יין נסך (תוספות רי"ד [מהדורא קמא] עבודה זרה סב א; חידושי הרמ"ה גיטין נב ב), שכיון שניסך ממנו קצת נעשה הכל תקרובת (תוספות רי"ד שם).

ויש סוברים שאינו נעשה נסך אלא הנשפך, ואין איסור בנשאר אלא לסוברים שניצוק (ראה ערכו) חשוב הוא חיבור לענין יין נסך (ראה ערך יין של גוים: ניצוק קטפרס ומשקה טופח), והנשאר בכלי חשוב הוא כמחובר לנשפך (ראה ראב"ד עבודה זרה עב ב^[3]).

שכשך ידו לתוך היין לשם עבודה זרה

שכשך ידו לתוך היין לשם עבודה זרה, נחלקו בכך ראשונים:

• יש שכתבו שהיין נאסר בכך (רש"י גיטין נב ב ד"ה מנסך, וחולין מא א ד"ה שניסך; שו"ת הרשב"א ג שעה, וראה רא"ש עבודה זרה ד יג), שכך היתה עבודתם (רש"י גיטין שם; שו"ת הרשב"א שם).

• יש שכתבו שבשכשוך אין היין נאסר מן התורה, וניסוך מן התורה הוא דוקא כשמגביה את הכלי ושופכו (אור זרוע עבודה זרה קסה).

• ויש סוברים שהדבר תלוי במחלוקת אמוראים, שלדעת רב אפשר לניסוך בלא הגבהה, והמשכשך ביין לשם עבודה זרה אסרו, ולדעת שמואל אין ניסוך בלא הגבהה - שאי אפשר להוריק לספלים בלא הגבהה (חידושי חתם סופר גיטין שם) - ואם שכשך בפניה ולא הגביה, היין מותר, כיון שאין דרך העומד בפני עבודה זרה לשכשך לפניה, אלא להוריק היין מכלי אל כלי (תוספות גיטין שם ד"ה מנסך בלשון שני בדעת רב, וחתם סופר שם).

נגע הגוי ביין על מנת לנסכו, אבל לא שכשך, יש מן הראשונים שכתבו שהיין נעשה יין נסך (ראה ראב"ד עבודה זרה נט ב; ראה דגול מרבבה ליו"ד קכד ס"ק כג^[4]); ויש ראשונים שכתבו שאינו נעשה נסך אם לא שכשך (ראה רש"י עבודה זרה נז א ד"ה אי, ושם נט ב ד"ה כי; ספר הישר לרבינו תם חידושים תשלז, (ומשמע שמדרבנן אוסר מגע אף בלא שכשוך)).

ניסך לעבודה זרה שלא בפניה

יין שניסכוהו לעבודה זרה שלא בפניה, נחלקו בו תנאים:

• חכמים אוסרים (ברייתא עבודה זרה נט ב ושם נתבאר), אף בהנאה (רש"י שם ד"ה אסור) מן התורה (ראה רא"ה (בשיטת הקדמונים) שם; ריטב"א שם. וראה לעיל: חומר איסורו בהנאה, שיש סוברים שאיסור יין נסך בהנאה אינו אלא מדרבנן), שאף שניסכו שלא בפני עבודה זרה, הרי זה ניסוך גמור (תפארת יעקב חולין מא א ד"ה לכן (הב'). ועי' צפנת פענח עבודה זרה ז טו).

• רבי יהודה בן בבא ורבי יהודה בן בתירא מתירים - מדין תורה, אבל מדרבנן אסור, כשאר יין שנגע בו גוי (רא"ה עבודה זרה נט ב, וריטב"א שם בשמו) - שאין מנסכים יין אלא בפני עבודה זרה (ברייתא שם), ואפילו פירש שעושה כן לשם עבודה זרה, אינו נאסר בכך (רמב"ן [מערבא] שם ד"ה ולפי דעתי; רא"ה שם), שמאחר שאין דרך לנסך כן אין על ניסוך זה לא שם ניסוך ולא שם תקרובת (רא"ה שם).

הלכה כחכמים (תשובות גאונים קדמונים בסוף הספר (מא א) ד"ה מיקלא; המכריע להרי"ד ח; רשב"א שם); ויש מן הראשונים סוברים שהלכה כרבי יהודה בן בבא ורבי יהודה בן בתירא (ראה ריטב"א עבודה זרה שם, בשם הרא"ה, שהלכה כמותם).

יין נסך שאינו ראוי למזבח

אף יין שאינו ראוי לנסכו על גבי המזבח בבית המקדש, כגון יין מזוג, או יין שמעורב בו שאור או דבש (ראה ערכו, וראה ערך יין וערך נסכים. וראה אבני נזר יו"ד קטו ב), אם ניסכוהו לעבודה זרה - נאסר בכך (ראה רמב"ן עבודה זרה ל א, מובא בתורת הבית לרשב"א ה ג, וברא"ש עבודה זרה ל ב, ושו"ת ריב"ש קפ ועוד), שהרי זו זריקה המשתברת, כעין פנים (רמב"ן שם. וראה ערך תקרובת עבודה זרה) - כלומר כזריקה של דם בפנים, בבית המקדש, שאינה מחוברת אלא משתברת ונופלת טיפים טיפים (רש"י עבודה זרה נ ב ד"ה זריקה), ותקרובת עבודה זרה אינה נאסרת אלא כשנעשה בה כעין פנים (ראה גמרא שם נא א, ורמב"ם עבודת כוכבים ג ד, וטוש"ע יו"ד קלט ג, וראה ערך הנ"ל, ושם שיש שנאסרים משום תקרובת אפילו אם לא נעשה בהם כעין פנים) - והרי כל תקרובת עבודה זרה אסורה, ואפילו מים (ראה משנה עבודה זרה עג א, ורש"י שם, וגמרא פסחים כב א, ורמב"ם עבודה זרה ז טו); ויש סוברים בדעת ראשונים שאין נאסר אלא יין הראוי למזבח (אבי נזר יו"ד קטז ה בשם אביו, וחידושי הגר"ח השלם בסוף הספר, וחזון איש יו"ד נו סק"ד, בדעת רמב"ם מאכלות אסורות יא ט, ושם י בשם גאוני המערב, וסמ"ג לאוין קמח).

סתם יין של גוי

סתם יין של גוי אין חוששים בו שמא ניסכו לעבודה זרה (ראה עבודה זרה לו ב, שגזרו על יינם משום בנותיהם, וראה תוספות רי"ד [מהדורא קמא] שם כט ב שהוצרכו לטעם זה מפני שבסתם אין לחוש), ואפילו אם ראינו את הגוי מערה מכלי אל כלי, כל שלא שמענו שכוונתו לנסך, הרי זה מותר מעיקר הדין (תוספות רי"ד [מהדורא ג] שם עב ב), שאין תולים שסתם מחשבת גוי לעבודה זרה (תוספןת רי"ד שם ושם, על פי חולין יג א^[5]), ומיעוט הוא שמתנסך לעבודה זרה, ואין חוששים למיעוט (רמב"ן חולין ד ב; ריטב"א עבודה זרה כט ב).

ויש מן הראשונים שסוברים שאף סתם יינם, שאין ידוע בודאי שלא ניסך הגוי אותו יין, יש לחוש בו ולאסרו (רמב"ן שם לו ב, וכן משמע בסוף תשובת רש"י שבראבי"ה תתרנ).

על תקנת חכמים לאסור סתם יינם של גויים, ואם טעם האיסור מפני שהחמירו לחוש בו לניסוך, ראה ערך יין של גויים.

ישראל שניסך יינו של חברו לעבודה זרה

ישראל שניסך יינו של חברו לעבודה זרה לא אסרו (חולין מא א; רמב"ם חובל ומזיק ז ו), ואף לסוברים שעל ידי מעשה יכול אדם לאסור אף דבר-שאינו-שלו (ראה ערכו: על ידי מעשה, וראה עונג יום טוב נט באורך), דוקא גוי שניסך יינו של ישראל אסרו, אבל ישראל שאינו חשוד לעבוד עבודה זרה, אנו תולים שאינו מתכוין לנסך, אלא לצער את חברו (חולין שם), ואין דעתו לעבודה זרה (רש"י שם ד"ה ורב), ואפילו אומר בפירוש שלא נתכוון לצערו, אלא לנסך, אינו נאמן (פני יהושע גיטין נב ב, ראה שם הטעם).

על הטעם שמקילים לתלות שכוונתו לצער את חברו, אף שאומר בפירוש שכוונתו לעבודה זרה, ראה ערך שחיטה וערך תקרובת עבודה זרה (וראה לבוש יו"ד ד ד, ופליתי שם סק"ג, ולב אריה חולין שם, ושו"ת שואל ומשיב מהדורא קמא ג קיג, ואחיעזר ב ה אות ד, ועוד).

באופן הנ"ל במומר

היה המנסך ישראל מומר (ראה ערכו), הרי זה אוסר את היין (חולין מא א; רמב"ם חובל ומזיק ז ו; טוש"ע חו"מ שפה ב), וכן אם היה ישראל סתם, והתרו בו וקיבל ההתראה, הרי זה אוסרו, שהרי נעשה מומר (רמב"ם שם; טוש"ע שם. על פרטי הדינים כיצד נעשה מומר, ראה ערך מומר).

בשותפים

שותפים שניסך אחד מהם את היין שיש להם בשותפות, יש מן הראשונים שכתבו שאסרו (רמב"ם חובל ומזיק ז ו), ואף חלק חברו נאסר בכך (יד המלך חובל ומזיק שם), שהרי בחלקו ודאי לא היתה כוונתו לצער, ונמצא שגילה דעתו שכוונתו לעבודה זרה באמת (לבוש יו"ד ד ד); ויש סוברים שאף בזה יש לתלות שלצער את שותפו נתכוין, והיין מותר (ראה תוספות חולין מא א ד"ה בישראל, לענין שחיטה, וראה ש"ך יו"ד ד סק"ה שהוא הדין יין נסך^[6]).

השותה או הנהנה ממנו לוקה

השותה יין שנתנסך לעבודה זרה, כתבו ראשונים שהוא לוקה מן התורה (רמב"ם מאכלות אסורות יא א, ובמנין הלוקים סנהדרין יט ד אות ק; ראה תוספות עבודה זרה יב ב ד"ה אלא; ארחות חיים ריש הלכות יין נסך). וכן הנהנה מיין נסך לוקה (לחם משנה מאכלות אסורות שם; תבואות שור ב סק"א; דינא דחיי לסמ"ג לאוין קמח, וכנסת הגדולה יו"ד קכג הגהות טור ד).

לסוברים שהנהנה מיין נסך עובר על "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" ועל "ולא תביא תועבה אל ביתך" (ראה לעיל: מקורו), הנהנה לוקה שתים, אחת על כל לאו משני לאוים אלו (ראה רמב"ם עבודה זרה ז ב, לענין תקרובת, וראה לחם משנה מאכלות אסורות שם, שהוא הדין יין נסך, ומפרשים כן דברי הרמב"ם מאכלות אסורות שם), וכן לסוברים שהשותה יין נסך עובר על "ואכלת מזבחו" (ראה לעיל: שם), הרי השותה לוקה אף משום לאו זה (רמב"ן בהשגות לספר המצות לא תעשה קצד: יתכן; החינוך מצוה קיא).

שיעור השתיה

שיעור השתיה מיין נסך ללקות עליו, כתבו ראשונים שהוא בכלשהו - וכן לדעתם האוכל מתקרובת עבודה זרה כל שהוא לוקה (רמב"ם מאכלות אסורות יא א, וראה ערך תקרובת עבודה זרה) - שכיון שאיסור זה משום עבודה זרה הוא, אין לו שיעור כלל - כשאר כל איסורי עבודה זרה (ראה ערך עבודה זרה) - שנאמר: ולא ידבק בידך "מאומה" מן החרם (דברים יג יח. רמב"ם שם א-ב; החינוך מצוה קיא; ארחות חיים ריש הלכות יין נסך; כל בו צו).

על הסוברים שאין לוקים על תקרובת עבודה זרה אלא בכזית (ראה רבינו חננאל פסחים עג סוף ע"א, ופירוש רי"פ פרלא לספר המצות ג עמ' רנ טור ד בדעתו, וראה ערך תקרובת עבודה זרה), מפני שאיסורה נלמד מלשון "אכילה" שבכתוב "וקרא לך ואכלת מזבחו" (פירוש רי"פ פרלא שם בדעת רבינו חנננאל שם), ראה ערך תקרובת עבודה זרה.

נשתנה צורתו

יין נסך שנשתנה לצורה אחרת במראיתו ובטעמו, באיסורו הוא עומד, שהוא בכלל כל איסורי עבודה זרה שאפילו נשרפו - אפרם אסור (ראה ערך עבודה זרה, וראה תשב"ץ ג רצא, ושו"ת זרע אמת מב ד"ה יצא ואילך, וראה שו"ת ריב"ש רנה, וערך השלחן יו"ד קכג יד).

ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאפר של יין נסך מותר (ארחות חיים הלכות יין נסך טו, בשם הרב שם טוב פלכו, וראה שם לז בשם הרא"ה), וכן יש מן הראשונים שנסתפקו ביין נסך שנפסל מאכילת כלב אם עדיין אסור, וכתבו שאפשר שאף על פי שמן התורה פקע איסורו, מדרבנן לא פקע (תרומת הדשן סוף סי' קכט).

רוצה בקיומו

יין נסך אסור להיות רוצה בקיומו (ראה עבודה זרה לב א, ושם סג ב, ורש"י שם סד א ד"ה רבנן; רמב"ם מאכלות אסורות יג כא; טוש"ע יו"ד קלג ו^[7]) - כגון לעשות מלאכה ביין עבור הגוי, ואפילו בחינם, מפני שהוא רוצה בקיומו של היין - לפי שמצוה על ישראל לבטל עבודה זרה ומשמשיה (רש"י שם), וכתבו ראשונים שיין נסך הוא בכלל אביזריהו (ראה ערכו) - איסורים הנמשכים - של עבודה זרה, שאסור לקיימם בעולם איסור תורה, ומדרבנן אף רוצה לקיימו אסור (ריטב"א שם סב א ד"ה אמר).

עבר ומכרו

יין נסך שעבר ומכרו, הרי זה תופס את דמיו, והרי הם אסורים בהנאה, כדרך שעבודה-זרה (ראה ערכו) תופסת את דמיה (ראה ערך עבודה זרה. עבודה זרה סב א; רמב"ם מאכלות אסורות יג טז).

על פרטי האיסור לרצות בקיומו, ודיני תפיסת הדמים, ראה להלן: הנאה ממנו, דמיו ושכר עבודה בו, וראה ערך עבודה זרה.

לקדש בו אשה

המקדש אשה ביין נסך או בדמיו, אינה מקודשת (תוספתא קידושין ד ז), ואף לסוברים שאיסור ההנאה מיין נסך אינו אלא מדרבנן (ראה לעיל: חומר איסורו בהנאה) - והמקדש באיסורי הנאה שמדבריהם, הרי זו מקודשת, לסוברים כן (ראה ערך קדושין) - החמירו חכמים באיסור הנאה מתקרובת עבודה זרה ומיין נסך, שאין אשה מתקדשת בהם (תוספות טוך ותוספות הרא"ש ורשב"א בשם תוספות קידושין נח א).

להתרפאות בו

אסור להתרפאות מיין נסך, אפילו במקום סכנה (ארחות חיים הלכות יין נסך כג; שו"ת ריב"ש רנה; כל בו צו), שעבודה זרה וכל שאר איסורים הנמשכים ממנה דינם שיהרג-ואל-יעבור (ראה ערכו. שו"ת ריב"ש שם).

אם האיסור הוא דוקא כשאינו יכול להתרפא אלא ביין שנתנסך, או שאף כשיכול להתרפא בכל יין, אבל אינו מוצא אלא יין נסך, אסור להתרפאות בו, ראה ערך יהרג ואל יעבור.

אוסר יין שנתערב בו

יין נסך אוסר יין שנתערב עמו בכל שהוא (משנה עבודה זרה עג א; רמב"ם מאכלות אסורות טו ו,ז, ושם טז כח; טוש"ע יו"ד קלד א) בהנאה (טוש"ע שם) - שלא כשאר איסורים שבתורה, שהם בטלים מין-במינו (ראה ערכו), לסוברים כן, בששים או במאה או במאתיים (ראה ערך בטול אסורים וערך מין במינו) - מפני חומרת איסור עבודה זרה (גמרא שם ב; רמב"ם שם טו ו), שנאמר בו: ולא ידבק בידך מאומה מן החרם (דברים יג יח. ירושלמי עבודה זרה ה יב), וטיפת יין נסך שנפלו עליה כמה חביות של יין, הכל אסור (רמב"ם שם ז; שו"ע שם).

על תערובת יין נסך מין בשאינו מינו, ועל אופנים שונים שיין נסך שנתערב במינו בטל, ראה ערך בטול אסורים: ביין נסך.

השותהו האם הוא בכלל מין

השותה יין נסך במזיד נמנה בין אותם העוברים על איסורים שהריהם בחזקת מין (ראה ערך מומר. הוריות יא א, ורש"י ד"ה ושתה) - ששחיטתו לעבודה זרה היא (רש"י שם ד"ה הרי) - וכתבו ראשונים שאף שהעובר על איסורים שנהנה מהם אינו בחזקת מין, שמחמת שהתגבר עליו יצרו עבר (ראה גמרא שם ורש"י ותוספות הרא"ש, וראה ערך הנ"ל), השותה יין נסך הרי זה מין אף שהגוף נהנה בשתייתו, כיון שנתפקר כל כך לשתות יין שנתנסך לעבודה זרה (תוספות הרא"ש שם. וראה שער המלך אישות ה סוף הלכה א). ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאין אדם מתאוה לשתיית יין נסך, ולפיכך אנו אומרים שהשותה אותו ודאי להכעיס נתכוין (ראה תוספות בכורות לז א ד"ה ויין, ושם שתי לשונות אם הנפש קצה בו).

מן האחרונים יש מצדדים לומר שהשותה יין נסך, כיון שהגוף נהנה בשתייתו, אינו בכלל מין (באר שבע הוריות שם, ומגיה בגמרא שם, וראה שער המלך שם); ויש מחלקים בדבר, שיין נסך ממש שכבר נשפך על הארץ לשם עבודה זרה, הנפש קצה בו והשותהו מין הוא, אבל יין ששיכשכו לעבודה זרה ולא ניסכו ממש, אין הנפש קצה בו, והשותהו אינו מין, ודינו כעובר להנאתו על שאר איסורים (העמק שאלה קסב א, ומרומי שדה הוריות שם ד"ה ושתה).

בן נח

בן-נח (ראה ערכו), יש ראשונים שנראה מדבריהם שאף הוא אסור ליהנות מיין נסך, כיון שנקרא על היין שם עבודה זרה, ובן נח מוזהר על עבודה זרה (ראה ערך בן נח. ראה רמב"ן [מערבא] עבודה זרה נט ב [ובמהדורת מכון התלמוד הישראלי נדפס בסוף המסכת], וחידושי הר"ן שם).

אבל אחרונים כתבו שמותר לבן נח ליהנות מעבודה זרה ומתקרובתה, שבן נח אינו מוזהר אלא שלא לעבוד עבודה זרה, אבל אינו מוזהר על "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" (טור אבן חגיגה יג א ד"ה א"מ ד"ת, ופשוט שכמו כן מותר לדעתו ביין נסך).

הנאה ממנו, דמיו ושכר עבודה בו

הנאה ממנו

יין נסך שאסור בהנאה, אסור למכרו (פירוש המשניות לרמב"ם עבודה זרה עא א, ומשמע שהוא משום שאסור בהנאה), ואסור לפרוע בו את חובו (ראה עבודה זרה סג ב, ורש"י ד"ה ולא משום), ומי שיש לו פועלים גויים שהוא חייב ליתן להם מזונות, אסור לו להשקותם ביין נסך (ראה שם, ורש"י ד"ה שנשא ומאירי שם; טוש"ע יו"ד קלב ד), שנמצא פורע את חובו באיסורי הנאה (מאירי שם), וכן אסור ליתן יין נסך במתנה לגוי, כשאר איסורי הנאה שהם אסורים במתנה כשם שהם אסורים במכירה, שכיון שמקבל המתנה מחזיק טובה לנותן, נמצא שהנותן נהנה מן היין (יין המשמח סוף סי' קלג^[8]).

הנאה בדרך איבוד

הנאה מיין נסך דרך הליכתו לאיבוד, כגון לגבל בו את הטיט, או ליתן אותו לתוך צבע, יש מן הראשונים שאוסרים (פירוש הראב"ד עבודה זרה עד ב; מאירי שם לג סוף ע"ב, לענין זפיתת נודות), וכן דיו צלול שלוקחים אותו מגוי, ומעורב בו יין, יש סוברים שאסור לכתוב בו, מפני שהיין בעין והוא אסור בהנאה (ארחות חיים סוף סי' כג, וכל בו צו בשם הר"ף (בשם רבנו יחיאל); תרומת הדשן קכט בשם ר"י); ויש סוברים שאף שאסור לתקן את הדיו ביין נסך, אם עבר ותקנו וכתב בו, אין אותה כתיבה אסורה בהנאה, שהרי זה כזורק מים לטיט, שהכתיבה מתייבשת, ונמצא שהיין הולך לאיבוד (תוספות רבנו אלחנן עבודה זרה לג א ד"ה האי; מרדכי שם בשם ר"י).

ויש סוברים שמותר אף לכתחילה לתת יין נסך בדיו ולכתוב בו, שהיין מתקלקל בכך ובטל טעמו, ואין בדיו טעם יין כלל, וכל מקום שמתקלקל טעמו אינו אוסר, ואין זה נהנה מן האיסור (ספר הישר (חידושים) תשכח, ושו"ת מהר"ם בן בכרי [פראג] שעז, ומרדכי שם, בשם רבינו תם; רמ"א בשו"ע יו"ד סוף סי' קלד^[9]).

מכר גוי יין נסך שלו לפרעון חוב של ישראל

ישראל שהיה נושה בגוי מנה, והלך הגוי ומכר יין נסך שלו, והביא לישראל את דמיו בפרעון החוב - הדמים מותרים (תוספתא עבודה זרה ח ו; ברייתא שם סד א; רמב"ם מאכלות אסורות יג כא; טוש"ע יו"ד קלב ז), שדמי יין נסך - וכן דמי עבודה זרה (ראה ערך עבודה זרה) - אינם אסורים אלא כשמכרם ישראל, אבל אם גוי מכרם, הדמים מותרים (גמרא שם סד א).

אמר לו קודם שימכור, המתן לי עד שאמכור יין נסך - או אפילו סתם יין (רמב"ם שם; שו"ע שם) - שיש לי ואביא, ומכר והביא לו - אסור (תוספתא שם; ברייתא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), מפני שהישראל רוצה בקיומו של היין (ראה לעיל: גדרו; רוצה בקיומו. רב ששת בגמרא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם) עד שימכרנו הגוי (רש"י שם ד"ה מפני), כדי שהגוי יפרע ממנו את חובו (רמב"ם שם; שו"ע שם).

וכתבו ראשונים שאין הדמים אסורים אלא כשהישראל אינו יכול להיפרע ממקום אחר, אבל אם יש לו לגוי נכסים אחרים שיכול הישראל להיפרע מהם, או שיש לו לגוי ערב על הלואתו שיכול הישראל להיפרע ממנו - אין אמירתו של הגוי מגרעת כלום (ר"י בתוספות שם ד"ה אבל; הגהות הרמ"ך לרמב"ם שם; רמ"א יו"ד סוף סי' קלב: יש אומרים), שאם לא כן יוכל כל גוי להפקיע את חובו מיד ישראל (תוספות שם).

וכן יש שכתבו שאין הדמים אסורים אלא אם כן עשה את היין אפותיקי (ראה ערכו) מפורש, שהישראל רוצה בקיומו של היין להנאתו (ראשונים שם, ותורת הבית ה ב (מט א), ותשב"ץ א יד, בשם יש מפרשים); ויש חולקים וסוברים שאסור אפילו לא עשאו אפותיקי (ראשונים שם), כיון שהבטיחו הגוי לפרעו מדמיו, הרי זה חשוב רוצה בקיומו (ריטב"א שם).

דמי יין נסך שמכר גוי, שאסורים מפני שהישראל רוצה בקיומו של היין, כתבו אחרונים שהם מותרים לישראלים אחרים, ואינם אסורים אלא לאותו ישראל הרוצה בקיומו, ואינם כדמי יין נסך האסורים לכל (דרישה יו"ד קלב סק"ו).

אומן ישראל שקבל יין מגוי בשכרו

אומני ישראל ששלח להם גוי חבית של יין נסך בשכרם, מותר שיאמרו לו, תן לנו את דמיה (משנה עבודה זרה עא א; רמב"ם מאכלות אסורות יג כ; טוש"ע יו"ד קלב ג), ואין זה כמוכרים את היין ונוטלים את דמיו, שהרי לא זכו בחבית (תורת הבית ה ב שם (מט א - ב), וברש"י שם ד"ה מותר), והוא אינו חייב ליתן להם אלא מעות (רש"י שם. וראה ראשונים שם).

נכנסה החבית לרשותם של האומנים, אסור להם לומר לגוי תן לנו את דמיה (משנה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), אפילו אם היא חבית של סתם יינם (ראה רמב"ם ושו"ע שם שכתבו סתם: יין, וראה חידושי חתם סופר עבודה זרה שם), שכבר זכו בה (מאירי שם; ר"ן שם; טור שם^[10]), והרי זה כאילו מוכרים את החבית לגוי (תורת הבית שם; טור שם), ואם לוקחים ממנו את דמיה, דמי יין נסך הם לוקחים (ר"ן שם).

גוי הקונה יין מישראל

גוי שקנה יין מישראל, כל שקנאו הגוי ונתחייב בדמיו קודם שנעשה יין נסך - דמיו מותרים; וכל שנעשה יין נסך בשעה שקנאו ונתחייב בדמיו - דמיו אסורים (פירוש המשניות לרמב"ם עבודה זרה עא א; מאירי שם ד"ה זהו (הב')), וכל שכן שאם נעשה יין נסך קודם שקנאו הגוי הדמים אסורים (פירוש המשניות לרמב"ם שם).

וכן שנינו: המוכר יינו לגוי, פסק - עמו מעות (רש"י שם ד"ה המוכר) - עד שלא מדד, דמיו מותרים (משנה עבודה זרה שם; רמב"ם מאכלות אסורות יג כג; טוש"ע יו"ד קלב ב (בשו"ע: פסק עד שלא משך)), לפי שהגוי קנה את היין - במשיכה (ראה ערכו. ראה גמרא שם ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם), או שקנאו בדמים שנתן מתחילה (גמרא שם ורש"י^[11]) - קודם שנגע בו ואסרו (רש"י שם עא א ד"ה המוכר, ושם ב ד"ה פסק; רמב"ם שם), ונמצא שבשעת המכירה היה היין מותר (רמב"ם שם; שו"ע שם); מדד - ונגע הגוי ביין (ריטב"א שם סוף ד"ה מתני'^[12]) - עד שלא פסק דמים, דמיו אסורים (משנה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שכיון שלא פסק לו דמים לא סמכה דעתו (גמרא שם), שמא ירבה לו בדמיו (רש"י שם), ונמצא שכשנגע הגוי ביין, עדיין לא סמכה דעתו לקחתו, ונאסר היין בנגיעתו, והרי זה כמוכר סתם יינם (רמב"ם שם^[13]).

השוכר פועלים גויים ופסק להם מזונות

אומר אדם לחמריו ולפועליו - גויים (רש"י עבודה זרה סג א ד"ה לפועליו) - צאו ושתו בדינר זה, ואינו חושש משום יין נסך (תוספתא דמאי ה טז, ועבודה זרה ח ד, וברייתא בגמרא שם א-ב; רמב"ם מאכלות אסורות יג כו; טוש"ע יו"ד קלב ד), ואף שמזונותיהם עליו (ראה ערך פועל) - ואסור לו להשקותם יין נסך (ראה לעיל: הנאה ממנו) - אינו חושש שמא נהנה מן היין ששתו כאילו הוא השקם בו (רש"י שם סג ב ד"ה ולא משום), שהרי הוא לא נתן להם דבר איסור אלא מעות (ראה רש"י שם ד"ה ולא משום מעשר).

הקדים ליתן לחנווני גוי דינר כדי שיתן מזונות לפועליו, ואמר להם צאו ושתו ואני מחשב את הדמים עם החנווני, חושש הוא משום יין נסך (ברייתא שם סג ב, לביאור רב פפא שם והגהתו בה; רמב"ם שם כה; טוש"ע שם), כלומר חושש שמא ישתו הפועלים יין, והרי הוא כמי שקנה להם יין נסך והשקם (רמב"ם שם, וכעין זה ברש"י שם ד"ה ואני (הא') וד"ה כשהקדים), שמיד נקנה לו היין שביד החנווני, ומשלו הוא משקה אותם (טור שם, וראה שו"ת פנים מאירות א י); ויש שנראה מדבריהם שהואיל ולא בא היין לידו של הישראל ממש, לא חשוב שקנאו ונתנו לפועל, אלא שאסור לעשות כן מדרבנן, כאילו קנה הישראל יין נסך ונתנו (ראה תוספות עבודה זרה שם סג א ד"ה ואינו).

המזמין גוי לשתות אצלו

מי שהזמין גוי לשתות אצלו, יש מן הראשונים שכתבו שרשאי הוא לומר לעבדו או לשפחתו, לכו וקנו יין נסך לגויים אלה, שכיון שאומר לקנות בעבורם נמצא שהיין אינו שלו (ארחות חיים הלכות יין נסך כג לב, והובא בבית יוסף יו"ד קלב; כל בו צו (סג א), הובא בדרכי משה שם סק"ד; רמ"א בשו"ע שם ד), וכתבו אחרונים שהדברים אמורים כשמזכה על ידי עבדו את הדינר לגוי, ונעשה העבד שליח לקנות יין עבור הגוי (ב"ח שם. וראה ערך זכין לאדם שלא בפניו וערך קנין כסף), ודוקא לשלוח עבד ושפחה לקנות יין התירו, אבל אסור לשלוח ישראל שיקנה יין לגוי, שהשליח רוצה בקיומו עד שיעשה שליחותו (ב"ח שם, והובא בש"ך שם ס"ק לב). וכתבו אחרונים שאין הדברים אמורים בעבד כנעני גמור - שהרי יד עבד כיד רבו (ראה ערך עבד כנעני. הגר"א שם סק"ל) - אלא בעבד שהוא גוי ששכור אצל הישראל, שאינו קנוי לו קנין הגוף (הגר"א שם).

ויש חולקים על כל זה וסוברים שאין לשלוח שליח - אפילו עבד או שפחה - לקנות יין לגוי, לפי שהוא כאילו נטלו ונתן ביד, שאסור (ארחות חיים וכל בו שם: יש מחמירים).

להשתכר ביין נסך

אסור להשתכר ביין נסך (ראה להלן בסמוך שהשכר אסור. ראה ברייתא עבודה זרה נה ב, ורש"י שם א ד"ה דורכין, ותוספות שם סב ב ד"ה שכרו, וטוש"ע שם קלג א, בסתם יינם), ואפילו אם אינו משתכר אלא פחות משוה פרוטה (ראה נמוקי יוסף שם יט ב, בשם רבנו חננאל; בית יוסף יו"ד קלג, וראה שו"ע שם ג, וש"ך שם סק"ח), ואף לעשות בו מלאכה בחינם, כגון לשמור לו לגוי בחינם חבית של יין נסך - אסור (רמב"ן ורשב"א עבודה זרה סד א, ותורת הבית ה ב (מח ב), הובא בבית יוסף שם, על פי תוספתא עבודה זרה ח ד); וכן אסור להוליך לו חבית של יין נסך אף בחינם (ראה תוספתא שם, והגר"א לשו"ע שם סק"ח בביאורה), שזה שהגוי מחזיק לו טובה חשוב כמשתכר (תוספות פסחים שם, וראה שו"ת הרדב"ז ד אלף צו (כב), ושו"ת אבני נזר או"ח שכו); וכן לא יהא ישראל משמש ומוזג לגוי ביין נסך (רמב"ן שם ותורת הבית שם בשמו; רשב"א שם סג ב ד"ה שכרו, וטור שם בשמו; שו"ע שם ה); וכן אסור לישראל להיות מתורגמן לגוי למכור יין נסך (שו"ת הרשב"א א תשטו ותשטז, והובא בבית יוסף שם; שו"ע שם. וראה כנסת הגדולה הגהות בית יוסף שם אות יג), שהרי הוא רוצה בקיומו (שו"ת הרשב"א א תשטז).

השכר נאסר

גוי ששכר ישראל לעשות עמו מלאכה ביין נסך - להריקו מכלי אל כלי, או להעביר חבית ממקום למקום (רש"י עבודה זרה סב א) - שכרו אסור, וכן אם שכר ממנו את החמור להביא עליו יין נסך, שכרו אסור (משנה עבודה זרה שם; רמב"ם מאכלות אסורות יג טו,טז; טוש"ע יו"ד קלג א), אף שהגוי עצמו עושה את המלאכה בחמור (תורת הבית ה ב (מח ב). וראה מחנה אפרים להלכות מאכלות אסורות יג טז), וכן אם שכר גוי מישראל ספינה (ראה עבודה זרה שם ב, בסתם יינם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), או ששכר ממנו מרתף לשים בו יין נסך (ראה תשב"ץ קטן שעו, הובא בארחות חיים הלכות יין נסך כג לב, ובבית יוסף יו"ד שם; שו"ע שם).

קנס הוא שקנסו חכמים ביין נסך (רבי אבהו בשם רבי יוחנן עבודה זרה שם א), אבל בשאר איסורים לא קנסו חכמים, והעושה בהם מלאכה שכרו מותר (ראה עבודה זרה סב ב, ורא"ה שם א, ומאירי שם ד"ה ערלה).

וכמה טעמים כתבו ראשונים לקנס זה:

• יש שכתבו שכיון שיין נסך תופס את דמיו, ראוי לקנוס בשכר, שהוא דומה קצת לדמים (תוספות שם ד"ה מ"ט; ר"ן שם סב ב (ל ב) ד"ה גרסינן)).

• יש שכתבו שחכמים קנסו לאסור את השכר כדי שלא ישכיר אדם את עצמו לדבר שהוא אסור בהנאה ומאוס כיין נסך, מה שאין כן שאר איסורים שאינם מאוסים כל כך (ר"י מלוניל שם א).

• יש שכתבו שאסרו כל הנאה הבאה לאדם בסרך עבודה זרה (רמב"ן שם ב ד"ה יאות, וראה שם שלפיכך יש לאסור דמי יין נסך אפילו קיבלם כשכבר אין היין בעולם).

• ויש שכתבו שקנסו את העושה מלאכה ביין נסך לפי שהוא מקיימו ועובר על האיסור להיות רוצה בקיומו (ראה לעיל: גדרו; רוצה בקיומו. ראב"ד וריטב"א שם, ור"ן שם (ל א); מאירי שם יט ב. וראה שו"ת חתם סופר או"ח קכד).

עשה עמו מלאכה בחינם

עשה ישראל עם הגוי בטובת הנאה, ואינו מקבל ממנו שכר, ממשכנים את הישראל מנכסיו עד כדי שכרו (ירושלמי עבודה זרה ה א, והובא בתורת הבית ה ב (מח ב), ובמאירי עבודה זרה סה א, וראה שם שבבבלי אין מוכח כן; טוש"ע יו"ד קלג ד), וכתבו אחרונים שקנס בעלמא הוא, כדי שלא יהנה הישראל ממלאכתו ביין נסך, שהרי בפעם אחרת יעשה עמו הגוי טובת הנאה כנגד שכרו (הגהות מהרש"ל ופרישה לטור שם); ועוד יש שכתבו שאותו הממון שממשכנים ממנו אינו אסור אלא לפועל, אבל הוא מותר לאחרים, שהרי באמת אין זה שכר יין נסך (מרומי שדה עבודה זרה סב א ד"ה והיה).

יש מן האחרונים שכתבו שאם עשה הישראל עם הגוי בחינם ולא ידע שעושה עמו ביין נסך, אין ממשכנים אותו, שלא קנסו שוגג משום מזיד במקום שעושה בחינם (יין המשמח שם סק"ו).

כשעיקר השכירות אינה בשביל היין

שכר הגוי חמור לרכוב עליו, והניח עליו לגין של יין - כלי של יין שהוא גדול מכוס וקטן מחבית (רש"י שבת קלט ב ד"ה לגין), וכן אם השכיר ישראל לגוי ספינה להוליך בה את סחורתו, ונתן בה הגוי אף מאכלו ומשתהו, ובכלל זה יין נסך (ראה תורת הבית הקצר ה ב (מה ב), וטוש"ע דלהלן) - שכרו מותר (משנה עבודה זרה סב א; רמב"ם מאכלות אסורות יג יז; טוש"ע יו"ד קלג ב), שעיקר השכירות אינו משום יין נסך (תורת הבית הקצר שם; טוש"ע שם).

שכרו להעביר חביות וביניהן חבית יין נסך

השוכר את הפועל, ואמר לו העבר לי מאה חביות במאה פרוטות, ונמצאת חבית של יין נסך ביניהן, שכרו אסור (ברייתא עבודה זרה סה א; רמב"ם מאכלות אסורות יג יח; טוש"ע יו"ד קלג ג^[14]), שכל השכר אחד הוא, ושכר אותה חבית מעורב בכל השכר (תורת הבית ה ב (מח ב); ריטב"א עבודה זרה שם; טור שם).

יש מן הראשונים שכתבו שלא אמרו שכל השכר שייך באותה חבית, אלא מפני שכל שלא העביר את כולן אינו נותן לו כלום (רש"י שם ד"ה וברייתא; מאירי למשנה שם סב א; ריטב"א שם סה א; טור שם).

וכתבו ראשונים שדוקא כשיש שם פרוטה שלימה משכר יין נסך נאסר הכל, אבל אם שכרו להעביר מאה חביות בחמישים פרוטות והיתה אחת מהן של יין נסך, שכרו מותר, אף שיש שם שכר חצי פרוטה מיין נסך (תורת הבית ורשב"א שם; מאירי שם; טוש"ע שם), שבפחות משוה פרוטה לא גזרו חכמים, לסוברים כן (ראה לעיל: כשהשכר פחות משוה פרוטה. תורת הבית שם).

אמר לו העבר לי חבית חבית בפרוטה, והעביר, ונמצאה ביניהן חבית של יין נסך, שכרו - מלבד שכר אותה חבית של יין נסך - מותר (ברייתא שם, וכן סובר רבא שם בביאור המשנה שם סב א; רמב"ם שם יט; טוש"ע שם), ואפילו לכתחילה מותר לקבלו (ב"ח שם. וכן משמע ברש"י שם סה א ד"ה לא קשיא), שלא שייך שכר אותו חבית ביחד עם האחרות, שכל אחד שכר בפני עצמו הוא (רש"י שם), ואותו הפועל מעביר כמה שירצה ומניח את השאר (מאירי למשנה שם סב א).

שכרו לשבר כדים מלאים יין נסך

שכרו לשבר כדים מלאים יין נסך - או לשפוך את היין (ריטב"א עבודה זרה סה א) - שכרו מותר, ותבוא עליו ברכה מפני שממעט את התיפלה (רב נחמן בעבודה זרה סג ב; רמב"ם מאכלות אסורות יג יז; טוש"ע יו"ד קלג ז^[15]), שלא נאסר רוצה בקיומו אלא כשהוא רוצה בקיומו כדי להשיבו לבעליו או עד שיימכר, אבל רוצה בקיומו עד שיאבדנו הוא בידיו, אין זה חשוב רוצה בקיומו (ראה לעיל: גדרו; רוצה בקיומו. בית יוסף שם), ואף על פי שהוא מקבל דמים, אין זה חשוב הנאה מיין נסך, שאת הדמים הוא מקבל על השבירה והביעור מן העולם, ואף בלא קבלת דמים עליו לבער בכל מה שאפשר (פרישה שם ס"ק יב).

עבר ונשכר מה יעשה עם השכר

ישראל שעבר ונשכר לעשות עם הגוי ביין נסך, אם נתנו לו בשכרו מעות - יוליכן לים המלח, ואם נתנו לו כסות או כלים - ישרפם ויקבור את האפר, כדי שלא יבוא שום אדם ליהנות בו (ראה עבודה זרה סב ב, בסתם יינם; רמב"ם מאכלות אסורות יג טז; טוש"ע יו"ד קלג א^[16]), שהשכר אסור לכל אדם, בין לפועל ובין לאחרים (תוספות שם א ד"ה והתנן; מאירי שם ב; ארחות חיים הלכות יין נסך כג לב בדעת הרמב"ם), ואף לזבל באפר אסור (ראה גמרא שם), ואף שהמזבל באפר אין הנאתו מן האפר לבדו, אלא מן האפר ומן הקרקע ביחד, והרי זה בגדר זה-וזה-גורם (ראה ערכו), שמותר אף לכתחילה, לסוברים כן (ראה ערך זה וזה גורם: בגידולין, מחלוקת תנאים אם זה וזה גורם מותר), קנס הוא שקנסו חכמים במשכיר עצמו ליין נסך (ראב"ד ומאירי עבודה זרה שם בלשון שני); ויש סוברים שלא אסרו לזבל באפר אלא לסוברים שזה וזה גורם אסור (תוספות עבודה זרה שם ד"ה אתי, אבל סוברים שלהלכה יש לחוש שזה וזה גורם אסור; תלמידי רבינו יונה שם).

ונחלקו אחרונים:

נתן לו קרקע או בהמה בשכרו

שכר מלאכה ביין נסך אסור, אפילו אם נתנו לו קרקע או בהמה בשכרו (ירושלמי עבודה זרה ה א, הובא בתורת הבית ה ב (מח ב); טוש"ע יו"ד קלג א), ואף על פי שאלו אינם נאסרים אם השתחוה להם ועבדם (ראה ערך נעבד וערך עבודה זרה. ראה ירושלמי שם, ופני משה בביאורו; טוש"ע שם. וראה ציון הבא). ואף לסוברים שאין נאסר משום דמי עבודה זרה ויין נסך אלא דבר הנאסר כשהשתחוה לו (ראה אור שמח מאכלות אסורות יג טו, בביאור דברי רב חסדא בירושלמי שם א ד, וראה פני משה ורידב"ז שם שמפרשים בענין אחר, וראה ערך עבודה זרה), קנס הוא שקנסו חכמים בשכר (אור שמח שם).

אם נתנו לו יין בשכרו, יש מן האחרונים שכתבו שהרי זה כיין נסך ממש, ואוסר תערובתו בכל שהוא (רידב"ז לירושלמי שם. וראה שם לענין חפץ אחר שנתנו לו בשכרו).

הערות שוליים